ערעור על החלטת ועדת הערר של הרשות לאסירי ציון בהחלטה זו, נדחה ערר שהגיש המערער על החלטה של הרשות לאסירי ציון מיום 15.4.2012 - החלטה בה סורבה בקשתו של המערער להכיר בו כ"אסיר ציון" בהתאם לחוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, תשנ"ב-1992. הבקשה 2. בקשתו המקורית של המערער מבוססת על קורותיו בתחילת שנות ה-80 באתיופיה. הוא טען שהוא נטל חלק מרכזי בהעלאת יוצאי אתיופיה לישראל. הוא הוסיף וטען, שעקב פעולותיו הוא נתפס בגונדר על ידי שלטונות אתיופיה ונחקר ואף הושם במעצר בית. עוד נטען, שכאשר נודע לאחיו שרוצים להביא את המערער לחקירה נוספת הוא "הוגלה" לאדיס אבבה לתקופה של מעל לשמונה חודשים. מלגת לימודים שנשלחה לו לאוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע על ידי פעילי עליה - היא שהצילה את חייו. החלטת הוועדה 3. ועדת הרשות, בהחלטתה הנזכרת מיום 15.4.2012, דחתה את בקשת המערער להכרה בו כ"אסיר ציון". המערער נשאל על ידי יו"ר הוועדה אם הוא היה ב"מאסר" ותשובתו של המערער הייתה: "לא. לא הייתי במאסר. הייתי במעצר למספר שבועות". הוועדה החליטה שאין מקום להכיר במערער ואין גם מקום לשמוע עדים נוספים מטעמו. זאת, היות שלפי דברי המערער עצמו הוא לא היה במאסר וגם לא במעצר בתקופה הנדרשת על פי החוק. נציין, שלפי סעיף 1(א)(1) לחוק, אסיר ציון מוגדר "מי שהיה במאסר, או שהיה ששה חודשים לפחות במעצר או בהגליה בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת הייתה אסורה, והכל אם הוא אזרח ישראלי מכוח שבות ותושב ישראל". הוועדה לא נדרשה בהחלטתה לסוגיית ה"הגליה". ועדת הערר 4. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדת הערר. בטיעונו לפני ועדת הערר פירט המערער את הסכנה שבה הוא היה לטענתו נתון באותה התקופה. נשמעו גם עדים מטעם המערער. ועדת הערר דחתה את הערר בהחלטה מיום 28.6.2012. ועדת הערר סברה שכמו ועדת הרשות אין מקום לאשר את הבקשה משום שהיא אינה עונה אחר דרישות החוק בכל הנוגע לתקופת מעצר או מאסר בגין פעילות ציונית. הוסף וצוין, שמטבע הדברים ונוכח מסקנתה דלעיל בעניין אי עמידה בתנאי החוק, היא נמנעת מלקבוע שפעילותו של המערער היא "פעילות ציונית" לפי דרישות החוק. גם ועדת הערר לא נדרשה לסוגיית ה"הגליה". על החלטה אחרונה זו הוגש לפני הערעור שבכותרת. הערעור 5. בערעור נטען שהמערער היה פעיל אקטיבי למען הציונות והוא נרדף על ידי השלטון האתיופי הקומוניסטי ועל ידי שלטונות סודאן. המערער הוסיף וטען כי בעקבות יצירת קשר עם שליחי ישראל הוא היה במעצר בית במשך חודשיים. לאחר מכן הוא נאלץ לצאת להגליה לאדיס אבבה במשך שמונה חודשים (עם מסמכים מזויפים); ולאחר מכן יצא למסע מאתיופיה לסודאן על מנת לעלות ארצה. המערער הדגיש את פעולותיו הרבות למען קהילת יוצאי אתיופיה ואף את הקמת האנדרטה ליהודי אתיופיה נספי סודאן בהר הרצל - בתרומתו. המערער הוסיף וטען שהגלייתו לאדיס אבבה הייתה רק בשל פעילותו הציונית ובשל הסכנה שבה היה נתון. המערער גם ביקש להביא לפני ערכאת הערעור עדים נוספים שהעידו על הסכנה שבה היה באותה התקופה. 6. יצויין כי הדיון בעניינו של המערער נדחה לפי בקשתו בשל רצונו להסדיר את ייצוגו. בקשה נוספת לדחיית מועד הדיון, נדחתה בהחלטתי מיום 19.5.2013. במועד זה נשמע טיעון נרחב ומפורט מטעם המערער בעצמו (שלא היה מיוצג). בשלהי הדיון התאפשר למערער להגיש גם השלמת טיעון כתובה תוך מועד שנקצב; והתאפשר למשיב להגיב לה. 7. בהשלמת הטיעון מטעם המערער, חזר המערער על הרקע הקשור לפעילותו באתיופיה ולקשיים שהיו בה בשנות ה-80 בשל פעילות ציונית. המערער הדגיש בהשלמת הטיעון מטעמו, את סכנת החיים שבה הוא היה נתון בשל רדיפת השלטונות. הוא הוסיף וטען לבריחה שנאלץ לברוח מגונדר לאדיס תוך הסוואת זהותו. הוא ציין שהוא שהה באדיס תקופה של 11 חודשים ומדובר בתקופה של "הגליה" שכן המערער עבר "מסכת עינויים קשה" עת חמק משלטונות אתיופיה מגונדר לאדיס. מעבר זה היה למטרת הצלחת חייו עקב רדיפת השלטונות. ועוד נטען, שתקופת שהות זו של 11 חודשים באדיס, מהווה "מעצר". 8. המשיב, בהשלמת הטיעון מטעמו, שב וביקש לדחות את הערעור. המשיב חזר וטען, שטענות המערער לזכאותו לפי החוק בשל תקופת המעצר אינן מתיישבות עם אמירותיו העובדתיות הברורות בדיוני הוועדות שנדרשו לעניינו, אודות המעצר הקצר לשם חקירותיו בגונדר. אשר לטענת ה"הגליה", הוסף ונטען, שאמירה זו אינה מתיישבת עם פרטי חייו של המערער באתיופיה. הודגש בטיעון, שהמונח "הגליה" מוגדר בסעיף 1(א) לחוק. לפי הגדרה זו, הגליה היא כזו שנעשית "על פי צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה". אלא שהמערער לא קיבל מעולם "צו הגליה אישי". בריחתו מהשלטונות נעשתה לשם שמירה על חייו. תיאורי המערער עצמו היו שהוא הוברח לאדיס אבבה כדי להצילו ולא מדובר בהגליה בכפייה. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי, ושמעתי בהרחבה את טענות הצדדים, מסקנתי היא שדין הערעור להתקבל בחלקו. כנזכר לעיל, טענות המערער לזכאותו להכרה בו כ"אסיר ציון" לפי החוק, מבוססות על שתי חלופות: האחת, שהוא שהה במאסר או במעצר "ששה חודשים לפחות"; השניה, שהוא היה ב"הגליה" בשל המעבר הכפוי מגונדר לאדיס אבבה. מן הטעמים שיובאו להלן, מסקנתי היא שאין עילה להתערב בהחלטת המשיבה כמו גם ועדת הערר, ולפיה לא עלה בידי המערער לבסס את חלופת ה"מעצר" או ה"מאסר" למשך תקופה של ששה חודשים שלפי ההגדרה שבחוק. הערעור בענין זה - דינו להידחות. עם זאת, חרף קשיים לא פשוטים בהילך הטיעון של המערער, שאינו מיוצג, מצאתי מקום לקבל את הערעור בכל הקשור לחלופה הנוספת לה טען המערער בענין ה"הגליה". כפי שיובהר להלן, טענה זו של המערער לא התבררה לגופה על ידי המשיבה וגם לא על ידי ועדת הערר. יש אפוא לקבל את הערעור בענין זה כך שהענין ישוב ויישקל על ידי המשיב ותתקבל בענין זה של טענת ההגליה החלטה חדשה. אסביר. 10. תחילה אציין, שקודם לשמיעת הערעור הגיש המערער בקשה להזמנת עדים נוספים. אלא שלא מצאתי מקום לקבל בקשה זו. אכן, מדובר בבקשה שהוגשה מלכתחילה שלא על פי סדרי הדין. גם אם ניתן לקבל את עמדת המערער שבאה במהלך הדיון שלפניי לפיה הוא מבקש את צירוף העדים בשלב זה בלבד לאחר שנודעה לו עמדת הרשות, הרי שלגופו של עניין לא עלה בידי המערער להסביר מדוע יש בעדותם של עדים אלה כדי לשפוך אור על הנסיבות הנדרשות לפי החוק. הבקשה בעניין זה, שהוגשה ביום 16.5.2013 התייחסה לשלושה עדים. אולם כפי שהובהר בדיון שלפניי על ידי המערער עצמו, עדים אלה מתבקשים על ידי המערער על מנת לתאר את סכנת החיים שבה הוא היה נתון, כמו גם את מסע התלאות של המערער בדרכו ארצה. עניין זה של סכנת חיים לא היה שנוי לפניי בשלב זה במחלוקת אולם לא זו השאלה הנדרשת לבירור כאחד מן התנאים המצטברים לפי סעיף 1 לחוק. השאלות שבהן נחלקו הצדדים לפניי, מבחינה עובדתית, היו השאלה אם אכן המערער שהה במעצר או במאסר במשך ששה חודשים לפחות או אם היה ב"הגליה". המערער לא ביסס לפניי את הצורך בהבאת עדים לענין מחלוקות אלה שבין הצדדים, כמו גם את פרטי העדות שלהם בנדון. לא הובא גם הסבר מספיק מדוע עדים אלה לא הובאו בשלבים מוקדמים יותר של ההליך ומעבר לכך, מן הטעמים שיפורטו עוד להלן, ממילא עדויות נוספות אלה אין בהן כדי לשנות את מסקנתי לגופה. 11. ולגופו של עניין: כנזכר לעיל, את טענות המערער בענין היותו "אסיר ציון" בשל החלופה שבהגדרת סעיף 1(א)(1) לחוק שעניינה שהות במעצר או מאסר במשך ששה חודשים לפחות - מצאתי לדחות. נזכיר, שההגדרה שבחוק לענין זה היא שאסיר ציון הוא "מי שהיה במאסר או שהיה ששה חודשים לפחות במעצר...". הן ועדת הרשות והן ועדת הערר דחו את בקשתו של המערער בעיקר בשל העובדה שהמערער לא טען וממילא גם לא הוכיח שהוא היה נתון במאסר או במעצר לתקופה של "ששה חודשים לפחות". במסקנות אלה לא מצאתי עילת התערבות. אסביר: 12. תחילה אציין, שבדיון שהתקיים לפניי ביום 19.5.2013, המערער בעצמו לא חזר באופן מפורט על טענה זו של מעצר או מאסר והוא התמקד בסוגיית ההגליה שאליה נגיע עוד להלן. וככל שהדבר אחר הוא ובאה טענה לענין זה, הרי שלא עלה בידי המערער להקים עילת התערבות בממצא שלפיו הוא לא הוכיח מעצר או מאסר במשך ששה חודשים לפחות. אכן, בטענתו לפני ועדת הרשות המערער בעצמו אמר כאמור שהוא לא היה במעצר אלא במאסר "למספר שבועות". עוד יש לציין כי בהצהרתו של מר אלנה אייטגם שהוגשה עם בקשתו הראשונית של המערער נרשם על דרך השמועה שהמערער נעצר והיה במעצר "תקופה מסויימת" (בלי פירוט). גם בדיון לפני ועדת הערר לא נטענה טענה זו של מעצר או מאסר למשך התקופה הקבועה בחוק על ידי המערער ולא הובאו לכך ראיות. על כל אלה יש להוסיף, שהטענה בעניין מאסרו או מעצרו של המערער לתקופה הקבועה בחוק לא עלתה בפנייתו הראשונית של המערער (מיום 10.5.2010) אלא שהיא מצאה ביטוי ראשון רק בפניה הנוספת מטעמו מיום 24.6.2010 (מש/9) וגם זאת בעקבות מכתב שקיבל מהרשות לאסירי ציון מיום 16.5.2010 (מש/7) בה צוין במפורש שבקשתו נדחית היות שמתברר לפי מכתבו שהוא לא היה עצור בבית כלא. 13. במצב דברים זה, ובהיעדר ראיות רלבנטיות נוספות, מסקנתי היא שדין הערעור בענין זה של היות המערער אסיר ציון כמי שהיה במעצר או מאסר ששה חודשים - להידחות. ואוסיף, שבטיעון המשלים מטעם המערער הוא טען - לראשונה - שתקופת שהותו באדיס במשך 11 חודשים היתה "מעצר". לא מצאתי מקום לקבל טענה זו. לא רק שהיא לא הועלתה בצורה זו בשלבים הקודמים של ההליך; אלא שהיא גם עומדת בסתירה לטענות האחרות שטען המערער כנזכר לעיל. מעבר לכך, המערער לא ביסס את הטענה שמדובר במעצר או מאסר אלא טען בעיקר שהיה מדובר בהגליה ולענין זה נעבור עתה. 14. כנזכר לעיל, היתה בפי המערער טענה נוספת לענין עמידתו בהגדרה שבחוק ל"אסיר ציון". סעיף 1(א)(1) לחוק מוסיף להגדרה גם חלופה של "הגליה". החוק גם כולל הגדרה של "הגליה". לפי הגדרה זו, הגליה היא "הליכה למקום מרוחק מחוץ למקום המגורים הרגיל, בניתוק מהמשפחה, במשטר חיים מיוחד שנכפה על פי צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה". המחלוקת בין הצדדים שלפניי בענין זה, נוגעת בעיקר לשאלה אם יש לראות בנסיבות הגעתו של העותר לאדיס משום הגליה (כטענת המערער) או שמא מדובר דווקא בנסיבות שבהן המעבר בא כדי למנוע סכנה למערער; כמו גם בשאלה אם ניתן לראות במערער כמי שהוגלה חרף היעדרו לכאורה של "צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה". 15. אציין, שטענות המערער לענין "הגליה", מעוררות לכאורה קשיים לא פשוטים. כך הדבר, בהעדר ראיה לפניי על קיומו של אותו צו הגליה אישי המוזכר בחוק במסגרת ההגדרה של "הגליה". כך גם בשל העולה לכאורה מן החומר שלפניי ולפיו העותר נמלט לאדיס בעזרתו של אחיו ולא בהגליה של הרשויות. אזכיר, שבפנייתו של המערער אל המשיב מיום 5.5.2010 (מש/6) טען המערער שהוא הוברח לאדיס אבבה על ידי אחיו כאשר נודע לו שהמערער נדרש לחקירה נוספת. במכתב נוסף מיום 26.6.2011 (מש/2) טען המערער שבשל פעולותיו הוא נתפס בגונדר על ידי שלטונות אתיופיה ונחקר עם נשק דרוך. הוא הושם במעצר בית. כשנודע לאחיו שרוצים להעביר אותו לחקירה נוספת הוא "הוגלה" על ידו לאדיס אבבה מעל לשמונה חודשים. בדיון לפני ועדת הרשות (מש/3) ציין המערער ש"כאשר נשקפה סכנה לחיי הבריחו אותי לאדיס אבבה". בהצהרת העד אריה רדה אלבצ'ון מיום 19.6.2011 (אחיו של המערער) מצוין במפורש שכאשר באו עם המשטרה לחפש את אחיו (המערער) הוא (האח) שלח את המערער לאדיס אבבה. גם בדיון לפני ועדת הערר (מש/5) אמר המערער שהוא ברח לאדיס אבבה על מנת שלא להיתפס. לפני הוועדה העיד גם דניאל בן ברוך על שהמערער נלקח לחקירה והוחלט לשלוח אותו לגונדר, אך כאשר נודע הדבר לעד - הוא שלח את המערער לאדיס אבבה. 16. אלא שחרף קשיים לכאוריים אלה, ולא בלי היסוס, לא מצאתי מקום לקבל את טענת המשיבה לפיה יש לדחות כבר בשלב זה את הערעור גם בכל הקשור לטענה זו של הגליה. הטעם המרכזי לענין זה הוא העובדה שצוינה כבר לעיל, והיא שהן ועדת הרשות (בהחלטתה מיום 15.4.2012); והן ועדת הערר (בהחלטתה מיום 28.6.2012), לא נדרשו לנדון. זאת, כאשר המערער, שאינו מיוצג, טען גם לחלופה זו (גם אם לא בצורה מפורשת דיה, כפי שהדבר בא לפניי במהלך הדיון ובטיעון המשלים). בין היתר מועלית לפניי הטענה, לפיה יש לפרש את החוק כך שגם נסיבות של מעבר ממקום אחד למקום אחר בשל סכנת חיים ולמשך תקופה ממושכת מהווה "הגליה" כמשמעה בחוק. טענה זו היא גם טענה משפטית וגם טענה עובדתית. גם שאלת קיומו או העדרו של צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה לא התבררה לפני הרשות המינהלית. אין אפוא מקום לברר אותה לראשונה במסגרת הערעור המינהלי עצמו והרשות המינהלית היא שצריכה להידרש לענין זה בראשונה. זאת, גם אם כעולה מן האמור לעיל, קיימים קשיים לכאוריים לא פשוטים בעמדה זו - מבלי שאני נדרש להכריע בנדון; והכל כמובהר לעיל. 17. המשמעות היא שבנקודה זו של בירור טענת ההגליה, יש להחזיר את הענין לקבלת החלטה חדשה מטעם הרשות ועל בסיס השלמת טיעון מטעם המערער; ולפי שיקול דעת הרשות לקבל החלטה סופית בנדון. 18. התוצאה היא אפוא שהערעור נדחה בכל הקשור לטענת היות המערער אסיר ציון כמי שהיה במעצר או מאסר ששה חודשים. הערעור מתקבל בחלקו בכל הקשור לטענת המערער להיותו אסיר ציון בשל ההגליה וענין זה יחזור לרשות על מנת שתקבל החלטה חדשה בנדון כפי שיקול דעתה ולאחר שמיעת המערער. אין צו להוצאות. ערבון שהופקד - ככל שהופקד - יושב למערער. בית סוהר / כלאאסיריםערעוראסירי ציוןעררועדת ערר