צו לפיו במגרש יעשה שימוש זמני כמגרש חניה ציבורי - סעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות

צו לפיו במגרש יעשה שימוש זמני כמגרש חנייה הצו הוצא לפי החלטת משיבה 2 (להלן: "העירייה") מיום 29.03.12 ובהתאם לסעיף 5 לחוק הרשויות המקומיות (שימוש ארעי במגרשים ריקים), התשמ"ז-1987 (להלן: "החוק"), לפיו מגרש ריק - שאין עליו בניה ושאינו משמש בפועל למטרה שלמענה מותר להשתמש במגרש על פי תכנית בת תוקף או על פי היתר, רשאית הרשות לצוות על שימוש זמני בו כמגרש חניה ציבורי. 2. עם קבלת הצו, פנה העותר למשיב וציין בפניו כי הוא מחזיק במגרש בפועל ומפעיל אותו כמגרש חנייה פרטי, ואין מדובר במגרש ריק כהגדרתו בחוק. בנוסף, הוא ביקש מהמשיב להפעיל את סמכותו הקבועה בסעיף 6 לחוק ולאשר לו להפעיל במקום מגרש חניה פרטי. בתגובה, נענה העותר כי הצו לא הופנה כלפיו כי אם כלפי בעל השטח ומבדיקה שנערכה עלה כי רוב השטח עליו עומד מגרש החנייה נשוא הצו הינו שטח ציבורי השייך למדינה, ולעותר אין כל זכות קניינית בו. פניותיו האחרות של העותר בהן טען כי הוא שוכר את המגרש מבעליו שהוא הוואקף המוסלמי, כמו גם טענתו כי סעיף 6 לחוק חל גם על מחזיק שאינו בעלים, לא נענו. מכאן העתירה. טענות הצדדים 3. לטענת העותר, המשיבים מחויבים לפי סעיף 6 לחוק לאשר לו לנהל מגרש חנייה פרטי על המגרש. כן נטען כי בצו נכתב כי בעליו של המגרש אינם ידועים ורק לאחר פניית העותר התברר לפתע למשיבים כי למגרש יש בעלים ידועים, שהיא המדינה. מכאן, כי סירוב המשיבים ליתן לו אישור להפעלת מגרש חנייה פרטי במגרש נעוץ בטענתם שאין לו זיקה קניינית למגרש, טענה לגביה לא ערכו המשיבים בירור כלשהו. מכאן נטען, כי החלטת המשיבים הינה שרירותית ולוקה בחוסר סבירות קיצונית ויש להורות על ביטולה. 4. בתגובה טענו המשיבים כי טענת העותר כי הוא שוכר את המגרש מהוואקף המוסלמי שהוא בעליו של המגרש היא טענה שנטענה בעלמא מבלי שהעותר הביא לה תימוכין. כפועל יוצא מכך יש לראותו כפולש למגרש ו/או כמי שמחזיקו שלא כדין. גם הסכם השכירות בין העותר לוואקף המוסלמי אין בו כדי לבסס זכות קניינית כלשהי במגרש, מה גם שהסכם השכירות עליו נסמך העותר הוגש ללא תרגום. המשיבים הוסיפו כי מנסח רישום המקרקעין המתייחס למגרש עולה כי מדינת ישראל היא הבעלים של מרבית המגרש. 5. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 13.03.13 התקיים דיון בעתירה במסגרתו ציין ב"כ המשיבים כי הגיע לכלל הסכמה עם ב"כ העותר כי המשיבים ישקלו את עמדתם פעם נוספת לאחר התייעצות עם הגורמים הרלוונטיים בעירייה. לפיכך נקבע כי ב"כ העותר ייתן הודעה לבית המשפט בדבר גורל העתירה. בהמשך הוגשו מספר בקשות לדחיית מתן ההודעה בשל בחינת המסמכים של העותר על ידי המשיבים. ברם, ביום 3.06.13 הודיע ב"כ העותר כי המשיבים לא מסרו לו את עמדתם החדשה וביקש את הכרעת בית המשפט בעתירה. או אז, הגישו המשיבים את תגובתם בה טענו לראשונה כי יש לדחות את העתירה בשל העדר סמכות עניינית, תוך שהם מציינים כי טענה זו לא הועלתה בכתב התשובה ואף לא בדיון שהתקיים מחמת היסח הדעת בלבד, אך על פי דין אין מניעה לעלות טענת חוסר סמכות בכל שלב של ההליך. לטענתם, סעיף 9 לחוק קובע כי מי שרואה את עצמו נפגע על ידי צו שניתן לפי סעיף 5 לחוק, רשאי לערור תוך שלושים ימים מיום קבלתו, לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. על העותר היה אפוא, לפנות לבית המשפט לעניינים מקומיים ורק אם טענותיו בפני בית המשפט היו נדחות הוא רשאי לערור על כך בפני בית המשפט המחוזי (ולא בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים). המשיבים הוסיפו כי בכל מקרה יש לדחות את העתירה בשל אי מיצוי הליכים מאחר והעותר לא פנה קודם לכן אל בית המשפט לעניינים מקומיים. 6. בתגובה טען העותר כי טענות המשיבים לחוסר סמכות בית משפט זה לדון בעתירה הינן טענות שנטענו בחוסר תום לב ושנולדו לאחר מעשה שעה שנתברר למשיבים כי אין לעמדתם על מה שתסמוך. לגופו של עניין נטען כי בית משפט זה מוסמך לדון בעתירה, שכן העותר אינו טוען כי הוא נפגע מהצו. אדרבה, הוא טוען כי הוא ביקש לנצל את זכותו לפי סעיף 6 לחוק לנהל במגרש מגרש חנייה פרטי. לפיכך שעה שהמשיבים לא קבלו את בקשתו, בית המשפט המוסמך לדון בעניין הינו בית משפט זה ולא בית המשפט לעניינים מקומיים. דיון והכרעה דין העתירה להתקבל. 7. ראשית, יש לדחות את הטענה בדבר חוסר הסמכות העניינית של בית משפט זה לדון בעתירה. אכן, סעיף 9 לחוק קובע כי מי שרואה עצמו נפגע על ידי צו שניתן לפי סעיף 5 לחוק, רשאי לערור עליה לפני בית המשפט לעניינים מקומיים. ואולם, העותר אינו טוען כנגד הוצאת הצו אלא נגד שלילת זכותו להקים על המגרש מגרש חניה פרטי, מתוקף היותו מחזיק המגרש, בהתאם לסעיף 6 לחוק. העותר גם לא נפגע מהוצאת הצו, שכן כפי האמור בו, מי שהצו מופנה כלפיו רשאי להקים במגרש מגרש חניה פרטי, דבר שהעותר אכן עושה שם ממילא. משכך, העתירה אינה באה בגדרי סעיף 9 לחוק, והסמכות לדון בהחלטת המשיבים לסרב לבקשתו זו מסורה ּלבית משפט זה (השוו עת"מ (ת"א) 1131/03 זהר נ' עיריית תל אביב-יפו, 23.10.03). בשולי עניין זה יצוין כי אכן, הדין הוא כי ניתן להעלות טענת חוסר סמכות עניינית בכל שלב של הדיון, ואולם בפסיקה גם קנתה שביתה מגמה לפיה גם כאשר מדובר בשאלה של סמכות עניינית אין להיזקק תמיד לטענת חוסר סמכות בשלבים מתקדמים של ההליך (ראו ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6) 295; בג"ץ 7716/05 פלוני נ' פלוני, 27.08.07; ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המיסים בישראל, 7.08.12). גישה זו נובעת מתפיסה רחבה יותר של מניעות שיסודה בחובת תום לב ומניעת שימוש לרעה בהליכי בית המשפט (רע"א 11220/04 מוקלד נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, 19.04.05). די נהיר כי מקרה זה הוא דוגמה ברורה להתנהלות לא תקינה בהעלאת הטענה בדבר חוסר סמכות לראשונה, לא במסגרת כתב התגובה, ואף לא במסגרת הדיון, אלא רק לאחר מספר בקשות דחייה לקבלת החלטה לאור המסמכים והטענות שהועלו בדיון, ושעה שכפי שציין ב"כ המשיבים, במסגרת הבקשה לדחיית העתירה בשל חוסר סמכות, מספר ימים קודם להגשת בקשתו, הוא סיכם עם ב"כ העותר על המשך ההליך, שמשמעותו מתן פסק דין לגופו של עניין. ולגופו של עניין. 8. אין מחלוקת כי מחזיק כדין שקיבל לידיו צו לפי סעיף 5 לחוק לפיו הרשות מעוניינת להפעיל במגרש שבחזקתו מגרש חנייה, רשאי לבקש מהרשות אישור להפעיל מגרש חנייה פרטי באותו מגרש וזאת לפי הוראות סעיף 6 לחוק. סירוב המשיבים להעניק לעותר את האישור להפעיל במגרש מגרש חנייה פרטי מבוסס כיום רק על הטענה כי החזקתו במגרש אינה כדין וכי הבעלים של המגרש היא המדינה. טענה זו אגב, נולדה רק לאחר מתן הצו, שכן מהצו עצמו עולה כי במועד נתינתו המשיבים סברו כי בעליו של המגרש אינו ידוע. 9. ואולם, למעשה התברר כי נסח רישום המקרקעין שצרפו המשיבים ממנו ביקשו ללמד כי מדינת ישראל היא הבעלים של מרבית המגרש, אינו מתייחס למגרש, שכן במכתב של מר יהושע כרמלי מנהל מרחב ירושלים במרכז למיפוי ישראל מיום 3.03.13 הוא ציין כי הרישום המופיע בנסח רישום המקרקעין "הינו חלק מחומת העיר העתיקה ואינו נכלל בשום גוש שומא". כן ציין כי "הנכס נמצא בתחום שיפוט ירושלים, לא הופקע לא הוסדר ולא נמצא בהליכי הסדר". 10. זאת ועוד. עיון במסמכים שצרף העותר ושב"כ המשיבים ביקש בדיון לבדקם, מלמד בעליל כי העירייה ראתה במשך השנים בעותר לא רק כמי שמחזיק בפועל במגרש ומפעיל בו מגרש חנייה, אלא שהיא ראתה בו כמי שעמו יש לקיים את הדיונים סביב העתקת מגרש החנייה למקום אחר בשל צרכי בינוי עירוניים. לא זו בלבד שהעירייה הייתה מודעת לעובדת היות העותר מחזיק כדין במגרש וכמי שמפעיל בו מגרש חנייה פרטי, אלא שהיא התחייבה בפניו לפעול למתן רישיון עסק להפעלתו והמשך קיומו כמגרש חנייה פרטי. כך במסמך של המשיבה מיום 11.01.89 שיצא מלשכת ראש העיר דאז על ידי יועץ ראש העיר לענייני מזרח ירושלים אל הוואקף המוסלמי, נכתב במפורש כי "הקרקע עליה אמור להיבנות משרד (תחנת המוניות) שייכת למיטב ידיעתי לוואקף המוסלמי בירושלים". כך, במכתב של מנכ"ל החברה לפיתוח מזרח ירושלים מיום 12.04.00 לעותר, לבא-כוחו ולמנהל הוואקף המוסלמי נתבקשו העותר והוואקף המוסלמי להחליף את המגרש שבהחזקתם המשמש כמגרש חנייה עם מגרש סמוך כדי לאפשר ביצוע מעגל תנועה במקום. במכתב צוין כי החברה פועלת בעניין זה מטעם עיריית ירושלים ולבקשתה ונכתב בו כי "תמורת השימוש במגרש בהחזקתכם ובבעלותכם, אנו מציעים לכם מגרש חילופי, בסמוך למגרש שלכם..." וכי "מקובלת עלינו דרישתכם להשתמש במגרש החנייה החלופי כמגרש חנייה פרטי ובקשתכם לקבל רישיון עסק מהרשויות המוסמכות, החברה תרתם ותסייע בכל מאודה להשגת הרישיון המבוקש על ידכם, להפעלת החניון במקומו החילופי". בהמשך, מציין המנכ"ל כי הכשרת המגרש החלופי תעשה על חשבון החברה לפיתוח מזרח ירושלים וכי ההסכמה לביצוע חילופי המגרשים אין לפרשה כוויתור כלשהו על הזכויות של העותר ושל הוואקף במגרש "בין אם מדובר בזכויות בעלות ובין אם כל זכות אחרת". בהמשך לכך, במכתבו של מנהל האגף לשירותי הנדסה ותחבורה בעירייה מיום 4.05.00 לב"כ העותר נכתב במפורש: "מגרש החנייה, המשמש כחלופה לזה המצוי ברשותו של מרשך מר אבו דהים נבנה בברכתה של עירית ירושלים אשר אישרה את תכנונו וממנה ביצעו וזאת באחריות האגף לשירותי הנדסה ותחבורה, כאשר הביצוע בפועל נעשה על ידי החברה לפיתוח מזרח ירושלים, המשמשת לצורך זה כזרועה הארוכה של העירייה". בהמשך מכתב זה אף נכתב: "על כן... יעשה האגף לשירותי הנדסה ותחבורה ככל אשר לאל ידו ע"מ לגרום להשגתם של כל האישורים, אשר יאפשרו הפעלת החניון כחוק, לרבות כמובן רישיון עסק". 11. לא זו בלבד אפוא, שהעותר עמד בנטל הראיות המנהליות להוכיח את היותו מחזיק כדין במגרש הזכאי לבקש אישור להפעלתו כמגרש חנייה פרטי לפי סעיף 6 לחוק, אלא שהמשיבים מנועים מלטעון כנגד זכויותיו במגרש לאור התחייבויותיה המפורשות של העירייה כלפיו בעבר. העתירה מתקבלת אפוא, והמשיבים יאשרו לעותר להפעיל מגרש חנייה פרטי במגרש. המשיבים ישאו בהוצאות העותר בסך של 30,000 ₪. קרקעותחוק הרשויות המקומיותרשויות מקומיותצוויםחניה