עתירה מנהלית בעניין האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. בעתירה משיג העותר נגד החלטת המשיב מיום 20/08/12, הדוחה את בקשתו לעיון מחדש בהחלטה הדוחה את בקשתו למקלט מדיני מכוח האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 והפרוטוקול המשלים משנת 1967 (להלן: "האמנה"). עיקרי העובדות העותר, נוצרי, נתין ניגרי, נכנס לישראל ביום 4/10/08 באשרת תייר שתוקפה פג ביום 4/01/09. במועד לא ידוע, פנה העותר לאו"ם והגיש בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל. ביום 14/6/09 נערך לעותר ראיון בנציבות האו"ם לפליטים. בראיון טען העותר, כי בשנת 2007 הצטרף לארגון ה- MEND (Movement for the Emancipation of the Niger Delta) (להלן: "הארגון"), ובמסגרת פעילותו נטל חלק בתחום אבטחה בארגון, והיה אחראי על אבטחת הקהילה שלו. לדבריו, במסגרת חברותו בארגון היה מעורב בשתי תקריות אלימות, בהן ניסה למנוע כניסת אנשי משטרה לכפרו. במהלך התקרית השנייה, נפצע בידו השמאלית, ומספר אנשים נהרגו, בניהם אנשי משטרה. לטענת העותר, לאחר פציעתו, נלקח על ידי המשטרה, לבית החולים באבוג'ה, שם הורו הרופאים על אשפוזו במשך שבועיים, אולם, לאחר ארבעה ימים הצליח לברוח, מצא מקלט בכנסייה, שם התחבא למשך שנה, עבד בה עד שהבריא וגמלה בליבו ההחלטה לברוח מארץ מוצאו. בכנסייה פגש העותר אדם שסייע לו להשיג דרכון עם פרטים שגויים. בהמלצת הכומר, הצטרף לקבוצה של צליינים והגיע לישראל. לטענת העותר, הוא חושש לחזור למדינתו מאחר והוא משוכנע כי הממשלה מחפשת אחריו ורוצה להורגו. עורך הראיון התרשם כי נתגלעו קשיי מהימנות בפרטים מהותיים בגרסתו של העותר. נקבע, כי העותר נתן תשובות מתחמקות ועמומות; לא ענה באופן ישיר לשאלות; טען כי הוא איננו זוכר תאריכים ועובדות משמעותיות; נתן מידע כללי ולא ספציפי לשאלות שנשאל. כך למשל, נטען, כי העותר לא ידע להסביר בעיות בזהותו ולא נתן תשובה מספקת באשר לתאריך לידתו ששונה בדרכונו, כמו גם בטופס הבקשה למקלט. העותר לא ידע לציין בעת הראיון מתי הצטרף לארגון; מתי הארגון נוסד; שמות של מנהיגיו; מועד התקריות האלימות ופציעתו; מועד הגעתו לכנסייה ואף כמה זמן שהה שם. בנוסף, צוין, כי על אף שהעותר הציג עצמו כמי שהיה חלק ממערך האבטחה של הארגון, לא ידע לומר לאילו פעולות אלימות הארגון אחראי, ואף טען כי הארגון מתנגד לאלימות. עורך הראיון בסר כי לא ייתכן שהעותר אינו זוכר/יודע את כל הפרטים הללו, או כל פרט אחר על הארגון, ולפיכך, נקבע גכי רסתו איננה אמינה ונראה כי איננו חבר בארגון. כן נקבע כי העותר לא הוכיח פחד אובייקטיבי מבוסס היטב מפני רדיפה והומלץ על דחיית הבקשה. עוד צוין, כי נראה שהעותר בורח מאפשרות צפויה של מאסר עקב המאורעות האלימים בהם נטל חלק, במהלכם נהרגו גם אנשי משטרה. בטרם הוכרעה בקשת העותר, הועברו הסמכויות לבחינת בקשות למקלט מדיני למשיב, וביום 21/10/09 נערך לעותר ראיון רישום וזיהוי, במהלכו טען העותר כי עזב את מדינתו עקב בעיות פוליטיות, שכן היה חבר במפלגה המתנגדת לשלטון, נפצע עת נטל חלק בעימות אלים בין המפלגה לאנשי השלטון, ולאחר מכן ברח מבית החולים אליו הועבר לטיפול. ביום 13/5/10 נשלח תיקו של העותר לוועדה המייעצת, ולאחר מכן נבחן בסדר דין מקוצר על ידי יו"ר הועדה (בהתאם לנוהל החדש לטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (להלן: "הנוהל"), שנכנס לתוקפו באותה העת). יו"ר הועדה קבע, כי המבקש נמצא בלתי אמין ולא עלה בידו להוכיח פחד מבוסס היטב מפני פגיעה או רדיפה, מטעמים דומים לאלו שבחוות הדעת של נציבות האו"ם. לפיכך, המליץ לדחות את הבקשה. ביום 2/11/11 החליט מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה לקבל את ההמלצה, וביום 19/2/12 נשלח לעותר מכתב המבשר לו על דחיית הבקשה. ביום 29/2/12 פנה העותר באמצעות בא כוחו בבקשה לעיון מחדש בהחלטה האמורה. בבקשתו, ציין העותר, כי הוא משתייך לאנשי האיבו המתגוררים IMO STATE ונרדפים בארץ מוצאם בשל השוני באמונתם (בין היתר, מאמינים כי הם משתייכים לעשרת השבטים). כמו כן, נטען, כי תקרית הירי ארעה על רקע הנפט המצוי בשפע במקום מגוריו של העותר, אשר הרס את מקור פרנסתם של התושבים: הדייג והחקלאות, על כן אנשי המקום נאבקו בממשלה ודרשו לפצותם. לטענת העותר, הממשלה טענה כי באה לתקן תקלה, אך פתחה באש על המפגינים וכך נפצע בידו. העותר חזר גם על עיקרי סיפור בריחתו מבית החולים. לבקשה צורף העתק תעודה המעידה, לטענת העותר, על חברותו בארגון וכן תמונה של פציעתו מן הירי. בחוות הדעת בבקשה לעיון מחדש, נכתב על ידי המעריך כי העותר חזר על טיעוניו העיקריים. באשר לטענה כי הוא משתייך לשבט האיבו הנמנה על "עשרת השבטים", נקבע כי בחיפוש שנעשה במאגרי מידע שונים לא נמצא מידע על רדיפה נגד "יהודי האינבו" (בהנחה שלכך אכן התכוון); הטענה נטענה בכלליות ובסתמיות; איננה נתמכת בכל מקור מידע; לא ברור מהו השוני באמונתם או באיזה אופן חברי שבט זה נרדפים; טענה זו לא הועלתה במסגרת הראיון המקיף שעבר. באשר לצילום התעודה המעיד לכאורה על חברות בארגון, נקבע כי מדובר בצילום ולא בתעודה מקורית ועל כן לא ניתן לבחון את האותנטיות שלה, ומכל מקום, נאמר כי אין בכוחה של התעודה לגבור על חוסר הבקיאות המשווע שהפגין העותר ביחס לארגון. באשר לצילום הפציעה, נקבע כי אין בכוחה של ראיה נסיבתית זו כדי להוכיח את טענות המבקש או כדי להעיד על נסיבות בהן אירעה הפציעה. לאור כל האמור, נקבע כי אין לשנות מההחלטה בערכאה הראשונה ויש למחוק את הבקשה לעיון מחדש על הסף בהעדר פירוט של שינוי הנסיבות הרלוונטיות להחלטה. ביום 20/8/12 נשלח לעותר מכתב המבשר לו על דחיית הבקשה. מכאן העתירה. תמצית טענות הצדדים העותר טוען, כי הוא עונה על הגדרת "פליט", ואף הוכיח "פחד מבוסס היטב" מפני רדיפה, כנדרש באמנה, שכן הוא נרדף בשל שייכותו לארגון פוליטי ה- MEND . רדיפה זו מתבטאת בסכנה לחייו, חירותו ושלמות גופו, לנוכח העובדה, כי אם יחזור למדינת מוצאו ייעצר בשל שייכותו, יעונה ויוצא להורג, ולאור כך, כי איבד את מקום מגוריו והחל לברוח ממקום למקום. באשר לנימוקי הדחייה בהחלטות המשיב השונות, טוען העותר, כי הביא ראיות חד משמעיות להוכחת חברותו בארגון אך לתדהמתו, עורך הראיון לא העלה על הכתב את מלוא פרטי תשובתו. באשר להעתק התעודה שהציג, טען, כי המשיב בעצמו סבר, שאין אפשרות לבחון את האותנטיות שלה, אך בו בזמן קבע, באופן שרירותי, שהעותר איננו מהימן ואיננו משתייך לארגון. מעבר לכך, טוען העותר, כי אין סתירות בעדותו, וכי נתן תשובה מניחה את הדעת לשאלות המשיב. זאת ועוד, נטען, כי אין במסקנה לפיה אינו מהימן כדי לשמוט את היסוד תחת בקשת המקלט כולה, שכן מדובר בעמימות ואי בהירות שאינם מהותיים וזהו בדיוק המקום לערוך ראיון מקיף נוסף על מנת ללבן סוגיות אלו. לחילופין, טוען העותר, כי המשיב לא בחן בעינינו את השאלה, האם יש להימנע מגירושו בשל סכנת החיים הנשקפת לחייו, כנדרש לפי עקרון "אי ההחזרה", ולפיכך אין להתיר למשיב לגרשו. מנגד, לטענת המשיב, יש לדחות את העתירה על הסף בשל שיהוי והן לגופה, שכן כל טענות העותר מבוססות על חשש סובייקטיבי מפני פגיעה מצד כוחות הממשלה בניגריה לאור השתייכותו לארגון. אולם, העותר לא הצליח להוכיח כי הוא אכן משתייך לאותו ארגון, הואיל ומסר תשובות כלליות בלבד; טענת הפציעה לכאורה נטענה באופן עמום, מבלי שידע העותר למסור פרטים אודות האירוע; ואף העתק התעודה שהוצג (שלא ניתן לבחון את האותנטיות שלו), אין בו כדי לגבור על חוסר הבקיאות המשווע אותה הפגין. זאת ועוד, נטען, כי לדברי העותר, שהה בניגריה כשנה מהמועד בו ברח לטענתו מבית החולים; יצא בטיסה חוקית, כאשר בידיו דרכון עם פרטיו האישיים (למעט שינוי בשנת הלידה); הוא החליט לעזוב את ניגריה על סמך תחושותיו האישיות ולא לנוכח איום שקיבל מגורם כלשהו. יתרה מזאת, נטען, כי ממשלת ניגריה העניקה חנינה ללא תנאים לכל האנשים אשר היו מעורבים בפעילות מיליטנטית בדלתא, וכי כל המנהיגים הבכירים של הארגון וקרוב ל-15,000 לוחמים הסכימו לקבל את תכנית החנינה, ומשכך הרי שהסבירות העותר יפגע על ידי הממשלה או חברי הארגון הנה נמוכה. לאור האמור טוען המשיב, כי העותר לא הצליח להוכיח חשש מבוסס מרדיפה, ובדין נדחתה בקשתו למקלט מדיני. באשר לטענה הנוגעת לעקרון "אי ההחזרה" נטען כי טענה זו, שנטענת פעמים רבות על רקע פלילי או כלכלי, נטענה בעלמא ללא בסיס עובדתי, וכי אין מקום ליצור מנגנון נפרד לבדיקת תחולת העיקרון אשר נבדקת במסגרת המנגנון הקיים. דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים, הגעתי לידי מסקנה, כי דין העתירה להידחות. אכן יש ממש בטענת השיהוי, שכן על פי תקנה 3 (ב) לתקנות בימ"ש לעניינים מינהלים (סדרי דין), התשס"א- 2000, יש להגיש את העתירה ללא דיחוי ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה. העותר, אשר היה מיוצג, לא הגיש את העתירה במועד אלא בחלוף למעלה מחודשיים לאחר מסירת ההחלטה הדוחה את בקשתו לעיון חוזר. בעתירה נטען כי השיהוי נובע מחששו של העותר לצאת ממקום מגוריו לשם חתימה על התצהירים. הסבר זה אינו מספק. למרות האמור, לא מצאתי לנכון לדחות את העתירה על הסף מטעם זה, שכן דין העתירה דחייה לגופה. כידוע, מדינת ישראל היא צד לאמנה ומחויבת בהוראותיה והפרוטוקול המשלים אותה. מבקש המעמד כפליט נדרש, אפוא, לקיים מספר תנאים כדי לחסות בצילה של האמנה: א. פחד מבוסס להיות נרדף; ב. סיבת הרדיפה: גזע, דת, אזרחות, קבוצה חברתית, השקפה מדינית; ג. אי יכולת או אי רצון להיזקק להגנת מדינת אזרחותו בגלל הפחד האמור. נפסק, כי לשם הוכחת זכאות למקלט מדיני, לאור עקרונות האמנה והאמור בה, אין די בהצגת חשש סובייקטיבי לרדיפה מהטעמים המוכרים, המבוסס על הערכה עצמית גרידא של המבקש מקלט, וכי על מנת להכיר במבקש כפליט, החשש הסובייקטיבי צריך להיות מגובה בנתונים אובייקטיבים (ראו למשל, עת"מ (י-ם) 31600-03-11 צ'יקה קווין אוקפור נ' משרד הפנים (19.09.11), כך, שלמעשה, קנה המידה לפחד מבוסס מרדיפה, כמו גם לתשתית העובדתית והראייתית שביסודו, הינו קנה מידה משולב, סובייקטיבי ואובייקטיבי. בעניינו, נקבע כי העותר לא הצליח להוכיח "פחד מבוסס מרדיפה", על פי קנה המידה המשולב, ועל כן נדחו בקשותיו השונות. סוגיית הערכת מהימנותו של מבקש המקלט הנה בבחינת סוגיה משמעותית בהליכים לפי האמנה, ולעיתים די במסקנה, לפיה מבקש המקלט אינו מהימן כדי להשמיט את היסוד תחת בקשת המקלט כולה. עקרון זה בא לידי ביטוי גם בסעיף 6 לנוהל שעניינו דחיית בקשה לפי סדר דין מקוצר, הסעיף לפיו נבחנה בקשתו של העותר, קובע כדלקמן: "הוגשה בקשה למקלט מדיני המבוססת לכאורה על אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים, אולם נמצא על בסיס הראיון המקיף, כי המבקש אינו אמין, טענותיו חסרות בסיס, או כי הפחד שהציג מבקש המקלט איננו מבוסס היטב, ומשכך הבקשה אינה מגלה בסיס עובדתי או משפטי מינימאלי, תועבר הבקשה לרבות המסמכים והטיעונים שמבקש המקלט העביר, טפסי הראיון הבסיסי, הראיון המקיף, וחוות הדעת מטעם אגף המסתננים ומבקשי המקלט ליו"ר הוועדה לבחינת בקשה בסדר דין מקוצר, כלל בתוך שבועיים ימים מיום הראיון המקיף". (הדגשה שלי- צ.צ) בהקשר זה, קבע בית המשפט העליון בפסק דין עע"מ 8870/11 גונזלס נ' משרד הפנים (25.4.13) (להלן: "פסה"ד גונזלס"), כי הערכת התשתית העובדתית שביסוד בקשת המקלט, ובכלל זה הערכת מהימנותו של מבקש המקלט, מתבצעת על ידי הרשויות שהוסמכו והוכשרו למטרה זו, ומושפעת בין היתר מן ההתרשמות הבלתי אמצעית של מבקשי המקלט, על כן לא בנקל יתערב בה בית המשפט. יחד עם זאת, נקבע, כי החלטת הרשות הכפופה לביקורת שיפוטית תיבחן על פי מבחן גמיש של סבירות, כאשר יש ליישם מבחן זה בשים לב להיבטים הראייתיים המיוחדים המאפיינים בקשות למקלט מדיני המבוססות לעיתים על גרסתו של המבקש ללא ראיות נוספות שיתמכו בה, וכן לקשיים נוספים הנובעים מפערי שפה, העדר אמצעי תקשורת מתאימים וכיוצ"ב. בנוסף, נקבע כי יישום הקריטריונים המקובלים להערכת מהימנות עשויים לעורר קושי ניכר, ועל כן, נקבעו מספר עקרונות מנחים, כשנקודת המוצא היא, כי על מבקש המקלט לומר אמת ולספק את כל הראיות שידו משגת, ומן העבר השני, על הרשויות הבוחנות להתחשב בקשיים ועל כן, ניתן יהיה להסתפק בתשתית ראייתית חסרה, מקום בו גרסתו של מבקש המקלט נחזית אמינה, ובלבד שניתן טעם סביר להעדרה של ראיה כזו או אחרת. כמו כן, נקבע כי יש להישמר מיישום דווקני של הקריטריונים המשמשים להערכת מהימנות (קריטריונים העוסקים במידת העקביות, הפירוט, הבהירות והסבירות) וכי לא כל סתירה או אי בהירות בגרסה מצדיקה דחיה של הבקשה, אלא יש להעניק למבקש המקלט הזדמנות ליתן הסבר קונקרטי ומניח את הדעת לקיומן. בהתחשב בעקרונות המנחים שנקבעו בפסק דין המנחה, ובנסיבות המקרה דנן, ניתן לחלוק על קביעת המשיב בדבר קשיי מהימנות שעלו בראיונות שנעשו לעותר. דא עקא, אף אם נמצא, כי תשובות העותר היו מניחות את הדעת, בכך לא סגי, שכן צדק המשיב בקביעתו, כי היסוד האובייקטיבי לא הוכח בבקשה דנא, ולפיכך אין מקום להחזיר את עניינו של העותר לוועדה המייעצת לשם בחינה נוספת. העותר שהה במדינת מוצאו במשך שנה לאחר קרות התקרית השנייה, ויצא את מדינתו באופן חוקי דרך שדה תעופה בינלאומי עם דרכון שהונפק על ידי רשויות המדינה כאשר פרטיו האישיים, לרבות שמו, מופיעים בו (למעט שינוי בשנת הלידה). בדרך זו, הציב העותר את עצמו בסיכון לתפיסתו, לכאורה, ואולם, הצליח לצאת מארצו באין כל מפריע, עובדה זו איננה מתיישבת עם הטענה כי נרדף על ידי הרשויות בניגריה. יתר על כן, גם אם היה נקבע כי חברותו של העותר בארגון הוכחה (קביעה שאיננה מקנה אפריוריות הגנה מכוח האמנה, אלא תלויה בחינה אינדיבידואלית של כל מקרה ומקרה לאור מטרותיו של הארגון השנויות במחלוקת (ראו בעניין זה , עת"מ (ת"א) 46427-07-11 מרטינס נ' מדינת ישראל (12.6.12)), לא ניתן להתעלם משינוי הנסיבות שאירע לאחר יציאת העותר ממדינת המוצא. נכון להיום קיים הסדר חנינה לאנשי הארגון מטעמה של הממשלה, המפחית עד מאוד את סבירות הפגיעה בעותר. העותר ובא כוחו לא התייחסו כלל להסדר החנינה, לרבות בעת הדיון שהתקיים בפני בעתירה זו. לאור האמור, ברי כי תחושותיו הסובייקטיביות של העותר לא נתמכו בממצאים אובייקטיבים ולפיכך לא הוכח "הפחד המבוסס מרדיפה" המצדיק את מתן ההגנה על פי האמנה. העותר טוען לחילופין, כי במידה וייפסק כי הוא איננו זכאי למעמד של פליט בהתאם לקריטריונים שבאמנה, יש להחיל עליו את העיקרון של אי החזרת אדם למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו. אכן, כבר נפסק כי אין לגרש אדם מישראל למקום בו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו וכי מדובר בעיקרון כללי אשר אינו מוגבל אך ורק ל"פליטים" (לעניין זה ראו בג"ץ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט (3) 843). בעניינינו כאמור לעיל, העותר לא הראה כי חייו נתונים בסכנה במולדתו, ולפיכך, עיקרון זה אינו חל בעניינו ולא היה מקום לבחון אותו בהליך נפרד. סוף דבר לאור כל האמור, נמצא כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב, העתירה לפיכך נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. משרד הפניםפליטיםאמנה בינלאומיתעתירה מנהלית