הטענה העיקרית בערעור כי המשיב איחר במתן תשובה להשגה כנדרש בסעיף 4 (ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) תשל"ו-1976 (להלן- "החוק"), ולכן היה על ועדת הערר לקבל ההשגה. המשיב טוען כי התשובות להשגות נתנו במועד, משנכתבו תוך התקופה של 60 הימים שנקבעו בחוק, למתן מענה. מוסיף הוא כי המועד הרלוונטי הוא מועד מתן התשובה ולא מועד קבלתה בידי הנישום וכי בשנים הרלוונטיות זו היתה הפסיקה השלטת, שדי במתן מענה על ידי הרשות בתוך תקופת 60 הימים, כדי לעמוד בהוראת החוק, פסיקה ששונתה במהלך שנת 2012, לכן קמה למשיבה טענת הסתמכות. הטענה כי יש לקבל העררים באין תשובה במועד לא נטענה על ידו המערערות בסיכומיהן בפני ועדת הערר ומשכך מנועות הן מלהעלות הטענה במסגרת הערעור, הגם שאין כל הוראה המונעת מוועדת הערר - אף בהעדר תשובה - לדרוש מהנישום שיוכיח טענותיו ואין לחסום את ועדת הערר מלדרוש מנישום הטוען לגודל השטחים שימציא תשריט מדידה. גם אם מדובר באיחור במתן תשובות להשגות, אין להפעיל את הסנקציה בנסיבות שכאן, סנקציה שהנה קיצונית ויש להפעילה רק במקרים חריגים ולבית המשפט הסמכות להימנע מהפעלת הסנקציה, אם שוכנע כי להשגות לא היה סיכוי להתקבל. עוד נטען כי לאחר שועדת הערר הורתה על ביצוע מדידה משותפת חזרו המערערות מההשגה והערר לשנת 2010, ערר בו ”מחזרו" ההשגות והעררים לשנים 2006-2009 וכללו טענות לא נכונות. הסנקציה שבסעיף 4(ב) נועדה לשרת נישומים המעלים טענותיהם בתום לב ובמטרה לבררן בהגינות, שלא כדוגמת המערערות כאן. עוד נטען כי המבחן של מועד קבלת התשובה מציב קשיים רבים, כיוון שהיכולת של מנהל הארנונה לשלוט בו היא מוגבלת ביותר ונישומים יכולים לכוון קבלת התשובה כרצונם ועל פי שיקולים פסולים לחלוטין וגם כאן, המועד בו התקבלו התשובות מקורו בחותמת "נתקבל" במשרדו של בא כוח המערערים, אלא שאין בכך כדי להצביע באופן חד משמעי על מועד קבלת התשובות בפועל בידי המערערת, שכן מטבע הדברים יתכן מצב בו התשובות ישארו בתיבת הדואר ימים מספר. מה גם, שבאחד המקרים חותמת שהוטבעה בזמן אמת תוקנה לאחר מכן בכתב יד. גם אם התשובות היו נשלחות בדואר רשום, לא ניתן היה לדעת המועד המדוייק של קבלתן, שכן המועד לאיסוף הדואר תלוי בהתנהגות הנמען. עוד נטען לחוסר תום לב של המערערות, אשר הגישו השגה ועררים נגד שטחי הנכסים ו/או סיווגם ללא תימוכין, אף שהובהר להן כי מצופה מהן להעלות טענותיהם בצירוף אסמכתאות ותסריטי מדידה. המחלוקת העיקרית שבין הצדדים טמונה בשאלה, האם העובדה שהתשובות של מנהל הארנונה לא נמסרו במועד של 60 הימים הקבוע בסעיף 4 לחוק, מחייבת קבלת ההשגה, ללא שיקול דעת. סעיף 4(א) לחוק קובע כי יש ליתן תשובה על השגה תוך 60 יום. סעיף 4(ב) קובע "לא השיב מנהל הארנונה תוך 60 יום - יחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה מטעמים מיוחדים שירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על 30 יום". הנוסח של סעיף 4(ב) הינו נוסח מצווה, "לא השיב" מנהל הארנונה תוך ששים יום, התוצאה היא קבלת ההשגה. נוסח הסעיף מדבר על "השיב", השאלה האם ניתן לומר שדי בכך שמנהל הארנונה יכתוב תשובתו, גם אם לא שלח אותה והיא לא הובאה לידיעת הנושים. סבורה אני שהמשמעות של "השיב" בעניינינו, מתייחסת לכל הפחות שמנהל הארנונה, בתקופת 60 היום, גם שלח מענה זה למגיש ההשגה. עוד טוען ב"כ המשיבה, שלא ניתן לסמוך על החותמת "התקבל" במשרד ב"כ המערערת, אלא שהמשיבה לא הניחה תשתית ראייתית, כי המענה להשגה התקבל במועד אחר או לפי המועד בו נשלחה התשובה, יכול היה המענה להתקבל במועד אחר. לו סברה המשיבה שחשיבות לעניין יכלה לשלוח המענה בדואר רשום עם אישור מסירה. עסקינן למעשה בטענות בעלמא, שאין בהן ממש. הועדה קבעה כי, ההשגה לשנת 2006 הוגשה ביום 11.4.06 התשובה נתנה ביום 8.6.06 והתקבלה אצל המערערים ביום 18.6.06, כאשר המועד האחרון למתן התשובה, לעמדת המערערים הוא 11.6.06 וזה גם המועד המופיע על המעטפה בה נשלחה התשובה. לגבי ההשגה השניה לשנת 2006, נקבע כי זו הוגשה ביום 6.3.07 ותשובה נתנה ביום 30.4.07 הועדה אינה מציינת מתי התקבלה התשובה אצל המערערים והמערערים טוענים כי זו התקבלה ביום 13.5.07 ולא ברור מתי נשלחה. שנת המס 2007 - השגה הוגשה ביום 13.3.07 והתשובה נתנה ביום 9.5.07 והיה ליתן התשובה עד יום 12.5.07. התשובה התקבלה בדואר רגיל ביום 17.5.07 והמעטפה נושאת חותמת של משלוח הדואר 15.5.07. ב"כ המערערת טוען כי המשיב אף הודה בועדת הערר כי בשנת 2006 נשלחה ההשגה באיחור (פרו' ועדת הערר מיום 13.4.10 - נספח 18 לנספחי המשיב), כך גם לגבי שנת 2009, נטען בהודאת המשיב לאיחור במתן התשובות (נספח ב' למוצגי המערערת פרו' ועדת הערר מיום 7.4.11). שנת המס 2008 - ההשגה הוגשה ביום 14.7.08, התשובה נתנה ביום 3.9.08 והתקבלה ביום 15.9.08, כאשר המועד למתן התשובה חל ביום 14.9.08. שנת המס 2009 - השגה הוגשה ביום 31.3.09, התשובה נתנה ביום 13.5.09 והתקבלה ביום 18.6.09, כאשר המועד האחרון הוא 31.5.09. לגבי שנת המס 2009, טוען המשיב כי ניתנה אורכה של 30 יום על ידי ועדת הערר להגשת תשובה, עמדת המערערת כי לא הוצגה הבקשה או החלטת ועדת הערר, אף כי נטען כי התשובה ניתנה במועד. הועדה קבעה כי תשובת המשיב ניתנה במועד, על כן לא ראתה להתייחס לטענות המשיב, כי ניתנה אורכה למתן תשובה ו"... בנוסף לכך לא מצינו טעם לפקפק בדברי המשיב כי אכן כזו ניתנה על ידי הוועדה" (סעיף 23 להחלטת הועדה). בניגוד לטענת ב"כ המשיבה ולטענת ההסתמכות הנטענת על ידו, הרי גם בתקופה הרלוונטית, ואף קודם לכן היו חילוקי דעות בפסיקת בתי המשפט המחוזיים לגבי המועד הקובע. יש שסברו כי המועד הרלוונטי לפי סעיף 4(ב) הוא המועד של משלוח התשובה של מנהל הארנונה (ראה ע"ש 5245/99 (חי) אלי חוולס נ' ועדת הערר לארנונה עיריית חיפה ואח' (ניתן ביום 5.5.99). מנגד קיימת פסיקה, לפיה המועד הקובע הוא מועד מתן התשובה (ראה עמ"נ 328/06 (חי) חברת דואר ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה של קרית אתא (ניתן ביום 22.11.06), או מועד מתן התשובה ושליחתה לנישום עמ"נ 323/08 (ת"א) אחים לוטרינגר בע"מ נ' מועצה אזורית דרום השרון (ניתן ביום 20.9.11), עת"מ 15882-08-11 י.פסטרנק ושות' נ' מועצה מקומית באר-יעקב ואח' (ניתן ביום 6.3.12). בע"א 568/78 פקיד השומה נ' יצחק ביר בע"מ פד"י לו(3) 735 (1979), נקבע כי מרוץ הזמנים של פקיד השומה להוצאת השומה הוא עם קביעת פקיד השומה, ללא קשר לאשר יעשה עם השומה בהמשך, בין אם תומצא לנישום באופן מיידי ובין אם לאו. בע"א 5954/04, 1857/05 פקיד שומה ירושלים נ' משה סמי (ניתן ביום 22.4.07) שינה בית המשפט העליון הלכה זו בהתיחס לסעיף 152 לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) התשכ"א-1961 וקבע כי, המטרה היא לתחום את הזמן העומד לפקיד השומה להחליט בהשגה וזאת, בין היתר, כדי לצמצם חוסר הודאות בה שרוי הנישום, לתקופה בלתי ידועה בזמן, אם פקיד השומה אינו מודיע לנישום החלטתו בטווח הזמן של שנה וכי "לא ניתן להגשים את תכליתה של מגבלת הזמן אשר קצב המחוקק לפקיד השומה, מבלי שמגבלה זו תהיה ידועה גם לנישום עצמו. כאשר קובע פקיד השומה את המס בצו שכתב ומניח את הצו ב"מגירתו" או במחשבו, אין הוא מגשים את התכלית המונחת בבסיס ההגבלה בזמן" (סעיף 9 לפסק הדין). עוד נקבע כי לא ניתן לראות "שימוש בסמכות", כל עוד לא הועברה הודעה בדבר השומה לנישום. טוענת המשיבה כי לראשונה אומץ פסק דין משה סמי בדיני הארנונה, בפסק דינו של השופט שפירא בעת"מ 2123-12-11 (חי) המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה המקומית אעבלין ואח' (ניתן ביום 25.5.12). שם קבע כב' השופט שפירא כי לא מצא לעשות אבחנה בין הקביעות הנוגעות לסעיף 152 לפקודת מס הכנסה, כפי שנקבעו בפסק דין משה סמי, לבין הוראת החוק, שכן "התכלית העומדת מאחורי שני החוקים היא זהה והרציונלים שהביאו לפרשנות סעיף 152 לפקודת מס הכנסה, יפים הם גם לסעיף 4 לחוק הערר" (עמ' 6 לפסק הדין). עוד ציין כב' השופט שפירא כי ער הוא לפסיקה של בתי משפט מנהליים אשר קבעו כי איחור בקבלת ההחלטה, שהינו סביר לא יחשב כקבלת ההשגה, אך היה זה טרם מתן פסה"ד של משה סמי. מנגד, נקבע על ידי כב' השופט סוקול בעת"מ 17799-01-11 (חי) המכללה הארצית להכשרה מקצועית סכנין בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית סכנין (ניתן ביום 29.1.12). סעיף 4 לחוק הערר לא נועד לאפשר לאזרח ליהנות מטעויות של הרשות או לשם ניצול מגבלת הזמן לזכות בהטבות שהוא יודע כי אינן מגיעות לו (ראה דיון בעניין דחיית טענתו של אזרח כי הינו זכאי ליהנות מטעות של הרשות בעע"מ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (ניתן ביום 20/12/2011 )). הסעיף נועד להגן על מי ששינה מצבו לרעה והסתמך על טעותה של הרשות ולא על מי שידע כי עניינו תלוי ועומד וכי עליו להשלים את החסר בבקשתו . ... העותרת לא הייתה שרויה באי וודאות לגבי זכותה, להיפך - העותרת ידעה כי לא תזכה לפטור עד שתמציא את האישור הדרוש". והנה כבר לאחר פסק הדין משה סמי בבר"מ 2615/08 מנהלת הארנונה חולון נ' זיק קורה ואח', (ניתן ביום 18.9.08) קבעה כב' השופטת נאור "במקרה שלפני לא עמדה המבקשת בתנאי סעיף 4 לחוק הערר, משהגישה תשובתה לאחר חלוף המועד, מבלי שביקשה אז להאריכו. לפיכך הפרשנות הלשונית הצרה מובילה למסקנה ברורה ואינה גובלת בכל אבסורד. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם התוצאה אליה הגעתי בע"א 1857/05 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד... שם קבעתי כי צווים שהוציא פקיד השומה בתשובה להשגות שהוגשו לו בטלים וההשגות תיראנה כאילו התקבלו זאת בשל העובדה כי תשובתו של פקיד השומה ניתנה שבועיים לאחר חלוף המועד שנקבע לכך בחוק" (סעיף 7 להחלטה). יחד עם זאת בהחלטה זו לא עלתה השאלה של מועד מתן ההחלטה, לעומת המועד של קבלת ההחלטה, דהיינו ידוע החייב, כפי הערעור שכאן. בעע"מ 4068/10 עיריית חולון נ' קר פרי בע"מ (ניתן ביום 14.3.2009) נקבע כי "על פרשנות דיני מס, וארנונה בכלל זה, יש להחיל את אותם כללי פרשנות החלים בפרשנותה של חקיקה אחרת. נקודת המוצא לפרשנות היא הלשון, כאשר מבין מגוון האפשרויות הלשוניות הניתנות לדבר החקיקה על בית המשפט לבחור את הפרשנות המגשימה את תכליתו " (סעיף 6 לפסק הדין). המחוקק הביע דעתו לחשיבות המועדים ועמידה בהם. לאותה רשות המתקשה לגבש עמדתה או להשיב בתוך תקופת ה-60 יום אותה קצב המחוקק, נתנה האפשרות לבקש אורכה למתן התשובה. שעה שהתשובה לא ניתנה במועד, אין חשיבות לשאלה אם האיחור הוא בין יום, יומיים או תקופה ארוכה יותר, גם איחור של יום איחור הוא. נקודת המוצא היא, כי בחלוף המועד של 60 הימים רואים בהשגה, כהשגה שהתקבלה. הטענה של המשיב, כי לנישום האפשרות לתמרן לגבי המועד של קבלת התשובה, אולי יש בה ממש, שכן לא תמיד יש שליטה על קבלת הדואר על ידי הנמען, אבל ניתן לנטרל את מרחב התמרון של הנישום שעה שההחלטה בהשגה נשלחת בדואר רשום. אם אכן היה מתברר כי הנישום בכוונה תחילה לא קיבל הדואר, ניתן היה אולי לשקול אם בהתנהגות הנישום יש כדי לשנות מהתוצאה, כיון שהמועדים שנקבעו, מטרתם לתחום הזמן לרשות, אך לא להפוך ל"כלי משחק" בידי הנישום, ובמצב בו יכול ויקום החשד שהנישום סרב לקבל ההחלטה או ניסה לתמרן, יכולה לקום החזקה אשר בסעיף 57ג. לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, לפיה רואים ההמצאה כמבוצעת "במועד שבו היה המכתב מגיע לתעודתו בדרך הרגילה של הדואר, אם לא הוכח היפוכו של דבר". אך החשש מיכולת התמרון של הנישום, אינו רלוונטי לעניינינו, כיוון שהמשיבה, אף כי טענה ששלחה התשובה בדואר רשום לא טרחה לצרף האישור והמערערת טוענת כי ההחלטה הגיעה בדואר רגיל ולא הוכח כי התשובה נשלחה בתוך התקופה של 60 היום, לא כל שכן, משהונחה התשתית הדרושה, שהיא התקבלה לאחר עבור 60 הימים. המשיבה טוענת טענת הסתמכות כיוון שפסק דין משה סמי אומץ רק לראשונה בדיני הארנונה, ע"י כב' השופט שפירא בפסק דין שניתן על ידו ביום 25.5.12. המשיב מפנה לדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים נ' איקאפוד בע"מ (ניתן ביום 23.5.04), שם נקבע כי יש להגביל התחולה הרטרוספקטיבית להליכים שלאחר מתן פסק-הדין וכך גם נהג בית המשפט העליון בע"א 6315/05 פקיד שומה תל-אביב 4 נ' יחזקאל (אזי) שרצקי (ניתן ביום 24.12.12), שעה שלא החיל ההלכה על החלטה שניתנה לפני מועד פסק הדין בעניין משה סמי בבית המשפט העליון, אלא שהמועד הקובע הוא המועד של מתן פסק הדין ופסק הדין משה סמי ניתן עוד ביום 22.4.07, ועל כן לא ניתן לטעון טענת ההסתמכות. זאת ועוד, טענת ההסמכות רלוונטית לכל היותר להשגה הראשונה בשעת 2006, שכן יתר התשובות בהשגות נתנו לאחר מתן פסק הדין של משה סמי, ולגבי שנת המס 2006, יכלה המשיבה לצפות ולדעת שיכול ובית המשפט יחליט שהמועד הקובע הוא מועד משלוח ההודעה והיה עליה להניח התשתית הראייתית, שהתשובה נשלחה טרם עברו 60 היום ותשתית זו לא הונחה. אמנם נטען ע"י המשיבה שלגבי השנים 2007 ו-2008 לא הוכח המועד בו התקבלה ההשגה, אלא שממצא זה הוכרע עובדתית על ידי ועדת הערר ולא מצאתי להתערב בקביעה זובנוסף, גם בעבר נפלה מחלוקת בין שופטי בתי המשפט המחוזיים באשר למועד הקובע, כאשר השופט ביין סבר כי המועד הקובע הוא מועד משלוח החלטת בהשגה, ובעניינינו, כאמור, לא הונחה התשתית למועד בו נשלח המענה להשגה. סוף דבר, הערעור לגבי השנים 2006 עד 2008 מתקבל ויש לראות בהשגת המערערת כהשגה שהתקבלה. לגבי שנת המס 2009, נטען על ידי המשיבה, כי נתנה לה אורכה. הנושא לא התברר בפני ועדת הערר לאור מסקנתה כי המועד הקובע הוא מועד מתן התשובה, על כן לגבי שנת המס 2009, מוחזר הדיון לועדת הערר, כדי שתבחן עובדתית, אם אכן נתנה אורכה לשנה זו, אם לאו ותגבש עמדתה בהתאם. בפני נטען כי ניתנה אורכה גם לגבי שנת המס 2006, אלא שטענה זו לא באה זכרה בפני הועדה ולא מצאתי להתיחס אליה. ולסיום טוב היו עושים הצדדים אם היו חוסכים מבית המשפט את ה"מחמאות ההדדיות", ולאור זאת לא מצאתי לפסוק הוצאות. רשויות מקומיותחוק הרשויות המקומיות