עתירה כנגד החלטה שלא למכור דירה בדיור הציבורי בתנאי מבצע, שעיקרם הנחה של כ - 79% משווייה, כיון שאינה עומדת בקריטריונים. עיקרי העובדות העותרת ילידת 1957, אם ל- 6 ילדים, מתגוררת מאז שנת 1977 בדיור ציבורי המנוהל ע"י המשיבה 1 (להלן: "עמידר") בהתאם להנחיות המשיב 2 (להלן: "משרד השיכון"). העותרת שכרה בשנת 1977 יחד עם בעלה המנוח, גבריאל אדרעי, שנפטר ביום 25.1.2012 (להלן: "המנוח"), דירה צמודת קרקע בדיור הציבורי, בגודל של 84 מ"ר, ברח' ברל כצנלסון 21 ברעננה (להלן: "הדירה"). ביום 30.12.2008 הגישה העותרת ובעלה המנוח בקשה לרכישת הדירה בה גרו, במסגרת המבצע "דירה משלי", שקיימה עמידר בין התאריכים 1.9.2008 - 31.12.2010 (להלן: "הבקשה" ו - "המבצע"). במהלך הטיפול בבקשת העותרת והמנוח, נתגלה למשיבים כי העותרת ובעלה הינם בעלי חלקים בדירות שירשו. העותרת והמנוח לא הזכירו רכוש זה בבקשתם. המנוח ירש 1/4 מזכויות חכירה בדירה, לפי צו ירושה מיום 18.3.2001 (נספח ה'(1) לתשובת המשיבים לעתירה, להלן: "התשובה"). המנוח מכר זכויות אלו ביום 19.11.2008 (באמצעות אפוטרופתו - אשתו העותרת) תמורת 180,000 ₪ (נספח ה'(2) לתשובת המשיבים לעתירה). העותרת ירשה 1/16 בדירת הוריה, לפי צו ירושה מיום 5.7.1992 (נספח ו' לתשובת המשיבים לעתירה). העותרת ציינה כי בכוונתה למכור את חלקה זה לאחיה. ביום 14.6.09 הודיעה עמידר לעותרת ולמנוח כי הם מבטלים את מכירת הדירה לבני הזוג, מאחר שהעותרת ירשה חלק בדירת הוריה. ביום 18.11.2009 החליטה וועדת האיכלוס הבין-משרדית לדחות את בקשת העותרת והמנוח לרכישת דירה במבצע, בשל העובדה שהיו בבעלותם חלקים בדירות ירושה. הוועדה ציינה בנימוקיה כי חלקו של הבעל נמכר ושוויו גבוה משמעותית מהסכום 56,000 ₪ אותו קבע המשרד כחריג. עוד צויין בהחלטה כי לבני הזוג אין בעיית דיור (באשר הם גרים בשכירות בדירת עמידר) וכי לא נמצא מקום לחרוג מהכללים. לאחר פטירת בעלה של העותרת ביום 25.1.2012, פנה ב"כ העותרת שוב לעמידר ביום 19.4.2012 בבקשה כי יאפשרו לעותרת לרכוש את דירת הדיור הציבורי בה היא מתגוררת. ביום 16.7.2012 השיבה עמידר לעותרת כי היא פועלת לפי הוראות משרד השיכון, וכי כעת העותרת רשאית לרכוש את הדירה במחיר מלא בלבד (כ- 2 מיליון ₪), בהתאם להצעה שניתנה לה ביום 23.1.2012 . לפיכך הגישה העותרת את העתירה דנן, בה עתרה למתן צו שיחייב את המשיבים למכור לה את הדירה בהנחת המבצע. יצוין, ששני הצדדים מטעמיהם, משום מה לא הגישו ולא הציגו את הנוהל הרלבנטי שהוא לב העתירה. טענות הצדדים המשיבים טענו כי יש לסלק על הסף את העתירה בשל שיהוי כבד בהגשתה (כ- 3 שנים) ובשל חוסר תו"ל וחוסר ניקיון כפיים, לאור הסתרת עובדות מהותיות. עוד טענו המשיבים כי גם לגופו של עניין החלטתן לא חרגה ממתחם הסבירות, וכי שווי החלקים בדירות הירושה שהיו בבעלות בני הזוג חרגו בהרבה מהתקרה של 56,500 ₪, שנקבעה בשעתו כסכום החריג, שמעליו נשללת הזכאות לרכוש דירה מהדיור הציבורי בתנאי מבצע. עוד טענו כי המבצע שבנדון נסתיים בסוף שנת 2010, וכי כרגע אין מבצע רכישה של משרד השיכון, ובאפשרותה של העותרת לרכוש את הדירה רק במחיר מלא בלבד. בכל מקרה העותרת רשאית להמשיך לגור בדירתה והמשיבים לא ביקשו לפנותה. ב"כ העותרת טען לעומת זאת, כי לאור נסיבותיה הכלכליות והאישיות הקשות של העותרת, ומאחר שהסכום אותו ירשה זעום (45,000 ₪) יש להכיר בה כזכאית לרכוש את הדירה בהנחת המבצע. הסכום הזעום שירשה העותרת הוצא לטובת כיסוי חובות, כך שלא נותר ממנו מאומה. עוד הפנה ב"כ העותרת לעע"מ 2341/11 אמנון יחזקאל נ' משרד הבינוי והשיכון (לא פורסם, מיום 27.9.2012, להלן: "פרשת יחזקאל"), בו העיר ביהמ"ש העליון כי על משרד השיכון לשוב ולבחון את עמדתו ומדיניותו, מאחר שלפי הקריטריונים שעיצב נוצרת בעייתיות, שכן מי שירש חלקים בדירה מעל שווי מסויים, איננו זכאי לדירה במבצע, ואילו אם אותו אדם ירש אותו סכום במזומן, הוא יהיה זכאי לרכוש דירה בהנחת המבצע. דיון 4. ראשית יש להבהיר, כי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) התשנ"ט-1998 לא נכנס לתוקף בסמוך לחקיקתו ותחולת החוק נדחתה מספר פעמים. בסופו של דבר החוק נכנס לתוקף רק ב- 1.1.2013. לפיכך פעל המשיב ע"י עריכת מבצעי דירות כדי לעודד דיירים לרכוש דירותיהם. המבצע "דירה משלי" התנהל בין 1.9.08 עד 31.12.10 (להלן: "המבצע"). לאחר שבחנתי את טענות ב"כ הצדדים ואת המסמכים שהוגשו על ידם ועיינתי בפסיקה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לסלק על הסף את העתירה, הן בשל שיהוי קיצוני בהגשתה והן בשל חוסר ניקיון כפיים. כמו כן, גם לגופו של עניין העותרת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להראות כי החלטת המשיבים חרגה מאמות המידה המנהליות, במידה המצדיקה התערבות בית משפט זה. שיהוי 5. התשובה הסופית השלילית שקיבלה העותרת לבקשתה לרכישת הדירה במסגרת המבצע, ניתנה עוד במכתב משרד השיכון מיום 23.11.2009 (נספח ח' לתשובת המשיבים לעתירה, להלן: "התשובה"). במכתב זה צויין כי ועדת האיכלוס הבין-משרדית בישיבתה מיום 18.11.09, החליטה לדחות את בקשת העותרת ובעלה לרכישת דירה במבצע, מאחר ששני בני הזוג ירשו חלקים בדירות. העתירה דנן הוגשה ע"י העותרת רק ביום 7.11.2012, דהיינו כ - 3 שנים לאחר ההחלטה הסופית בעניינם. אומנם לעתירתה לא צירפה העותרת את ההחלטה הנ"ל מנובמבר 2009 (נספח ח' לתשובה) אלא מכתב מיום 10.4.2011, שנשלח ע"י רות מנע, מרכזת בכירה פרט וחריגים במשרד השיכון, לביהמ"ש לענייני משפחה בכפ"ס (כב' השופטת רבקה מקייס). במכתב זה איזכרה רות מנע את ההחלטה הנ"ל מיום 18.11.2009. במכתב זה הודיע משרד השיכון לביהמ"ש כי לא ניתן לשקול בשנית את בקשת בני הזוג לרכוש דירה במבצע. העותרת לא הסבירה בעתירתה מה היה ההליך שננקט בביהמ"ש בכפ"ס, מה התרחש בדיון שם ומה היו תוצאותיו. גם אם נלך לגישת העותרת כי ההחלטה מושא העתירה ניתנה בסביבות אותו מכתב מאפריל 2011, הרי שעדיין עוסקים אנו בשיהוי קיצוני של כשנה ו - 7 חודשים ממכתב זה ועד למועד הגשת העתירה דנן ע"י העותרת בנובמבר 2012. אם העותרת מתייחסת לפנייה נוספת לאחר מות בעלה, דהיינו, למכתב ב"כ עו"ד רענן מרום מיום 19.4.2012, הרי שלא ניתן להתייחס לכך כפנייה העומדת בפני עצמה, אלא כניסיון לעקוף את ההחלטה שדחתה את הבקשה במסגרת המבצע. אין בפניה זו כדי לרפא את השיהוי גם שבעת הפניה הנוספת לא היה בתוקף מבצע מתאים כפי שעולה מטענות המשיב. לפני שנחקק חוק ביהמ"ש לעניינים מנהליים בשנת 2,000 נקבע בפסיקה (כב' הנשיא (בדימוס) שמגר ב -בג"צ 501/85 חייט נ' שר הפנים, פ"ד מ (2) , 259, 261) : "נכונותו של בית המשפט הגבוה לצדק להיעתר לפנייתו של עותר מושפעת, בכל מקרה ובכל עת, מן הקביעה בשאלה, מהי המידה שבה יש צורך לתת את הסעד למען הצדק, ושיהוי משמעותי, שהוא חסר הצדקה, מטה את כפות המאזניים לרעת העותר". לאחר חקיקת חוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס - 2,000, נקבעו בתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א - 2,000 (להלן: "תקנות בתיהמ"ש המנהליים") כללים ברורים באשר לשיהוי: "3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. (ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם. (ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך. 4. בית המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות הענין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)". כך נקבע בפסיקת ביהמ"ש העליון באשר לתקנות אלו: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השיהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. אכן, רשאי הוא בית-משפט להאריך את התקופה להגשתה של עתירה, ואולם - כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות סידרי הדין - כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך". (עע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון (לא פורסם, מפי כב' המשנה לנשיא מ. חשין, מיום 24.3.2002) עמ' 1). העותרת לא הציגה הסבר להצדקת איחורה הקיצוני בהגשת עתירתה, ואף לא הגישה לביהמ"ש בקשה להארכת המועד, כאמור בתקנה 3 לתקנות בתיהמ"ש המנהליים. כפי שצוטט לעיל, לפי הדין והפסיקה בעתירות מנהליות יש להקפיד במיוחד על עניין המועדים. לאור האמור לעיל שיהוי של כ- 3 שנים, ואפילו שיהוי של שנה ו- 7 חודשים, עולים כדי שיהוי קיצוני בהגשת העתירה, ודי בכך על מנת לדחות את העתירה. חוסר ניקיון כפיים 6. לאמור לעיל יש להוסיף כי כבר בשלב הראשון של הגשת הבקשה המקורית לא נהגה העותרת בתום לב. כמעט חודש וחצי לאחר שמכר המנוח את חלקו בדירה שירש, הגישו המנוח והעותרת למשיבות את בקשתם לרכישת הדירה במסגרת המבצע האמור, אך לא דיווחו כי הבעל ירש חלק מדירה ומכר אותה תמורת 180,000 ₪. אי גילוי עובדות מהותיות אלו ע"י העותרת והמנוח בבקשתם בולטת ביתר שאת נוכח נוסח טופס בקשתם, עליהם חתומים הן העותרת והן המנוח (נספח א' לתשובת המשיבים) בו צויין: "אנו מאשרים ומצהירים בזה כי מלבד הדירה אין לנו ולא היתה לנו דירה אחרת, או חלק בדירה או דירה בשלבי בניה - בבעלות או חכירה, או בשכירות שחוק הגנת הדייר חל עליה" (עמ' 1). מהנוסח הנ"ל עולה כי למעשה העותרת ובעלה המנוח מסרו דיווח לא נכון למשיבים במסגרת בקשתם לרכישת הדירה בתנאי המבצע. העותרת המשיכה בגישתה ולא ציינה בעתירתה כי גם בעלה המנוח ירש חלק בדירה ששוויו היה 180,000 ₪. העותרת ציינה בעתירתה רק את חלקה שלה בדירה שירשה, אשר נמכר על ידה בינתיים. היא לא הציגה ראיות מתי בדיוק מכרה את חלקה בדירה זו ומה הסכום שקיבלה בגין המכירה. מדובר בנתונים קריטיים לביסוס עתירתה, שכן הסיבה שהמשיבים דחו את בקשתה לרכוש דירה במבצע היה חלקה וחלק בעלה בדירות שירשו. לב טענת עתירתה הוא שהסכום שירשה זעום ואינו מצדיק לבטל את זכאותה להשתתף במבצע, כחסרת דיור. אכן אם נלך לגירסת העותרת, הסכום אותו ירשה היא עצמה נמוך, אך הוא מתווסף לירושת הבעל, ונתון זה אין להעלים. ב- עת"מ (חי') 147/00 גלבהרט נ' המועצה הארצית לתכנון, פמ"מ תשס"א 721, נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מנהלית, והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי : "לאחר שעיינתי בטענות הצדדים אני מחליטה על דחיית העתירה על הסף. באשר לפן הדיוני, אני דוחה את ההשוואה לתקנות 100 ו-101 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, שכן על-פי תקנה 8(3) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 מוקנית לבית-המשפט המינהלי סמכות לדחות עתירה או למוחקה על הסף כולה או מקצתה, כאשר הנימוקים הם בדרך-כלל נימוקים שהיו ניתנים על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק בהיעדר עילת התערבות ראויה מחמת שיהוי והיעדר ניקיון כפיים, ובית-המשפט המינהלי אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מינהלית והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי". לפיכך, די בנימוקים שפורטו עד כה על מנת לסלק את העתירה על הסף. (ראו: א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית) עמ' 909). סבירות החלטת המשיבים ופרשת יחזקאל 7. למעלה מהדרוש וכדי שתנוח דעת העותרת, אומר כי גם לגוף העניין אין מקום לקבל את העתירה. ככלל, אין ביהמ"ש המנהלי בא בנעלי הרשות המנהלית ושוקל את שיקוליה המקצועיים, אלא רק בוחן את תקינות ההליך וסבירות ההחלטה (ראו למשל: בג"צ2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פד"י מה(3) 678, 681-680). לא מצאתי במקרה דנן כי העותרת הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח חריגה של המשיבה המצדיקה התערבותו של בימ"ש זה במעשי הרשות המנהלית. העותרת תלתה את יהבה על פרשת יחזקאל, וטענה כי כפי שציין ביהמ"ש העליון בפרשת יחזקאל, הנוהל של המשיבים בעייתי מאחר שהוא יוצר מצב אבסורדי, תוך אבחנה בין ירושה של כספים לירושת נכס מקרקעין. אם למשל היה ברשות מבקש הדיור סכום כסף מסויים להבדיל מחלקים בדירה, אזי לא הייתה נפסלת זכאותו. לעומת זאת כאשר מדובר במצב שבו למבקש הדיור יש חלקים בדירה (שירש) באותו שווי כספי, אזי נפסלת זכאותו לרכישת דירה במבצע. אין הנסיבות בפרשת יחזקאל זהות לענייננו. ראשית, פרשת יחזקאל אינה מהווה תקדים, שכן הסתיימה בהסדר אשר אף הוא הותנה בכך שהעותר יוותר על חלקו בירושה. אצלנו לא ניתן ליישם פתרון כזה, שכן הירושות כבר מומשו ע"י העותרת ובעלה והנכסים נמכרו. שנית, בפרשת יחזקאל שווי החלק בדירת הירושה של מבקש הדיור היה 147,400 ₪, ואילו במקרה דנן שווי החלקים בדירות הירושה של בני הזוג היה 225,000 ₪. לא זו אף זו, העותרת טענה כי לפי נהלי המשיבים, גם אם למשל היה ברשותה סכום של מיליון דולר במזומן, ולא באמצעות חלקי דירות בבעלות, אזי לא הייתה נפסלת זכאותה לדירה במבצע. דא עקא, העותרת לא צירפה לעתירתה את נהלי המבצע, ולא ביקשה במפורש במסגרת סעדיה בעתירה לפסול את הנוהל בשל היותו בלתי חוקתי. גם מבחינה זאת העותרת לא הרימה את נטל הראיה המוטל עליה, בתור יוזמת ההליך, על מנת להוכיח את חוסר סבירות הנוהל. המשיבים מצידם הכחישו את טענת העותרת כי מי שברשותו סכום כסף גדול במזומן יהיה זכאי לדירה במבצע, והעותרת לא הביאה ולו ראשית ראיה על מנת לסתור טענה זאת. ב"כ המשיבים ציין בדיון כי הסכום שנקבע כחריג במועד ההחלטה בעניינה של העותרת היה 56,500 ₪, וכי לאחרונה שונה הסכום ל- 70,000 ₪ (עמ' 2 לפרוט' מיום 4.2.2013, ש' 1-4). הקריטריון שקבעה הרשות מבוסס איפוא על סכומים נמוכים שברשות הזכאי למבצע. כמו כל קריטריון יש לקבוע סף כלשהו ולהפעילו בצורה שוויונית כלפי כל האזרחים. קביעת הקריטריון נתונה למשרד השיכון שנקודת מבטו רחבה וכוללת בין היתר מדינות כלכלית של הממשלה והוא מיישם מדיניות שנקבעת מתוך מגוון שיקולים, אשר לא תמיד לביהמ"ש הכלים המתאימים לבחון אותם. בנסיבות המקרה, אינני סבורה שראוי שבית משפט ישים עצמו במקום הרשות. לפיכך כאשר נכסי המקרקעין שירשו העותרת והמנוח בסך כולל של 225,000 ₪, חורגים בשוויים בהרבה מהרף שנקבע בנוהל, לא ניתן לומר שהחלטת המשיבים בעניין זה חורגת מהנוהל וממתחם הסבירות. לכך יש להוסיף ש"מבצע" מעצם טבעו מתקיים בתקופות מסוימות ואינו תקף בכל עת. עם זאת, אני מצטרפת לתחושת אי הנחת שהביעו כבר בתי המשפט השונים בעניין זה. מוטב שהמשיב יבחן שוב ביסודיות את אופן קביעת הקריטריונים וינסה למצא פתרון ענייני ועדכני שיתבסס על נתונים ממשיים של שווי כלל הרכוש ולא על הגדרות כלליות, כגון "חלק מדירה", שכן יתכן שחלק כזה, חסר משמעות מבחינה כלכלית ביחס למחירי הדירות בשוק. בסופו של דבר, חוק סוציאלי שתכליתו להיטיב עם נזקקים צריך לקבוע אמות מידה מהסוג המאפשר בחינה אמיתית ומשמעותית של המצב הכלכלי מכל היבטיו באופן שיקיף את כלל המשאבים העומדים לזכות האזרח הפונה בעניין זכותו לדיור ציבורי. אוסיף שב- 1.12.13 נכנס לתוקף תיקון מס' 5 ל"חוק הדיור הציבורי וזכויות רכישה) תשנ"ט-1998 המבטא את הכוונה העדכנית של המחוקק וגם בו לא מצאתי הוראות שיש בהן כדי לענות על מצבה של המערערת, והבעייתיות שהועלתה. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את העתירה. לפנים משורת הדין ורק בשל מצבה הקשה, אינני מחייבת את העותרת בשכ"ט המשיבים. מכירת דירהמקרקעיןדייר מוגן (הגנת הדייר)