נטען כי העירייה שהוסיפה סיווגים חדשים לצו הארנונה, מבלי שהגישה בקשה להוספת סיווג חדש, וממילא מבלי שקיבלה את אישור השרים הנדרש על-פי החוק. טוענת המבקשת, כי עד לשנת 1997 היה קיים רק תעריף מסחרי רגיל - "סיווג חנויות באזור 1" ו"סיווג חנויות באזור 2", וזהו התעריף בו יש לחייב את המבקשת וחברי הקבוצה, תעריף שהוא זול עשרת מונים מתעריף "מרכז קניות -קניון", שהוסיפה המשיבה בניגוד לדין. כתוצאה מהוספת סיווגים אלה, כך טוענת המבקשת, גבתה העירייה מן המבקשת ומיתר חברי הקבוצה תשלומי ארנונה שלא כדין. ג. הקבוצה שאותה מעוניינת המבקשת לייצג מוגדרת בבקשת האישור (בסעיף 140 של בקשת האישור) כ"כל חייבי הארנונה המחזיקים בנכסים המצויים בקניון הצפון בנהריה ו/או בכל קניון אחר ו/או בכל מרכז מסחרי ברחבי העיר, בתחום שיפוטה של המשיבה אשר סווגו בסיווגים 324 ו-325." ד. הסעד המבוקש בבקשת האישור הוא השבת הסכומים שגבתה העירייה ביתר מן המבקשת וחברי הקבוצה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית, כאמור בחוק רשויות מקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980, וזאת החל משנת 2010. המבקשת טוענת כי בשלב זה אין ברשותה די נתונים על מנת לחשב את סכום ההשבה המדויק לכלל חברי הקבוצה, ואולם, טוענת המבקשת, כי על מנת לתת תמונה כללית לגבי הסכומים שנגבו ביתר, היא תטען כי העירייה גבתה ביתר מן הנישומים ב"קניון הצפון" בלבד סכום של 1,789,425 ₪. ה. המשיבה בתגובתה לבקשת האישור טענה, כי המדובר בבקשת אישור המתייחסת לכך שבשנת 1997, דהיינו, לפני למעלה מ-16 שנים, ערכה המשיבה שינויים אסורים בצו הארנונה, מבלי שהתקבלו אישורי השרים על-פי חוק. המשיבה סבורה שאין להתיר הגשת תובענה ייצוגית בגין דבר שאירע לפני שנים רבות, דבר שהוא בבחינת ביצוע "חפירות ארכיאולוגיות" לאיתור פגמים שנעשו לכאורה לפני למעלה מ-16 שנים. עם זאת, טוענת המשיבה כי מצאה בארכיב העירייה מסמכים המצביעים על כך, שהיא פעלה כדין, הגישה בקשה מפורשת לשינויים, וקיבלה את אישור השרים כנדרש. עוד טוענת המשיבה, כי הקבוצה בשמה עותרת המבקשת לאשר הגשת תובענה ייצוגית, כוללת בסך הכל 63 נישומים, שכולם מצויים בתוך מבנה אחד - "קניון הצפון", כולם נישומים עסקיים מתוחכמים, וחלקם רשתות גדולות, הבוחנים את חיובי הארנונה שלהם באופן שוטף. מתוך 63 נישומים, 18 חתמו בעבר על הסכמי פשרה ביחס לחיובי הארנונה בהם חויבו, דבר המלמד כי המדובר בנישומים מתוחכמים, הנעזרים בייעוץ משפטי. טוענת המשיבה, כי היות והקבוצה כוללת, איפוא, 45 נישומים בלבד, המכירים זה את זה, הם יכולים להתאגד ולהגיש תביעה אזרחית משותפת, או לפנות למשיבה באופן פרטני. זאת ועוד, טוענת המשיבה, כי סכומי התביעה הפרטניים גבוהים במיוחד, כשלטענת המבקשת עצמה, עומדים על למעלה מ-32,000 ₪. על כן טוענת המשיבה, כי בנסיבות אלה התובענה איננה מתאימה להליך של תובענה ייצוגית. ממשיכה וטוענת המשיבה, כי מלבד 45 הנישומים המצויים ב"קניון הצפון", ישנם 48 נישומים נוספים ברחבי העיר המחזיקים בנכסים המסווגים לפי סיווג קניון, כשנכסיהם מצויים באזור המוגדר "אזור 1" (בעוד קניון הצפון מצוי ב"אזור 2"), כך שקבלת טענת המבקשת תביא להגדלה משמעותית של השומה השנתית בה הם חויבו. ו. בתשובתה לתגובת המשיבה טענה המבקשת, כי המשיבה לא הגישה בקשה ספציפית מפורטת ומנומקת להוספת סיווג "מרכז קניות-קניון בכל האזורים", אלא רק בקשה להעלאת שיעור הארנונה, ולכן המשיבה לא קיבלה את אישור השרים הנדרש על-פי חוק, דבר המנוגד ל"חוקי ההקפאה". לטענת המבקשת, המשיבה התנהלה בחוסר תום לב כלפי השרים, וברור כי השרים לא אישרו באופן ספציפי את הוספת הסיווג לקניון בשנת המס 1996. טוענת המבקשת, כי חובתה של המשיבה היתה להבהיר לשרים אילו סיווגים חדשים ברצונה להכניס לצו הארנונה, מה הסיבות לכך, באילו סיווגים סווגו אותם נכסים קודם לכן, ומה הם התעריפים בהם חויבו אותם נישומים אילו היו נשארים בסיווג הקודם. ממשיכה וטוענת המבקשת, כי במידה והסיווג "מרכז קניות-קניון" התווסף כדין, לא ברור מדוע הגיעה המשיבה להסכמי פשרה עם חלק מן הנישומים המצויים בקניון. לטענת המבקשת, כי כרשות ציבורית היה מצופה מן המשיבה להודות בטעותה, ולפעול לפי המנגנון הקבוע בסעיף 9 של חוק תובענות ייצוגיות בדבר חדילה מגביה. טוענת המבקשת, כי כפועל יוצא מהתנהלותה הבלתי חוקית של המשיבה, היא שרשרה בכל שנת מס מ-1997 ועד היום את הסיווג הבלתי חוקי, ובכך גבתה מן הנישומים גביית יתר בסכומים של עשרות מיליוני ₪. ז. עוד טוענת המבקשת, כי המדובר בנישומים בקניון מסחרי, שהם יריבים ומתחרים עסקיים, שאינם מקיימים יחסי חברות ורעות ביניהם כטענת המשיבה. לטענת המבקשת, אין מגבלה בדבר גודל הקבוצה. לטענת המבקשת, הסכמי הפשרה שנחתמו עם חלק קטן מחברי הקבוצה, לא הפסיקו את הגביה הבלתי חוקית, ובנסיבות אלה, כך טוענת המבקשת, אין להוציא את הנישומים שחתמו על ההסכמים מכלל חברי הקבוצה. עוד טוענת המבקשת, כי המדובר ב-17 נישומים שחתמו על הסכמי פשרה ולא 18, ושני הסכמים אינם חתומים ומשכך הינם חסרי תוקף. זאת ועוד, שני נישומים שחתמו על הסכם פשרה מול המשיבה, חדלו מלהחזיק נכס בקניון הצפון. יתרה מכך, כך טוענת המבקשת, הסכמי הפשרה הינם לגבי שנות המס 2010 ו-2011, ומשכך מרביתם של הנישומים שחתמו על הסכמי הפשרה - נכללים בקבוצה לאור תקופת התביעה (24 חודשים שקדמו להגשת בקשת האישור). כמו כן, במסגרת הסכמי הפשרה, לא התחייבו הנישומים שלא להעלות טענות באשר לחוקיות הסיווג, להבדיל מחוקיות התעריף. עוד טוענת המבקשת, כי שווי גבוה לכאורה, של סכום התביעות האישיות, אינו מונע מבית המשפט לאשר תובענה ייצוגית. טוענת המבקשת, כי טענת המשיבה בדבר שיהוי, אינה רלוונטית לתובענות ייצוגיות, וזאת לאור הכללים המיוחדים אשר נקבעו בנושא. ח. ביום 1.9.2013 התקיים דיון בבקשת האישור, במסגרתו נחקרו על תצהיריהם המצהיר מטעם המבקשת, מר שמעון ביטון, והמצהירה מטעם המשיבה, גב' שושנה תורג'מן. בתום אותו דיון הוריתי על הגשת השלמת טיעונים בכתב מטעם הצדדים. ט. בהשלמת הטיעונים בכתב מטעם המבקשת, נטען, כי המסקנה העולה היא שהמשיבה לא הגישה בקשה ספציפית להוספת הסיווגים שעניינם קניון (סיווגים מס' 324 ומס' 325), ומשכך לא ניתן אישור השרים, הנדרש על-פי חוק, ומכאן שסיווגים אלה נוספו לצו הארנונה של המשיבה בחוסר סמכות, ולכן גבתה המשיבה החל משנת 1997 מחברי הקבוצה תשלומי ארנונה ביתר במיליוני ₪. עוד טוענת המבקשת, כי המשיבה טענה לחוסר סמכות עניינית של בית משפט זה לדוּן בסוגיה, הואיל והדבר נתון לסמכותו של מנהל הארנונה, ואולם למנהל הארנונה אין סמכות לדוּן בטענת אי-חוקיות במסגרת הליכי השגה. זאת ועוד, המשיבה עצמה טענה במסגרת התשובות להשגות שהוגשו לה בנושא בקשת האישור, כי למנהלת הארנונה אין סמכות לדוּן בטענות הללו. טוענת המבקשת, שמעותקי הסכמי הפשרה שהומצאו לה, עולה כי המשיבה ביקשה לקנות את הסיכון הרב הטמון בהליך משפטי, במסגרתו יפנה אחד מחברי הקבוצה לערכאה משפטית בסוגיית אי-חוקיות הסיווג, דבר שיגרור החלטה רוחבית, וזאת בזמן שהמשיבה יודעת היטב כי לא קיבלה, כמתחייב לפי החוק, את אישור השרים להוספת הסיווגים החדשים. ב"כ המבקשת מפנה לפסק הדין שניתן במסגרת ת"צ (מחוזי ת"א) 19504-04-11‏ זפרני חיים נ' עיריית תל-אביב-יפו (16.6.2013), שם אושר הסדר פשרה בו נתבע עבור כל חבר קבוצה סך של 25,594 ₪. י. המשיבה אף היא הגישה סיכומי טענות בכתב מטעמה, במסגרתם טענה, כי בין מטרות חוק תובענות ייצוגיות, מצויות המטרות שעניינן מימוש זכות הגישה לבית המשפט, בעיקר לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים, וניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות, דבר הנתמך בלשון סעיף 8(א)(2) של החוק, לפיו על מגיש בקשת האישור לשכנע כי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. אולם, כך טוענת המשיבה, במקרה שבפנינו מדובר בקבוצה מצומצמת ביותר, המונה עשרות בודדות של נישומים, המצויים כולם ב"קניון הצפון" בנהריה וניתן לאתרם בקלות ולצרפם במסגרת תביעה רגילה. טוענת המשיבה, כי המדובר בנישומים עסקיים, וביניהם רשתות שיווק, ואין המדובר בהדיוטות, כי אם בנישומים הנעזרים בייעוץ משפטי בדרך קבע. זאת ועוד, חלק בלתי מבוטל מאותם נישומים הגיש השגות על חיובם, והגיע עם המשיבה לידי הסכם פשרה. לטענת המשיבה, כאשר המדובר בקבוצה המורכבת מפרטים שניתן לזהותם, וניתן לאתרם בקלות יחסית, ניתן לקיים הליך רגיל. בעניין זה מפנה המשיבה לרע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ''ד נז(3) 220 (2003), לת"צ (מחוזי ת"א) 20206-08-11‏ ‏ קושט-משגב נ' עירית חולון (29.10.2012), לת"צ (מחוזי ת"א) 1840/09 קריבושאי ואח' נ' מקרקעי מרכז בע"מ ואח' (5.6.2011) ועוד. זאת ועוד, המדובר בסכומי נזק נטען של עשרות אלפי ₪ לכל נישום, וגם אם תאושר התובענה הייצוגית, המוגבלת לתקופה של 24 חודשים, תהיה חשופה המשיבה לתביעות רבות על ידי הנישומים לגבי שאר התקופה, שעילת התביעה לגביה לא התיישנה. יא. המשיבה טוענת, כי היא איננה סבורה שבסמכות מנהלת הארנונה להכריע בשאלת חוקיותו של צו הארנונה, אלא היא טוענת שהואיל והסעד המבוקש נגזר מנסיבותיו ונתוניו של כל נכס בנפרד, הרי שלצורך קביעת גובה סכום ההשבה, יידרש בית המשפט לבחון עניינו של כל נכס באופן פרטני, וזאת בשעה שלבית המשפט אין הכלים הנדרשים לכך, ואף אין הסמכות לכך. יב. לטענת המשיבה, התקנת צו הארנונה נעשתה כדין, כאשר בבקשה שהוגשה לאישור השרים, לא צוין התעריף הקודם לגבי סיווג קניון, בשונה משאר הסיווגים. מכאן, שברור כי עסקינן בתוספת סיווג חדש. זאת ועוד, המדובר בבקשה שהוגשה לפני כ-17 שנים, ובשל חלוף הזמן, לא עלה בידי המשיבה לאתר את כל המסמכים שצורפו לבקשה, וכן לא עלה בידי המשיבה לאתר את ההתכתבויות שנערכו, ככל הנראה, בינה לבין הגורמים הרלוונטיים במשרד הפנים. יג. המבקשת הגישה תשובה לטיעונים מטעם המשיבה, וטוענת, בין היתר, שיש לאבחן את הפסיקה אליה הפנתה המשיבה בטיעוניה. בנוסף טוענת המבקשת, כי חוק תובענות ייצוגיות אינו קובע תנאי לפיו הפניה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית יכול שתיעשה בידי האזרח הקטן בלבד. יד. לאחר שעיינתי בבקשת האישור על נספחיה, בתגובת המשיבה על נספחיה, בתשובת המבקשת, בסיכומי הטענות מטעם הצדדים, בפרוטוקול הדיון מיום 1.9.2013, ובמסמכים הנוספים שהוגשו לעיוני, סבורני כי דין בקשת האישור להידחות. טו. סעיף 3(א) של חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006, המפנה לתוספת השניה של החוק, קובע רשימה סגורה של עניינים בהם ניתן להגיש תובענה ייצוגית. פרט 11 לתוספת השניה של החוק קובע כי ניתן, בין היתר, להגיש תובענה ייצוגית כנגד "רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר". בענייננו, התובענה שלאישורה כייצוגית עותרת המבקשת, עניינה אכן השבת סכומים שגבתה הרשות, עיריית נהריה, כך לטענת המבקשת, שלא כדין. אמנם המבקשת עותרת גם לסעד הצהרתי (פיסקה 2 ברישא של בקשת האישור), לפיו בית המשפט יקבע ויצהיר כי סיווגים מס' 324 ומס' 325 של צו הארנונה, שעניינם קניון - אינם חוקיים ובטלים. אולם, ברי שסעד ההשבה לו טוענת המבקשת והסעד ההצהרתי כרוכים זה בזה, ואין המדובר בסעד הצהרתי עצמאי, שכן במידה וייקבע בסופו של יום כי המשיבה אינה רשאית לגבות בהתאם לסיווגים מס' 324 ומס' 325, אזי הדבר יוביל להשבת הכספים שנגבו שלא כדין בתקופה של 24 החודשים שקדמו להגשת בקשת האישור. בעניין זה אני מפנה לדבריו של כב' השופט ד"ר ע. בנימיני בבש"א (מחוזי ת"א) 31032/06 סריגי שלום ומלכה בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו (15.07.2009): ”אמנם סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות מגביל את התובענות הייצוגיות שניתן להגיש לאלו המפורטות בתוספת השנייה (או בהוראת חוק מפורשת), ופרט 11 לתוספת השנייה מתייחס ל"תביעה נגד רשות להשבת סכומים שגבתה שלא כדין...". אך המבקשת איננה עותרת לקבלת סעד הצהרתי ערטילאי העומד בפני עצמו, אלא דורשת השבת סכומי ארנונה שנגבו שלא כדין, ולצורך כך יש להכריע תחילה בשאלת החוקיות של גביית הארנונה. הכרעה זו כוללת בחובה בהכרח הצהרה על אי-חוקיות הגביה...“ ערעורים שהוגשו על החלטתו זו של כב' השופט ד"ר ע. בנימיני (עע"ם 4115/10) עיריית תל אביב - יפו נ' סריגי שלום ומלכה בע"מ (25.7.2011)) - נמחקו, לאחר ששני הצדדים חזרו בהם מן הערעורים שהגישו, וזאת בהמלצת בית המשפט העליון. טז. בהתאם להוראת סעיף 4(א) של חוק תובענות ייצוגיות, על התובע הייצוגי להיות בעל עילת תביעה אישית, ובנוסף לפי סעיף 4(ב) לחוק, כאשר אחד מיסודות העילה לה הוא טוען היא נזק, עליו להצביע על כך שנגרם לו לכאורה נזק. בנוסף לתנאים הנ"ל הקבועים בסעיף 4 של חוק תובענות ייצוגיות, נדרשת המבקשת לעמוד גם בארבעת התנאים המצטברים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות: ”בית המשפט רשאי לאשר תובענה ייצוגית, אם מצא שהתקיימו כל אלה: (1) התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ויש אפשרות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה; (2) תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין; (3) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת; הנתבע לא רשאי לערער או לבקש לערער על החלטה בענין זה; (4) קיים יסוד סביר להניח כי ענינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בתום לב.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) יז. על תכליתם של תנאים אלה, הנדרשים ממי שמבקש לייצג את הרבים במסגרת תובענה ייצוגית, עמדה כב' השופטת ד. ברק-ארז ברע"א 3489/09 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' חברת צפוי מתכות עמק זבולון בע"מ, בפיסקה 41 (11.4.2013): ”מטרתו של שלב מקדמי זה היא למנוע אישורן של תובענות סרק, וזאת מבלי להרתיע תובעים מהגשת תובענות ייצוגיות צודקות. בפסיקתו של בית משפט זה נקבע כי מי שמבקש לאשר תובענה כייצוגית חייב לשכנע את בית המשפט במידת הסבירות הראויה - ולא על פי האמור בכתב התביעה בלבד - כי הוא עומד בכל התנאים לאישור תובענה כייצוגית, ובכלל זה בדרישה לקיום עילת תביעה אישית (ראו: עניין מגן וקשת, בעמ' 330-326; עניין רייכרט, בעמ' 293-291; ע"א 1509/04 דנוש נ'Chrysler corporation (22.11.2007), פסקאות 14-12; ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (6.5.2009)). המבחנים לאישורה של תובענה ייצוגית הם מחמירים מאלה שעל-פיהם נבחנת בקשה לסילוק על הסף של תביעה רגילה. על התובע הייצוגי להניח בפני בית המשפט תשתית משפטית וראייתית התומכת לכאורה בתביעתו. בשונה מן התובע בתביעה רגילה, המבקש לאשר תובענה כייצוגית אינו יכול להסתפק בעובדות הנטענות בכתב התביעה, אלא מוטלת עליו החובה להוכיחן באופן לכאורי. במקרה הצורך, המבקש צריך לתמוך את טענותיו בתצהירים ובמסמכים הרלוונטיים. בית המשפט שדן בבקשה נדרש להיכנס לעובי הקורה, ולבחון היטב - משפטית ועובדתית - האם מתקיימים התנאים לאישור התובענה כייצוגית (עניין מגן וקשת, בעמ' 328; עניין רייכרט, בעמ' 292-291). מבחנים אלה לא נקבעו בעלמא, אלא נועדו להביא לשימוש מושכל בכלי התובענה הייצוגית, לנוכח השפעתו המכרעת על הנתבעים ועל התנהלותם העסקית, כמוסבר לעיל.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) עיינו גם: בדברי כב' השופטת ע. ארבל בעע"ם 980/08 מנירב נ' משרד האוצר, בפיסקה 13 (6.9.2011) וכן בדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן ברע"א 4474/97 טצת נ' זילברשץ, פ"ד נד(2) 577, 586 (2000). יח. בענייננו, הטענה העומדת בבסיס בקשת האישור היא כי המשיבה הוסיפה לצו הארנונה שלה לשנת 1997 שני סיווגים חדשים: סיווג מס' 324 שעניינו "קניון - מרכז קניון", וסיווג מס' 325 שעניינו "קניון - מעברים ואנטרסולים", וזאת מבלי שניתן לכך אישור שר הפנים ושר האוצר, הנדרש על-פי חוק. יט. אמנם, הטענה מתייחסת לפעולת הרשות לפני כ-17 שנים, וככלל "כעניין שבמדיניות משפטית, אין לעודד "חפירות ארכיאולוגיות" וחשיפת פגמים עתיקים בצווי ארנונה שנחקקו בעבר הרחוק, והעלאתם לעין השמש כעבור כעשרים שנה בדרך של "שרשור" עד למועד הגשת התביעה" [דברי כב' השופט י. עמית בת"א (מחוזי חיפה) 813/04 מילגד בע"מ נ' המועצה האזורית מטה אשר, בפיסקה 42 (28.4.2008)], ואולם אין די בטענת שיהוי בלבד כדי להוות הגנה בתביעת השבה כנגד רשות, וזאת כפי שכתב כב' המשנה לנשיא (בדימוס) מ. חשין בע"א 1761/02 רשות העתיקות נ' מפעלי תחנות בע"מ, פ"ד ס(4) 545, 594 (2006): ”הלכה היא כי טענת שיהוי אין בה, כשהיא לעצמה, כדי להוות הגנה בפני תביעת השבה. ראו פרידמן [53], בעמ' 1199-1198. אם כך על דרך הכלל, לא-כל-שכן במקום שהמדובר הוא בהשבת כספים שנגבו על ידי רשות שלא כדין. וכפי שנאמר בפרשת אסולין [30], בעמ' 695: "... אין זה ראוי לאפשר לרשות שלטונית לגבות מס ללא הרשאה בחוק אך בשל טענת שיהוי".“ (עיינו גם בדברי כב' השופט א. רובינשטיין בע"א 10977/03 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' עיריית בני ברק ואח', בפיסקה י"א (30.8.2006)). בענייננו, ככל שתתקבל טענת המבקשת, לפיה הסיווגים בדבר קניון (סיווגים 324 ו-325) שנוספו לצו הארנונה של המשיבה בשנת 1997, נתווספו מבלי שניתן אישור השרים הנדרש, הרי שמדובר בגביית ארנונה ביתר ללא הרשאה בדין, ובהתאם לדבריו של כב' המשנה לנשיא (בדימוס) מ. חשין, אין זה ראוי לאפשר לרשות לגבות כספים ללא הרשאה בחוק, רק בשל כך שקיים שיהוי בהעלאת הטענה. כ. סמכותה של המשיבה להטיל חיובים בארנונה על מחזיקי נכסים בשטחה, קבועה בסעיף 8 של חוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 והתקנות שהותקנו מכוחו (עיינו: ה. רוסטוביץ, ארנונה עירונית (מהדורה חמישית, כרך א', 2001), בעמ' 366-365). בתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), התשנ"ו-1996, שהן התקנות הרלוונטיות למועד בו נוספו הסיווגים החדשים בדבר קניון (סיווגים 324 ו-325), נקבע בתקנה 4(א): ”מועצה לא תשנה סוג סיווג או תת סיווג של נכס בשנת כספים 1997, באופן המשפיע על סכום הארנונה המוטל בשל הנכס לפי תקנות אלה, אולם רשאית היא לשנות סיווג נכס אם בפועל השתנה השימוש בו.“ עם זאת, קובעת תקנה 9(ב): ”מועצה רשאית באישור שר הפנים והאוצר, לשנות סוג סיווג או תת סיווג של נכס שלא כאמור בתקנה 4.“ כא. המחלוקת בענייננו בין הצדדים, נסובה סביב השאלה האם התקבל כנדרש אישור השרים להוספת סיווגים 324 ו-325 שעניינם קניון. המשיבה טוענת, כי ניתן אישור השרים כנדרש, והיא טוענת כי הדבר עולה בבירור מנספח 1 לתגובתה, שהוא מסמך מיום 10.12.1996 שכותרתו "בקשה להעלאת ארנונה ב-5% ריאלית לשנת 1997", בו מצוינים התעריפים המבוקשים עבור סיווג 324 "קניון - מרכז קניות" וסיווג 325 "קניון - מעברים ואנטרסולים". עוד מפנה המשיבה לנספח 2 לתגובתה, שהוא אישור שר הפנים ושר האוצר להעלאת ארנונה מיום 16.3.1997, בו נכתב: ”בתוקף סמכותנו לפי תקנה 9(א)(2) ו-9(ב) לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות בשנת 1997), התשנ"ז-1996 (להלן - תקנות הארנונה), ובהסתמך על החלטת מועצת עירית נהריה (להלן העיריה), מיום 27.11.96, הרינו מאשרים העלאה חריגה כמפורט בצו המיסים של העיריה למעט בנכס מרפאות קופת חולים (קוד 512). בהיתר זה - "העלאה חריגה" העלאת ארנונה מעל השיעור שרשאית המועצה להטיל על נכס ע"פ תקנות הארנונה ללא צורך באישור שרי הפנים והאוצר.“ כב. מנגד, טוענת המבקשת כי אישור זה עניינו העלאת ארנונה בשיעור 5%, כאשר לא בבקשה ולא באישור השרים נכתב כי הסיווגים בדבר קניון הם סיווגים חדשים וכי ניתן אישור השרים להוספת סיווגים חדשים אלה. המבקשת טוענת, כי המשיבה הציגה בפני השרים סיווגים אלה כסיווגים קיימים, והטעתה אותם לחשוב כי המדובר בסיווגים שאושרו, וכל שמבוקש הוא העלאת הארנונה גם בסיווגים הללו. כג. על כך עונה המשיבה, כי בשורות הרלוונטיות לסיווגים הללו, לא נכתב מה היה התעריף בשנת המס הקודמת, 1996, ולא נכתב מהי תוספת ההכנסה מהעלאת הארנונה בסיווגים אלה, ומכאן שברי כי המדובר בסיווגים חדשים, והשרים היו מודעים לכך ואישרו זאת. עוד טוענת המשיבה, כי ככל הנראה, היתה קיימת תכתובת נוספת בעניין, ואולם בשל חלוף הזמן, לא עלה בידה לאתרה, והדבר נתמך בעדותה של גב' שושנה תורג'מן, המשמשת כמנהלת הגבייה במשיבה (עמ' 7 לפרוט', ש' 10-7): ”אתה שואל על דברים שמלפני הרבה שנים. כפי שהצהרתי זה מה שיכולנו להוציא, יכול להיות שיש עוד דברים אבל אני מציינת שהאנשים בהם מדובר חלקם אינם בין החיים וחלקם לא עובדים יותר ברשות. מה שיכולנו רק להוציא מהתיקים שנשארו בעירייה ועבדנו לילות כימים כדי להוציא דברים אלה.“ כד. סבורני, כי על סמך החומר שהוגש לעיוני במסגרת הליך זה, אין די בכדי להכריע בסוגיה, האם אכן ניתן אישור השרים כנדרש להוספת הסיווגים נשוא בקשת האישור. עם זאת, באתי לידי מסקנה כי אינני נדרש להכריע בסוגיה האם די בטיעונים ובראיות מטעם המבקשת כדי להגיע למסקנה, כי המבקשת עמדה בנטל להצביע שהעובדות הנטענות מקימות לה עילת תביעה באופן לכאורי, וזאת היות ובמקרה שבפנינו סבורני, שהדיון בדרך של תובענה ייצוגית אינו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, כדרישת סעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות. להלן אפרט כיצד הגעתי למסקנתי זו. כה. התנאי המנוי בסעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות, מטיל על מגיש בקשת האישור את הנטל להצביע על כך שהתובענה הייצוגית היא "הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". בענין תנאי זה כתב המלומד פרופ' א.קלמנט במאמרו (א. קלמנט, "קווים מנחים לפרשנות חוק התובענות הייצוגיות, התשס"ו-2006", הפרקליט מט(1) 131 (2006), בעמ' 146-145): ”התנאי השלישי, שלפיו צריכה התובענה להיות הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, הנו תנאי סל הדומה לזה שהופיע במקצת מחוקי התובענות הייצוגיות. התנאי מאפשר לבית המשפט, לאחר שבחן את יתר התנאים לאישור התובענה, לשקול את היתרונות והחסרונות באישור התובענה כייצוגית, בהשוואה לחלופות הקיימות בסדרי הדין - ניהול תובענות נפרדות וצירוף תובעים בדרך הקבועה בתקנות סדר הדין האזרחי. כמו כן, יכול בית המשפט להשוות בין התובענה הייצוגית לבין חלופות אחרות הקיימות למשל בדין הפלילי והמנהלי, שיכולות להשיג אותן המטרות של התובענה הייצוגית באופן טוב יותר. השימוש בתנאי זה צריך להיעשות בזהירות רבה, אולם הוא יכול לתת מענה לבעיות אשר אינן נפתרות במסגרת התנאים האחרים לאישור. נושא אחד אשר צריך להיבחן במסגרת תנאי זה הוא גודלה של הקבוצה. מאחר שאין היום דרישה נפרדת לעניין גודל הקבוצה, יש לבחון אם גודלה של הקבוצה מצדיק את הגשת התביעה בדרך של תובענה ייצוגית, לאור הדרישה שהתובענה הייצוגית תהיה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. כאשר מספר התובעים הוא גדול וקשה לזהותם, יתקיים בדרך כלל תנאי זה שכן ללא מכשיר התובענה הייצוגית לא תתברר המחלוקת כלל. אולם גם כאשר מונה הקבוצה מספר מועט של תובעים, ייתכן בכל זאת שהדרך הראויה וההוגנת לדון במחלוקת ביניהם לבין הנתבע הנה התובענה הייצוגית, אם משום שקיים קושי לאתר את התובעים או אם משום שהתובעים חוששים לאשר את התובענה המוגשת בשם כל אחד מהם, שכן הנתבע יכול להטיל עליהם עלויות שונות או להתנכל להם.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) כו. אם לסכם את דבריו של פרופ' א. קלמנט, יש לבחון במסגרת סעיף 8(א)(2) של חוק תובענות ייצוגיות: האם גודלה של הקבוצה מצדיק ניהול הליך בדרך של תובענה ייצוגית? כאשר ככל שמספר חברי הקבוצה גדול יותר וככל שקשה לזהותם ולאתרם, התשובה לכך תהא בחיוב. אם כי גם כאשר מדובר במספר מועט של חברי קבוצה, יכול ותהיה הצדקה, בנסיבות מסוימות, לנהל הליך בדרך של תובענה ייצוגית. כז. גם בסעיף המטרה של חוק תובענות ייצוגיות (סעיף 1), הושם דגש על היעילות בניהול התובענה הייצוגית: ”מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1) מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2) אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3) מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4) ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) הדבר מוצא את ביטויו גם בדברי ההסבר להצעת חוק תובענות ייצוגיות (הצעות חוק - הכנסת 93, בעמ' 232, מיום 26.7.2005), בהם נכתב במסגרת המבוא (שם, בעמ' 232): ”תובענה ייצוגית היא תובענה המוגשת על ידי תובע בשם קבוצת אנשים, אשר לא ייפו את כוחו לכך. כלי משפטי זה נועד בעיקר למצבים שבהם תאגיד גדול או רשות פוגעים בציבור גדול באופן שלכל פרט נגרם נזק קטן אשר אינו מצדיק הגשת תביעה על ידו. אולם סך הנזק המצטבר לציבור הנפעים הוא רב. התובענה הייצוגית מאפשרת לאחד את האינטרס של כלל הנפגעים ויוצרת תמריץ להגשת התובענה.“ כח. דהיינו, הן בחוק תובענות ייצוגיות והן בדברי ההסבר להצעת החוק, הושם דגש על כך שניהול ההליך כתובענה ייצוגית צריך להיות יעיל בנסיבות העניין, כגון מקום בו מספר הניזוקים הוא רב, אולם נזקו של כל אחד הוא קטן, ואינו מהווה תמריץ להגשת תביעה אישית. עמדו על כך פרופ' א. חמדני ופרופ' א. קלמנט במאמרם (א. חמדני ו-א. קלמנט, "הגנה ייצוגית וגביה לא חוקית", משפטים לח(3) 445 (2008), בעמ' 450-449: ”התובענה הייצוגית נועדה להתמודד עם כמה קשיים הנובעים מפיזורם של תובעים בעלי עילות תביעה שיש להן מרכיבים משפטיים ועובדתיים משותפים. הקושי הראשון הנובע מכך שערכה של כל תביעה אינדיבידואלית (דהיינו: המכפלה של סכום התביעה בסיכויי הצלחתה) עלול להיות נמוך מהעלויות הכרוכות בניהולה (דהיינו: שכר הטרחה של עורכי-הדין והוצאות אחרות הכרוכות בניהול הליך משפטי). ככלל, תובעים לא יגישו תביעות אלה מכיוון שערך הנטו שלהן (דהיינו: הסכום הצפוי להיפסק לתובע בניכוי העלות של ניהול התביעה) הוא שלילי. ריכוז התביעות בהליך אחד מונע השקעה חוזרת בשאלות המשותפות ולפיכך מקטין את העלויות עבור כל תובע הכלול בתביעה המאוחדת. באופן זה התובענה הייצוגית הופכת תביעות שערך הנטו שלהן שלילי לתביעה מרוכזת שערך הנטו שלה חיובי.“ כט. כמו כן, אני מפנה לדבריו של פרופ' א. קלמנט במאמרו (א. קלמנט, התביעה הייצוגית כמכשיר לנטרול יתרונותיו של נתבע יחיד על- פני תובעים רבים, מחקרי משפט כא (2005) 387, עמ' 391-390): ”מוסד התביעה הייצוגית נועד לספק פתרון לבעיה שהחברה נתקלת בה כאשר היא מנסה לקדם שתיים מהמטרות החשובות של הדין המהותי: הרתעה ופיצוי. מטרת ההרתעה מושתתת על התפיסה שאם נגרם נזק, על האחראי לכך לשאת בסנקציות שבתי-המשפט מטילים באופן שיניע אותו להפנים (internalize) את העלויות ואת הנזק שגרם. מטרת הפיצוי מגלמת את זכות הפרטים בחברה לקבל פיצוי במקרים שבהם הופרו חובות כלפיהם, הן משיקולי צדק מתקן והן משיקולי ביטוח. דא עקא, השגת מטרות אלה במשפט הפרטי דורשת שהנפגע יתבע את האחראי לנזקו. במצבים שבהם נזק זה נמוך מהעלויות הכרוכות בפניה לבית-המשפט ובניהול התביעה יעדיפו ניזוקים רבים "לספוג" את הנזק הנמוך על-מנת לא להיאלץ להוציא סכומים גדולים יותר מכיסם. מטרתה של התביעה הייצוגית במקרים אלה היא לאפשר ריכוז תביעות פרטניות רבות כאלה בתביעה אחת באופן שניהולה של התביעה יהיה כדאי לעורכי-דין ולתובעים החברים בקבוצת הנפגעים,ולהשיג באמצעות תביעה זו הרתעה ופיצוי ראויים.“ ל. בסיכומי התשובה מפנה ב"כ המבקשת לפיסקה 47 לפסק דינה של כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ''ד נז(3) 220, 265 (2003), בה נכתב: "בעניין גודל הקבוצה מקובלת עליי קביעתו של בית-משפט קמא שלפיה גודל הקבוצה מצדיק בירור העניין בדרך של תובענה ייצוגית", ואולם דברים אלה נכתבו במסגרת דעת מיעוט. לא. למעשה, בפסיקת בתי המשפט נקבע כי ישנה חשיבות לגודלה של הקבוצה כאשר בית המשפט בוחן האם יש לאשר הגשת תובענה ייצוגית. כך, כתבה, למשל, כב' השופטת י. שטופמן בת"צ (מחוזי ת"א) 20206-08-11‏ ‏ קושט-משגב נ' עירית חולון (29.10.2012) [להלן: "עניין קושט-משגב"]: ”הצדדים גלשו לפולמוס נרחב בסוגיה האם מדובר בשישה נישומים, שבעה או תשעה, בהתייחסם ספציפית ושמית לנישומים, ששמם הוסף -או נגרע - מהתצהיר השני שתמך בתגובת המשיבים בהשוואה לתצהיר הראשון. אין בכוונתי לנתח במדוקדק את טענות הצדדים בהתייחס לנישום זה, או אחר. כך או כך, המדובר בנישומים ספורים, אשר מוכרים שמית, ניתנים לזיהוי, ולא ניתן לומר, כלל ועיקר, כי אין כל כדאיות כלכלית בניהול עניינם באופן פרטני.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) בנוסף, אני מפנה בסוגיה זו לדבריו של כב' סגן הנשיא השופט ד"ר ע. מודריק בת"מ (מחוזי ת"א) 105/08 יצחק הומינר נ' מנהל מקרקעי ישראל (8.10.2012): ”אולם האפשרות שיחידים (ואפילו עשרות) מצויים בגדרה של התביעה האישית אינה מצדקת את אישורה של תובענה ייצוגית... משמצאתי שמאגר התובעים בכוח מצומצם ביותר, עליי להוסיף ולקבוע שמנגנון התובענה הייצוגית אינו נחוץ במקרה זה. סכום התביעה האישית איננו מבוטל. סכום של אלפי שקלים מצדיק הגשת תביעה אישית. אין להשוותו למציאות שבה תביעת ההשבה האישית היא של עשרות או אפילו מאות בודדות של שקלים. היקף התביעה האישית גדול מספיק כדי להניע את התובעים בכוח להגיש תביעה לבית המשפט לתביעות קטנות. מספרם המצומצם של התובעים בכוח לא יגרום להכבדת יתר על מערכת השפיטה.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) לב. מנספח 6 לתגובת המשיבה, עולה כי בקניון ישנם 63 נישומים המחויבים בסיווגים 324 ו-325. המשיבה טוענת כי שאר הנישומים המחויבים בסיווגים נשוא בקשת האישור, שהם 48 במספר, מצויים באזור 1, בעוד "קניון הצפון" בו מצויה המבקשת מצוי באזור 2, כאשר תעריף הארנונה בסיווג קניון נמוך מתעריף הארנונה לגבי חנויות באזור 1, כך שלגבי 48 נישומים אלה, אם תתקבל טענת המבקשת, הדבר יביא להגדלת חיובם בארנונה. על כן, ברי שלנישומים אלה אין אינטרס להיות חלק מן הקבוצה התובעת. עוד טוענת המשיבה, כי 18 נישומים הגיעו להסדר פשרה עִמה, ו-2 נוספים הגישו השגות למנהלת הארנונה (שהעתקיהן הוגשו לעיוני ביום 1.9.2013), ומשכך הקבוצה כוללת, כך לטענת המשיבה, 45 נישומים בלבד. לג. מנגד, טוענת המבקשת, כי 2 הסכמי פשרה אינם חתומים על-ידי המשיבה, ו-2 נישומים כבר אינם מחזיקים בנכסים בגינם הגיעו עם המשיבה להסדר פשרה, מה עוד שהסדר פשרה עם חלק מחברי הקבוצה, שלטענת המבקשת תוקפו מוגבל לשנת המס לגביה הוא נחתם, אינו מונע אישורה של תובענה ייצוגית. המבקשת טוענת, כי המדובר למעשה ב-111 נישומים, שכן ישנם 63 נישומים ב"קניון הצפון" ועוד 48 נישומים, המצויים מחוץ לקניון ב"אזור 1". לד. אכן עולה, כי ישנם 111 נישומים המסווגים בסיווגים נשוא בקשת האישור: 63 נישומים מצויים ב"קניון הצפון". בנוסף, 48 נישומים מצויים במרכזי קניות ב"אזור 1". נטען על-ידי המשיבה לגבי 48 הנישומים המצויים ב"אזור 1", כי סיווגם בסיווג "חנויות אזור 1", יוביל להעלאת גובה תשלום הארנונה בו ייאלצו לשאת, כמפורט בפיסקה 44 של תגובת המשיבה, ובנספח 6 לתגובה, כשדברים אלה נתמכים בכתוב בסעיפים 9-8 לתצהירה של גב' שושנה תורג'מן: ”8. העירייה ערכה סימולציה לשומה חלופית ביחס לנישומים שנכסיהם מצוי (צ"ל: "מצויים" - י.ג.) באזור 1 - בהתאם לבקשתה של המבקשת - קרי בחנה מה יהיה גובה החיוב בגין הנכסים באזור 1 בהנחה שיהיו מחויבים לפי סיווג חנויות באזור 1 (312-311); הסימולציה הובילה לתוצאה שחיוב הארנונה בגין הנכסים היה גדול בכ-12.5% אחוזים לפחות ובסך הכל החיוב בגין כל הנכסים בכ-98,000 ₪ לפחות מידי שנה... 9. ההסבר לפער זה פשוט והוא נובע מהעובדה שנכס המחויב לפי תעריף חנויות יחויב בתעריף המלא של הסיווג (299.5 ₪ למ"ר עד 150 מ"ר ו-321 ₪ לנכסים מעל 150 מ"ר) בגין כל שטח הנכס לרבות המעברים והשטחים המשותפים; זאת בעוד שנכס המחויב לפי תעריף קניון (305.33 ₪ למ"ר) ייהנה מתעריף מופחת ב-50% בגין השטחים המשותפים ושטחי המעברים (152.66 ₪ למ"ר).“ דברים אלה לא נסתרו על-ידי ב"כ המבקשת, שכתב בסעיף 67 לתשובת המבקשת לתגובת המשיבה: ”בנסיבות העניין, וככל שאכן תוכיח המשיבה כי ביטול הסיווג הבלתי חוקי לגבי חלק קטן מהנישומים בקבוצה המצויים באזור 1 יוביל להעלאת הארנונה לגביהם, אזי יתבקש כב' בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ולקבוע את הקבוצה לצורך ההליך דנן. מכל מקום, ניתן יהיה לקבוע כי הקבוצה תהא כל מי שסווג בסיווג הבלתי חוקי 324-325 באזור 2 בצו הארנונה של המשיבה ב-24 חודשים שקדמו לתביעה. “ מכאן, שגם ב"כ המבקשת מסכים במצב דברים זה, כי יש לצמצם את הקבוצה ל-63 נישומים המצויים באזור 2, כאשר כולם מצויים ב"קניון הצפון". לה. כאמור לעיל, המשיבה סבורה כי המדובר ב-45 חברי קבוצה בלבד, שכן 18 חתמו על הסכמי פשרה, בעוד המבקשת סבורה כי המדובר ב-63 חברי קבוצה, שכן היא סבורה שתוקף ההסכמים מוגבל לשנת המס לגביהם הוא נחתם, ובנוסף סבורה היא כי גם במידה ונחתמו הסכמי פשרה עם חלק מחברי הקבוצה, אין הדבר מונע את אישורה של התובענה כייצוגית. סבורני, שבין אם מדובר ב-63 חברי קבוצה, ובין אם מדובר רק ב-45 חברי קבוצה, הרי שמדובר בקבוצה מצומצמת של מספר עשרות חברים. אינני סבור שבכל מקרה בו המדובר בקבוצה מצומצמת אין לאשר תובענה ייצוגית. אולם, זהו שיקול אחד מבין השיקולים שיש לשקול במסגרת הבחינה האם תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לניהול ההליך. לו. שיקול נוסף שיש להביא בחשבון הוא פיזורם של חברי הקבוצה. במידה וחברי הקבוצה מפוזרים, ואינם מכירים אחד את השני, ייתכן שרובם אינם יודעים כלל שזכותם הופרה. במקרה מעין זה, ייתכן ויהא מקום לאשר הגשת תובענה ייצוגית, אף אם המדובר במספר מצומצם של חברי קבוצה. אולם, אין זה המקרה שבפנינו, שכן כל חברי הקבוצה מצויים ב"קניון הצפון", והמצהיר מטעם המבקשת, מר שמעון ביטון, אישר כי העסקים בקניון מוכרים לו (עמ' 6 לפרוט', ש' 9-7). זאת ועוד, ב"כ המבקשת אמר בפתח הדיון, כי הוא פנה לעסקים בקניון במטרה לצרפם לתביעה, ואולם הדבר לא עלה יפה, משעה ש"מדובר ברשתות שרובן מיוצגות על ידי עורך דין אחד לכל העסקים בארץ וזה לא הסתדר. היה בינינו דין ודברים" (עמ' 2 לפרוט', ש' 15-13). בעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' הנשיאה (בדימוס) ד. ביניש במסגרת דעת הרוב ברע"א 3126/00 מדינת ישראל נ' א.ש.ת. ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ, פ''ד נז(3) 220, בעמ' 277 (2003) [להלן: "עניין א.ש.ת."]: ”קבוצה זו הינה קבוצה של אנשים או חברות שהם מזוהים ומוכרים. הם ניתנים לאיתור באופן קל יחסית במאגרי המדינה. בנסיבות כאלה ניתן לקיים הליך רגיל, ופסק-הדין המכריע יוחל על כולם...“ אמנם פסק הדין בעניין א.ש.ת. ניתן בטרם נחקק חוק תובענות ייצוגיות, ואולם ההיגיון העומד בבסיסו, בעינו עומד גם לאחר חקיקת החוק, כפי שהדבר מתבטא, בין היתר, בסעיף המטרה של החוק (סעיף 1), ובדברי ההסבר להצעת החוק (עיינו: לעיל, בפיסקה כ"ז). בנוסף, אני מפנה גם לדבריה של כב' השופטת י. שטופמן בעניין קושט-משגב: ”סבורה אני כי בשל גודלה של הקבוצה ולאור העובדה כי מדובר בקבוצה מוגדרת, הכוללת מספר מצומצם של נישומים, אשר ניתן לאתרם ואף לצרפם למסגרת תביעה רגילה, אין התובענה מתאימה להידון כתובענה ייצוגית...“ (ההדגשה שלי - י.ג.) לז. כמו כן, לא רק לגודלה של הקבוצה ולפיזורם של חבריה ישנה חשיבות, במסגרת בחינת היות התובענה הייצוגית הדרך היעילה לניהול ההליך, אלא גם לסכום התביעה. בענייננו, מעריכה המבקשת את סכום התביעה האישית ב-31,095.60 ₪, נומינאלית (סעיף 76 של בקשת האישור), ואת סכום התובענה בכלל ב-1,789,425 ₪, כשהיא מעריכה שסכום הנזק לנישום אחד הוא בממוצע 19,882.50 ₪ (סעיף 82 של הבקשה), כשהיא מציינת שהיא אינה לוקחת בחשבון את שטחי המעברים בקניון. דהיינו, המדובר בסכום תביעה שאיננו מבוטל, לגבי כל חבר קבוצה, וייתכן שלגבי נישומים המחזיקים בשטחים גדולים יותר בקניון, סכום התביעה גדול יותר. במצב דברים זה, הרציונל בניהול ההליך בדרך של תובענה ייצוגית פוחת, שכן התובענה הייצוגית נועדה, בראש ובראשונה, לאפשר לתבוע מקום בו נזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן, ואין זה כדאי כלכלית לנהל הליך משפטי, הכרוך מטבע הדברים בהוצאות. בעניין זה אני מפנה לדבריה של כב' השופטת (בדימוס) ט. שטרסברג-כהן בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ ואח' נ' טמפו תעשיות בירה בע"מ ואח', פ''ד נא(2) 312, 323-322 (1997): ”התובענה הייצוגית היא הליך יוצא-דופן, החורג מהתלם הרגיל של בירור מחלוקות בבית-המשפט... לתובענה הייצוגית משמעות כלכלית וחברתית גדולה ביותר. היא נועדה לאפשר לאדם אחד או לקבוצת אנשים, שנזקו של כל אחד מהם קטן יחסית, לתבוע בשם כל הנפגעים האנונימיים שסכום תביעתם הכולל גבוה ביותר נוכח ריבוי מספרם. פסק-הדין בתובענה כזו מהווה מעשה-בית-דין לגבי הנמנים עם הקבוצה (שאינם מודיעים על אי-רצונם להיכלל בה).“ (ההדגשה שלי - י.ג.) לח. כמו כן, כתבה כב' הנשיאה (בדימוס) ד. ביניש במסגרת דעת הרוב בעניין א.ש.ת, בעמ' 278: ”זאת ועוד, התובענה הייצוגית נועדה, בשל אופייה הדיוני המיוחד, לשמש בעיקר ככלי עבור "האזרח הקטן" במאבקו נגד התאגידים הכלכליים הגדולים ולסייע בבעיות מובנות של תת-אכיפה בארגונים אלה. על-כן התובענות הייצוגיות הקלאסיות נועדו להתגבר על מצבים שבהם כל פרט בקבוצה סבל נזק קטן ביותר, שאלמלא התאגדות הקבוצה כולה בדרך של תובענה ייצוגית לא היו לו עניין ויכולת כספית לתבוע בגין נזקו. אין זה המקרה שלפנינו. התובענה הוגשה בשמן של חברות כוח אדם, חברות קבלניות ומעסיקים פרטיים שנזקקו לעובדים סיעודיים זרים. חברות כוח האדם והחברות הקבלניות הן חברות חזקות, שסכום הכסף שכל אחת מהן תובעת הינו משמעותי. אמנם, סכום הכסף הנתבע במסגרת התובענה הייצוגית, ובכלל זה הנזק הפרטני או הנזק הכללי של הקבוצה, אינו תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה הייצוגית, אך יש בו כדי להיות אינדיקציה משמעותית לגבי נחיצותו של ההליך הייצוגי. ואכן, הוגשו בעניין שלפנינו תובענות אישיות רבות לבתי-משפט שונים על-ידי תובעים שסברו, ככל הנראה, שסכום התביעה מצדיק הגשת תביעה עצמאית. בשל הסכומים הגבוהים יהיה זה גם נכון לומר שאין הצדקה אמיתית למנוע מהם את בירור התובענות שהגישו ולהחיל עליהם את התוצאה שתתקבל בתובענה ייצוגית.“ (ההדגשה שלי - י.ג.) [אציין, כי עתירה לדיון נוסף בעניין א.ש.ת. - נדחתה (דנ"א 5161/03 א.ש.ת ניהול פרוייקטים וכוח אדם בע"מ נ' מדינת ישראל (1.9.2005))]. כאמור לעיל, על אף שהלכה זו נפסקה בטרם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות, ההגיון שבסיס הלכה זו רלוונטי גם לאחר חקיקת החוק (עיינו, למשל, בדברי כב' השופט ס. ג'ובראן בע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (6.5.2009), וכן בדברי כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 2598/08 בנק יהב לעובדי מדינה בע"מ נ' שפירא ואח', בפיסקאות כ"א-כ"ב (23.11.2010)). לט. אכן, ייתכנו מקרים בהם סכום התביעה לגבי כל חבר קבוצה הוא גבוה, ויהא זה עדיין יעיל והוגן לנהל הליך במסגרת של תובענה ייצוגית, כגון במקרה בו המדובר בתובעים רבים ומפוזרים [כגון ההליך בת"צ (מחוזי מרכז) 14144-05-09‏ ‏הראל פיא קרנות נאמנות בע"מ נ' לנדמארק גרופ בע"מ (27.12.2012), אליו הפנה ב"כ המבקשת בטיעוניו, העוסק במי שרכשו ניירות ערך על-פי פרטים בתשקיף, שנטען בבקשת האישור, כי פרטים אלה היו מטעים]. כמו כן, כב' הנשיאה (בדימוס) ביניש הדגישה בעניין א.ש.ת., כי גובה נזק נמוך לגבי כל חבר קבוצה איננו תנאי הכרחי לאישורה של תובענה כייצוגית, אולם יש בו כדי להוות אינדיקציה משמעותית לגבי נחיצותו של ההליך הייצוגי. בעניין זה אני מפנה גם לדבריה של כב' הנשיאה (בדימוס) מ. ארד בבש"א (מחוזי י-ם) 560/09 א.ר.י.ז יבוא ושיווק מזון בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות‏, בפיסקה 18 (23.12.2009): ”אכן, המחוקק לא הציב מגבלה בעניין גובה התביעה האישית וייתכנו מקרים בהם תאושרנה תובענות ייצוגיות גם כאשר מדובר בתביעות אישיות בסכומים גבוהים. עם זאת, כפי שנקבע בפרשת א.ש.ת., גובה התביעה האישית הוא רלוונטי ועשוי ללמד על נחיצותו של ההליך הייצוגי. לכן יש לדון כל מקרה לפי נסיבותיו. אשר למקרה דנן, סכום התביעה האישית גבוה יחסית - 115,000 ₪ - ולכך מצטרפים הנימוקים שיפורטו להלן המלמדים כי תובענה ייצוגית אינה הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת הנדונה (ר' סעיף 8(א)(2) לחוק, לעיל).“ (ההדגשה שלי - י.ג.) מ. בענייננו, המדובר במספר מצומצם של חברי קבוצה, כשהם אינם מפוזרים, אלא כולם מצויים במקום אחד: "קניון הצפון" ומכירים אחד את השני. בנוסף, סכום התביעה הנטען לגבי כל אחד מחברי הקבוצה, אינו מבוטל, כך שלא ניתן לומר כי מדובר בנזק בו קיים חוסר כדאיות כלכלית בהגשת תביעה על-ידי חברי הקבוצה, וזאת במידה ואכן קמה להם עילת תביעה. מא. יתרה מכך, בענייננו אין המדובר באזרח הקטן במאבקו מול הרשות, אלא בנישומים עסקיים. הסכמי הפשרה שהושגו בין 18 נישומים כטענת המשיבה, או 16 נישומים, כטענת המבקשת, לבין המשיבה (ההסכמים צורפו כנספח ד' לתשובת המבקשת), כשכל אותם נישומים מיוצגים על-ידי עורכי דין, מצביעה על כך שמדובר בנישומים הנעזרים בייעוץ משפטי, דבר שאף ב"כ המבקשת ציין בפתח הישיבה מיום 1.9.2013: "מדובר ברשתות שרובן מיוצגות על ידי עורך דין אחד לכל העסקים בארץ..." (עמ' 2 לפרוט', ש' 14-13). מב. בסוגיה זו אני מפנה לת"צ (מחוזי ת"א) 1840/09 קריבושאי ואח' נ' מקרקעי מרכז בע"מ ואח' (5.6.2011), שם המדובר היה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית להשבת דמי שכירות ודמי ניהול בסך כולל של למעלה מ-43 מיליון ₪, שנגבו, לטענת המבקשות שם, על ידי משכירת החנויות בקניון רמת אביב וחברת הניהול מטעמה, בגין השכרת כ-120 חנויות. הטענה המרכזית בהליך שם היתה, כי המשכירה וחברת הניהול, גבו דמי שכירות גבוהים מאלה שמתירים להם הסכמי השכירות והסכמי הניהול. כב' השופט ד"ר ע. בנימיני כתב, שם, בפיסקה 19: ”זאת ועוד, מרבית הנפגעים הפוטנציאליים הינם גופים חזקים - רשתות חנויות ידועות - (ראה סעיף 20 לתצהיר גולדשטיין), וקשה להאמין כי היו נרתעים מהגשת תביעה נגד המשיבות לו סברו שיש ממש בטענות המבקשות, בהתחשב בכך שמדובר בתביעה להשבת מאות אלפי שקלים לכל שוכר (סכום התביעה הוא כ- 43 מיליארד (צ"ל: "מיליון" - י.ג.) ₪ לכ-120 שוכרים, קרי: כ- 350,000 ₪ בממוצע לשוכר). אין מדובר במקרה הנפוץ של תובענה ייצוגית בו אין כל דרך מעשית לאתר את כל חברי הקבוצה התובעת בשל מספרם הרב והעדר יכולת לזהותם. במקרה זה קל היה לברר אצל שכניהן של המבקשות בקניון רמת אביב האם הם תומכים בתביעה הייצוגית ומבקשים להצטרף אליה ולהגיש לבית המשפט מכתב תמיכה מטעם השוכרים האחרים. העובדה שהדבר לא נעשה, ואין בפני כל תובע נוסף זולת המבקשות, ולמצער מכתב תמיכה מטעם שוכר אחר, אומרת דרשני. מכאן שלא הוכח כלל קיומה של קבוצה, שבשמה מתיימרות המבקשות להגיש תובענה ייצוגית.“ אמנם, בענייננו סכומי התביעה נמוכים יותר לגבי כל חבר קבוצה, אולם העקרונות המובאים בדברים אלה יפים גם לענייננו. מג. אם לסכם את הדברים, בענייננו מדובר בקבוצה מצומצמת, שחבריה מכירים אחד את השני, ומצויים במקום אחד, וניתן לאתרם בנקל, והם נישומים עסקיים, שלכל הפחות, חלק לא מבוטל מהם נעזר בייעוץ משפטי, וכן המדובר בסכום תביעה שאינו מזערי, ויש בו כדי להצדיק הגשת תובענה בהליך רגיל על-ידי כל אחד מחברי הקבוצה, במידה והם סבורים כי אכן קמה להם עילת תביעה. אכן, ייתכנו מקרים, בהם כל אחד מטעמים אלה לבדו, לא יהא בו די על מנת להגיע למסקנה שאין זה יעיל לנהל הליך במסגרת של תובענה ייצוגית. אולם, שילובם של ארבעת הטעמים הללו ביחד, מצביע כי ההליך הייצוגי אינו ההליך הראוי בענייננו. מד. אשר על כן, היות והתנאים המנויים בסעיף 8(א) של חוק תובענות ייצוגיות - הינם תנאים מצטברים, והמבקשת לא עמדה בנטל המוטל עליה, לפי החוק, להוכיח שכל התנאים המנויים בסעיף 8(א) מתקיימים בהצטברותם, דין הבקשה לאישור התובענה כייצוגית - להידחות, וכך אני אכן מחליט. מה. התוצאה מכל האמור לעיל היא כדלקמן: 1. נוכח המפורט לעיל - אני דוחה את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית שהגישה המבקשת. 2. אני מחייב את המבקשת לשלם לב"כ המשיבה שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 12,000 (כולל מע"מ). התשלום יבוצע במשרד ב"כ המשיבה בתוך 30 יום ממועד המצאת החלטה זו, שאם לא כן, יישא כל סכום שבפיגור הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל. 3. על ב"כ המבקשת להודיע בכתב לבית המשפט בתוך 21 יום ממועד המצאת החלטה זו (עם העתק ישירות לב"כ המשיבה), האם מעוניינת המבקשת להמשיך את ההליכים במסגרת תובענה אישית, וזאת בשים לב, בין היתר, להוראת תקנה 9 של תקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010, בדבר "בירור תביעה אישית". ככל שלא תינתן הודעה כאמור על-ידי ב"כ של המבקשת, יינתן פסק-דין המוחק את ההליך שהוגש במסגרת ת"צ 27025-11-12.עירייהצוויםארנונה