עתירה כנגד התנהלות משרד הפנים בטיפול בבקשה של פליט

עתירה כנגד התנהלות משרד הפנים בטיפולו בבקשת העותר לקביעת מעמדו לפי אמנת הפליטים (להלן: "האמנה"), והתעלמותו מהמתווה בעע"מ 4566/11. עיקרי העובדות העותר נולד במקלה שבאתיופיה בשנת 1980, וחי שם כ- 22 שנה. לטענת העותר הוריו אריתראים. אביו נפטר באתיופיה בשנת 1999, ולטענתו בשנת 2002 הוא גורש יחד עם אמו מאתיופיה לאריתריאה, בשל מלחמת אתיופיה - אריתריאה, והם התגוררו בעיר אסמרה במחוז מאקל. העותר עבד באריתריאה במפעל שטיחים. כשנה לאחר הגעתם לאריתריאה נפטרה אמו, ובשנת 2004, לאחר ששהה כשנתיים באריתריאה, עזב העותר לטענתו את אריתריאה ועבר לסודן, מאחר שחשש שיגייסו אותו לצבא. בסודן שהה העותר לטענתו כ- 7 שנים, ועזב מאחר שחשש שיתפסו אותו ויגרשו אותו. העותר יצא מסודן למצרים, ומשם הסתנן לישראל דרך סיני באורח בלתי חוקי, לטענתו ביום 27.2.2011. בישראל ביקש העותר מקלט מדיני לפי האמנה, בנימוק שהוא אזרח אריתראי, ואזרחי אריתריאה זכאים בישראל למקלט מדיני מכוח ההגנה הקבוצתית שניתנה ע"י ממשלת ישראל לאזרחי אריתריאה. המשיב סירב להעניק לעותר מקלט מדיני בישראל, מאחר שהתרשם, בעקבות ראיונות שערך עמו, כי הוא אינו אזרח אריתראי. עוד קבע המשיב, כי מאחר שמבחן מירב הזיקות מצביע על כך שמדינת אתיופיה היא המדינה שאליה היה העותר קשור באופן המירבי, יש להרחיק את העותר לאתיופיה. מכאן העתירה דנן, בו מבקש העותר כי ביהמ"ש יורה למשיב לבחון עניינו בהליך תקין ויסודי. העותר טוען כי הוא אזרח אריתראי, ולפיכך אין להרחיקו מישראל, מכוח ההגנה הקבוצתית לה זוכים כל אזרחי אריתריאה שבישראל. לטענתו אין להרחיקו לאתיופיה גם לאור עקרון אי ההחזרה, מאחר שנשקפת לו סכנת רדיפה גם באתיופיה, שכן הוא גורש משם לאריתריאה. עוד טוען העותר, כי לפי עע"מ 4566/11 משרד הפנים נ' וולדיסלאסי, (לא פורסם, 25.6.12) (להלן: "פרשת וולדיסלאסי"), על המדינה מוטל הנטל להוכיח כי לא נשקפת סכנה לעותר באתיופיה, ועליה להשיג אישור משלטונות אתיופיה כי היא מוכנה לקלוט את העותר וכי היא מצהירה שלעותר לא נשקפת סכנה בשטחה. דיון לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובמסמכים שהוגשו ע"י ב"כ הצדדים נחה דעתי כי החלטת המשיב לא חרגה ממתחם הסבירות, באופן המצדיק לפי כללי המשפט המנהלי, התערבות של בימ"ש זה. העותר לא הוכיח שהוא אריתראי לא מצאתי חריגה ממתחם הסבירות במסקנת המשיב כי העותר לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו להוכיח שהוא אריתראי, על מנת לזכות בהגנה הקבוצתית שמעניקה ממשלת ישראל לאזרחי אריתריאה. בתצהירו (נספח ז'2 לעתירה), מצהיר העותר כי רק סע' 1-5 לעתירתו הם מידיעתו האישית, ואילו כל יתר האמור בעתירתו נאמר לו ע"י עורך דינו המייצגו בעתירה דנן. בסע' 1-5 לעתירתו העותר אינו טוען כי הוא בעל אזרחות אריתראית. כל שטען העותר בסעיפים אלו הוא כי הוא "ממוצא אריתראי, היות והוא בן יחיד לשני הורים אריתראים" (סע' 1 לעתירה, ההדגשות כאן ולהלן שלי, י"ש). לא זו אף זו, העותר סתר את עצמו כשטען בסע' 5 לעתירה שנכנס ללא "מסמכים מזהים", בעוד שבראיון מיום 15.4.2012, נספח ז' לעתירה, בעמ' 5, טען שבארץ איבד נייר שקיבל כשנכנס לאריתריאה ושמעיד שהוא גורש מאתיופיה. מירב הזיקות של העותר העותר מבקש להסתמך על שני פסקי דין של ביהמ"ש המחוזי במחוז המרכז, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים: עת"מ (מרכז) 17692-07-11 גרמאיי צ'רנט ואח' נ' משרד הפנים (מיום 30.4.2013, להלן: "פס"ד צ'רנט"), ו - עת"מ (מרכז) 10515-05-13 טוראינט נ' משרד הפנים (מיום 21.5.2013, להלן: "פס"ד טוראינט"). לטענת ב"כ העותר, ביהמ"ש, בשני פסקי הדין הנ"ל מגיע למסקנה שקביעת המדינה ביחס למבקשת המעמד כי היא אתיופית הייתה נגועה בשיקולים זרים. מעיון בפסקי הדין הנ"ל עולה כי יש לאבחנם מנסיבות המקרה הנדון. כל שנקבע בפס"ד טוראינט הוא שבהתאם להלכת ביהמ"ש העליון אין לראות את סירובו של מבקש המעמד לחתום על טפסים בהם הוא מודה שהוא אתיופי כחוסר שיתוף פעולה, כאשר אף גורם בעל סמכות, כמו נציג רשמי של ממשלת אתיופיה, לא קבע שמבקש המעמד הוא אזרח אתיופי. ביהמ"ש המנהלי באותה מקרה קבע לגוף העניין, כי לא היה כל בסיס עובדתי למדינה לקבוע באותו המקרה כי המבקשת אתיופית, אך יחד עם זאת קבע שמאחר שיש למבקשת זיקות לאתיופיה ניתן להרחיקה לשם. גם בפס"ד צ'רנט, ביהמ"ש המנהלי קבע כי קביעת המדינה שהעותרת שם היא אתיופית איננה סבירה, מאחר שהזיקות של העותרת לאתיופיה שהתגלו הן רק היותה דוברת אמהרית, והעובדה שהיא עושה שימוש בלוח השנה האתיופי. עוד ציין ביהמ"ש כי המדינה לא התייחסה לעובדה ש- 16 שנים חיה העותרת בסודן. לעומת זאת, בענייניו מדובר באדם שצבר הנסיבות קושר אותו לאתיופיה אפילו לפי גירסתו: א) הוא נולד באתיופיה. ב) הוא חי שם את מרבית חייו, כ- 22 שנים, ג) הוא דובר אמהרית. מעבר לזאת הוא שהה באריתריאה לפי גירסתו, רק כשנתיים בהיותו בוגר כבן 22, והוא אפילו לא טען שהוא הוציא באריתריאה אזרחות אריתראית. הנה כי כן, העותר מגלה את מירב הזיקות למדינת אתיופיה אפילו לפי גירסתו, וגם כב' השופט אברהם בשני פסקי הדין הנ"ל ציין כי המדינה רשאית להרחיק את מבקש המעמד למדינה שהוא מגלה כלפיה זיקות. כמו כן, בענייננו לא נטען ע"י העותר כי המדינה מנסה לכפות עליו לחתום על מסמכים שבהם הוא מודה כי הוא אזרח אתיופי. עוד טען ב"כ העותר כי משני פסקי הדין הנ"ל עולה כי המדינה לא מוסמכת לקבוע אזרחות של מבקש מעמד, כל עוד לא קבע גורם מוסמך, כמו נציג רשמי של ממשלת המדינה הזרה, כי המבקש הוא אזרח אותה המדינה. מעבר לעובדה שאלה פס"ד של ערכאה מחוזית שאינם הלכה מחייבת, גם בפסקי הדין הנ"ל ביהמ"ש ציין כי המדינה אכן רשאית להרחיק את העותר למדינה אשר יש זיקות שקושרות אותו אליה. יתר כל כן, קיימת פסיקה מפורשת של ביהמ"ש העליון - בר"מ 1662/11 גברמדהין דסלאם בירהה נ' משרד הפנים, הקובעת כי אין פסול בפרקטיקה זו של המדינה, שבוחנת את מירב הזיקות ולא את האזרחות: "...אין לשלול גם את הפרקטיקה של רשויות ההגירה, אשר במסגרת קביעת נתינות של מסתנן - הן מתייחסות אל המדינה כלפיה מגלה המסתנן את מירב הזיקות ולא לשאלה המשפטית התיאורטית באילו מדינות יכול היה המסתנן בתנאים מסוימים לקבל אזרחות, או שהוא נחשב כאזרח. עם זאת במקרים "אפורים", בהם הזיקה הדומיננטית למדינה מסוימת איננה ברורה על פניה - מוטב כי הגורמים המוסמכים יעמיקו את התישאול וכי הם יסתייעו לצורך זה בחוקרים מיחידת ה-RSD המומחים לכך - עובר לקביעת נתינותו של המסתנן". (סעיף 35 לפסה"ד) סכנת רדיפה באתיופיה לקביעות עקרוניות אלה יש להוסיף כי בנסיבות התיק דנן, העותר לא הוכיח את טענתו כי נשקפת לו סכנת רדיפה באתיופיה. בראיון מיום 15.4.2012, עמ' 6, נספח ז' לעתירה, נשאל העותר: "למה הלכתם לאסמרה?" והשיב: "באותה תקופה אתיופיה הייתה מגרשת וגם אריתריאה מגרשת אנשים". דהיינו, העותר טען באופן כללי שבאתיופיה גירשו אריתראים בתקופה מסוימת, אך הוא לא טען באופן ספציפי שהוא נרדף אישית או שאימו נרדפה אישית. לפי החלטות ממשלת ישראל אין הגנה קבוצתית לאתיופים ממוצא אריתראי, וזאת בהנחה שהעותר היה מצליח להוכיח שהוא אריתראי. לגוף העניין, העותר לא הצליח להוכיח שהוא אריתראי. יודגש, העותר לא טען בראיונות שעבר, ואף לא בעתירתו כי כיום הוא נרדף אישית באתיופיה. גם רדיפה קולקטיבית של אריתראים באתיופיה לעת הזאת לא הוכחה על ידי העותר. על מנת לנסות להפריך את עמדתה העקרונית של ממשלת ישראל שלא להעניק הגנה קבוצתית לאריתראים שבאתיופיה. העותר לא צירף לעתירתו חוות דעת מומחה כלשהי, (למרות שטען באחד ממכתבי בא כוחו למשיב כי יש ברשותו חוות דעת, על הסכנה לאריתראים באתיופיה), מה גם שחו"ד צריכה להיות עדכנית ולשקף את המצב כיום. לא זו אף זו, בעמ' 5 לראיון, נספח ז' טען העותר כי מאחר שהוא לא רצה שיגייסו אותו לצבא, הוא לא הוציא ניירות נוספים באסמרה (באריתריאה), מלבד הנייר שקיבל שכשנכנס לאריתריאה ושמעיד שהוא גורש מאתיופיה. בכך למעשה הודה העותר שאין לו תעודת אזרחות אריתראית. גם את המסמך שלטענתו מעיד שגורש מאתיופיה, לא הציג כאמור. המתווה שבפס"ד וולדיסלאסי טענת העותר היא כי המשיב פעל בניגוד למתווה שנקבע ע"י ביהמ"ש העליון בפרשת וולדיסלאסי, שלפיו על מדינת ישראל להשיג התחייבות של מדינת היעד להרחקה, לפיה לא יאונה למורחק כל רע בשטחה. דא עקא, לאחר הגשת העתירה יצא מאת ביהמ"ש העליון פסה"ד בעע"מ 7079/12 מדינת ישראל נ' אסמרה אהונום גרמאיי (לא פורסם, מיום 10.12.2012), (להלן: "פס"ד גרמאיי"), אשר הבהיר בצורה חד משמעית את משמעות פס"ד וולדיסלאסי. לפי הבהרה זו למדינה יש שיקול דעת בלעדי לאיזו מדינה להרחיק את השוהה הבלתי חוקי, כל עוד אין נשקפת סכנה לחייו במדינת היעד. עוד ציין ביהמ"ש בפס"ד גרמאי כי הנטל להוכחת סכנה במדינת היעד מוטל על העותר ולא על המדינה, וכי אין חובה על המדינה להשיג אישור רשמי ממדינת היעד כי לעותר לא נשקפת סכנת רדיפה בשטחה. פס"ד גרמאי יצא לאחר שהוגשה העתירה דנן, בנובמבר 2012. פס"ד זה אינו מתיר עוד מקום לפירוש אחר של פס"ד וולדיסלאסי: "כפי שעולה מנוסח פסק הדין - ולדבר יש אחיזה בפרוטוקול הדיון - ניתן פסק הדין במגמה לפתור באופן קונקרטי את הבעיה שהתעוררה בעניין וולדיסלאסי. בית המשפט תר אחר נוסח שיהיה מוסכם על הצדדים, אשר מחד גיסא לא יהא בו כדי לקבוע את נתינותם של המשיבים, בניגוד לעמדת המדינה, ומאידך גיסא יבטיח כי נתינים זרים אלה לא יורחקו למדינה שבה הם צפויים לסכנה. על בסיס מגמה זו הוצע פתרון מעשי קונקרטי אשר הותאם למשיבים בעניין וולדיסלאסי. ודוק: עיון מוקפד בלשון פסק הדין מלמד על ה"יש" ועל ה"אין". בית המשפט העליון קבע כי המשיבים יורחקו "ככל שלא צפויה למשיבים סכנה במדינה האחרת"; בית המשפט העליון לא קבע על מי מוטל הנטל להוכיח העדרה של סכנה שכזו. שאלה זו לא הוכרעה". (שם, בסעיף 13) עוד נאמר: "ברם, לא ניתן לחלץ מתוך הפרוטוקול דבר דבוּר על אופניו, הצהרה שכזו מפי באת-כוח המדינה, כי מעתה תיטול המדינה על עצמה את הנטל להוכיח באמצעות אישור רשמי כי לא צפויה סכנה למסתננים או לשוהים בלתי-חוקיים אחרים במדינות שאליהן יורחקו..." (שם, בסע' 14) ביהמ"ש מפרט ומסכם את הנושא כולו בצורה מפורטת וממצה: "על-פי המקובל בכללי המשפט הבינלאומי, והדבר קיבל ביטוי גם במשפט הישראלי, מעת שנמצאה מדינה שלישית שאליה צפוי להיות הנתין הזר מורחק, נטל ההוכחה להראות כי יש בעייתיות בהרחקה מוטל עליו ולא על המדינה. כך לדוגמא, עוד מקדמת דנא נפסק בבג"ץ 17/71 מראר נ' שר הבטחון, פ"ד כה(1) 141, 145 (1971): "...אם כך הדבר [כי צפויה לעותר סכנה בירדן - נ' ס'], היה על העותר לפנות לרשויות הביטחון ולהודיע להם בגלוי על הסכנה הצפויה לו בירדן, ומתוך מה שנאמר בעתירה בצורה מגומגמת, מסתבר כי עד היום לא עשה זאת". חובתו של הנתין הזר היא זו - מעת שהוּדע לו על אודות הרחקתו הצפויה - לשכנע ולבסס מבחינה עובדתית כי נשקפת לו סכנת חיים במדינה אשר אליה הוא צפוי להיות מורחק (השוו: עע"ם 2244/12 פלונית נ' משרד הפנים, פסקה 25 לפסק הדין ( 21.8.2012)). דרישה זו מאת הנתין הזר, נהגה עד כה, וכאמור לא נראה שלפתע פתאום הייתה כוונה או הסכמה בפרוטוקול בעניין וולדיסלאסי, לשנותהּ. נטל ההוכחה על הנתין הזר תואם גם את הכלל העברי הקדום, כי "המוציא מחברו - עליו הראיה". על פני הדברים אין טעם בהיפוך היוצרות. הטלת הנטל על המדינה להוכיח דבר שיתכן וכלל לא נטען או כי לא יטען על-ידי הנתין הזר, לא נראית הגיונית. לא אחת, החשש מפני סכנה, הוא חשש סובייקטיבי הנוגע לנתוני חייו האישיים הספציפיים של הנתין הזר, ואשר ידועים רק לו-עצמו. סכנות מסויימות שאולי צפויות לו, אינן גלויות וידועות לרשויות בעת שהן מבקשות להרחיקו למדינה זרה. כיצד יכולה אם כן המדינה להשיג אישור רשמי על העדר סכנה הצפויה לנתין הזר כאשר היא איננה מכירה את הסכנה הקונקרטית המרחפת מעל ראשו? ... באין יחסים דיפלומטיים, ואף כשישנם, אין כל ודאות בקבלת האישור הרשמי המבוקש ...". (שם, בסעיף 16) יצויין כי ב"כ המשיב הודיע בדיון האחרון שהתקיים לפניי כי: "המשיב יפעל בהתאם לדין ולנהלים ובכפוף להצהרה כי העותר לא יורחק למקום בו נשקפת לו סכנת חיים". (עמ' 9 לפרוט' מיום 8.7.2013, שו' 8-7) עמדה זו של המשיב תואמת הן את פס"ד וולדיסלאסי, והן את ההלכה שנקבעה ב-בג"צ 4702/94, 5190, 5448 קאדם אל טאיי ואח' נ' שר הפנים ואח', פ''ד מט(3) 843, (להלן: "פס"ד אל טאיי") שלא כורסמה בפס"ד וולדיסלאסי: "לבסוף, מן הראוי להדגיש כי אין למגורש "זכות וטו" על זהותה של מדינת היעד אשר אליה יגורש. לא נדרשת הסכמתו של המגורש לגירושו למדינה פלונית כדי שגירוש למדינה זו יהיה כדין. זכותו של המגורש היא כי חייו וחירותו לא יעמדו בסכנה עקב הגירוש. כמובן, בהנחה שכל שאר התנאים שווים, יש להעדיף את ארץ היעד שהמגורש מבקש לבוא אליה". (עמ' 850 לפסה"ד) טענות נוספות העותר טען לחוסר סבירות והתמהמהות המשיב בטיפול בעניינו, ולשינוי עמדתו של המשיב, ממכתבו מיום 23.5.2012 (נספח יד' לעתירה) בו ציין כי העותר "לא זוהה כאזרח אריתריאה ולא נקבעה זהותו כאזרח מדינה אחרת", לעומת מכתב מאוחר יותר של המשיב מיום 13.6.2012 (נספח יז' לעתירה) בו הודיע המשיב לעותר באופן מפורט ומנומק כי "לאור המידע שהונח לפנינו הינך מזוהה כאתיופי". עובדות אלו לא יכולות לסייע לעותר, מאחר שאין בהן כדי למלא את החלל הראייתי שבגירסת העותר. גם אין בכך כדי לפטור את העותר מהנטל הראייתי המוטל על כתפיו לפי הפסיקה, להוכיח כי הוא אריתראי, או כי הוא נתון בסכנת רדיפה באתיופיה. סיכום לאור כל האמור לעיל, במצטבר, אני דוחה את העתירה. העותר יישא בהוצאות המשיבים בסך 5,000 ₪, בהתאם לתקנה 512 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984. פליטיםמשרד הפנים