עתירה מינהלית לביטול החלטת פקיד רישוי כלי-ירייה, במשרד הפנים להתלות את רישיונו של העותר להחזקת כלי ירייה, מיום 14.9.11 (להלן: "ההחלטה"), בהסתמך על המלצת משטרת ישראל (להלן: "המשיבה"). העותר, יליד 1952 ותושב עילבון, ללא עבר פלילי, מהנדס העוסק בהוראה ומשמש כנבחר ציבור ביישובו. העותר בעל רישיון נשק, ומחזיק ברובה צייד (מס' 140332M) ברישיון (מס' 538028) מאז שנת 1993 (להלן: "הנשק" ו-"הרישיון" בהתאמה). ביום 14.9.11 ניתנה החלטת המשיב, המודיעה לעותר על התליית רישיון הנשק שלו, מן הנימוק שההחלטה מבוססת על חומר שאי גילויו נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המנהל, החלטות והנמקות, התשי"ט- 1958, כך על פי ההחלטה. העותר נדרש להפקיד את הנשק בתחנת המשטרה, והודע לו כי חידוש הרישיון מותנה בהגשת בקשה חדשה ובבדיקת זכאותו לקבלת רישיון לכלי ירייה לרבות עמידה בתבחינים התקפים. בעקבות ההחלטה, הפקיד העותר את הנשק בתחנת המשטרה בטבריה, ביום 22.9.11. העותר הגיש ערר על ההחלטה דלעיל ביום 18.1.12, באמצעות עורך-דין מטעמו, בו שטח את טיעוניו כנגד החלטת המשיב. ביום 7.8.12 ניתנה החלטת הממונה במשיב, הדוחה את הערר. בהחלטה נקבע: "העורר החזיק ברובה צייד ברישיון תקף בעילת 'צייד' במעמד 'נשיאה'. הפקדת כלי הירייה וביטול הרישיון בשנת 2011 הינו על רקע המלצת המשטרה בגין סד"צ אלימות ורכש (כך במקור - ת.כ.). בחינת בקשתו של העורר לחדש את הרישיון נבחנה מחדש ע"י הרשות המוסמכת לאור עמידת העורר בתבחינים ותגובת המשטרה במסמך... מיום 19.3.12 בו המשטרה אינה חוזרת מסירובה להחזיר לעורר את הרישיון בגין מידע חסוי הקושר את העורר לעבירות אלימות. אי גילוי החומר נעשה בהתאם להוראות סעיף 9(א) לחוק סדרי המנהל, החלטות והנמקות, התשי"ט- 1958. עמדת המשטרה היא כי באם העורר ישא נשק יהיה בכך סיכון לשלום הציבור ולביטחונו. הממונה בחן בכובד ראש את החומר שעמד בפניו. את טיעוני העורר מחד ואת עמדת המשטרה והאינטרס שלה להגנה על שלום הציבור מאידך, החליט הממונה להכריע את הכף, לטובת האינטרס של שלום הציבור כפי שבא לידי ביטוי בעמדת הממונה במשטרה." במסמך של המשיבה, מיום 16.1.13 הובהר כי המשטרה עודנה מתנגדת לחידוש רישיונו של העותר, לאור המידע החסוי המצוי ברשותה, הקושר את העותר לעבירות אלימות, סד"צ ורכוש, בגין סכסוכים אלימים בהם הוא מעורב (לכאורה - ת.כ.) על רקע עדתי (כך בהתאם לפראפרזה שהותרה למסירה לעותר). לאור המידע, סברה המשיבה כי ייגרם סיכון לשלום הציבור ולביטחונו במידה והעותר יחזיק בנשק ברישיון. עוד הוצגו לעיוני, במסגרת העתירה, פניית המשיב למשיבה בבקשה לקבלת התייחסות לערר שהגיש העותר, מיום 13.11.11, ותשובת המשיבה מיום 9.3.12, זו המוזכרת בגוף החלטה בערר, המצוטטת לעיל. טענות העותר: לטענת העותר, החלטת המשיב אינה סבירה, אין לה בסיס ראייתי, היא אינה מנומקת כנדרש, ולא ניתנה לו זכות הטיעון המלאה בטרם נתקבלה. כמו-כן, הואיל וההחלטה התבססה על מידע חסוי שלא היה גלוי לעותר לא הייתה לו אפשרות לתת התייחסות עניינית לנימוקי ההחלטה, במסגרת הערר שנדחה, והעתירה דנן. לטענת העותר, החלטה לבטל רישיון טעונה הנמקה מבוססת והתבססות על ראיות חד-משמעיות, להבדיל, למשל, מהחלטה שלא לתת רישיון טרם שניתן. כמו-כן טען העותר כי ההחלטה ניתנה מבלי שהופעל שיקול דעת עצמאי על-ידי המשיב, שכן היא נסמכה כל כולה על המלצת המשיבה, שחרגה ממתחם הסבירות והייתה בלתי מידתית. העותר טען גם כי המידע החסוי המצוי בידי המשיבה הנו לכל היותר בגדר שמועה, שכן דבר נגדו לא הבשיל בסופו של יום להגשת כתב אישום, ואף לא התנהלה כל חקירה משטרתית בעניין. עמדת המשיבים: המשיבים ביקשו לדחות את העתירה. בתשובתם לעתירה טענו כי ההחלטה נסמכה על חומר חסוי הקושר את העותר לעבירות אלימות, שאי גילויו מותר על-פי הדין הואיל ובכוחו של המידע לפגוע בדרכי פעולה של המשטרה. כן נטען כי חשדות לעבירות אלימות משליכים באופן ישיר על החלטת המשיבים בדבר התליית רישיון נשק, כאשר לדידי המשיבים החלטה במתחם הסבירות תחייב כי יינתן משקל ראוי למידע הקושר את העותר לעבירות מעין אלה. עוד נטען כלפי העותר כי בעתירה לא מסר הסברים מהו השימוש שהוא עושה בנשק, ואף טען כי הוא עושה בנשק שימוש למטרת הגנה עצמית, כאשר הרישיון לנשק ניתן לו למטרת צייד בלבד. נוסף על כך, טענו המשיבים כי עמדתם סבירה ומוצדקת, לאור העובדה שאין לאדם זכות קנויה להחזיק בנשק, אלא ברישיון ועל-פי התנאים שנקבעו בדין, ולאור העובדה שהמדיניות המצמצמת באשר למתן רישיונות נשק נבחנה ואושרה ע"י בית-המשפט העליון, בהיבט של אינטרס השמירה על שלום הציבור. באשר להיקף ההתערבות השיפוטית הראויה, נטען כי על-פי ההלכה, בית-המשפט לא יחליף את שיקול-דעתו בשיקול דעתה המקצועי של הרשות המינהלית, אלא אם נפל פגם בלתי סביר וקיצוני בהחלטת הרשות. באשר להסתמכות המשיבים על המידע החסוי המצוי בידי המשיבה, נטען כי המשיבים היו רשאים להתבסס על ראיות מינהליות, אף שלא התגבשו לכדי ראיות משפטיות שבכוחן להוביל להרשעה בפלילים. פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק, ובתי המשפט המינהליים קבעה לא פעם כי המשיבים היו רשאים להסתמך על ראיות מינהליות שברשותם, ואין הם מחויבים להסתמך אך ורק על פסק-דין מרשיע בפלילים, כאשר המבחן הקובע הוא חשש סביר לפגיעה בשלום הציבור. המשיבים ביקשו כי בית-המשפט יעיין בחומר החסוי, עיון אשר יוביל למסקנה המתבקשת לפיה החלטת המשיב מצויה במתחם הסבירות. עוד נטען בתשובה לעתירה כי אמנם ההחלטה מתבססת על עמדת המשיבה, אולם המשיב הפעיל שיקול דעת עצמאי ובחן את עמדתו לאור ההמלצה, והעובדה שאימץ את ההמלצה אינה מלמדת על כך שלא הופעל על-ידו שיקול דעת עצמאי. יתרה מכך, המשיב פעל כהלכה עת התחשב בהמלצת המשיבה, כהמלצה המבוססת על חקירה עובדתית-מודיעינית, על-ידי גוף מקצועי מוסמך, המתמחה בכך. באשר לזכות הטיעון של העותר, נטען כי לא הייתה לעותר זכות קנויה להופיע בפני ועדת הערר וכי הוא מימש את זכותו במלואה עת שטח טיעוניו בפני ועדת הערר בכתב, באמצעות עורך דין מטעמו, ודי בכך על-מנת לקיים בצורה הוגנת ומלאה את זכות הטיעון שלו. הטיעון במסגרת הדיון בעתירה: במהלך הדיון בעתירה הביע ב"כ העותר הסכמתו לכך שבית-המשפט יעיין בחומר החסוי עליו נסמכה החלטת המשיבים, והחומר הוגש לעיוני ע"י ב"כ המשיבים. כן העותר עצמו מסר לבית-המשפט כי הוא משתמש בנשק למטרת ציד בלבד, במסגרת קבוצת צייד בה הוא חבר משך 20 שנים, בצורה מאורגנת ומורשית. עוד טען כי העובדה שהוא מחזיק משך תקופה כה ארוכה בנשק ללא מעורבות פלילית או חקירה בעניינו, מלמדת כי אין נשקפת מצדו מסוכנות כלשהי. ב"כ המשיבים טענה, בתגובה לכך, כי דבריו של העותר אינם עולים בקנה אחד עם העתירה, שכן על-פי נימוקי העתירה העותר זקוק לנשק לשם הגנה עצמית והגנה על משפחתו, ולדבריה נימוק זה מחזק את החשש הנובע מהחזקת נשק ברשותו, ומצדיק את אימוץ עמדת המשיבים. כמו-כן העובדה שהנשק מוחזק ע"י העותר משך שנים אינה מלמדת על העדר מסוכנות, אלא שמחייבת את המשיבים לבחון היטב אם מתקיים סיכון מצדו בנקודת הזמן של חידוש הרישיון. דיון והכרעה: חוק כלי ירייה, תש"ט-1949 (להלן: "החוק") קובע כי נשיאה והחזקה של כלי ירייה מותנים בקבלת רישיון, מאת המשיב, שהוא הרשות המוסמכת על-פי דין למתן רישיונות להחזקת כלי ירייה. על-פי סעיף 12 לחוק, מוסמך המשיב לתת רישיון, לסרב לתתו, לתת את הרישיון בתנאים ומגבלות ולהטילן על רישיון שניתן, וכן לבטל רישיון תוך תקופת תקפו. הרישיון ניתן בהתאם לנהלים, הכללים והתבחינים המפורסמים מעת לעת על-ידי משרד הפנים. כן מאפשר סעיף 12(ג1)(1) לחוק לנפגע מהחלטות המשיב, להגיש ערר בכתב לממונה שמונה לשם כך. בפסיקה נקבע לא פעם, כי לאזרח אין זכות קנויה להחזקת נשק, וכי המדיניות המצמצמת במתן רישיונות לכלי ירייה, הננקטת ע"י המשיב, הנה מוצדקת וסבירה לאור הצורך בהגנה על שלום הציבור, והסיכון הטמון בהחזקתם של כלי ירייה (בג"צ 190/80 בוחבוט נ' שר הפנים, פ"ד לה(2) 415; בג"צ 1958/90 בן שטח נ' שר הפנים, פ"ד מה(1) 322). כן נקבע בפסיקת בג"צ ובתי-המשפט המינהליים, כי בית-המשפט אינו מחליף את שיקול דעת הרשות בשיקול דעתו, ככל שהחלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות. חוק כלי הירייה אינו מפרט מהם השיקולים המנחים שצריכים לעמוד בבסיס שיקול דעתה של הרשות בבואה להחליט על ביטול רישיון נשק. המשטרה, כרשות המופקדת על שלום הציבור ובטחונו, הנה הגורם המקצועי אותו הסמיך המחוקק להמליץ בפני פקיד הרישוי בנושא שלילת רישיון, בזיקה לסיכון הנשקף לציבור מנשיאת נשק על-ידי מבקש הרישיון. הערכת הסיכון לשלום הציבור נשקלת על-ידי המשטרה, בין השאר, בזיקה למעורבות בעבירות אלימות המצביעות על סיכון פוטנציאלי לשלום הציבור, כאשר מעורבות בעבירות אלימות מהווה שיקול רלוונטי לצורך רישוי כלי ירייה או ביטולו. הערכת הסיכון של המשטרה נעשית על פי כלל הראיה המינהלית, והיא רשאית להסתמך, בין היתר, על הרשעות קודמות, על כתבי אישום בהליכים פליליים שטרם נסתיימו, על אינפורמציה הנלמדת מתיקי חקירה תלויים ועומדים ואף על מידע מודיעיני (בג"צ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי ירייה, פ"ד לו(1) 317; עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר לפי חוק כלי ירייה, משרד הפנים, (13.4.05)). בשל חשיבותם לעניינו, אביא את הדברים שנקבעו בעניין דנציגר הנ"ל (פסקה 23 ואילך), להלן: "התייחסות המשטרה (כגוף הממליץ) ופקיד הרישוי או ועדת הערר (כגורם המחליט) למידע שלא הבשיל להרשעה, העולה למשל מתיק תלוי ועומד, צריכה להעשות בהקפדה יתירה, ובזהירות כפולה ומכופלת כל אימת שמדובר בשלילת רישיון שכבר הונפק. ההלכה הפסוקה כפי שנתגבשה בבג"צ 799/80 שללם (לעיל) מורה, כי 'לא הרי אי מתן רשיון כהרי אי-חידושו של רשיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רשיון" (עמ' 327). במקרה שרשות הרישוי מבקשת ליטול מאדם רשיון נשק שכבר ניתן לו, בשל חשדות בדבר התנהגות אלימה של אותו אדם, נדרש כי תמצאנה בנדון, לאחר חקירה ודרישה 'ראיות משכנעות' (לעיל, בעמ' 328; וכן ראו: בג"צ 66/65 זלצברג נ' המפקח הכללי של המשטרה, פ"ד יט(4) 310). עוד נפסק, כי 'האיזון הראוי מחייב, כי משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף', וכי 'משניתן הרשיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרשיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספקות סבירים (שללם, לעיל, בעמ' 329). בנוסף קבעה הפסיקה, כי אמנם מעורבות בעבירת אלימות יוצרת חשש, כי מבקש רשיון הנשק עלול להשתמש בנשק שניתן לו שלא כדין, ואולם 'שונה הדבר, אם הרשיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים ולא התגלה כל חשש לשימוש שלא כדין בנשק' (לעיל, בעמ' 330). על רקע הפסיקה האמורה, כל אימת שנדרשת המשטרה לשקול שלילת רשיון נשק בגין חשדות שטרם הגיעו לכלל הרשעה, היא מנחה עצמה לבחון, על-יסוד העקרונות שהובאו בג"צ 799/80 שללם (לעיל), מחד - האם ישנן ראיות כבדות משקל המצביעות על סיכון ניכר לאינטרס הציבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה על-ידי בעל הרשיון, ומאידך - להביא במניין השיקולים את משך הזמן שחלף מעת ביצוע המעשים, את מקור המידע ואמינותו, את הנתונים האישיים של בעל הרשיון - כמו גילו ועברו הפלילי - ואת הצורך שלו ברשיון הנשק... בהתייחסה לרמה הראייתית הנדרשת, הנחתה עצמה המשטרה בנהליה כדלהלן: 'על התשתית הראייתית המהווה עילה לאי חידוש רשיון או לביטולו, שלא להותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשות האירוע נושא העבירה, וללמד על סיכון ניכר לאינטרס הציבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה או מהחזקתו על-ידי המבקש..." (ההדגשות שלי - ת.כ.). הנה כי כן, ההחלטה על ביטול רשיון נשק, להבדיל מסירוב לתיתו מלכתחילה אינה יכולה להיות מושתתת על חשד בלבד וקיים צורך בחקירה ודרישה, ובקיום ראיות משכנעות, שיבססו חשש ממשי, כזה שאינו מותיר לספקות סבירים - לכך שהחזקת הנשק עלולה לסכן את שלום הציבור וביטחונו. ההחלטה צריכה להישען על נתונים בדוקים היכולים לשמש תשתית סבירה להחלטות הרשות המינהלית, ובהקפדה יתירה מקום בו מדובר בשלילת רישיון שכבר ניתן (ראו גם: עע"מ 5878/11 קלנטריה נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, 28.1.13; עת"מ (י-ם) 14241-01-13 כהן נ' השר לביטחון פנים, 24.4.13). יובהר, גם כאשר החלטת הרשות מתבססת על מידע מודיעני חסוי בבואה להכריע בדבר ביטול רישיון שכבר ניתן, התשתית הראייתית שבפני הרשות צריכה להוות הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים, כאשר חשד בלבד אינו שיקול מספיק בכדי לבטל רישיון (עת"מ (מרכז) 59242-07-12 עיראקי נ' המשרד לביטחון פנים, 7.2.13). מן הכלל אל הפרט; העותר, בן למעלה מ-60, מהנדס ואיש חינוך, ומשמש כנבחר ציבור. לא נרשמו לחובתו הרשעות קודמות בפלילים, ואף אין תיקי חקירה כלשהם שנפתחו בעניינו. העותר החזיק בנשק למעלה מ-20 שנים והשתמש בו למטרות צייד מאורגן ומורשה בלבד. אין מחלוקת כי העותר עומד בתנאי התבחינים שנקבעו בנוהלי המשרד לביטחון הפנים, לקבלת רישיון נשק ולחידושו. יצוין, כי בזמן שהמשיב הודיע לעותר על התליית רישיונו נרשם בהחלטתו כי באם העותר ירצה בכך יוכל להגיש בקשה חדשה לרישיון נשק חדש, כאשר גם המשיבים עצמם אינם חולקים על-כך שהעותר עומד בתנאי התבחינים. נימוקי המשיב להתליית רישיונו של העותר נעוצים במידע מודיעיני עליו התבססה המלצת המשיבה, משטרת ישראל, שלא לאפשר לעותר להמשיך להחזיק בנשק בו הוא מחזיק משך למעלה 20. לאחר שעיינתי במידע החסוי ושקלתי את טיעוני הצדדים לעתירה - הגעתי לכלל מסקנה כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב, ולקבל את העתירה. אתייחס למידע שהוצג בפניי, ככל הניתן, בצורה מוגבלת ומסויגת מפאת חיסיונו. ראשית, המידע אינו עוסק בחשד לביצוע עבירת אלימות על-ידי העותר עצמו, אלא בקשר עקיף בלבד שיש לעותר עם ביצוע עבירות כאלה על-ידי אחרים. אין בפני המשיבה ראיות כלשהן, ואף לא צל של חשש לכך שהעותר עשה בנשק שימוש המנוגד למטרת החזקתו. שנית, הידיעה המודיעינית העוסקת בעותר הנה מקור יחיד לחשש זה, ולא נראה כי המשיבה ערכה בדיקה דקדקנית לעניין מהימנות המידע כנדרש על-פי נהליה. עוד יש לציין כי הידיעה הגיעה לידי המשיבה לפני למעלה משנתיים, ולמעשה מאז לא התגבשו החששות לכדי חשד סביר כנגד העותר, ואף לא הבשיל לכדי פתיחת חקירה משטרתית בעניין. לאור המפורט לעיל, החשש לסיכון הציבור אינו נסמך על חשדות מוצדקים, ראיות מוחשיות או על תשתית עובדתית משכנעת. בהעדר מידע איכותי, מוצק ואמין, לא היה מקום להתלות את רישיונו של העותר על-סמך חשש כללי, בלתי-מבוסס, שאינו קושר את העותר באופן ישיר למעשים ולעבירות המיוחסים לו בהמלצת המשטרה. הגם שאינני מטיל דופי באמינותו של המידע המוחזק בידי המשיבה עצמו, הרי שאין בו כדי לקשור את העותר עצמו לביצוע מעשים פליליים, לגביהם יש בידי המשיבה ראיות כלשהן, ואף לא ניתן להגדיר על-פיו כי העותר קשור בסכסוכים אלימים, כפי שנטען כלפיו בהמלצת המשיבה (השוו לאמור בפסקה 17 לפסה"ד בעתירה בעניין עיראקי לעיל). בנסיבות אלה, לא קיים בסיס ראייתי (מינהלי) מספיק, ברמה הנדרשת על-פי הפסיקה שהובאה לעיל. לאור עברו הנקי של העותר ולאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני סבור כי החלטת המשיב לאמץ במלואה את עמדת המשיבה, חרגה ממתחם הסבירות, שכן עוצמת המידע אינה כזו המצדיקה העדפת השיקול של שלום הציבור, על-פני זכויותיו של העותר, שהחזיק משך תקופה ארוכה בנשק ברישיון ללא הפרות כלשהן וללא חשד למעורבות בפלילים. מעבר לאמור, לאחר ששמעתי את דברי העותר, שוכנעתי כי העותר אינו מבקש לעשות שימוש בנשק, החורג ממטרת החזקתו על-פני תנאי הרישיון, ובמובן זה אני דוחה את טענות ב"כ המשיבים בעניין השימוש לכאורה אותו מבקש לעשות העותר. למעלה מן הצורך אציין, כי דין טענותיו של העותר בדבר הפרת החובה לקיים שימוע בעניינו במהלך הדיון בערר שהגיש, להידחות. המשיב פעל כמתחייב על-פי הוראות חוק כלי ירייה, עת מסר לו החלטה מנומקת על התליית הרישיון ועת דן בערר, ומסר לו נימוקים מפורטים לדחייתו. העותר שטח את טענותיו בפני ועדת הערר בכתב, באמצעות עורך-דין מטעמו. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר שנפגעה זכות הטיעון של העותר וכי לא ניתנה הזדמנות לו הולמת להשמיע טענותיו בפני המשיב. לאור המפורט לעיל, אני מורה על קבלת העתירה, במובן זה, שהחלטת המשיב על התליית רישיונו העותר מיום 14.9.11 בטלה, והנשק שהפקיד העותר בתחנת המשטרה בטבריה, מסוג רובה-צייד מס' 140332M יוחזר לידיו על-ידי המשיבה. המשיבים יישאו בהוצאותיו של העותר בסך 3,000 ₪.נשקמשרד הפניםעתירה מנהלית