ערעור מנהלי על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין במסגרתה מבקש המערער לעתור גם נגד התנהלות המדינה באשר לזיהויו במהלך שהותו במשמורת. המערער (להלן - "המערער"), יליד 1991, הסתנן לישראל ביום 27.12.09, והושם במשמורת. בראיון שנערך לו למחרת היום, טען המערער כי הינו יליד גאנה, אותה עזב בשנת 1997, ולאחר ששהה בלוב ובמצרים הגיע לישראל. מאחר ולמערער לא היו מסמכים מזהים כלשהם, ומאחר וטען כי אביו הוא מחוף השנהב, שיערו כי הוא נתין חוף השנהב. בראיון שנערך לו ביום 5.1.10, שב המערער על הטענה כי נולד בגאנה, ואמר כי הגיע למדינת ישראל על מנת לעבוד בה לאחר שלא הצליח להתפרנס במצרים. לאור טענותיו, נקבע כי הינו נתין גאנה והוצא נגדו צו הרחקה מישראל. המערער הובא מעת לעת לביקורת בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בסהרונים (להלן - "בית הדין למשמורת"), אשר אישר את המשך צו המשמורת בעניינו. המערער חזר על טענתו כי הינו מגאנה, אך סרב לעזוב את ישראל, כאשר לעיתים טען כי הוא מוכן לשוב לגאנה לאחר שיעבוד בישראל (פ' 14.9.10) ולעיתים טען כי לעולם לא יסכים לעזוב את ישראל (פ' 28.10.10). המערער זומן למשרדי יחידת מנהל האכיפה במתקן סהרונים ביום 21.9.10 ושוב ביום 2.3.11, אך סרב לשתף פעולה עם הרחקתו או לחתום על מסמכי נסיעה לארצו, כשהוא טוען כי הוא מעדיף להשאר בישראל ולהנות מתנאים טובים במתקן סהרונים, מאשר למות בגאנה (מסמכי עדכון מטעם נציג יחידת האכיפה, נספחים ג' וד' לתגובה לעתירה). במהלך שנת 2011 נפגש המערער פעמיים עם נציגי גאנה, אולם לאחר ראיון שנערך לו על ידם לא הונפקה לו אשרת מעבר לארץ זו. בשלב כלשהו, במהלך שנת 2011, החל המערער לטעון כי מוצאו בחוף השנהב, וכי יצור קשר עם משפחתו בחוף השנהב על מנת להציג מסמכים אשר יתמכו בטענה זו. ביום 6.12.11 נפגש המערער עם קונסול מדינת חוף השנהב, וטען בפניו כי נולד באדג'ימה, בירת חוף השנהב וכן הציג בפניו מסמך הנחזה להיות תעודת אזרחות ולידה. ברם, הקונסול סרב לזהות את המערער כבן ארצו, משסבר כי המסמך שהוצג אינו מקורי, ומאחר והסתבר כי המערער אינו דובר את שפת הלאום של המדינה, צרפתית. ביום 29.2.12 הורה בית הדין למשמורת על שחרור המערער. בית הדין ציין כי המערער מצוי במשמורת מזה שנתיים וחודשיים, ולאורך כל תקופת שהייתו במשמורת עמד בית הדין על כך כי יש לקדם את הרחקתו מישראל תוך שהוא מתריע כי במידה ולא יעשה כן המערער ישוחרר. בית הדין קבע כי אמנם אין עוררין כי המערער אינו משתף פעולה עם הרחקתו מישראל, אולם יש לבחון גם האם המדינה עושה כל שביכולתה על מנת להרחיקו. מאחר ובית הדין סבר שהמדינה לא נקטה בצעדים רבים בהם יכולה היתה לנקוט לצורך הרחקת המערער, יש הצדקה לשחררו לתקופת זמן מוגבלת על מנת לאפשר לו לקדם את יציאתו מישראל בכוחות עצמו. משכן, שוחרר המערער בתנאי שיפעל להוצאת מסמכי נסיעה לארצו ויעזוב את ישראל תוך 30 יום, בתנאי שיתייצב מידי שבוע במשרדי רשות ההגירה, וכן בתנאים נוספים. המערער לא עזב את ישראל, ואף ברשות ההגירה חדל מלהתייצב לאחר שתי התייצבויות בלבד. ביום 12.9.12 פנה המערער למחלקת עזיבה מרצון של המדינה. עם זאת, לא עלה בידם לקדם את הרחקתו לחוף השנהב, שכן הקונסול של מדינה זו שב וסרב להוציא למערער אשרת נסיעה לארץ זו לאחר שהמערער שוחח עימו ביום 5.2.13, ולא ידע לציין פרטים כלשהם בנוגע לחוף השנהב מאחר ולטענתו עזב אותה בגיל שנה ועבר לגאנה. ביום 7.1.13 הוגשה העתירה. יוער, כי העתירה הוגשה במקור לבית המשפט המחוזי מרכז, והועברה לבית משפט זה ביום 21.1.13 בשל העדר סמכות מקומית. קודם לכן תוקנה העתירה לערעור מנהלי, אך על אף זאת אין מדובר בערעור על החלטת בית הדין לביקורת משמורת שכן הערעור אינו תוקף את החלטת בית הדין, אשר הורה על שחרור המערער וכי עליו לעזוב את הארץ תוך שלושים יום. בכתב הערעור ביקש המערער כי יכירו בו כנתין חוף השנהב וכי הוא יוחזר למדינה זו ולא לגאנה. המערער טוען, כי המדינה לא בחנה היטב את המסמכים הרלוונטיים בעניינו ואף לא פנתה לאנשים הנדרשים, על מנת לקבוע באופן נכון את נתינותו. הוא מציג אישור של קונסול גאנה לפיו אינו נתין ארץ זו, ומלין על כך שהופנה לראיון אצל קונסול גאנה רק לאחר שנתיים של שהות במשמורת, כאשר לשיטתו הוחזק שלא כדין במשמורת תוך רמיסת זכויותיו הבסיסיות ויש לפצותו על כך. בדיון בפני שינה המערער את טענותיו, וכעת טוען הוא כי אינו יכול לקיים את החלטת בית הדין למשמורת ולעזוב את ישראל מאחר ואין ביכולתו להשיג את המסמכים הנדרשים לשם כך, שכן גם גאנה וגם חוף השנהב אינן מוכנות להכיר בו כנתין שלהן. על כן, מבקש המערער כי בית המשפט יורה לו כיצד לנהוג. בתגובתה לעתירה, טוענת המדינה כי דין הערעור להדחות על הסף. הערעור הוגש בשיהוי רב, למעלה משנה לאחר מתן ההחלטה בעניין נתינות המערער וסירובו של קונסול חוף השנהב להנפיק תעודת מעבר למערער, ו - 11 חודשים לאחר החלטת בית הדין למשמורת. הערעור הוגש בחוסר נקיון כפיים, שכן המערער לא ציין שהוא עצמו טען במשך תקופה ארוכה כי הוא נתין גאנה, ונמנע מלהזכיר שקונסול חוף השנהב סרב לזהותו כנתין ארצו. המערער גם לא גילה כי הפר את תנאי שחרורו, תוך שהוא חוזר וטוען באמצעות עורך דינו הקודם כי הוא מנסה לקדם את הרחקתו מישראל. המדינה מציינת כי היא פעלה בכל הדרכים האפשריות על מנת להרחיק את המערער מישראל. המערער לא שיתף פעולה עם הליכי הרחקתו, ופעל להכשלתם תוך שהוא משנה את גרסאותיו, במטרה להשאר בישראל למטרת נוחות כלכלית. המערער, שמשוחרר כיום, חופשי לעזוב את ישראל לכל יעד שיחפוץ. המדינה עצמה אינה יכולה להרחיקו לחוף השנהב כאשר הקונסול של מדינה זו קבע כי אינו קשור אליה. יש להרחיק את המערער לגאנה, אליה הוא מגלה את מירב הזיקות, אך הרחקתו לשם מתעכבת מאחר וקונסול גאנה קבע, לאור המידע שמסר לו המערער, כי המערער אינו נתין מדינה זו. המדינה מוסיפה, כי מאחר ואין חולק כי המערער הפר את תנאי שחרורו, יש להחזירו למשמורת. בדיון הראשון שהתקיים בערעור זה, הציגה המדינה את תצהירו של מר בני כהן, על פיו קונסול גאנה מסר לו כי הקביעה לפיה המערער אינו נתין מדינת גאנה נעשתה בהתאם למידע שהמערער מסר לו במהלך שיחתם. לאחר הדיון, שלח המערער הודעה לבית משפט, אליה צורף מכתבו של קונסול גאנה. ממכתב זה עולה, כי הקביעה כי המערער אינו נתין גאנה לא התבססה על בקשתו של המערער אלא נעשתה לאחר שהמערער כשל בשלושה ראיונות שונים אשר נועדו לבחון את נתינותו, בתחילת 2011, ב3.10.11, וב - 21.1.13. המערער טען כי ממכתב זה נובע כי המדינה הטעתה את בית המשפט, באופן אשר לא הציג נכונה את המבוי הסתום בו נמצא המערער, אשר אינו יכול לעזוב את ישראל מאחר ואין מדינה המוכנה לקבלו. בנסיבות אלה, סבור המערער כי אין זה מוצדק להחזירו למשמורת. המדינה טוענת כי אין מחלוקת של ממש כי קביעת קונסול גאנה לפיה המערער אינו נתין גאנה, נסמכת בעיקר על דברי המערער עצמו, אשר לא המציא מידע אשר יש בו כדי לשכנע כי הינו נתין גאנה. אין בקביעה זו כדי לשנות מהמסקנה כי החובה לצאת את ישראל מוטלת על המערער, ומשלא עשה כן הפר את תנאי שחרורו ויש להשיבו למשמורת. דיון לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים ובמסמכים השונים שהוצגו בפני, דין הערעור, עם העתירה שצורפה לה, להידחות. למעשה, אין חולק כי למערער אין כל עילה המצדיקה מתן רשיון שהייה בישראל. המערער לא טען מעולם כי היה חשוף לסכנה כלשהי בארצו, והצהיר בבירור פעמים רבות כי הסיבה היחידה להגעתו לישראל היא העוני הרב השורר בארצו ורצונו לעבוד בישראל (פרוטוקול שמיעת טענות מיום 5.1.10; פרוטוקול בית הדין למשמורת מיום 8.6.10). כל טענתו של המערער היא כי כעת אינו מצליח לעזוב את ישראל, שכן שתי המדינות אליהן יש לו זיקה - גאנה וחוף השנהב - אינן מכירות בו כנתין שלהן. אין בידי לקבל טענה זו. הנתונים המצטברים בעניינו של המערער מציירים תמונה ממנה עולה, כי המערער אינו מעוניין לעזוב את ישראל ואינו משתף פעולה עם הרחקתו, כנדרש ממנו; בנסיבות אלה, המערער אינו יכול לטעון כי הרחקתו מישראל מתעכבת מטעמים שאינם תלויים בו. מהפרוטוקולים של בית הדין למשמורת אשר דן בעניינו של המערער, עולה כי המערער הגיע למדינת ישראל מאחר ורצה לחיות בה ולעבוד בה, על מנת להמלט מתנאי החיים הגרועים השוררים בארץ מוצאו, וכי אין לו כוונה לחזור לארצו: "אני באתי לישראל לעבוד כדי שיהיה לי מה לאכול אני בא ממדינה ענייה מאד אני רוצה לחיות כאן... זאת ארץ של אלוהים אתה לא יכול לקבוע לי כלום" (פ' 3.5.10). "אני רוצה לחיות כאן כולם נכנסים לישראל למה אני לא יכול לעבוד כאן אני שילמתי הרבה כסף כדי לבוא לכאן אני רוצה קצת לעבוד ולהרוויח כסף ולחזור אין לי כלום" (פ' 8.6.10). "אני לעולם לא חוזר לגאנה מה יש לי שם, אין לי שם כלום" (פ' 8.8.10). ניתן לראות כי המערער אמנם טען לעיתים כי הוא מעוניין לחזור לגאנה לאחר שיעבוד בישראל, אך בהזדמנויות אחרות טען כי אין לו כל כוונה לשוב לגאנה; המערער אף הוסיף וטען בפני יחידת האכיפה ביום 2.3.11 כי הוא מעדיף להשאר במשמורת בישראל ולא לשוב לגאנה ולמות בה. נתונים אלה מטילים ספק בכנות טענת של המערער לפיו הוא מעוניין לעזוב את ישראל אך אינו מצליח לעשות כן. חוסר האמון בכנותו של המערער מתחזק לאור העובדה שהמערער שינה את גרסאותיו העובדתיות מבלי שאפילו ניסה ליתן הסבר לשינוי זה. עם הגעתו לישראל, טען המערער כי אביו מחוף השנהב אך הוא עצמו נולד בכפר סוניאני בגאנה, בו חי עד שעזב את גאנה (ראיון מיום 28.12.09). המערער טען כך גם בראיון שנערך לו ביום 5.1.09 ועל כן נקבע כי הוא נתין גאנה. גם בדיונים הרבים שנערכו למערער בבית הדין למשמורת, הוסיף המערער ודבק בגרסה זו. רק במהלך שנת 2011, זמן רב לאחר שהגיע לישראל, ולאחר שבכל הדיונים בפני בית הדין למשמורת טען כי נולד בגאנה, טען המערער לראשונה כי הוא עצמו מחוף השנהב ורוצה לדבר עם בני משפחתו שישלחו לו מסמכים. בפני קונסול חוף השנהב, טען המערער כי נולד באדג'ימה שבחוף השנהב, ובגיל שנה עבר לגאנה (דיווח מחלקת עזיבה מרצון מיום 11.2.13); לעומת זאת, בתצהירו כפי שזה צורף לעתירה, טען המערער כי גר בחוף השנהב עד שמלאו לו חמש שנים, ואז עבר לגאנה, וזאת בניגוד לעמדתו בפני בית הדין למשמורת כי נולד בגאנה. האמור מחזק את החשד, כי הדיוק אינו נר לרגליו של המערער וכי הוא משנה את גרסאותיו על מנת להתאימן לתועלת שתצמח לו, ככל שהוא סבור שיהא בגרסה זו לקדם את מטרתו - להשאר בישראל. כדי שניתן יהיה לקבל את טענת המערער כי הינו נתין חוף השנהב, גירסתו הכבושה שבאה לראשונה לאחר תקופה ארוכה בה שהה המערער בישראל וטען שהינו מגאנה, עליו להציג מסמכים של ממש. הרושם כי המערער אינו מעוניין לעזוב את ישראל מתחזק מכך שהמערער לא עזב את ישראל על אף מאמצי רשויות המדינה לסייע לו לעשות כן. המערער זומן פעמיים ליחידת האכיפה, אך סירב לשתף עימם פעולה. כן הופנה המערער לכמה ראיונות, הן עם קונסול גאנה והן עם קונסול חוף השנהב, בסיומן לא זוהה כנתין מדינות אלה; בנוסף, ניתן למערער סיוע ממחלקת עזיבה מרצון אליה פנה. כל מאמצים אלה מטעם המדינה לא הועילו והמערער עודנו שוהה בישראל. הצדדים חלוקים באשר לנסיבות שהובילו לכך שהמערער לא זוהה כנתין גאנה, כאשר המערער סבור, כאמור, כי המדינה הציגה באופן מטעה את עמדתו של קונסול גאנה לפיה אי זיהויו נבע מבקשתו כי לא יזוהה. אין לי אלא להסכים לענין זה עם המערער שהתצהיר שהוגש על ידי המדינה - אינו ראוי. עם זאת, סירובו של קונסול גאנה לזהות את המערער כבן ארצו ולהנפיק לו אשרת שהייה נבע מהתשובות שהשיב המערער בראיונות הזיהוי שנערכו לו. מכך עולה, כי אי זיהויו של המערער נובע מפעולותיו הוא; ולאור התנהלות המערער, כמפורט לעיל, קשה להשתחרר מהרושם שהדבר נעשה בכוונה תחילה, כדי למנוע הרחקתו לגאנה. באשר לאי זיהויו כנתין חוף השנהב, על פי אחת הגרסאות שהציג המערער, אחת מיני רבות, הוא עזב את חוף השנהב בהיותו כבן חמש ואין לו כל מידע אודות מדינה זו, על כן כדי לזהותו כנתין חוף השנהב עליו להמציא מסמכים מקוריים לתמוך בטענתו, דבר שנמנע הוא מלעשות. המערער הוא שמעכב את יציאתו מישראל, ואין לקבל את גרסתו לפיה הוא מעוניין בכנות לעזוב אך אינו מצליח לעשות כן. משכך, ברור כי אין מקום להמשך שחרורו של המערער ממשמורת. סעיף 13ו(ב)(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב - 1952, קובע כי אין לשחרר שוהה שלא כדין ממשמורת כאשר "הרחקתו מישראל נמנעת או מתעכבת בשל העדר שיתוף פעולה מלא מצדו, לרבות לענין הבהרת זהותו או להסדרת הליכי הרחקתו מישראל". בית הדין למשמורת, אשר היה מודע לסעיף זה, וסבר - כפי שסבורה גם אני - כי המערער אינו משתף פעולה עם הרחקתו, הורה בכל זאת על שחרורו מאחר וסבר כי המדינה לא עשתה די על מנת להרחיק את המערער במהלך שנות שהותו במשמורת. איני נדרשת לבחון את החלטת בית הדין למשמורת לגופה, מה עוד שלא הוגש עליה ערעור במועד; שכן ברור כי גם לשיטתו של בית הדין, שחרורו של המערער נועד לתקופה קצובה בלבד, "כדי ליתן לו הזדמנות לקדם את יציאתו מישראל בכוחות עצמו, כשהוא משוחרר בתנאים. במידה ולא יעשה כן, יוחזר המוחזק למשמורת" (עמ' 3 להחלטת בית הדין למשמורת מיום 29.2.12). מאחר וחלפה למעלה משנה מאז המועד האחרון בו היה על המערער לעזוב את ישראל, והמערער לא עשה כן, הרי שאין עוד עילה לשחרורו ממשמורת. יוער עוד בהקשר זה, כי המערער לא עמד גם בתנאים נוספים שהוטלו עליו, שכן אמור היה להתייצב מדי שבוע במשרדי רשות ההגירה אך לא עשה כן. מעבר לנדרש, אציין כי הטענות הקשות אותן העלה המערער בכתבי הטענות שהגיש כנגד המדינה אינן ראויות, וזאת בלשון המעטה. לא ניתן לקבל מצב בו המערער יטען כי טען לאורך כל שהותו בכלא כי אינו נתין גאנה והרשויות סרבו לבדוק זאת, בעוד ממסמכים רבים עולה בבירור כי המערער דווקא טען כי מוצאו מגאנה במשך תקופה ארוכה של שהות במשמורת. אף לא יתכן כי המערער ילין על כך שלא נערך לו ראיון עם קונסול גאנה מוקדם יותר, לאחר שבראיונות שנערכו לו עם יחידת האכיפה סרב המערער בכל תוקף לשתף עימם פעולה, ואף הצהיר כי לא יעזוב את ישראל לעולם. גם אם יכלה המדינה לעשות מאמצים רבים יותר על מנת להרחיק את המערער - ואיני רואה לקבוע מסמרות בעניין זה - הרי שכלל התנהלותו של המערער מצביעה על כך שהאשמה בגין שהותו הארוכה במשמורת מוטלת בראש ובראשונה על כתפיו. המפתח לעזיבתו את ישראל מצוי בידי המערער, וככל שיבחר להשתמש במפתח זה יפתחו שערי המשמורת בפניו, הרי תשובותיו בראיונות תלויים בו, והוא שבחר לשנות גרסאותיו לפי התועלת שהוא סבור שתצמח מכך. לאור זאת,הערעור והעתירה נדחים בזאת, ואין כל מניעה להשיב את המערער למשמורת. המדינה תוסיף ותעשה מאמצים להרחיק את המערער מישראל, בין לגאנה ובין לכל מדינה אחרת והמערער נקרא לשתף פעולה עם מאמצים אלה. המערער ישלם הוצאות הערעור בסך 5,000 ש"ח להיום. ערעור מנהליערעור