עתירה מנהלית נגד החלטת הועדה המחוזית לתכנון ובניה לדחות את התנגדות העותר לתכנית 76/305/02/7 "יערות להב שומריה" (להלן - "התוכנית"), ולאשר את התוכנית. בנוסף, מבקש העותר להשיג נגד ההחלטה שלא לאפשר לו לערער על אישור התוכנית בפני המועצה הארצית. משה הר שמש (להלן - "העותר") מנהל חווה חקלאית בסמוך ליער להב, בשטח של כ - 1000 דונם של מקרקעי מדינה. עד שנת 2006 ישב העותר במקום, מתוקף חוזה הרשאה לרעיה שניתן לו, אשר פג תוקפו באוגוסט 2006; מאז יושב העותר במקום ללא היתר, כאשר הוא מבקש להסדיר את מגוריו במקום במסגרת חוות בודדים. תוכנית מתאר ארצית 22 (להלן - "תמ"א 22"), אשר מגדירה את שטחי היער הקיים והמיועד ליעור ברחבי ישראל, אושרה ע"י ממשלת ישראל ביום 16.11.95. התוכנית המפורטת ליערות להב שומריה, נועדה להסדיר את יערות להב שומריה ולשנות יעודים של חלק מהקרקעות באזור זה, הופקדה לראשונה ביום 7.4.11; לאחר שהתקבלה התנגדות העותר, בגין פגם טכני באופן הפקדתה של התוכנית, זו פורסמה בשנית ביום 14.6.12. העותר הגיש התנגדות גם לתוכנית המתוקנת, וביום 15.10.12 נערך דיון בהתנגדות בפני ועדת המשנה להתנגדויות שליד הועדה המחוזית, אשר החליטה לדחותה. בהחלטתה מיום 29.11.12 קבעה ועדת המשנה להתנגדויות - "בבסיס ההתנגדות עומדת שאיפתו של המתנגד להסדיר בבוא היום "התיישבות בודדים" המצויה בתחום התכנית. מטעם זה, מבקש המתנגד לגרוע את השטחים שלטענתו מצויים בשימושו (מעל 1000 דונם). לאחרונה, בחודש מאי 2012, ניתן פסק דין ביחס למספר לא מבוטל של עבירות בגין מבנים ושימושים שנבנו בשטח הנטען ובמסגרתו נפסק, כי על הנאשם להרוס את המבנים ולהפסיק את השימוש בהם. עם זאת, ניתנה דחייה של הכרעת הדין כאמור, במסגרתה נקבעו מועדים לביצוע פסק הדין, וזאת על מנת לאפשר למתנגד למצות את ההליכים הסטטוטוריים להכשרת הבינוי כאמור (תע"מ 20360/03 ותע"מ 218/07). הועדה מציינת, כי בתמ"א/22 מסומן השטח כשטח יער. בנסיבות כאמור, סבורה הועדה כי יש לדחות את ההתנגדות ולאשר את התכנית, באופן המממש את מטרת תמ"א/22 לקבוע את גבולותיהם המדוייקים של היערות. ככל שהמתנגד יבקש בעתיד לקדם תכנית מפורטת, היא תידון לגופה ובמסגרת זו ישונו הקביעות התכנוניות, ככל שידרש, בכפוף לכך שמוסדות התכנון ימצאו לנכון לעשות כן". (נספח י2 לתגובת הועדה). הועדה הוסיפה ודנה בטענות העותר לגופן ודחתה אותן. העותר מיאן להשלים עם החלטת הועדה ופנה ביום 2.12.12 בבקשה להגשת ערר למועצה הארצית. ביום 4.2.13 נדחתה בקשתו, משנקבע כי הבקשה הוגשה מתוך מניע נקודתי - הרצון להבטיח זכויות התיישבות של העותר ואין לה השפעה עקרונית מחוזית או רגישות ציבורית מיוחדת, המחייבות את אישור הבקשה. כן נדחו השגות שונות של העותר לגופן (נספח י"א לתגובת הועדה). מכאן העתירה בפני. אעיר, כי העתירה, במקור, כוונה רק נגד החלטת הועדה; לאחר ההחלטה שלא לאשר לעותר הגשת ערר למועצה הארצית, תוקן כתב העתירה בהתאם. טענות הצדדים העותר סבור כי ההחלטה לאשר את התוכנית הייתה פגומה, הן בשל הפגמים הרבים בתוכנית והן מאחר והיא פוגעת בו באופן בלתי סביר. העותר סבור כי בתוכנית נפלו פגמים רבים. לטענתו, התוכנית מנוגדת לתמ"א 22 ופוגעת ברוח המקום, מאחר והיא מייעדת את רוב השטח ליעור על אף שהוא מאופיין בשטחים פתוחים. התוכנית חסרת גיוון, בה עדיפה יעור ואינה מאפשרת שטחי מרעה פתוחים ושטחי חקלאות. בתוכנית נפלו עיוותים בשל קנה המידה שלה, שהינו גדול מדי ועל כן גורם לתכנון כבישים שאין בו הגיון. עוד טוען העותר כי לאור השטח הרחב עליו משתרעת התוכנית, יש פגם בכך שהתוכנית לא הוגשה על ידי המועצה שליד הקרן הקיימת לישראל. העותר מוסיף וטוען כי התוכנית העדיפה באופן מוחלט את רצון הממסד על פני האינטרסים שלו. התוכנית גובשה, לכתחילה, בחוסר תום לב, תוך התעלמות מהעותר וללא שיתופו בתוכנית, על אף שהיא פוגעת במפעל חייו ומנוגדת להבטחות שניתנו לו בעבר, ועל אף שעדין מתקיימים מגעים להסדרת זכותו בקרקע. הועדה סירבה להיענות לבקשתו להחרגת השטח שלו מהתוכנית ודחתה את ההצעות שנועדו למזער את הפגיעה בו. מאחר ואישור התוכנית יפקיע את זכויותיו בשטח, הועדה אינה מוסמכת לאשר אותו. עוד טוען העותר כי התוכנית נועדה ליתן היתר לנטיעות שבוצעו שלא כדין בשטח בו משתמש העותר וכי יש ליתן עדיפות לתוכניות קודמות במקרקעין בהם מחזיק העותר, אשר אפשרו את יעוד השטח לתיירות, נופש, ספורט וחקלאות. העותר מציין, כי התוכנית תסכל את עבודת הועדה הבין משרדית הבוחנת את היתכנותם של מיזמים חקלאיים - תיירותיים כגון זה של העותר; זאת, על אף שממצאי אגף התכנון והפיקוח במנהל מקרקעי ישראל מיום 10.3.13 מעידים על כך שיש רמת היתכנות גבוהה להסדרת חוות הבודדים של העותר. העותר משיג גם נגד דחיית בקשתו להגשת ערר למועצה הארצית. לטענתו, התנגדותו להקמת גוש יער ללא שטחים פתוחים הינה התנגדות תכנונית משמעותית שמצדיקה דיון במועצה הארצית. אין פגם ברצונו להכשיר את התיישבותו במקום. הועדה סבורה כי דין העתירה להידחות. אפשרות לערור למועצה הארצית תינתן רק במקרים יוצאי דופן, בעלי השלכה רחבה או רגישות ציבורית מיוחדת ורק במקרים נדירים יתערב ביהמ"ש בהחלטה למנוע זכות ערעור. במקרה הנידון מדובר בפגיעה ספציפית בעותר ולא במדיניות תכנונית רחבת היקף שמצדיקה התערבות של המועצה הארצית. עוד מציינת היא, כי ככלל - היקף הביקורת השיפוטית בענייני תכנון ובניה מצומצם ונוגע להליכי קבלת ההחלטות בלבד. הועדה טוענת, כי כל תכלית העתירה הינה לאפשר לעותר להסדיר בבוא היום התיישבות בודדים במקום, ולאור זאת יש לראות את הטיעונים המשפטיים שהעלה. כמו כן, העתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים שכן העותר לא גילה כי הורשע בבניה ללא היתר במקרקעין, נשוא העתירה ונמתחה ביקורת חריפה על התנהלותו רבת השנים. הועדה מציינת כי כיום לעותר אין כל זכות במקרקעין לאחר שהחוזה לרעיה פג באוגוסט 2006 והמבנים שבנה הוקמו בניגוד לחוק. הועדה אינה קשורה להכנת התוכנית ואמונה רק על שמיעת ההתנגדויות שמובאות בפניה והיא אכן שמעה באריכות את התנגדויות העותר וקיימה דיון בהן. הועדה דחתה את הצעותיו של העותר מאחר וסברה כי יש בהן קביעת עובדות בשטח והכשרת התיישבות בלתי חוקית; היא זכאית להביא במסגרת שיקוליה את העובדה שהמתנגד לתוכנית בנה באופן בלתי חוקי וביקש לקבוע עובדות בשטח. במידה והעותר מעוניין לעשות כן- הוא מוזמן לקדם תוכנית מפורטת שיגיש בנוגע לשטח במסגרת הנכונה לדון בזכויותיו בחווה אותה הוא מעוניין להקים. טענותיו של העותר ביחס לממצאי האגף לתכנון פיתוח במנהל מקרקעי ישראל אינן נכונות, שכן המדובר בסקר ראשוני אשר טרם אומץ על ידי המנהל ואשר לעמדת לשכת התכנון של הועדה הם שגויים ואינם עולים בקנה אחד עם מדיניות המועצה הארצית, אשר היא - ולא מנהל מקרקעי ישראל - בעלת הסמכות לקבוע התכנות תכנונית. לטענותיו של העותר ביחס לתוכנית, בדבר חוסר גיוון ויעור השטח כולו, עונה הועדה כי הן אינן מפורטות, בהיעדר הסבר היכן בשטח היה מקום לקבוע יעוד אחר מזה שנקבע "על רקע הנתונים הטבעיים של השטח" ואף אינן נכונות, שכן התוכנית מקצה 48% משטחה לחקלאות - רק שאין מדובר בשטחים בהם מתגורר העותר. ממילא, מדובר בהחלטה מקצועית טהורה, שביהמ"ש לא ימהר להתערב בה. כמו כן, קנה המידה בו נערכה התוכנית תואם את ההנחיות מה גם טענה זו לא נטענה בערר ואין מקום להעלות טענות אלה לאחר הדיון בועדת הערר. גם התלונה על הכשרת הנטיעה שנעשתה שלא כדין אינה במקומה, שכן בית המשפט לא ממהר להורות על הריסה כאשר קיים אופק תכנוני קרוב להכשרתה. אישור התוכנית לא יסכל את החלטות הועדה הבין משרדית אשר עיגנה בחוק מנגנון להקצאת שטחים לחוות בודדים, וצעד זה עדין אפשרי בנוגע לעותר, על אף שלאור הוראות החוק האופק התכנוני לכך בנוגע לעותר אינו קרוב. עוד טוענת הועדה כי קק"ל היא בעלת הסמכות לעריכת תוכניות אלה, לאור תפקידה כממונה על היערות ובשל ההרשאה שקבלה לכך מהמנהל. טענת חוסר סמכותה של קק"ל הועלתה בחוסר תום לב לאחר שהעותר עמד בקשר עם הקק"ל פעמים רבות בנוגע לתוכניות. הקרן הקיימת לישראל, המשיבה 2 (להלן - "קק"ל") סבורה, כי דין העתירה להידחות על הסף. לטענתה, מועצת מקרקעי ישראל העניקה לה בהחלטה 1045 הרשאה גורפת להכנת תוכניות מתאר פרטניות על פי תמ"א 22. במסגרת זאת קידמה קק"ל את תכנית יערות להב- שומריה, על מנת לפתח את היער לרווחת הציבור. תכנית זו נערכה בשיתוף המועצה האזורית בני שמעון ולאחר קיום פאנלים וימי עיון עם תושבי המועצה האזורית, על אף שקק"ל אינה מחוייבת על פי חוק לשתף את הציבור בהכנת התוכנית. קק"ל מציינת כי מטרת התוכנית הינה יעור בתוספת יעדי קרקעות לחקלאות. ככל שהעותר אינו מעוניין בכך, יכול היה להתכבד ולהגיש תוכנית אחרת. התכנית נערכה בקנה המידה הנדרש לתוכניות יער, שהינו 1:10,000. קק"ל מדגישה כי העותר אינו מחזיק בקרקע, אלא היה חוכר עונתי לתקופה מסוימת וכעת אינו חוכר עוד. קק"ל סייעה לעותר בעבר במסגרת פעילות של חווה חקלאית בלבד, ולא של חוות בודדים; לאחר שנקבע כי לא יוקמו עוד חוות בודדים מצפון לבאר שבע היא אינה יכולה עוד לסייע לו. העותר הינו עותר סדרתי, המתייחס לשטח כשטח פרטי שלו ומכלה זמן ומשאבים של מוסדות התכנון ומערכת המשפט. דיון הצדדים חלוקים , בין היתר, בשאלת הסמכות לעתור נגד החלטת הועדה. הועדה סבורה כי זכותו של העותר נוגעת אך ורק יכול לדחיית בקשתו לערור למועצה הארצית, בעוד והעותר סבור, כי סמכותו לעתור כנגד ההחלטה גופה, מעוגנת בחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. בעניין זה, לטעמי, הדין עם העותר. סעיף 10 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהלים, תש"ס - 2010, קובע כי ניתן להגיש עתירה מנהלית על החלטות בגין "עניני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, והליכי תכנון לפי חוק הליכי תכנון ובנייה להאצת הבנייה למגורים (הוראת שעה), התשע"א-2011, ולמעט החלטות שענינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים". משכך, גם העותר רשאי להגיש עתירה נגד החלטה מנהלית הדוחה התנגדותו ומאשרת התוכנית (עת"מ (ת"א) 1823/07 אדם טבע ודין נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, עמ' 13 (14.6.09)), איני רואה בסיס לעמדת הועדה כי העותר רשאי להשיג רק על דחיית בקשתו להגשת ערר למועצה הארצית. מה גם, שאיני סבורה כי העילות המצדיקות התערבות בדחיית התנגדות, שהוגשה לועדה, זהות לעילות המצדיקות התערבות בהחלטה שלא לאפשר ערר למועצה הארצית. על כן, יש לדון בעתירה לגופה. העותר העלה טענות רבות נגד טיב התוכנית שהתקבלה, בין היתר, כי התוכנית פוגעת ברוח המקום ואין בה את הגיוון הנדרש. בעניין זה, ידועה ההלכה כי - "כלל נקוט הוא בידינו כי בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות" (עע"מ 2418/05 מילגרום נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, עמ' 10 (24.11.05)). כלל זה הינו הכרח המציאות, שכן "בית המשפט אינו מומחה מקצועי לבחינתם של שיקולים תכנוניים צרופים, ולפיכך אין מקום כי הוא יתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות, אלא במקרים חריגים כאמור" (עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, עמ' 13 (2.7.09)). טענותיו של העותר באשר לטיב התוכנית אינן טענות לחוסר תום לב או לחריגה קיצונית ממתחם הסבירות ורובן נוגעות לאופי התוכנית משסבור הוא, כי צריך היה להכין את התוכניות באופן אחר, או להעדיף שיטת תכנון אחת הנראית לו על פני זו שאומצה. נימוקים אלה אין בהם כדי להצדיק את התערבותו של בית המשפט בתוכנית שהתקבלה ודינם להידחות. העותר הוסיף וטען, כי התוכנית הוגשה בחוסר סמכות עניינית מאחר וגובשה על ידי קק"ל; לטעמו, האמנה בין מדינת ישראל לקק"ל קבעה כי תוקם מועצה ליד קק"ל להכשרת מקרקעין ופיתוחם וכי רק מועצה זו, הינה בעלת סמכות לערוך תוכניות בסדר גודל שכזה. אין בידי לקבל טענה זו. במסגרת האמנה בין קק"ל לבין ממשלת ישראל מיום 28.11.61, מונתה קק"ל לרכז את נושא הכשרת מקרקעי ישראל וייעורם. גם אם מלכתחילה, נדרשה קק"ל להקמת מועצה וזו לא הוקמה ומבקר המדינה הביע ביקורת על כך (עמ' 621 לדו"ח השנתי 54ב של מבקר המדינה לשנת 2003) - רב המרחק למסקנה כי כל התוכניות שהוכנו על ידי קק"ל אינן תקפות ויש לבטל את התוכנית כולה, על אף השלב המתקדם בו היא מצויה ולהכינה מחדש באמצעות גורם אחר. העותר לא הניח התשתית לטענה כי רק המועצה רשאית לדון בתוכניות בסדר גודל כזה וכי התנהלות אחרת, פירושה בטלות התוכניות. עוד אוסיף, כי יש ממש בטענת הועדה כי טענות העותר הועלו בחוסר תום לב, עת במשך שנים, הוא בא בדברים עם קק"ל להסדרת התיישבותו ורק לאחר שנדחה יטען, לראשונה, כי הקק"ל נעדרת סמכות להכין את התוכנית. עיקר טענות העותר מכוונות לחשש, כי התוכנית תפגע בסיכוייו להסדיר הקמת חוות בודדים בשטח בו הוא יושב. לשיטתו, התוכנית גובשה תוך התעלמות מפניותיו הרבות והעניין האישי שלו בתוכנית, הפוגעת במפעל חייו. איני סבורה כי יש בטענות אלה כדי לבטל את החלטת הועדה המחוזית לדחות את התנגדות העותר. פרט מהותי בהקשר זה טמון בעובדה, כי כיום, מגוריו של העותר בשטח הינם בניגוד לחוק. לעותר היה, אמנם, היתר רעיה בעבר, והוא אף זכה לסיוע מקק"ל, אשר ראה בחיוב את נוכחותו במקום. עם זאת, מאז נובמבר 2006 לעותר אין עוד רשיון רעיה לשטחים בהם הוא שוהה והוא מחזיק בשטחים בהם אין לו זכויות כלשהן. זאת ועוד, בת"א (שלום - ב"ש) 3396/04 הר שמש נ' מע"צ (15.8.11) (נספח א3 לתגובת הועדה), נקבע כי הזכויות אשר ניתנו לעותר בעבר היו זכויות רעיה זמניות בלבד וההסכמים שנחתמו בין הצדדים הבהירו זאת במפורש, כמו גם את העובדה, כי הזכויות כוללות זכות רעיה בשטח בלבד. לאחר שהעותר לא עמד בהגבלות שהוטלו עליו בהסכם לשימוש בקרקע, הוא הורשע בשימוש חורג במקרקעין ובניה ללא היתר בשטחים אלה (עמ"ק (ב"ש) 20360-03 ועמ"ק (ב"ש) 218-07) ונידון לקנס והתחייבות להימנע מעבירה; כן הורה לו בית המשפט להרוס את המבנים (גזר דין מיום 23.5.12). ערעור שהגיש העותר על גזר הדין, בו ביקש כי ערכאת הערעור תורה על אי הרשעה, נדחה, לאחר שהתברר, בין היתר, כי העותר לא הרס את המבנים, על אף הוראת בית המשפט, (עפ"א 14339-07-12). העותר, אשר האריך רבות בטיעוניו לזכותו בשטח, לא הזכיר ולו כהוא זה ,את ההליכים הפליליים שנוהלו נגדו, על אף הרלוונטיות הברורה של הליכים אלה; בהתנהלות זו יש משום חוסר תום לב והסתרת מידע מבית המשפט. העותר, אמנם, יושב בשטח מזה שנים רבות ו פועל כל העת להסדרת התיישבותו במקום במסגרת חוות בודדים, אלא שעד כה פעילות זו כשלה. אין לעותר כל זכויות במקרקעין והוא ממשיך להחזיק במקרקעין תוך התעלמות מצווים שיפוטיים מפורשים שהורו על הריסת המבנים שבנה. בנסיבות אלה, המדובר בשיקול אשר הועדה רשאית היתה לשקול עת באה לדון בשאלה, האם לשנות את התוכנית שהוגשה על מנת שתתאים יותר לשאיפותיו של העותר לעתיד לבוא. יש קושי בדרישת העותר לשנות באופן יסודי את התוכנית ככל שהיא נוגעת לשטח בו הוא יושב, על מנת שהשטח יועד למטרות המתאימות להתיישבותו במקום וזאת בהעדר זכויות כלשהן לעותר בשטח והעבירות על חוק התכנון והבניה שביצע; ודאי שאין לומר שבנסיבות אלה החלטת הועדה שלא לשנות מהתוכנית, חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. לא ניתן להתאים התוכנית לשאיפותיו של העותר, התלויות על בלימה, שמא בעתיד בקונסטלציה כזו או אחרת, תאושר לו חוות הבודדים, אותה הוא מעוניין להקים במקום. האם ניתן לומר שיש להתחשב בכל אדם, אשר לו שאיפות במקרקעין מסויימים לעתיד לבוא, מבלי שיש לו בהן זכויות בעת הדיון בתוכנית? אם נאמץ גישה זו של העותר, תמיד ימצא מאן דהוא שלו שאיפות כאלה או אחרות ומה יקרה כאשר שניים - שלאיש מהם אין זכויות - יטענו טענות נוגדות, במי נתחשב? על כן התכנון בא מהיבט כלל ארצי ולא בהיבט פרטני של אדם זה או אחר, במיוחד כשאותו אחד יושב בשטח ללא זכויות. העותר סבור, כי יהא בידו לקבל היתר להקמת חוות בודדים במקום. במסגרת זאת הציג העותר 'סקר אתרים - חוות בודדים היתכנות תכנונית להסדרה' (נספח א' לתצהיר הנוסף של העותר), מטעם מנהל מקרקעי ישראל, לפיו ישנה רמת היתכנות גבוהה להסדרת התיישבותו במקום במסגרת חוות בודדים. הועדה סבורה כי המדובר בסקר מוטעה, אשר על כל פנים אין בו כדי לחייב את רשויות התכנון. איני רואה להכריע בשאלה זו. גם אם אם קיימת היתכנות תכנונית כלשהי לאישור חוות בודדים לעותר, אין המדובר בתוכנית הצפויה לקבל אישור בזמן הקרוב,ועל כן אין לעותר - לעת הזו - זכות כלשהי במקרקעין אשר יש בתוכנית כדי לפגוע בה. זאת ועוד גם אם אישור התוכנית יקשה על העותר להסדיר את מעמדו, אין באישור זה כדי למנוע אותה; אישור התוכנית אינו משנה מכך שהעותר יוכל לפעול למען אישורה של תוכנית ספציפית להכשרת השטחים המוחזקים על ידו. העותר מלין על כך שלא שותף בהליכי הכנת התוכנית. אכן העותר לא שותף בהליכי הכנת התוכנית - ככל הנראה, בשל המחלוקת שנוצר בינו לבין הרשויות השונות, סביב ישיבתו בשטח (נספח ז' לעתירה), יחד עם זאת העותר הגיש התנגדותו לועדה, וזו נידונה באופן מפורט וניתן לעותר יומו להביע את כל הסתיגויותיו. טינותיו של העותר נשקלו לגופו של ענין, גם אם התוצאה של דיון זה לא הביאה לתוצאה לשביעות רצונו של העותר. העותר הלין גם על ההחלטה שלא לאשר לו להגיש ערר למועצה הארצית. העותר סבור, כי טענותיו לאופן השילוב בין יערות לבין שטחים פתוחים, הינה שאלה תכנונית מובהקת, הנוגעת להחלטה להעדיף יערות על פני ההתיישבות. כן מוסיף הוא, כי התוכנית לא תכשיר התיישבות בלתי חוקית אלא רק תקל עליו להגיש תוכניות בעתיד; וממילא, המנהל לא חשש להכשיר פעולות ללא היתר, כאשר מדובר היה בפעולות שביצע בעצמו. סעיף 110 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה - 1965, קובע כי מי שהתנגדותו לתוכנית נדחתה רשאי להגיש ערר למועצה הארצית רק ברשות יושב ראש הועדה המחוזית. בעניין זה, קבעה הפסיקה כי "... כדי שתינתן רשות ערעור למועצה הארצית, נדרש שהעניין יהיה חשוב עד כדי הצדקה לערב את המועצה אם בשל היותו בעל השלכה רחבה, אם בשל אופיו העקרוני, אם בשל היותו מלווה ברגישות ציבורית מיוחדת ואם בשל היותו נתון למחלוקת ציבורית קשה" (עע"מ 3663/02 ועד שכונת עין כרם נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פד"י נז(2) 882, 892 (13.3.03)). בנסיבות שכאן, נראה לי שאף העותר אינו חולק על כך כי טענותיו העקרוניות נועדו אך למטרה אחת והיא - הסדרת התיישבותו בשטח בו הוא נמצא. אין מדובר בנושא בעל השלכה רחבה או רגישות ציבורית מיוחדת או שאלה עקרונית. איני רואה מקום כי המועצה הארצית תקיים דיון בשאלת השילוב בין יערות לשטחים פתוחים, כאשר גם העותר אינו מעוניין בשאלה זו במישרין וכל רצונו הוא להסדיר את התיישבותו במקום. סוף דבר, העתירה נדחית. העותר ישלם למשיבות הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 12,000 ש"ח להיום.בניהועדה מחוזית לתכנון ובניהתכנון ובניהעתירה מנהלית