עתירה מינהלית להורות על ביטול החלטות ועדת הערר מחוזית

עתירה מינהלית בגדרה מתבקש ביהמ"ש להורות על ביטולן של שתי החלטות של ועדת הערר המחוזית תל אביב שאישרו מתן היתרי בניה למשיב 3. בנוסף, התבקש להורות על החזרת הדיון לועדה המקומית על מנת שתדון בטענות נוספות של העותר כנגד חוקיות ההיתרים אשר לטענתו ועדת הערר נמנעה מלדון בהן. 1. רקע עובדתי: העותר (להלן: "העותר") והמשיב (להלן: "המשיב") הינם שכנים. ביתו של המשיב בחלקה 128 בגוש 6929, המצויה ברחוב רוקח 13 בשכונת נווה צדק שבתל אביב (להלן: "המקרקעין"), וביתו של העותר בחלקה 156 בגוש 6929 ברחוב רוקח 14. שני הבתים ניצבים זה מול זה. המשיבה 1 הינה הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב (להלן: "הועדה המקומית"), המשיבה 2 הינה ועדת הערר המחוזית מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר"). עד לשלהי שנת 2006 ניצב על המקרקעין, שגודלו 172 מ"ר, מבנה בן קומה אחת, עם גג רעפים ובעל חזית לשימור לכיוון רחוב שטיין. ביום 24.10.2006 הגיש המשיב בקשה להיתר בנייה, במסגרתה התבקשה תוספת קומה וקומת עליית גג וכן תוספת מרתף. על מנת לבצע את המבוקש נדרשה הריסת הרצפה המקורית של הבניין, התקרה והגג, בניית רצפה חדשה מעל קומת מרתף חדשה וכן קומה נוספת ועליית גג. ביום 20.12.2006 החליטה הועדה המקומית לאשר את הבקשה, בכפוף לבניית בגובה עד 10 מ' עם שיפועי גג - בהתאם לדרישות תכנית "שכונת נווה צדק שבזי" מס' 2277 (להלן: "תכנית 2277") החלה על המקרקעין. בפועל, המבנה נבנה לגובה של 10.6 מ' (תוספת של 60 ס"מ ברכס הגג) וכן נבנתה בריכה. לאחר שהבנייה הושלמה הגיש המשיב בקשה להיתר שינויים - היא הבקשה נשוא הערר והעתירה (להלן: "הבקשה"), במסגרתה התבקשה הכשרת תוספת הבנייה שלא אושרה במסגרת ההיתר המקורי. באשר לתוספת הגובה, הסתמך המשיב על סעיף 10.1.9 בתכנית 2277 המאפשר הגבהת רום הגג ב-60 ס"מ כאשר המקרקעין עומדים בתנאים מסוימים, זאת אף ללא הליך של הקלה. צוות ההתנגדויות של הועדה המקומית שמע את המתנגדים לבקשה, ובכלל זה את העותר. הלה כתב בהתנגדותו מיום 26.6.2011 כי גובה הגג חורג מהמותר וכי אין לאשר את הבריכה הואיל ותכנית 2277 קובעת שבכל מגרש יהיה שטח פתוח רציף בשיעור מינימאלי 20% ואילו הבריכה גורעת מהשטח הפתוח, כך שהמגרש איננו עומד עוד בדרישה האמורה. ביום 30.5.2012 החליטה הועדה המקומית לקבל את התנגדות העותר לעניין הגובה, מהטעם שתוספת הגובה אינה עומדת בתנאי סעיף 10.1.9 ולא הוגשה בקשה להקלה. במקביל, אושרה כהקלה הוספת בריכת שחייה בחצר, בהתאם לחוות דעתה של המשנה ליועמ"ש של העירייה, עו"ד הראלה אברהם אוזן, ולפיה בריכת השחייה המבוקשת אינה מהווה בינוי הגורע מהשטח הפתוח הרציף הנדרש בסעיף 10.1.10. בנוסף, הבריכה אינה מהווה מטרד לעותר, משום שהיא מצויה מעברו השני של הרחוב, כאשר בין הבתים מפרידה גדר בגובה של 2 מ'. על החלטת הועדה המקומית הוגשו שני עררים - ערר 5385/12 הוגש על ידי העותר וערר 5333/12 הוגש על ידי המשיב. בערר העותר, נטען אך ורק נגד החלטת הועדה המקומית לאשר את הקמת בריכת השחייה. בערר המשיב נטען נגד אי אישור תוספת הגובה. ביום 24.9.2012 התקיים דיון בעררים, במהלכו ניתנה החלטת ביניים לפיה המשיב יפרסם הקלה לבקשתו לחרוג מגובה קו הרכס הואיל ולא ניתן לאשר את החריגה אלא בדרך של פרסום הקלה. לשם ייעול הדיון, ובהסכמת הצדדים, נקבע כי ההתנגדויות ידונו אצל ועדת הערר. בנוסף, נקבע כי הועדה המקומית תגיש את עמדתה המקצועית בדבר ההצדקה התכנונית לאישור חריגת הגובה וכי ועדת הערר תערוך סיור במקום. לאחר מכן, תינתן החלטה בערר המשיב, זאת בנפרד מההחלטה בערר העותר. 2. החלטות ועדת הערר: 3. החלטת ועדת הערר בערר העותר 5385/12 (ניתנה ביום 14.10.2012): בפתח הדיון, העלתה ועדת הערר מיוזמתה את השאלה האם לעותר זכות ערר על החלטת הועדה המקומית לדחות את התנגדותו להקמת הבריכה. ועדת הערר הסתמכה על האמור בעת"מ 136/00 צומת האלופים בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית - חיפה, פ"מ כרך תש"ס 2000 (2000) לפיה אין זכות ערר על החלטה לאשר בקשה להיתר שתואמת את הוראות התכנית החלה. בענייננו, חלה תכנית 2754 שכותרתה "קווי בנין לבריכות שחייה בבתים פרטיים צמודי קרקע". סעיף 9.2 קובע כי ניתן לאשר הקמת בריכות שחייה מעבר לקווי בניין, אם הועדה המקומית שוכנעה כי מיקום הבריכה אינו מהווה מטרד לשכנים. הואיל והועדה המקומית השתכנעה כי הבריכה איננה מהווה מטרד לעותר, האישור שניתן לבניית הבריכה עולה בקנה אחד עם הוראות התכנית. מכאן, אין לעותר זכות לערור על קביעה זו. טענתו העיקרית של העותר הייתה כי ההיתר לבריכה סותר את האמור בסעיף 10.1.10 לתכנית 2277 הקובע כי "בכל מגרש יש שטח פתוח לא בנוי רציף שלא יפחת מ-20% משטח המגרש." לטענת העותר, שטח הבריכה מהווה "שטח בנוי", ואם הוא נלקח בחשבון לא נותר די שטח פתוח. ועדת הערר אימצה את חוות דעת יועמ"ש הועדה המקומית, שקבעה כי יש לפרש את הוראת סעיף 10.1.10 כהוראה שנועדה לוודא שלפחות על 20% מהשטח לא תהיה בנייה על הקרקע וניתן יהיה לראות את השמיים, ולא כהוראה המגבילה בינוי על פני הקרקע. מדובר בהוראה תכסית קלאסית, המביאה בחשבון שטחים מקורים. מכאן, הבריכה, אשר לא בנויה מעל הקרקע, מהווה שטח פתוח לא בנוי ולא פוגעת ברציפות השטח הפתוח. ערר העותר נדחה אפוא. 4. החלטת ועדת הערר בערר המשיב 5333/12 (ניתנה ביום 16.12.2012): לאחר ההחלטה בערר העותר וטרם מתן החלטה בערר המשיב, ביקש ב"כ העותר מיו"ר ועדת הערר, עו"ד מיכה גדרון, לפסול את עצמו משום שלטענתו קיים "משוא פנים" כלפי מרשו. ביום 21.11.2012 החליט יו"ר הועדה לקבל את הבקשה, זאת "לשם מניעת כל טענה, ולפנים משורת הדין". החליפו עו"ד גלעד הס. העותר טען כי אין לאשר את הגבהת גובה הגג בדרך של הקלה, משום שמדובר בסטייה ניכרת. תוספת הגובה אף חוסמת כניסה של אוויר ואור וגורמת להסתרת נוף. ראשית, נקבע כי תוספת הגובה אינה מהווה סטייה ניכרת. המדובר אמנם בהוראת בינוי, אך בהתאם לתקנה 2(10) לתקנות התכנון והבנייה (סטיה ניכרת מתכנית), תשס"ב-2002 (להלן:"תקנות התכנון והבנייה"), סטייה מהוראת בינוי תהיה "סטייה ניכרת", רק במידה וההוראה נועדה לקבוע את אופי הסביבה או הבינוי. קרי, כאשר מדובר בדרישת בינוי מיוחדת, אשר יש בה ייחוד אדריכלי מובהק. בענייננו, לא קיים ייחוד אדריכלי למגבלת הגובה. זאת ניתן ללמוד מהאמור בהוראת סעיף 10.1.9, המאפשר את תוספת הגובה המבוקשת אף ללא הליך של הקלה. אף אם אין לסעיף תחולה בנסיבות, הרי שברור כי מתקין התכנית לא ראה בגובה של 10 מ' כ"קדוש" ובהחלט עמדה לנגד עיניו אפשרות הסטייה ממנו. מכאן, עברה הועדה לבחון אם יש מקום לאישור ההקלה לגופה. ועדת הערר הצביעה על הפרמטרים הרלבנטיים שנדרש לשקול בעת ההחלטה: א. קיומה של הצדקה תכנונית. ב. היקף/עצימות ההקלה. ג. מועד התכנון המאושר. ד. הפגיעה ו/או הרווח של צדדי ג' והציבור. ההצדקה התכנונית קיימת, הן משום שללא ההקלה בלתי אפשרי לנצל את זכויות הבנייה המוקנות למגרש, הן כיוון שבפן האדריכלי הדבר נדרש כי לבצע באופן יעיל יציאה מעליית הגג למרפסת הגג, והן לאור גובהו של המבנה הצמוד למקרקעין - המתנשא לגובה רב יותר. ועדת הערר הצביעה גם על עמדת הצוות המקצועי של הועדה המקומית, שסבר שיש בהקלה "לעזור לתכנון טוב יותר". באשר לעצימות ההקלה, נקבע כי לאחר אישור ההקלה הפער בין הבנוי למצב התכנוני המאושר יהיה שולי, שכן תוספת הגובה היא בשיעור של 6% בלבד. עוד נלקחה בחשבון העובדה שהתכנית שחלה פורסמה למתן תוקף ביום 7.11.1991. כלל הוא, שככל שהקלה המתבקשת היא ביחס לתכנית ישנה, תגבר הנטייה לאשרה. ועדת הערר דנה בהרחבה בהשפעת ההקלה על צדדי ג' והציבור. הואיל והמבנים שגובלים עם המקרקעין מתנשאים לגובה רב יותר אין להקלה השפעה ציבורית. בנוסף, ולאור התרשמותה הבלתי אמצעי מהסיור שערכה, סברה ועדת הערר כי הפגיעה הקיימת בביתו של העותר כתוצאה מאישור ההקלה הינה מזערית, אם בכלל קיימת. ההקלה איננה מסתירה לעותר נוף ים, שכן אותו נוף לא היה נשקף לכיוון זה ממילא. העותר טען כי ההקלה גורמת להסתרה של "נוף אורבני", אך ועדת הערר מצאה כי תוספת גובה של 60 ס"מ בגג הבנוי מעברו השני של הרחוב איננה אמורה לגרור השלכה כזו. זאת ועוד, הואיל וביתו של העותר מצוי מצפון לביתו של המשיב, אין פגיעה בכניסת אור ואף לא בחסימת אויר, זאת נוכח משטר הרוחות בישראל. לסיכום, ועדת הערר הגיעה למסקנה "ברורה וחד משמעית" כי יש מקום לאשר את ההקלה. יחד עם זאת, שקלה הועדה אף את העובדה כי הבנייה נעשתה טרם התבקש ההיתר. לעניין זה, נקבע שלאור ההצדקה התכנונית הבקשה עומדת במבחן "המגרש הריק" וכי העבירה שבוצעה אינה חמורה, זאת בין היתר בהתחשב בכך שהועדה המקומית, או לפחות הצוות המקצועי מטעמה, סבר בתחילה כי ניתן לאשר את תוספת הגובה ללא הקלה. מכאן ערר המשיב התקבל והבקשה להקלה לתוספת הגובה אושרה. 5. דיון: על הקביעות בשני העררים הוגשה העתירה שלפני. טרם אדון בעתירה גופה, אתייחס בקצרה לטענות מקדמיות שהועלו על ידי המשיבים. 6. טענות מקדמיות - שיהוי והיעדר ניקיון כפיים: לטענת המשיב, יש לסלק את העתירה על הסף משום שיהוי, כיוון שחלק מהטענות המועלות בה נדחו בהחלטת יו"ר ועדת הערר מיום 14.10.2012, שהתקבלה במשרדי ב"כ העותר ביום 22.10.2012 וכן משום שהעותר מעלה טענות שלא נכללו כלל בכתב הערר. לא מצאתי לקבל את טענת השיהוי. העתירה הוגשה ביום 16.1.2013. אף אם הייתה חריגה שולית מהסד הדיוני המותר להגשת העתירה מינהלית, המשיבים לא הצביעו על נזק שנגרם לצדדים שלישיים בשל האיחור. בנסיבות אלו, העתירה אינה לוקה בשיהוי אובייקטיבי המצדיק סילוק על הסף. המשיב טען כי העתירה לוקה בחוסר ניקיון כפיים, כיוון שהעותר ביקש בעבר להגביה את גובה הבניין ב-70 ס"מ ולכן הוא מושתק מלטעון עתה כנגד ההיתר שקיבל המשיב. המשיב לא צירף את הבקשה שהגיש לכאורה העותר, אלא הפנה לאמור בהחלטת ועדת הערר מיום 16.12.2012 בה נתקבל ערר המשיב. בהחלטה אכן צוין כי העותר הגיש בקשה להקלה בגובה הגג לפני יותר מ-20 שנה. יחד עם זאת, העובדה כי העותר הגיש לפני זה כה ניכר בקשה מהסוג האמור, אינה שוללת את זכותו לטעון כיום כנגד ההיתרים שניתנו למשיב. בהחלט יתכן כי הנסיבות שונות, בנוסף חלף זמן רב וממילא חלק מטענות העותר אינן נוגעות לאישור תוספת הגובה, אלא מתייחסות לסוגיות אחרות. אשר על כן, אעבור לדון בטענות העותר גופן. 7. הגבהת רכס הגג: העותר עומד על טענתו שתוספת הגובה מהווה סטייה ניכרת. הוא מתבסס על האמור בסעיף 2(10) לתקנות התכנון והבנייה, בו נקבע כי בנייה תהא בגדר סטייה ניכרת כאשר היא "לא בהתאם לדרישות בינוי או עיצוב המפורטות בתכנית, שנועדו לקבוע את אופיה של הבניה בתחום התכנית או לשמור על אופי וחזות הסביבה." מכאן, השאלה הינה האם ההוראה בתכנית 2277 המגבילה את הבנייה לגובה 10 מ' נועדה לקבוע את אופייה של הבנייה או לשמור על אופי וחזות הסביבה. בתכנית 2277 לא מצוין כי חריגה מההוראה האמורה תהווה סטייה ניכרת ומכאן לועדת הערר נתון היה שיקול הדעת להחליט האם היא נכנסת לגדר האמור בתקנה 2(10). כאמור, הועדה סברה, לאחר שערכה סיור במקום, כי אין כל ייחוד אדריכלי בקביעת גובה של 10 מ' באזור הספציפי. עסקינן בקביעה תכנונית ועל כן ראוי להזכיר את ההלכה לפיה בית-המשפט אינו שם עצמו בנעליהן של רשויות התכנון ואין הוא מעמיד את שיקול דעתו שלו תחת שיקול דעתן המקצועי של אותן רשויות. התערבותו של בית-המשפט בהחלטות של רשויות התכנון נעשית במשורה, בעילות מובהקות המצדיקות התערבות במעשה המינהלי, כגון: חריגה מסמכות, חוסר תום-לב או חריגה קיצונית ממתחם הסבירות (ראו: בג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, מה(3) 678, 688 (1991); בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון ולבנייה, פ"ד נ(3) 441, 468-469 (1996)). על היעדר הייחוד למדה ועדת הערר גם מהאמור בסעיף אחר בתכנית 2277 המאפשר בנסיבות מסוימות את תוספת הגובה המבוקשת אף ללא הליך של הקלה. אף לדידי ניתן ללמוד מעובדה זו, כי מתקין התכנית לא ראה חשיבות מיוחדת במגבלת הגובה ולא התכוון שסטייה ממנה תצריך קבלת היתר לשימוש חורג. שכן, אם היה רואה חשיבות כזו, קשה להלום כי היה מאפשר תוספת גובה באופן האמור, ובלא שנדרש אף להגיש בקשה להקלה. סיכומו של עניין, קביעת ועדת הערר מבוססת ומצויה בגדר מתחם הסבירות. באשר לקביעה לאשר את ההקלה לגופה, ועדת הערר שקלה באופן מעמיק ונרחב את מכלול הפרמטרים, בכללם ההצדקה התכנונית, היקף ההקלה והשפעתה על צדדים שלישיים. עמדתה הייתה שההקלה ראויה משום שבזכותה מתאפשר ניצול זכויות בנייה מוקנות, כי תוספת הגובה משתלבת בסביבה התכנונית לאור גובהו של מבנה הצמוד לבית העותר (המתנשא לגובה רב יותר) וכי אין לאישורה השלכה של ממש על צדדים שלישיים והציבור. העותר לא הצביע על פגם כלשהו שנפל במסגרת הפעלת שיקול דעת, כל שכן על חריגה ממתחם הסבירות. העותר הסתפק בלהלין כי ועדת הערר הסתמכה על עמדת הצוות המקצועי של הועדה המקומית. טרונייתו בעניין זה תמוהה, שכן ראוי שרשות מינהלית תסתמך על חוות דעתם של יועצים מקצועיים בתחומים המצויים בידיעתם. ברי גם, שאין ועדת הערר מחויבת להתעלם מעמדת הצוות המקצועי של הועדה המקומית ולהביא בחשבון רק את עמדת הועדה המקומית, אלא היא רשאית להתחשב בכלל הנתונים הרלבנטיים לדעתה. מכל מקום, עמדות הועדה המקצועית והצוות המקצועי לא עמדו בסתירה בעניין זה וקביעתה של ועדת הערר נסמכה גם על שורה של טעמים תכנוניים אחרים. 8. בריכת השחייה: לטענת העותר, הקמת הבריכה מהווה שימוש חורג משום שההיתר המקורי לא כלל בקשה להקמת בריכה שחיה והשטח סומן כ"שטח פתוח". במענה לטענת ה"שימוש החורג" ציין המשיב כי שימוש של בריכה איננו עומד בסתירה לשימוש של מגורים, אלא מהווה חלק אינטגראלי מהשימוש שהותר במסגרת ההיתר המקורי. לכן הבקשה להקמת בריכת שחיה אינה מהווה בקשה לשימוש חורג. טענה זו בדין יסודה. כמו כן, המונח "שטח פתוח", שמופיע בתכניות רבות, נועד להגביל את הבינוי בשטח, אך לא הגבלה מוחלטת. ניתן להתיר ב"שטחים פתוחים" פעילויות בינוי מסוימות, שאינן פוגעות באופיו של השטח. הקביעה אם לעשות כן נתונה לשיקול הדעת של מוסד התכנון - אשר עליו לשקול את נסיבות המקרה ולצקת למונח את המשמעות התכנונית על פי תכלית ההוראה הקונקרטית בה הוא מופיע. לנוכח אותה תכלית, נקבע אם להתיר את הבינוי (ראו: בג"ץ 8676/00 אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' עיריית רעננה, פ"ד נט(2) 210 (2004) ובע"א 8116/99 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שומרון, פ"ד נט(2) 210 (2001)). בענייננו, קבעה ועדת הערר כי "יש לקרוא את הוראת סעיף 10.1.10 לתכנית 2277 על פי תכליתה, דהיינו, להותיר שטח ללא בינוי על פני הקרקע בשטח של 20% משטח המגרש. מדובר למעשה בהוראת תכסית קלאסית, המביאה בחשבון שטחים מקורים. לעניין זה, שטח בריכה אינו שונה משטח גינה, ולפיכך בריכה מהווה לדעתנו שטח פתוח לא בנוי במובן של סעיף 10.1.10." כאמור, פירוש המונח "שטח פתוח" בתכנית מסוימת וכנגזרת מכך קביעת מסגרת פעילויות הבינוי שיותרו בשטח, דורשת הפעלת שיקול דעת תכנוני, שבית המשפט יתערב בו רק במקרים חריגים. במקרה דנן, קביעת ועדת הערר עולה בקנה אחד עם השכל הישר ומצויה במתחם הסבירות. אין לכחד, כי עסקינן בהוראה המגבילה את הבינוי במגרשים פרטיים המיועדים למגורים ולא בהוראה שנועדה לשמר מרחבי טבע ונוף. במגרשי מגורים, אין ככלל אינטרס לכפות מראה מסוים של פני הקרקע (למשל אם ירוצפו, תישתל בהם גינה וכו'), זאת בניגוד למשל לאזורי טבע בהם יש חשיבות לשמירה על "מרחבים ירוקים". האינטרס התכנוני בהוראת סעיף 10.1.10, היא אפוא להבטיח שבאזור יהיו די שטחים מהם ניתן לראות את השמיים. המשמעות של פתיחות בהוראה זו היא שטח בו אין בינוי מעל פני הקרקע. משכך הקמת הבריכה איננה פוגעת ברציפות השטח הפתוח ואין העובדה שבהיתר המקורי השטח בו נבנתה סומן כ"פתוח" כדי להפוך את הבנייה לבלתי חוקית. 9. טענות נוספות של העותר שלא הועלו בכתב הערר בכתב העתירה, מועלות מספר טענות נוספות בעניין התאמת שיפוע הגג וגובה הבנייה המקסימאלי בקו בניין להנחיות העיצוב. הטענות הנ"ל לא הועלו במסגרת ההתנגדויות ובכתב הערר ומכאן דינן להידחות על הסף. העותר גורס כי היה על ועדת הערר לבחון את הטענות מיוזמתה, אף מבלי שפרס אותן בכתב הערר, אלא שאין על ועדת הערר חובה כזו ולכל היותר היא רשאית לבחון סוגיות שלא העלו הצדדים מיוזמתם. מכל מקום, במסגרת העתירה לא הובאה שמץ ראייה התומכת בטענות הנ"ל ובתגובת הועדה המקומית הובהר כי טרם מתן ההיתר נבחנת העמידה בדרישות הנחיות העיצוב. 10. שיקול השמירה על שלטון החוק: טרם סיום, אתייחס לסוגיית שלטון החוק, שמתעוררת לאור העובדה שהמשיב בנה את תוספת הגובה והבריכה - טרם ניתן היתר כדין. את העקרונות המרכזיים שאמורים להנחות את ועדות התכנון בבואם להחליט אם להכשיר בדיעבד בנייה בלתי חוקית סקרתי בהרחבה במסגרת פסק דיני בעת"מ 4145-11-11 אלעד ישראל מגורים בע"מ ואח' נ' ועדת המשנה לעררים של המועצה הארצית לתכנון ובניה ואח' (13.5.2013). אכן, יש לראות בחומרה את תופעת הבנייה הבלתי חוקית ואין להכשיר בנייה כזו כעניין שבשגרה. על מוסדות התכנון ליתן משקל ראוי לפן ההרתעתי ולמסר הציבורי השלילי הגלום בכך ולהימנע מלהשלים עם העבירה רק משום הצבת עובדות בשטח. אלא שהשיקול ההרתעתי-ציבורי איננו בודד ונדרש לקחת בחשבון שורה של פרמטרים אחרים, ובראשם: חומרת העבירה וההצדק התכנוני. בנסיבות העניין, האיזון בין שיקול השמירה על שלטון החוק לפרמטרים הנוספים מוליך למסקנה כי יש מקום להכשיר את הבנייה. ראשית, אין מדובר בעבירה חמורה במיוחד. תוספת הגובה עומדת על שיעור של 6% ביחס למותר, כאשר לפי תכנית 2277 ניתן בנסיבות מסוימות לאשרה אף ללא הליך של הקלה. בנוסף, בניית הבריכה עולה בקנה אחד עם הוראות התכניות שחלות. נמצא גם שלבנייה קיימת הצדקה תכנונית ושהינה עומדת במבחן "המגרש הריק", כאשר העותר לא חלק כלל על קביעות אלו. מכאן שבאיזון הכולל החלטת ועדת הערר להכשיר את הבנייה מצויה במתחם הסבירות. 11. סוף דבר: אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות. בנסיבות העניין, יישא העותר בהוצאות הועדה המקומית וועדת הערר בסך כולל של 25,000 ₪ לכל אחת מהמשיבות. לא מצאתי לפסוק הוצאות לטובת המשיב, לנוכח הבנייה הבלתי חוקית שביצע.עררועדת עררעתירה מנהלית