עתירה להתקבל בחזרה ללשכת עורכי הדין והחזרת רישיון

עתירה לשוב ולהימנות על חברי לשכת עורכי הדין בישראל ולהשיב לו את רשיונו לעריכת דין. רקע רלבנטי 2. הרקע העובדתי לעתירה שבכותרת אינו שנוי במחלוקת. העותר היה חבר לשכת עורכי הדין החל משנת 1986. הוא עבד כעורך דין עצמאי, לפי העתירה, בין השנים 1993-1986. בתום תקופה זו הוא "הסתבך בפלילים" (כלשון העתירה) והועמד לדין בבית המשפט המחוזי בירושלים. יחד עימו הועמד לדין גם שותפו דאז, מר ראדי ג'ועבה שאף הוא נמנה באותה תקופה על חברי לשכת עורכי הדין בישראל. העותר ושותפו הורשעו בדין. הם נשפטו לתקופות מאסר בפועל. ביום 18.3.1996 החליט בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין על הוצאתו של העותר מן הלשכה מיום מעצרו (15.6.1993). נוכח הוראת סעיף 48(4) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, פקעה חברותו של העותר בלשכה החל מיום 15.6.1993. בשל ההחלטה בדין המשמעתי על הוצאתו של העותר מן הלשכה, וכן האמור בסעיף 52 לחוק, הושעתה למעשה חברותו של העותר בלשכת עורכי הדין לתקופה של עשר שנים. 3. על פי העתירה, לאחר ריצוי עונש המאסר המשיך העותר לתפקד כעורך דין עצמאי וכיועץ משפטי בשטחי הרשות הפלסטינית ומתוקף חברותו בלשכת עורכי הדין המקומית. אין טענה שלפיה הוא הועמד לדין או הורשע בעבירה פלילית אחרת בזמן שחלף מאז. שותפו של העותר, מר ג'ועבה, ביקש לחדש את חברותו בלשכת עורכי הדין. לאחר הליכים שונים, שהגיעו גם כדי פסק דין של בית משפט זה (עת"מ 9239-08-11), חזר השותף מר ג'ועבה להיות חבר בלשכת עורכי הדין. 4. גם העותר ביקש לחדש את חברותו בלשכה. הוא פנה לשם כך בבקשה ביום 17.4.2012. לאחר התפתחויות שונות והחלטות שונות שאינן עוד מענייננו, הוחלט בסופו של דבר על ידי הוועד המרכזי, ביום 14.4.2013, לקבל את העותר חזרה ללשכת עורכי הדין "בכפוף לכך שהוא עובר מבחן בדיני ישראל ומבחני לשכה". בדיון שהתקיים לפניי הובהר על ידי ב"כ המשיבה, עו"ד מ' עליאש, שהדרישה מן העותר על פי ההחלטה היא שהוא יעבור הן בחינה ב"מקצועות המעשיים" והן בחינה ב"דיני מדינת ישראל" - בדומה לדרישות הבחינה מעורך דין שבא מחו"ל. העותר לא נדרש לעבור תקופת התמחות נוספת. 5. בנימוקי ההחלטה, כפי שהובאו בין היתר בהודעה משלימה שהוגשה לבית המשפט, נטען שנערך לעותר ראיון קודם לקבלת ההחלטה. עלה ממנו שהעותר היה מנותק במשך 20 שנה מכל קשר עם דיני מדינת ישראל; וידיעותיו כיום בדין הישראלי "הינן קלושות ביותר". עוד צוין, שמבחינה מקצועית ובהתחשב ברמתו "אין הוא ראוי לכהן כחבר הלשכה". מכאן העתירה שלפניי. העתירה 6. בעתירה וכן בהשלמות הטיעון הנוספות בדיון עצמו ולאחריו נטען על ידי ב"כ העותר, עו"ד מ' קין, שהחלטת הוועד המרכזי אינה כדין ויש לבטלה תוך קבלת העותר כחבר בלשכה. זאת, בדומה לקבלתו של שותפו מר ג'ועבה כחבר בלשכה ובלא שיש הצדקה להבחין ביניהם. נטען שהעותר עסק במשפט במסגרת הרשות הפלסטינית והוא השתדל לעקוב אחר ההתפתחויות במשפט הישראלי בתחום הנזיקין - שזהו התחום שבו הוא עסק בעבר. נטען גם, שהאופן שבו נבחן כביכול הידע המקצועי של העותר היה בלתי תקין ולא מוסדר. העניין נעשה כלאחר יד ותוך שככלל הוועד המרכזי אינו בוחן את רמת הידיעות של מועמדים אחרים המבקשים לחזור ולעבוד כעורכי דין פעילים בחלוף השנים. מעבר לכך, נטען שסעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין שעניינו חידוש חברות בנסיבות של הוצאה מן הלשכה, אינו מקנה ללשכת עורכי הדין סמכות להתנות את חידוש החברות בלשכה בתנאים כלשהם. בכלל זה, אין מקום לדרוש מן העותר להיבחן בבחינות חוזרות. ועוד נטען, שלשכת עורכי הדין אינה פועלת במקרה דנן על פי מערכת כללים ברורה, מוסדרת ושקופה, וגם מטעם זה יש עילה להתערב בהחלטתה. התשובה 7. לשכת עורכי הדין בתשובתה, טענה שאין עילה להתערב בשיקול דעתה הרחב בנדון. מדובר לפי הטענה בהחלטה עניינית סבירה ומידתית. אליבא דלשכה, יש בידה סמכות לפי סעיף 52 לחוק, כמו גם שיקול דעת, להתנות את חידוש החברות בחלוף עשר שנים של הוצאה מן הלשכה - בתנאים. הדבר אף מתבקש, מקום בו המבקש לחדש את חברותו לא עסק בעריכת דין במשך שנים רבות. כזה הוא עניינו של העותר כשחלפו 20 שנה בהן לא עסק במקצוע. נטען, שקודם לקבלת ההחלטה מינה הוועד המרכזי צוות של שניים מחבריו על מנת שיראיינו את העותר ויתרשמו מידיעותיו. ההחלטה שלפיה על העותר לשוב ולעבור בחינות התקבלה לאחר שאותו צוות הגיע למסקנה שהעותר "אינו מעודכן בדין הישראלי". נוכח חובתה של לשכת עורכי הדין לשמור על הרמה המקצועית של מקצוע עריכת הדין, חיוב העותר במעבר בחינות היה אפוא נכון, סביר ומתבקש. אין עילה להתערב בו. התבקש על כן לדחות את העתירה. דיון והכרעה 8. לאחר שעיינתי במכלול החומר שלפניי ושמעתי בהרחבה את טענות ב"כ הצדדים; כמו גם עיינתי בהודעות המשלימות שבאו לאחר הדיון, מסקנתי היא שדין החלטתו של הוועד המרכזי מושא עתירה זו להתבטל. בקשתו של העותר לשוב לחברותו בלשכת עורכי הדין תשוב ותידון על ידי הוועד המרכזי ותתקבל בה החלטה חדשה תחת ההחלטה שהתקבלה ובהתאם לאמור להלן. שאלת הסמכות 9. השאלה הראשונה בה נחלקו הצדדים הייתה שאלת הסמכות. מדובר במחלוקת אם מוסמכת לשכת עורכי הדין להתנות תנאים לשם חידוש חברות בלשכת עורכי הדין למי שהוצא מן הלשכה ובחלוף עשר השנים. התשתית הנורמטיבית הרלבנטית מצויה תחילה בסעיף 52 לחוק שזו לשונו: "על אף האמור בסעיף 51, מי שנידון להוצאה מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו, והלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לחידוש החברות או לסרב לו". סעיף 51 לחוק קובע: "מי שפרש מן הלשכה ומי שחברותו בלשכה פקעה מסיבה אחרת והסיבה בטלה, רשאי לבקש חידוש חברותו בלשכה; על חידוש החברות יחולו הוראות הסעיפים 42 עד 47, בשינויים המחוייבים, ובלבד שהלשכה לא תסרב לחידוש החברות אלא על סמך הרשעה או עובדות שאירעו אחרי פקיעת החברות". ומה קובעים "סעיפים 42 עד 47, בשינויים המחוייבים"? סעיפים אלה הם הסעיפים העיקריים בפרק החמישי בחוק שכותרתו "חברות בלשכה". ההוראה הכללית שבפתח הפרק, בסעיף 42 לחוק, היא: "אדם הכשיר להיות עורך דין והוא תושב ישראל ובגיר יהיה לעורך דין עם קבלתו כחבר הלשכה". ומיהו זה ה"כשיר להיות עורך דין"? עניין זה נקבע בסעיף 24 לחוק הקובע: "אדם כשיר להיות עורך דין אם נתקיימו בו אלה: (1) הוא בעל השכלה משפטית גבוהה; (2) עבר תקופת התמחות; (3) עמד בבחינות הלשכה; הכל לפי המפורט בפרק זה". 10. ולאחר שפירטנו בקצרה את הוראות הדין הרלבנטיות, נקל יותר להבין את המחלוקת בין הצדדים בעניין הסמכות. טוען העותר, שההוראה הרלבנטית לעניינו - שהיא סעיף 52 לחוק - אינה קובעת שיחולו על חידוש החברות "הוראות הסעיפים 42 עד 47" (ובשונה מסעיף 51). ממילא, כך נטען על ידו, הוא גם לא נדרש לעמוד במסגרת בקשתו לחידוש החברות בלשכה, בהוראות סעיף 24 לחוק. ממילא הוא גם לא נדרש לעמוד (שוב) בבחינות הלשכה. 11. המשיב, לעומת זאת, מתמקד בכך שלפי לשונו של סעיף 52 לחוק, הלשכה רשאית "לפי שיקול דעתה" להסכים לחידוש החברות או לסרב לו. לשון החוק מקנה אפוא שיקול דעת רחב ללשכה בעניין זה. זאת ועוד, נטען שהוראת סעיף 52 באה, כאמור בה, על אף האמור בסעיף 51 לחוק. משמעות הדבר היא, שגם על חידוש חברות לפי סעיף 52 לחוק ובחלוף עשר שנות הוצאה מן הלשכה, חלות הוראות הסעיפים 42 עד 47 (ובהתאם לסעיף 51 לחוק). ממילא רשאית ומוסמכת לשכת עורכי הדין לבחון אם בעת הבקשה לחידוש החברות לפי סעיף 52 לחוק, מבקש חידוש החברות "כשיר להיות עורך דין" כמשמעות הדבר בסעיף 24 לחוק. ממילא, מוסמכת לשכת עורכי הדין להתנות תנאי שעניינו עמידה בבחינות הלשכה (כאמור בסעיף 24(3) לחוק). 12. בכל הקשור בשאלת הסמכות, קיימים שיקולים לכאן ולכאן. אכן, לפי סעיף 52 לחוק, מוקנה ללשכת עורכי הדין שיקול דעת בנדון ושיקול דעת זה מקים זכות - ואף חובה - ללשכה, למלאו בתוכן כדין. קיים גם קושי במהלך הפרשני שביקש העותר לעשות, ולפיו הוראת סעיף 52 לחוק מקילה היא לעומת סעיף 51 לחוק בכל הקשור לתחולת סעיפים 42 עד 47 לחוק. סעיף 51 לחוק הוא הסעיף הכללי של חידוש חברות והוא חל על מי שפרש מן הלשכה או מי שחברותו בלשכה פקעה מסיבה אחרת והסיבה בטלה. סעיף 52 לחוק כותרתו היא "סייג לחידוש חברות". סעיף 52 קובע פרק זמן מינימלי להגיש בקשה לחידוש חברות - עשר שנים כאשר חבר הלשכה הוצא מן הלשכה. לכאורה, מלשון החוק עולה ששיקול דעתה של הלשכה לפי סעיף 52 רחב יותר מזה שלפי סעיף 51. תוצאה שלפיה דווקא מי שהוצא מן הלשכה יוכל להתקבל ללשכה בלא תחולת הוראות הסעיפים 42 עד 47; בעוד שביתר המקרים של פרישה מן הלשכה או פקיעת חברות יחולו הסעיפים האמורים - נראית כתוצאה חסרת הגיון. על כל האמור לעיל ניתן להוסיף, שאכן הדעת נותנת שנוכח חשיבות השמירה על רמת מקצוע עריכת הדין והבטחת הגנה ראויה על ציבור המשתמשים בשירותיהם של עורכי הדין, ראוי הוא שבמקרים שבהם חלף זמן ניכר בלא עיסוק במקצוע עריכת הדין ותוך אי חברות בלשכת עורכי הדין, יהא לדבר ביטוי זה או אחר בדין החרות במסגרת תנאים לחידוש החברות בלשכה (ראו עוד: עת"מ (ת"א) 24592-07-12 ראבסון נ' לשכת עורכי הדין (26.5.2013); ראו עוד והשוו: עע"ם 2814/12 רודריגז נ' משרד הבריאות - האגף לרישוי מקצועות רפואיים (9.7.2013)). 13. עם זאת, יש לזכור שעניין לנו בפגיעה בחופש העיסוק - המוגן בין היתר בחוק יסוד: חופש העיסוק. אין מדובר במקרה של מי שמבקש להיכנס לראשונה בשערי לשכת עורכי הדין ולהתקבל כחבר בה. מדובר במי שהיה חבר בלשכת עורכי הדין ובעקבות עונש משמעתי, הוצא מן הלשכה לתקופה של עשר שנים; והוא מבקש לשוב ולעסוק במקצוע שברשיון לעסוק בו אחז במשך שנים רבות בעבר. התניית תנאים בעניין זה של חידוש חברות בנסיבות אלה - לא כל שכן חיוב המבקש במעבר בחינות (כגון בחינות במקצועות מעשיים או בדיני מדינת ישראל כפי המקרה שלפניי) לשם חידוש החברות - פוגעים הם בחופש העיסוק. ממילא מתעוררת השאלה אם פגיעה מעין זו בחופש העיסוק אינה מחייבת "הסמכה מפורשת" בחוק. הכל - כמצוות סעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק (וראו עוד והשוו: בג"ץ 10203/03 "המפקד הלאומי" בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סב(4) 715 (2008); והשוו סעיפים 207ב ו-549 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961). זאת ועוד: ההליך שלפניי עניינו במי שהיה חבר בלשכה והוצא ממנה ובחלוף עשר שנים, מבקש הוא את חידוש חברותו. טענת לשכת עורכי הדין היא כאמור לסמכות שיש בידיה לקביעת תנאים - ובכלל זה מעבר בחינות - כתנאי לחידוש החברות. אולם כפי שטען ב"כ העותר לפניי, סוגיית חלוף הזמן והיחס בינה לבין שימור הידיעות המקצועיות של עורך דין ככזה - ובאשר הוא - אינה שאלה פשוטה. כעולה מן החוק, קיימות נסיבות שונות שבהן חברותו של עורך דין בלשכת עורכי הדין פוקעת או מושעית - ולתקופות שונות (ראו סעיפים 50-48 לחוק; סעיף 52א לחוק; סעיף 52ב לחוק; וכן סעיף 68(4) לחוק). שאלת קביעת תנאים לחידוש חברות בלשכה, יכולה להתעורר לכאורה - ומבלי לקבוע מסמרות בדבר - לא רק בנסיבות הקבועות בסעיף 52 לחוק. ועוד נוסיף, עדיין במישור שאלת הסמכות, את שאלת המשמעות שיש ליתן לאמור בסעיף 51 לחוק, המחיל על חידוש חברות את הוראות הסעיפים 42 עד 47, את הסייג שעניינו תחולה "בשינויים המחוייבים". 14. אלא שנסיבות המקרה שלפניי אינן מצריכות קביעת מסמרות בשאלת הסמכות האמורה לעיל ויש להותירה בצריך עיון לעת מצוא ומבלי נקיטת כל עמדה מחייבת בה במסגרת העתירה דנן. כך הדבר, שכן אפילו אם יש בידי לשכת עורכי הדין את הסמכות שלטענתה היא אוחזת בה, במסגרת סעיף 52 לחוק ובנסיבות שבהן התבקש חידוש חברות לאחר הוצאה מן הלשכה; הרי שבכל הקשור בהפעלת שיקול הדעת במקרה דנן - נפל פגם המצדיק את ביטול ההחלטה מדעיקרא והשבת העניין כאמור ללשכת עורכי הדין לקבלת החלטה חדשה בעניינו של העותר. כך הדבר בשל מספר טעמים שעניינם פגמים בשיקול הדעת שהופעל בעניינו של העותר: הפגמים בהפעלת שיקול הדעת 15. ראשית, קיים קושי במהלך הדברים שהוביל להחלטת הוועד המרכזי בדבר חיוב העותר במעבר בחינות במקצועות המעשיים ובדיני מדינת ישראל, כתנאי לחידוש חברותו בלשכה. כפי שצוין בהודעה המשלימה מטעם המשיבה, וכאמור לעיל, ההחלטה בדבר התניית חידוש החברות בתנאים שלעיל באה לאחר התרשמות של צוות ייעודי של חברי הוועד המרכזי שהוקם לשם כך מן העותר - ומסקנתו של צוות זה בעניין ידיעותיו ה"קלושות" של העותר בדין הישראלי. לשון אחר, בעת שהתקבלה ההחלטה בעניינו של העותר לא מדובר היה בהחלטה של הוועד המרכזי שלפיה כל מי שמבקש את חידוש החברות לאחר שהוצא מן הלשכה ובחלוף עשר השנים יידרש לעבור בחינות (אלו או אחרות). מדובר בהחלטה פרטנית שהתקבלה בעניינו של העותר על יסוד בחינת ידיעותיו. 16. אולם עיון בפרוטוקול צוות המשנה של הוועד המרכזי שהוקם לצורך בחינת בקשתו של העותר, מעלה קושי של ממש המצדיק את ביטול ההחלטה בעניינו של העותר. כעולה מסיכום הדיון וההמלצה לוועד המרכזי מטעם צוות המשנה (נספח ד' לכתב התשובה; מיום 12.3.2013) הנתונים הרלבנטיים לעניין ידיעותיו של העותר היו: היעדר פעילות של השתלמות מקצועית מאז 1993 למעט התעדכנות באינטרנט, וכן המסקנה שכאשר אחד מחברי הצוות "ניסה ללמוד ממנו [מהעותר] האם הוא ער להלכת השנים האבודות, הרושם היה כי אינו יודע במה מדובר". זאת, הגם שהוא עסק בזמנו בתחום הנזיקין. הא ותו לא. 17. אכן, מקובלת עליי עמדת ב"כ העותר שלפיה לא ניתן לבסס החלטה פרטנית לחייב מבקש חידוש חברות בלשכה לפי סעיף 52 במעבר בחינות, על כל המשתמע מכך, על יסוד תשתית עובדתית מעין זו וחקר דברים שכזה. למותר לציין, שחיוב במעבר בחינות אינו דבר של מה בכך ויש בו נטל ממשי על המבקש לחדש את חברותו בלשכה. אם סברה לשכת עורכי הדין שבידיה סמכות להתנות תנאי מעין זה, חובה הייתה עליה לקיים בדיקה יסודית ומעמיקה של התשתית העובדתית המצדיקה החלטה מעין זו תוך הודעה לעותר מראש שכך עומד להיעשות ותוך שיוכל להתכונן כנדרש. הרושם העולה מן החומר שלפניי הוא שלא כך נעשה. מפרוטוקול הוועד המרכזי שמיום 14.4.2013 עולה שאכן הצוות שבדק את ידיעותיו של העותר התרשם ש"אין לו שום ידע בסיסי". אולם, פירוט ותשתית לעניין זה לא הובאו למעט אותו חוסר ידיעה בעניין "הלכת השנים האבודות" וכאמור לעיל. בוודאי שבכך אין די כדי להקים בסיס להחלטת המשיבה - אפילו לשיטתה שלה; ולתכלית שהיא מבקשת להשיג באמצעות תנאי של מעבר בחינות לחידוש חברות בלשכה. 18. ודוקו: במהלך הדיון שהתקיים לפניי, ובעקבות שאלות והערות בית המשפט, עלה מטיעונו של ב"כ המשיבה, עו"ד מ' עליאש, שלמעשה המדיניות של הוועד המרכזי היא שכל מי שהוצא מן הלשכה למשך עשר שנים ומעלה, יחוייב במעבר בחינות כתנאי לחידוש חברותו. כמשתמע מעמדה זו, לא היה כלל מקום אפילו לשיטת המשיבה, לבחון באופן אינדיבידואלי את רמת הידיעות של העותר עצמו והוא היה חייב לעבור את הבחינות ולו בשל עצם הוצאתו מן הלשכה לתקופה של עשר שנים. אולם, ממאי נפשך: אם מעבר הבחינות הוא תנאי אוטומטי לחידוש חברות לכל מי שהוצא מן הלשכה, כעולה מן הטיעון שלפניי, מדוע הוקם צוות שבדק את ידיעותיו של העותר ומדוע ניתן משקל ממשי לעניין זה של חוסר ידיעות העותר כביכול, במסגרת הפרוטוקול המפורט של הוועד המרכזי?; ואם אכן יש מקום לבחון את ידיעותיו של מבקש חידוש החברות, ואין מדובר בתנאי אוטומטי, מדוע בא שינוי של העמדה במהלך הטיעון בבית המשפט כדי חיוב אוטומטי במעבר בחינות ורק בעקבות השאלות בעניין זה? ויודגש עוד שב"כ המשיבה עו"ד עליאש הדגיש בתשובות שנתן לבית המשפט שמדובר בתשובות שלו עצמו וכלל לא התקבלה עדיין החלטה פורמלית בנדון (עמ' 3 שורה 8 לפרוטוקול). צוין עוד על ידו, שמדובר בבעיה בהליכי גיבוש אך טרם התקבלו כללים בנדון. גם תחת דברים אלה, אי העקביות בעמדת לשכת עורכי הדין בנסיבות המקרה שלפניי, בכל הקשור בקריטריונים להפעלת שיקול הדעת, ונוכח הפגיעה בחופש העיסוק, די בה כדי להביא לביטול ההחלטה שהתקבלה. 19. שנית, האמור לעיל בעניין אי העקביות כביכול, עולה גם בכל הקשור גם להבחנה שביקשה המשיבה לעשות בין העותר לבין שותפו מר ג'ועבה. כזכור, חברותו של מר ג'ועבה חודשה לאחר שגם הוא הוצא מן הלשכה. הוא לא נדרש לעבור בחינות אלו או אחרות. תשובתו של ב"כ המשיבה לשאלה מדוע הוחל על העותר דין שונה הייתה שהיה ברור שמר ג'ועבה מעודכן בהתפתחויות בחוק הישראלי וגם עשה תואר שני בשנת 2005 באוניברסיטת ביר זית (עמ' 2 שורות 10-9 לפרוטוקול). גם בהחלטת הוועד המרכזי צוין ש"השותף הוא בעל ידע, הוא בעניינים, הוא יודע את החוק, הוא בודק פסיקה וכו'" (נספח ה' לכתב התשובה, עמ' 64). וחוזרת השאלה: אם אכן מדיניות הלשכה היא שכל מי שהוצא ממנה ובחלוף עשר שנים, צריך לעבור בחינות, מהי הרלבנטיות שהייתה לשאלת ידיעותיו של מר ג'ועבה את הדין הישראלי? לפי הנטען לפניי בדיון, היה לכאורה על מר ג'ועבה לעבור בחינות גם כן. הוא לא התבקש לעשות כן. ואם בכל זאת שאלת רמת הידיעות היא העומדת ביסוד חיובו של העותר דווקא במעבר בחינות, חוזרים אנו לכשלים שנפלו במהלך הבדיקה של עניין זה וכמפורט לעיל. ויוסף, שלא הובא לפניי תיעוד או ביטוי ראייתי לבדיקה שנעשתה בעניין ידיעותיו של מר ג'ועבה ולמסקנות שהיו בעניינו (ומבלי שיש באמור לעיל כל הבעת עמדה של בית משפט זה בעניין כישוריו או ידיעותיו של מר ג'ועבה, כמו גם נסיבות חידוש חברותו בלשכה בשל עצמן). הנה כי כן, גם מהלך העניינים בהשוואה לעניינו של מר ג'ועבה והיעדר הנמקה מניחה את הדעת בנדון, מובילה לפגם בהחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר - וכדי ביטולה. 20. שלישית, אפילו יש בידי לשכת עורכי הדין את הסמכות הנטענת על ידה במסגרת ההליך שלפניי (וכאמור לעיל מבלי צורך להכריע בנדון בנסיבות המקרה), ברי שהפעלת שיקול הדעת על פי סמכות זו צריכה להיות על פי דין. במסגרת זו הפעלת שיקול הדעת צריך שתהיה בין היתר, שוויונית; תוך שקילת שיקולים רלבנטיים והימנעות משקילת שיקולים זרים; סבירה ומידתית; ובלא שרירות וחוסר תום לב. כך, במיוחד משעה שמדובר בפגיעה בחופש העיסוק, ואפילו יש לראות בהוראת סעיף 52 לחוק כ"הסמכה מפורשת", וכאמור מבלי צורך להכריע בכך. שומה על הרשות המינהלית בנסיבות מעין אלה - על לשכת עורכי הדין - לגבש בנדון מדיניות ברורה, עקבית וכוללת. ציינה כב' השופטת י' שיצר בפסק הדין בעניין ראבסון שלעיל, ש"רצוי מאוד שהלשכה תסדיר בהקדם באמצעות תקנת תקנות או כללים, מקרה מעין זה של מי שהיה עו"ד והתנתק מעיסוק במקצוע, מסיבות שונות ומגוונות, ורוצה לחדש חברותו בלשכה, וזאת בהליך הוגן, ראוי ומידתי שיהא ידוע מראש לכלל ציבור עורכי הדין" (פסקה 9 לפסק הדין). דומה שאף המשיבה ערה לצורך זה, וזוהי כוונתה. צוין בדיון שלפניי על ידי ב"כ המשיבה, שהעניין נדון ב"ועדת הרביזיה" ואמור להיות מוסדר במסגרת תיקון כללים בדבר חידוש חברות (עמ' 2, שורות 14-12). אכן, כך ראוי; אולם היעדר הנחיות ברורות ומדיניות כוללת ושקופה בעניין זה, עולה בנסיבות העניין שלפניי לא רק כקושי בדין הראוי אלא כפגם בדין המצוי (ראו והשוו, בג"ץ 4764/04 רופאים לזכויות אדם נ' מפקד כוחות צה"ל בעזה (30.5.2004); בג"ץ 6091/04 פסטינגר נ' עו"ד דר' שלמה כהן, ראש לשכת עורכי-הדין ויושב-ראש הוועד המכרזי של הלשכה (2.6.2005); עע"מ 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ (11.8.2009); עת"מ (י-ם) 1164/07 נגש נ' שר הפנים (9.5.2010)). 21. אכן, הגם שיש להניח שמקרהו של העותר, כמו גם מקרהו של שותפו מר ג'ועבה, לא היו המקרים הראשונים של בקשה לחידוש חברות לאחר הוצאה מן הלשכה. נטען לפניי, שמדובר במקרים מיוחדים. הוזכר גם אותו המקרה שנדון בפרשת ראבסון בו מדובר במי שלא עסקה במקצוע במשך 40 שנה. כעולה מן הטיעון שלפניי, וגם מן האמור לעיל בעניין אי העקביות בכל הקשור בצורך בבחינת ידע קודם לקביעת תנאי של מעבר בחינות, קיימת התלבטות בקרב המשיבה עצמה בשאלה באלו נסיבות נכון לקבוע תנאים לחידוש החברות במקרה של הוצאה מן הלשכה; ומה יהיו תנאים אלה. אולם גיבוש העמדה הברורה והאחידה בנדון מתחייב הוא, והיעדרו יורד לשורש תקינות ההחלטה בעניינו של העותר. 22. כך, ולו מנסיבות המקרה שלפניי, וחוסר הקוהרנטיות העולה מהן, נראה שהרשות המינהלית טרם גיבשה דעה לכאורה בשאלות שונות. כך, למשל, אם כל מי שהוצא מן הלשכה יצטרך לעבור בחינות או שמא ניתן להוכיח ידע מספיק באופן אחר על מנת שלא להידרש לתנאי זה; ואם כן באיזה אופן. טרם גובשה דעה לכאורה בשאלה מהו משך הזמן של אי חברות בלשכה שמעבר לו יש מקום לקביעת תנאים לחידוש החברות - אם תקופה של עשר שנים (כנטען לפניי בדיון); תקופה של 20 שנה (כפי ההחלטה בעניינו של העותר); או תקופה של 40 שנה (כפי ההחלטה בפרשת ראבסון). טרם גובשה גם דעה לכאורה בשאלה מהם התנאים שיש לקבוע בכל מקרה ומקרה - למשל השאלה איזה בחינות יידרש מבקש חידוש החברות לעבור כתנאי לחידוש חברותו (והשוו להבדלים בין הדרישות מן העותר במקרה שלפניי לבין ההכרעה בפרשת ראבסון). 23. כל אלה, בהצטרף גם למקרים אפשריים אחרים של הפסקת חברות בלשכת עורכי הדין ומשמעותם, מקימים בסיס למסקנה שלפיה הפעלת שיקול הדעת בשאלת חידוש חברות - כפי הסמכות ושיקול הדעת שלו טוענת לשכת עורכי הדין לפניי - מחייבת היא קביעת מדיניות ברורה, עקבית וכוללת כאמור לעיל. באין מדיניות מעין זו, ובשל מכלול הטעמים שלעיל, יש לקבוע שההחלטה שהתקבלה בעניינו של העותר אינה יכולה לעמוד ודינה להתבטל. התוצאה 24. התוצאה היא אפוא שבשל מכלול הטעמים שלעיל, יש לבטל את החלטתו של הוועד המרכזי מושא עתירה זו, והיא מבוטלת. בקשתו של העותר לחידוש חברותו תשוב ותידון על ידי המשיבה ותתקבל בה החלטה חדשה. המשיבה תישא בהוצאות העותר ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 10,000 ₪. סכום זה יישא ריבית והצמדה מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל. 1 עורך דיןלשכת עורכי הדין