מהי פעילות ייצורית ? לטענת המערערת, מבחני היסוד שקבע השופט חשין בע"א 1960/90 פקיד השומה תל אביב 5 נ' חברת רעיונות בע"מ, פ"ד מח(1), 200 (להלן: "פרשת רעיונות") לצורך קביעה האם מדובר ב"פעילות ייצורית", מתקיימים באופן מובהק בענייננו. המבחנים הם: (1) מבחן יצירת "יש" מוחשי - לפיו פעילות תיחשב כייצורית אם המדובר ביצירת מוצר מחומר גלם; (2) מבחן היקף השימוש במוצר המוגמר - לפיו פעילות תיחשב כייצורית אם המוצר נועד לשימוש הציבור הרחב ולא תיחשב ככזו אם היא נועדה ללקוח שהזמינה; (3) המבחן הכלכלי, מבחן השבחת הנכסים - לפיו פעילות תיחשב כייצורית אם היא משביחה את הערך הכלכלי של אותם טובין וחומר, אף אם היא אינה מביאה עימה כל שינוי בצורה; (4) מבחן על דרך ההנגדה או מבחן מרכז הפעילות - לפיו הפעילות תיחשב כייצורית אם היא נמשכת אל מרכז הגרוויטציה של פעילות ייצורית ולא אל זו של מתן שירותים. לטענת המערערת, המבחנים דלעיל מתקיימים בעניינה באופן מובהק. 3. טענות המשיבה המשיבה טוענת כי עסקינן בערעור שעיקרו קביעות עובדתיות מוצקות של וועדת הערר, אשר נסמכות על חומר הראיות ועדויות שהתקיימו בפניה. על פי ההלכה הפסוקה, רק במקרים חריגים תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו ע"י הערכאה קמא, בנסיבות חריגות המצדיקות התערבותה של ערכאת הערעור לא מתקיימות במקרה דנן. בהתאם לפסק הדין בעניין מישל מרסייה (בר"מ 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ, תק-על 2010(4), 2821 (2010)) (להלן: "פס"ד מישל מרסייה"), על מנת להיכנס לגדר הסיווג "מלאכה" יש לבחון אם הפעילות בנכס עונה על ההגדרה המילונית של "מלאכה", ועל תכליתה של ההקלה בארנונה. לטענת המשיבה לא עלה בידי המערערת להוכיח כי בנכס מתבצעת עבודת כפיים במלאכת אומנות מסוימת. זאת ועוד, לטענת המשיבה, מדו"ח הביקורת מיום 3.11.2011 שנעשה ע"י חוקר חוץ, מר ליאור בארי, אשר לא נסתר, עולה כי רק בחלק מזערי המהווה כ-7% בלבד משטח הנכס ייתכן כי מתקיימת פעילות יצרנית. בנוסף טוענת המשיבה, כי המצהיר מטעם המערערת, אישר בעצמו כי בחלקו הארי של הנכס מתקיים שימוש של משרדים, שיווק ומכירות, הנהלת חשבונות ואחסנה וכן כי עדותו בפני הוועדה סתרה את תצהירו, ובכך נפגעה מהימנותו. לטענת המשיבה, עסקה של המערערת גם אינו מקיים את תכלית ההקלה המיסויית, כפי שפורש בפס"ד מישל מרסייה. לפי פסק הדין, בבסיס ההקלה בארנונה לה זוכים בתי מלאכה טמון יסוד סוציאלי, היינו מטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים, אשר מתח הרווחים שלהם קטן מאוד, ואשר נותנים שירות חיוני למתגוררים בשכונות המגורים בעיר, כגון סנדלר, חייט וכו', ואשר יש לרשות המקומית רצון לאפשר להם להתקיים בתחומה. המערערת לא הראתה מדוע התכלית של מתן ההקלה בארנונה לבית מלאכה מתקיימת בעניינה. בכלל זאת, לא הוכיחה המערערת קיומו של מתח רווחים נמוך או כי עסקינן בשירות חיוני לציבור וכי קיים אינטרס ציבורי כי יהיה מצוי בתוך שכונת מגורים. השירות שניתן בנכס ע"י המערערת בוודאי שאינו שירות חיוני לציבור שיש צורך לעודד קיומו בשכונות מגורים. הרחבת ההטבה המיסויית הניתנת לבתי מלאכה מטעמים סוציאליים כאמור, תוביל להרחבת יתר של קבוצת "הנהנים" כאשר מתן הטבת יתר לנישום אחד, לא כל שכן לקבוצת נישומים גדולה, תפגע בסופו של דבר ביתר הנישומים בעיר, אשר יאלצו לשאת בנטל השלמת החסר בתקציב העירייה באמצעות מיסוי גבוה יותר, או ירידה בשירותים, ועל כן לטענת המשיבה יש להקפיד על מתן ההטבה אך ורק למי שהיא מיועדת לו. בנוסף, ביום 31.10.12 ניתן אישור השרים השופך אור על הסיווג הקיים בסעיף 3.2 לצו הארנונה ("בניינים שאינם משמשים למגורים") ומבהיר, כי בצילו חוסים, בין היתר, "משרדים, שירותים ומסחר". בנסיבות אלו טוענת המשיבה כי אין מקום להחיל בענייננו, על נכסה של המערערת, שהינו עיסקי בטיבו ובמהותו, את הסיווג "בתי מלאכה" אשר התעריף הנמוך בצידו. לטענת המשיבה אין להחיל את המבחנים שנקבעו בפרשת רעיונות שפורטו לעיל לענייננו שכן אלו רלוונטיים לצרכי הגדרת פעילות ייצורית ולעניין "בית מלאכה לייצור" קיימת תכלית שונה ואין המדובר בקבוצה חופפת. לעניין בית מלאכה יש להחיל לטענת המשיבה את מבחן הפירוש המילולי, מבחן תכלית החוק ובצידם שיקולי אחידות פרשנית. 4. דיון המחלוקת שבפנינו היא בשאלת סיווגו של הנכס לצרכי תשלום ארנונה כללית. מרכז הכובד של המחלוקת הוא בבחירה נכונה של סיווג הנכס ההולמת את מערכת הנסיבות. האם בנסיבות העניין יש לשייך את הנכס להשתייך לסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים", כטענת המשיבה, או לסיווג "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה", כטענת המערערת. חיובי הארנונה השנתיים נקבעים על-פי אותו צו של העירייה מכוח סמכותה להטיל חיובי ארנונה כללית הקבועה בפקודת העיריות. הצו השנתי קובע את תעריפי הארנונה לפי השימושים בנכסים ולפי מיקומם באזורי העיר השונים. קביעת התעריף על פי שימושי הנכס נעשית תוך סיווג הנכסים לסוגי שימושים שונים (מגורים, בתי מלאכה ומפעלי תעשיה, משרדים ומסחר וכו'). למן המחצית השנייה של שנות ה-80 ועד היום נתונים צווי הארנונה תחת "משטר הקפאה" המעוגן בחקיקה ראשית (חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1993). תכליתם של "חוקי ההקפאה" היא לעודד תהליכי צמיחה במשק ולמנוע דרדור אינפלציוני. על כן "הוקפאו" תעריפי הארנונה ונמנעה האמרתם באורח בלתי מבוקר. ה"הקפאה" חלה לא רק על התעריפים אלא גם על הסיווגים השונים (שאם לא כן ניתן היה לעקוף את התעריפים המוקפאים בדרך של סיווג חדש או יצירת תתי סיווג בתוך מסגרת סיווג מסוים וניצול ה"ראשוניות" לשם קביעת תעריף גבוה) (ראה לעניין זה גם עתמ (ת"א) 234/07 אור (תל אביב) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב, ניתן ביום 12.9.2010). כיוון שהקפאה מוחלטת עלולה להחטיא את מטרתה, נקבעו ב"חוקי ההקפאה" מנגנונים לאישור תעריפים מוגדלים ולאישור שינויי סיווג. מנגנוני אישור אלו הם פרי החלטה של מועצת הרשות המקומית המציעה ומנמקת את השינוי המבוקש ומסתיימים בהחלטה משותפת של שרי הפנים והאוצר. החלטת האישור מקבלת את ביטויה בצו המיסים השנתי הכולל את השינוי שאושר. צווי הארנונה הרלוונטיים לענייננו, על מערך ההגדרות והסיווגים שבהם, לא הוצגו ע"י המשיבה בתיק הערעור. הוצג אך העתק מאישור השרים מנובמבר 2012 לתיקון סעיף 3.2 לצו הארנונה לגבי בניינים שאינם משמשים למגורים. מקור הסיווג הרלוונטי לעניין הערעור הינו צו הארנונה של עיריית תל אביב לשנת 2004, הקובע בסעיף 3.4.1: "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה (סמלים 399-200): בתי מלאכה לייצור, מפעלי תעשיה ובתי דפוס (למעט שרותי מחשב ועיבוד נתונים, מפעלי הוצאה לאור ומערכות עיתונים, שיחויבו לפי התעריפים המפורטים...) יחויבו בכל האזורים לפי התעריפים המפורטים להלן...". ביום 13.12.2006 חתמו שר הפנים ושר האוצר דאז על החלטה המאשרת שינוי בצווי הארנונה של עיריית תל אביב. ההחלטה אישרה את ביטולו של הסיווג: "3.4.1 בתי מלאכה, מפעלי תעשיה (סמלים 200-300)" וקבעה שבמקומו יבוא הסיווג: "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה בתי מלאכה, מפעלי תעשיה (סמלים 200-300) יחויבו בכל האזורים לפי התעריפים כדלקמן..." למעשה, החל משנת 2006 ועד היום מופיע רק הכיתוב "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה", דהיינו, הפירוט "בתי מלאכה לייצור" הוסר (ראה לעניין זה גם פס"ד מישל מרסייה, פסקה ג' לפס"ד). נדמה כי השמטת בחינת הייצור מבית מלאכה מרחיבה את תחולת הסעיף. משמעות זו קיבלה גם תוקף בפס"ד מישל מרסייה. זאת ועוד, ובעניין זה אני מקבלת את עמדת המשיבה, עמדה אשר קיבלה גם תוקף בפס"ד מישל מרסייה, שניתן לאחר מספר פסיקות סותרות של בתי המשפט המחוזיים, כי לפי המצב הקיים בשטח אין המבחנים שנקבעו בפרשת "רעיונות" חופפים או מתאימים לבחינת סיווג "בתי מלאכה" ו"בתי מלאכה לייצור" לעניין הארנונה. בפרשה זו אכן נקבעו מבחן הפירוש המילוני, מבחן תכלית החוק ובצידם שיקולי אחידות פרשנית. על כן אלך בדרך פרשנית זו שהתווה פס"ד מישל מרסייה. יש לציין כי בענייננו ההגדרה הרלוונטית היא "בית מלאכה" בלבד ולא "בית מלאכה לייצור" שכאמור, הוסר עם אישור השרים בשנת 2006. הערעור שבענייננו כאמור, הינו בגין שנות המס 2011, 2012. מבחן הפירוש המילולי מילון אבן שושן מגדיר "בית מלאכה" (כפי שצוטט בפס"ד מישל מרסייה): "מקום שעובדים שם במקצוע מסוים בעיקר בעבודת ידיים (להבדיל מן "בית חרושת" שעובדים בו בעיקר במכונות) כגון נגריה, מסגריה, סנדלריה" (מילון אבן שושן מחודש ומעודכן לשנות האלפיים (2007)) וממשיך המילון ומגדיר: "בעל מלאכה - אמן, עוסק בעבודת ידיים במקצוע מסוים, כגון נגר, מסגר, חרט, ספר". לטענת המשיבה על פי ההגדרה המילונית, על המערערת היה להוכיח כי עיקר עיסוקה בנכס הינו בעבודת כפיים במלאכת אומנות מסוימת. ברם, זאת לא הצליחה להוכיח המערערת. בעניין זה עמדת המשיבה אינה מקובלת עליי. המערערת מעסיקה כ-12 עובדים אשר רובם המוחלט מהנדסים בתחום הפיזיקה, החשמל והאלקטרוניקה ועובדי ייצור. המערערת הוכיחה כי היא מייבאת חומרי גלם מחו"ל והציגה את האישורים הרלוונטיים ממשרד התמ"ת התומכים בטענתה. לא נסתרה טענת המערערת כי העובדים בנכס עוסקים בהרכבת גופי התאורה והנורות ועבודתם כוללת פעולות הרכבה מיכניות, עבודות הלחמה ושימוש במכשירי מדידת מתח וזרם מדויקים כדוגמת אוסילוסקופ. גם בדו"ח הביקורת שערך מר ליאור בארי, חוקר החוץ מטעם המשיבה ניתן לראות כי בנכס נצפו "שולחנות עבודה עם כלים (אמפרמטר, מברגים, מלחמים וכד'), מכשירי חיווט", משרדים בהם יושבים מתכנתים של מעגלי התאורה, חדרים נוספים אשר בחלקם מאוחסנים חלקי החילוף ובחלקם מאוחסנת התוצרת המוגמרת. התרשמתי גם מהתמונות המצורפות לדו"ח חוקר החוץ כי הן תומכות בעובדות אלו. באשר לעמדת הקבלה המוזכרת בדו"ח מבקר החוץ, נאמר ע"י נציג המערערת מר ערן בן שמואל בדיון ההוכחות שנערך בפני ועדת הערר כי: "בהתייחס לתשריט שצורף מטעם המשיב, אין לנו עמדת קבלה, בעמדת הקבלה יש שולחן לצידיו יושבים שני מהנדסים". זאת ועוד, מדו"ח הביקורת של מבקר החוץ, מר ליאור בארי, לא עולה, ולו ראשית ראיה, כי מדובר בחנות. דו"ח הביקורת אינו כולל התייחסות כלשהי לפעילות של מכירה המתבצעת בנכס. בפרוטוקול מדיון ההוכחות נאמר ע"י מר בן שמואל כי: "בנכס אפשר לקנות גופי תאורה"; "אפשר לקנות באתר האינטרנט מוצרים של העוררת, אפשר גם לקנות במקום בעיקר מגיעים נציגי חנויות לקנות במקום". וכן, "בדרך כלל אייל אחי מקבל קהל, הוא מנהל המקום, אחראי על הכל, הוא זה שמולו נעשות המכירות כשמגיע מישהו למקום הוא מסביר לו ומראה". וגם: "את השיווק עושה אייל, יש מנהלת חשבונות, יש עוזר לאייל, אני אחראי על הטכנולוגיה אני מהנדס, יש לנו עוד מהנדס שהוא תחתיי עוזר לי, יש את אורי שהוא אחראי על לוחות הזמנים של הייצור, יש לנו עובדי ייצור, יש עוד מהנדס שהוא אחראי על התאמה ללקוח, יש לנו עובד שאחראי על תוכנות תאורה, יש כאלה שאחראים על התאמה של הרכיב לפתרון הנדרש ע"י הלקוח לדוגמא: התאמת צבעים, הספק, גודל וכיוצ"ב". לפיכך עולה כי מתוך 12 עובדים, אייל המנהל ועוזרו הם היחידים העוסקים בשיווק, ומלבד מנהלת החשבונות, יתר העובדים הינם מהנדסים ועובדי ייצור העוסקים בהרכבת גופי התאורה שהינה מלאכת כפיים במלוא מובן המילה. ועוד: "כשאנחנו מייצרים ללקוח גוף תאורה מאחר ואין לנו שטח תצוגה כמו למוכרי התאורה לדוגמא: מחסני תאורה, אנו מקצים את שטח חדר התצוגה על מנת להציג בו את המוצר שיצרנו ללקוח על מנת שיוכל לראות את המוצר בפעולה. השטח משמש גם כמעין מחסן לגופים מוגמרים עד שהם מתקבלים ע"י הלקוח". אמנם נטען בדיון ההוכחות כי ניתן לקנות גופי תאורה בנכס, אך נטען באופן ברור והדבר לא נסתר, כי אייל המנהל ועוזרו הם אלו שעוסקים בשיווק ומכירות ואילו יתר העובדים עוסקים בייצור. שוכנעתי כי הציבור הרחב אינו מגיע לנכס על מנת לקנות את המוצרים וכי הקשר השיווקי מתקיים בין אייל המנהל ובין נציגי החנויות. המערערת גם טענה כי לרוב הקשר השיווקי מתקיים בבית הלקוח ולא בשטח הנכס. לאור האמור, אני מקבלת את עמדת המערערת כי רוב העובדים בנכס עוסקים בעבודת כפיים ובעבודת ייצור, דבר המתיישב עם ההגדרה המילונית של "בית מלאכה" כאמור, וכי הנכס במהותו משמש כ"בית מלאכה" בהתאם למשמעותו המילולית. מבחן תכלית החוק באשר למבחן תכלית החוק, טוענת המשיבה, כי עסקה של המערערת אינו מקיים את תכלית ההקלה המיסויית, כפי שפורש בפס"ד מישל מרסייה. לפי פסק הדין, בבסיס ההקלה בארנונה לה זוכים בתי מלאכה טמון יסוד סוציאלי, היינו מטרתה לתת מענה לאותם בעלי מלאכה קטנים, אשר מתח הרווחים שלהם קטן מאוד, ואשר נותנים שירות חיוני למתגוררים בשכונות המגורים בעיר, כגון סנדלר, חייט וכו', ואשר יש לרשות המקומית רצון לאפשר להם להתקיים בתחומה. טוענת המשיבה כי המערערת לא הראתה מדוע התכלית של מתן ההקלה בארנונה לבית מלאכה מתקיימת בעניינה. בכלל זאת, לא הוכיחה המערערת קיומו של מתח רווחים נמוך או כי עסקינן בשירות חיוני לציבור שקיים אינטרס ציבורי כי יהיה מצוי בתוך שכונת מגורים. השירות שניתן בנכס ע"י המערערת בוודאי שאינו שירות חיוני לציבור שיש צורך לעודד קיומו בשכונות מגורים. גם השופט א' רובינשטיין בפס"ד מישל מרסייה מתלבט האם תכליות אלה עודן רלוונטיות בעולם המשתנה בו אנו חיים. ברי, כי תכליות אלו תקפות בעבור בעלי מלאכה מסוימים, אשר ההתקדמות הטכנולוגית לא שינתה באופן רדיקלי את עיסוקם. בסופו של דבר קובע השופט רובינשטיין כי גם ללא תכלית זו, מספרה קרובה במהותה לבית מלאכה, ולמצער בהיעדר קטגוריית "שירותים" מעדיף הגדרה פוזיטיבית - על פני קטגוריה שיורית, שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבם ובמהותם הייחודית של נכסים אשר המכנה המשותף היחיד שלהם הוא היעדר קטגוריה ספציפית. האמור מתיישב גם עם שורה של פסקי דין נוספים בבתי המשפט המחוזיים: תא (חי') 813/04 מילגד בע"מ נ' מועצה אזורית מטה אשר עמנ (חי') 334/06 קרסו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית חיפה. בענייננו אין לדידי שייכות של הסיווג "שירותים" וגם אילו היה קיים סיווג כזה, נסיבות המקרה דנן והפעילות המתרחשת בנכס אינה מתאימה באופייה לסיווג זה. אולם, כאשר בענייננו יש להבחין באופן בינארי בין סיווג ספציפי לסיווג שיורי - נעדיף את הסיווג הספציפי. כבר נקבע לא אחת כי השימוש בסעיף השיורי נועד למנוע התחמקות מתשלום, כאשר ישנו נכס שאינו מתאים לאף לא אחת מהקטגוריות הספציפיות, אך הוא אינו נועד "למשוך" לתוכו נכסים אשר יכולים לחסות תחת קטגוריות ספציפיות, המתאימות (גם אם לשיטת העירייה, מתאימות בקירוב) למאפייניהן הייחודיים. ובלשון פשוטה: הסיווג השיורי של כל "בניין שאינו מגורים" - אינו לעניין כל עיקר בנידון, מקום שהסיווג השיורי עמום ורחב אל מול סיווג זמין בעל קרבה ספציפית. "מרכז הכובד" מטה אל הסיווג הספציפי. נדמה כי יש להחיל עקרון זה גם בענייננו. זאת ועוד נקבע בפס"ד מישל מרסייה, והדבר דומה לענייננו, כי נוטה הכף גם על פי השכל הישר שלעולם יש לו מקום, לעבר הגדרה פוזיטיבית וספציפית הקיימת בצו הארנונה מאשר לקטגוריה שיורית, שבצידה תעריף גורף שאינו מתחשב בטיבו ובמהותו הייחודית של הנכס. הדבר נכון גם ממידת ההגינות. על כן אני קובעת כי תכלית החוק תומכת בסיווג הנכס שבענייננו בסיווג "בית מלאכה". מבחן האחידות הפרשנית צו הארנונה נוקט כאמור בלשון "בית מלאכה", אך אין הוא מלמדנו בית מלאכה מהו (פס"ד מישל מרסייה, פסקה לב'). משנבחנה הפרשנות המילולית ותכלית החוק לצורך צו הארנונה, נפנה כעת לדברי חקיקה אחרים המדברים בבתי מלאכה. אמנם לכל חוק, תכלית משלו, ועל כן יש לבחון האם משמעות המונח בחוק אחד רלבנטית אף לחוק אחר; עם זאת יש לזכור, כי "ההנחה הבסיסית צריכה להיות, כי יש לקיים הרמוניה חקיקתית, באופן שהפירוש שיינתן לדבר חקיקה יישזר נאמנה עם רקמת החקיקה ויהא לגוף אחד, שלם, עמה" (ע"א 3213/97 נקר נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה, פ"ד נג(4) 625, 634 - השופט זועבי; בג"צ 4886/06 עיריית באר שבע נ' שר הפנים על מעמדה של התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה, ועל החשיבות שהמחוקק מייחס לחברות בה, ניתן ללמוד מהוראות חוק רישוי בעלי מלאכה, תשל"ז-1977, לפיו חברות בהתאחדות מזכה את החבר ברישיון עיסוק במקצוע הטעון רישוי (ראה לעניין זה הניתוח בפס"ד מישל מרסייה). סעיף 5(א)(3) לחוק קובע כי: "מי שנתקיים בו אחד מאלה זכאי, על פי בקשתו, לקבל רישיון לעסוק במלאכה טעונה רישוי: ...(3) הוא מהנדס הרשום בפנקס המהנדסים והאדריכלים...". כמו כן, התאחדות בעלי המלאכה והתעשיה הזעירה כוללת עובדים ומעבידים בישראל המעסיקים לא יותר מעשרים עובדים בענפי המלאכה. לדידי, גם אם המערערת אינה משתייכת בפועל להתאחדות, נדמה כי בנסיבות העניין מהות הפעילות הייצורית בנכס, העובדה כי רוב עובדי המערערת הינם מהנדסים ועובדי ייצור וכמות העובדים שהיא מעסיקה, תומכים כולם באותה פרשנות המסווגת אותם כבעלי מלאכה וכעובדים בבית מלאכה. סוף דבר, הן המשמעות המילונית, הן תכלית החוק והן טעמי אחידות פרשנית תומכים במסקנה לפיה יש לסווג את המערערת תחת בית מלאכה, בוודאי כך שעה שמדובר בהכרעה בינארית בין סיווג שיורי לסיווג ספציפי. למעלה מן הצורך אציין כי אך ברור הוא, כי גם בעלי המלאכה הקלאסיים כמו נגר, חייט וכו', גם הם עוסקים במהלך עבודתם בפעילות שיווקית כלשהי, אולם אין היא מהווה את המהות והפעילות העיקרית של הנכס בו היא מתבצעת. במקרה שלפנינו, בו רק המנהל ועוזרו עוסקים בשיווק (וברור כי מנהל העסק עוסק גם בעניינים רבים נוספים) ו-10 עובדים נוספים עוסקים בפעילות שהיא ייצורית, אין לשייך את הנכס כנכס מסחרי העוסק ברובו בפעילות שיווק ומכירות. החלטת הוועדה חוטאת למהות הנכס העולה באופן מובהק מהראיות שהוצגו בפניה. מעבר לנדרש ומבלי לערוך בדיקה מדוקדקת בנושא, נדמה כי גם אילו היינו נדרשים ללכת בדרך הפרשנית שהתוותה פרשת רעיונות לעניין "תעשיה" שהוצגו לעיל, גם בהם הנכס היה עומד. זאת מאחר וכאמור, עובדי הייצור והמהנדסים בנכס מרכיבים את הנורות ומייצרים בנכס "יש מוחשי", המוצר נועד לשימוש הציבור הרחב, הפעילות משביחה את הערך הכלכלי של הטובין וחומרי הגלם ומרכז הפעילות היא במובהק ייצורית ואינה של מתן שירותים. אולם, משהתבקשנו ע"י המערערת לדון האם הנכס הינו "בית מלאכה" הרי שנדרשנו ללכת במסלול שהתווה פס"ד מישל מרסייה. מאחר והדברים עולים באופן מובהק מהראיות שעמדו בפני הוועדה, ראיתי להתערב בקביעתה ולשנותה. עוד יצוין, כי אחסנת הציוד ופעילות מנהלת החשבונות אך נלוות, אינטגרליות וטפלות לפעילות המרכזית בנכס שהיא מלאכת הרכבת הנורות לכל דבר ועניין ועל כן יש לסווג את כל הנכס בסיווג "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה" ולא בסיווג "בניינים שאינם משמשים למגורים" כפי שקבעה הוועדה. סוף דבר הערעור מתקבל. הנכס יסווג כולו בסיווג "בתי מלאכה, מפעלי תעשיה (סמלים 200-399)" בגין השנים 2011, 2012. המשיבה תשא בהוצאות המערערת בסך 30,000 ₪ כשהם צמודים ממועד מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.ארנונה (סיווג)שאלות משפטיותארנונה