עתירה למתן צו אשר יורה למשיב לנמק מדוע לא יינתן לעותרת מעמד פליט על פי אמנת הפליטים והפרוטוקול הנלווה לה. וכן צו אשר יורה למשיב ליתן לעותרת מעמד פליט על פי אמנת הפליטים והפרוטוקול הנלווה לה. לחלופין להורות למשיב להעביר את עניינה של העותרת לבחינה מחודשת ופרטנית ולקיים בעניינה הליך ראוי, סביר ומידתי שיידון בוועדת הפליטים לאחר ראיון מקיף ובחינת מלוא טענותיה של העותרת. לחילופי חילופין, צו אשר יורה למשיב לא לגרש את העותרת בהתאם לעיקרון ה- "NON REFOULMENT." כמו כן הוגשה בקשה לצו זמני אשר יורה למשיב לא לנקוט הליכים כלשהם כנגד העותרת לרבות הליכי מעצר, משמורת, הרחקה וגירוש עד לגמר הדיון בעתירה. הרקע העובדתי: 1. העותרת ילידת 1984 ואם לקטינה מבקשת מקלט ממדינת חוף השנהב. 2. העותרת נכנסה לישראל כדין ביום 10.03.10 ברישיון לישיבת ביקור מסוג ב/ 2. 3. ביום 26.06.10 הגישה העותרת טופס בקשה למקלט מדיני ביחידת הטיפול במבקשי מקלט. ביום 07.07.10 נערך לעותרת ראיון רישום ביחידת המסתננים במסגרתו נשאלה העותרת בין היתר מדוע יצאה ממדינתה, ולדבריה היא נקלעה למצוקה כלכלית, כי "דוד שלי רצה לחתן אותי עם אדם זקן ואני סירבתי". עוד ציינה כי "הבעיה היחידה שלי היא כלכלית". 4. בו ביום, הונפק לעותרת רישיון זמני לפי סעיף 2 (א) 5 לחוק הכניסה לישראל אשר הוארך מעת לעת ועד ליום 30.07.12. 5. ביום 04.05.11 בעקבות הפנייתה על ידי יחידת הטיפול במבקשי מקלט, נערך לעותרת שימוע בפני ממונה ביקורת גבולות לצורך הכללתה במערכת ואף הוצאו כנגדה צווי משמורת והרחקה. באותו היום שוחררה העותרת ממשמורת בכפוף לתנאים שצוינו על גבי צו ההרחקה. 6. ביום 14.08.11 נולדה לעותרת בת בישראל. 7. ביום 30.07.12 נערך לעותרת ראיון בסיסי ביחידת הטיפול במבקשי מקלט, ובקשתה נדחתה על הסף מאחר ונקבע כי אינה עונה על הקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים (ראה: נספח 1 לעתירה). 8. במערכת (אביב) נרשמה הערה מיום 05.08.12 לפיה העותרת פנתה ליחידת עזיבה מרצון במנהל אכיפה וזרים. אולם ביום 29.10.12 פנייתה ליחידת העזיבה מרצון נסגרה בשל רצונה להישאר בארץ מטעמים רפואיים. 9. על-פי הרישומים במערכת ביום 28.10.12 פנתה העותרת ללשכת בני ברק והגישה בקשה להישאר בארץ מטעמים רפואיים. ביום 18.11.12 נדחתה בקשתה על פי נוהל הטיפול בבקשה לעיכוב הרחקה/מתן מעמד זמני מטעמים רפואיים והעותרת התבקשה לצאת מישראל תוך 14 יום. בשולי הדחיה צוין כי נתונה לה זכות הגשת ערר תוך 45 אולם העותרת בחרה שלא לנקוט בהליך זה. טיעוני הצדדים: 10. לטענת העותרת היא הוכיחה כי הינה נרדפת במדינתה וכי קיים חשש מבוסס לכך שחייה, חירותה ושלמות גופה בסכנה לאחר שנמלטה מארצה בעקבות ניסיונו של דודה להשיא אותה נישואי נוחות לאדם מבוגר, לאור מצבם הכלכלי הקשה. העותרת אף טענה לרדיפה מאחר ולטענתה קיים חשש כי שובה לחוף השנהב סותר את "עקרון אי ההרחקה" למדינה בה הינה צפויה לסכנת חיים. 11. עוד לטענת העותרת, המשיב לא בחן את טיעוניה לעומק, לא ערך לה ריאיון מקיף ושלל את זכותה להיות מוכרת כפליטה למרות שיש לכך מקום לאור מצבה. 12. אשר לשיהוי בהגשת העתירה ציינה העותרת כי אין מדובר בשיהוי מהותי העומד בכפיפה אחת עם זכויות היסוד של העותרת לחיים ולחירות. 13. בדיון בעתירה שהתקיים בפני טען בא כוחה כי יש ללמוד מהחלטתו של כב' השופט בכר בבקשה למתן צו הביניים, שם נקבע כי נושא החשש לשוב לארצה "שכן יש מי 'שמחכה לה' לא התברר עד תומו בריאיון ויש בכך להוות טעם ראוי לקבלת העתירה..." (ראה החלטה מיום 08.04.13) גם לענין העתירה דנן. 14. מנגד - ב"כ המשיב טענה כי יש לדחות את העתירה על הסף, או לגופה בהעדר עילה. לטענתה, יש לסלק את העתירה על הסף מחמת שיהוי (העתירה הוגשה כ- 8 חודשים לאחר מתן ההחלטה). לדבריה, מדובר בשיהוי ניכר אשר לא ניתן לו כל הסבר. באשר לדחיית העתירה לגופה נטען כי העותרת איננה עומדת באף אחד מתנאי אמנת הפליטים משנת 1951. העותרת סמכה בקשתה על טעמים כלכליים גרידא ולכן דין העתירה להידחות. עוד ציינה, כי מהריאיון שנערך עמה לא עלה כלל כי הופעל עליה לחץ כבד להינשא לאדם המבוגר ואף לא כי נשקפה סכנה לחייה בטרם עזבה את ארצה. גם היום אין חשש לחייה אם תחזור למדינתה, כאשר שלטונות החוק יכולים לסייע בידה במידה והדבר יידרש. 15. עוד ציינה ב"כ המשיב כי על- פי הפסיקה קיימים מספר יסודות אותם יש להוכיח על מנת שמבקש מקלט יוכר כפליט. בין היתר פחד מבוסס מפני רדיפה וכן כי הימצאותו של מבקש המקלט מחוץ למדינתו הינו תוצאה של אותו הפחד והחשש. במקרה דנן, העותרת לא טענה מעולם כי החשש לחייה, לחירותה ו/או לשלמות גופה הוא שגרם לה לצאת ממדינתה. העותרת הדגישה שוב ושוב כי רצונה לעזור למשפחתה כלכלית היה המניע לעזיבת מדינתה והגעתה לישראל. דיון והכרעה: 16. לאחר שבחנתי היטב את העתירה וצורפותיה ואת התגובה לעתירה והמסמכים שצורפו לה, ושמעתי את טיעוניהם של ב"כ הצדדים בפני, מצאתי כי יש מקום לדחות את העתירה, ואנמק. 17. בנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (מספר נוהל: 5.2.0012) נקבע בסעיף 4 לנוהל "דחייה על הסף": "א. (1) בתום הראיון הבסיסי, היה ומצא המראיין על יסוד הראיון הבסיסי, כי הטענות והעובדות העומדות בבסיס הבקשה, גם אם יוכחו כולן, אינן מגבשות אף לא אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים, יעביר את החומר בעניינו של המבקש לראש צוות אשר עבר הכשרת RSD, לאישור דחיית הבקשה על הסף" (ההדגשות אינן במקור -מ.ס.). 18. מהאמור בסעיף 4 עולה כי אין חובה כנטען לערוך ריאיון נוסף ומקיף לעותרת, אם אין בטענות ובעובדות העומדות בבסיס הבקשה כדי לגבש אף לא אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים. מכאן שלא נפל דופי בהתנהלות המשיב, כאשר לא ערך לעותרת ריאיון נוסף. 19. אכן במקרה דנן אף אם היו מוכחות הטענות והעובדות העומדות בבסיס הבקשה לא היה בהן כדי לגבש אף לא אחד מהיסודות הקבועים באמנת הפליטים. העותרת מסרה בריאיון שנערך לה בתאריך 30.07.12 כי היא עזבה את מדינתה על רקע מצבם הכלכלי שלה ושל בני משפחתה, ובלשונה: "אמי הייתה חולה ולי ולאחותי היה מצב כלכלי לא טוב, לא היה מי שידאג לנו..." (ראה: נספח ו', עמ' 3). בהמשך הריאיון נשאלה העותרת ברחל בתך הקטנה, האם הגיעה לישראל כדי לעבוד ולפרנס את משפחתה והשיבה בחיוב. כפי שניתן ללמוד מדברי העותרת באותו ראיון, אין ספק כי המניע שהניע את העותרת לעזוב את מדינתה ולהגיע לישראל הינו מניע כלכלי, ואותו מניע מונע ממנה עתה לשוב לארצה: ש: "כלומר באת לישראל על מנת לעבוד ולעזור למשפחתך? ת: כן. ש: את היחידה שמפרנסת את משפחתך? ת: כן, אחיי קטנים, הם הולכים לבית ספר. ש: למה אינך מעוניינת לשוב למדינתך היום? ת: אמי חולה ואני עוזרת לה ובמדינה אין עבודה ואני אני לא אעזור אמי יכולה למות. ש: האם זו הסיבה שהגעת לישראל? ת: כן. ש: האם מלבד הבעיות הללו היו לך בעיות נוספות? ת: לא. ש: האם יש לך בעיות עם הרשויות של ארצך? ת: לא. ש: האם היו לך בעיות עם הממשלה בארצך? ת: לא. ש: האם את מפחדת מאדם כלשהו בארצך? ת: מהדוד שלי כי סירבתי, הוא מחכה לי. ש: האם הוא עשה לך משהו כשהיית במדינתך? ת: לא. ש: האם יש לך בעיות כלשהן עם הצבא בארצך? ת: לא. ש: האם נעצרת/נאסרת אי פעם בארצך? ת: לא. ... ש: האם היית אי פעם מעורבת פוליטית? ת: לא. ש: האם אי פעם היו לך בעיות בגלל המוצא/גזע/לאום שלך? ת: לא. ש: האם אי פעם היו לך בעיות בנוגע לדתך? ת: לא. ש: יש לך מה להוסיף? ת: אני לא רוצה לחזור כי לא יהיה לי שום דבר. גם יש לי ילדה שאני מטפלת בה ואני לא יודעת איך אני אסתדר שם" (ההדגשות אינן במקור -מ.ס.). 20. הנה כי כן, מדברי העותרת אני למדה כי עזבה את חוף השנהב והגיעה לישראל ממניעים כלכליים וכי לא נשקפת סכנה ממשית ומוחשית לחייה, היא אף לא טענה זאת. הסיפור בנוגע לדוד ש"מחכה" לה בארצה צוין על-ידה באמרת אגב ואיננו המניע לחוסר רצונה לשוב לארצה. המצב הכלכלי הקשה בארצה הוא הגורם אשר מונע ממנה לשוב לארצה. יתרה מזאת, העותרת נשאלה בסיום הריאיון אם יש לה דבר מה להוסיף וגם אז ציינה בתשובתה כי מניעיה הם כלכליים. כפי שאמרה לא יהיה לה בארצה דבר, יש לה גם ילדה שעליה לפרנס, והיא איננה יודעת כיצד תסתדר שם. העותרת לא הזכירה את חששותיה מפני דודה ואת הסכנה לחייה הנשקפת לכאורה ממנו. 21. זאת ועוד, כפי שציינה ב"כ המשיב, בטיעוניה, לעותרת לא היתה מעורבות כלשהי עם רשויות החוק והאכיפה במדינתה, ואף אין מדובר בטענת רדיפה העותרת על רקע השתייכותה לדת מסוימת, ללאום מסוים ו/או לקבוצה פוליטית. מכאן שאם קיים סכסוך כלשהו במשפחתה ביכולתה לשוב למדינתה ולפנות לרשויות החוק שיגנו עליה. ואין כל טענה כי לא ניתן לעשות כן. (לעניין דחיית בקשת פליטות על רקע סכסוך פנימי בכפר ומתן מענה בדרך של מעבר מאזור אחד למשנהו בתוך המדינה ראה: עת"מ 26916-05-11 אוקלו נ' משרד הפנים). 22. ב- עע"מ 8870/11 לוז סטלה פז גונזלס נ' משרד הפנים קבע כב' השופט דנציגר מיהו פליט על-פי האמנות הבינלאומיות. על-פי הגדרתו אין מחלוקת כי העותרת איננה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים והפרוטוקול הנלווה לה. נפסק: "במישור המשפט הבין-לאומי, חתומה מדינת ישראל על אמנת הפליטים ועל הפרוטוקול המשלים לה...הוראות אמנת הפליטים לא אומצו בחקיקה פנימית, אך אין חולק כי המדינה מחויבת לכבדן. הדבר בא לידי ביטוי ב'נוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל' אשר קובע כי 'הטיפול בבקשות למקלט מדיני ייעשה בהתאם לדין בישראל ובשים לב למחויבויות שנטלה על עצמה מדינת ישראל לפי אמנת ג'נבה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 ולפי הפרוטוקול בדבר מעמדם של פליטים משנת 1967'... אמנת הפליטים מגדירה 'פליט' כאדם 'הנמצא מחוץ למדינת אזרחותו בגלל פחד מבוסס להיות נרדף מטעמי גזע, דת, אזרחות, השתייכות לקיבוץ חברתי מסוים או להשקפה מדינית מסוימת, ואיננו יכול להיזקק להגנתה של אותה ארץ או אינו רוצה בכך בגלל הפחד האמור'...". 23. עוד קובע בית המשפט העליון כי הנטל להבאת ראיות אשר יוכיחו את זכאותו של מבקש המקלט לקבלת מעמד של פליט מוטל על המבקש. במקרה שבפני העותרת כאמור, לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה ואף לא טענה כי קיים חשש ממשי לחייה או לשלמות גופה או לחירותה. "בכל הנוגע לבקשות למקלט מדיני, הנטל להביא ראיות אשר יוכיחו את זכאותו של מבקש המקלט לקבלת מעמד של "פליט" לפי אמנת הפליטים, ולמצער להגנה מפני גירוש, מוטל על המבקש. כך עולה מנוהל הטיפול במבקשי מקלט והדברים מתיישבים גם עם הכללים המקובלים בשיטתנו ועם הנחיות נציבות האו"ם לפליטים...אשר לרף ההוכחה הנדרש; דומה כי חל כאן כלל הראיה המינהלית, לפיו נדרש כי ניתן יהיה להסתמך על כל אחת מן הראיות באופן סביר וכי המשקל שניתן לכל ראיה יתמוך במצטבר באופן סביר בהחלטה...". 24. כאמור, ב"כ העותרת עתר לחילופין כי בית המשפט יורה למשיב שלא לגרש את העותרת בהתאם לעיקרון ה- "NON REFOULMENT." (סעיף 33 לאמנה). עיקרון זה הפך לחלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי וזכה להתייחסות, בין היתר, בבג"צ 4702/94 קאדם אל טאיי ואח' נגד שר הפנים ואח', פ"ד מט (3) 843. שם נקבע כי "כבכל מקרה של הפעלת סמכות שלטונית, אף בהפעלה של סמכות הגירוש יש לקחת בחשבון את חייו של הפרט ואת חירותו. מי שנכנס לישראל ושוהה בה שלא כדין אינו זכאי להישאר בישראל, אך הוא זכאי לכך כי חייו לא יהיו בסכנה - לא בישראל ולא בארץ היעד שאליה יגורש. על כן אין לגרש אדם מישראל למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו..."(ההדגשה אינה במקור - מ.ס.). 25. לטענת העותרת עקרון אי ההרחקה מחייב את המשיב לבחון את הסוגיה האם יש להימנע מגירושה עקב הסכנה הנשקפת לחייה, וכל עוד הסוגיה לא נבחנה על בוריה אין לגרשה. אין חולק כי עקרון אי ההרחקה יוחל כאשר קיימת סכנה לחייו או לחירותו של מבקש המקלט. במקרה נשוא הדיון, העותרת סיפרה בריאיון שנערך לה ביום 30.07.12 כי דודה בקש להשיא אותה לאיש מבוגר, אולם היא סירבה. העותרת לא טענה כי הדוד או אדם אחר פגעו בה ו/או איימו עליה. מכאן שלא נשקפת כל סכנה לחייה ו/או לחירותה מצד הדוד או החתן המיועד. לדבריה: "אמי הייתה חולה ולי ולאחותי היה מצב כלכלי לא טוב. לא היה מי שידאג לנו. דוד שלי חי בכפר והוא חקלאי ויש לו קצת כסף והלכתי אליו לבקש עזרה. הוא אמר שהוא לא יכול לעזור לנו ושהוא יחתן אותי עם אדם מבוגר שיש לו כסף וככה אותו אדם יוכל לעזור לי ולמשפחתי. אני סירבתי וחזרתי לאביג'אן. בינתיים האדם שרצה להתחתן איתי נתן כסף לדודי כדי שאעזור לאמי שהייתה חולה וכל הזמן סירבתי. הוא בא לאביג'אן עם דודי והם התעקשו שאתחתן איתו אבל לא רציתי...פניתי למישהו שיעזור לי ללכת לארץ אחרת כדי שאוכל לעבוד ולעזור למשפחתי..." (ההדגשות אינן במקור- מ.ס.). 26. כידוע, טעמים כלכליים אינם יכולים לשמש נימוק להפעלת עקרון הNON" REFOULMENT ", ויש צורך להניח תשתית לקיומה של סכנת חיים הנשקפת למבקש המקלט מכוח עקרון זה. בעת"מ 45373-02-12 Adballah Adra נ' משרד הפנים ואח', נקבע כך: "הנטל המוטל על מבקש מקלט להניח תשתית לקיומו של 'פחד מבוסס היטב' מפני רדיפה על רקע אחת העילות הנמנות באמנת האו"ם בדבר מעמדם של פליטים אינו נטל של מה בכך, גם אם אין עליו להוכיח את עילת הרדיפה ברמת הסתברות גבוהה. כאלה הם פני הדברים גם ביחס לטענה הנשענת על עקרון 'אי ההחזרה' (בג"צ 4702/94 אל טאיי נ' שר הפנים, פ"ד מט(3), 843). חשש מבוסס מפני רדיפה צריך להיות מגובה בנתונים אובייקטיביים, ואין די בחשש סובייקטיבי של מבקש המקלט (ראו: עת"מ(י-ם) 31600-03-11 אוקפור נ' משרד הפנים, מיום 19.9.11)..." (ההדגשות אינם במקור - מ.ס.). 27. באמרת אגב יאמר, כי ב"כ העותרת נסמך בטיעוניו בין היתר על החלטתו של כב' השופט בכר מיום 08.04.13 שניתנה במסגרת צו ביניים. אולם כידוע דין החלטה בצו ביניים אינו כדין פסק-דין בעתירה, והשיקולים בקבלת ההחלטות הללו שונים. על בית המשפט הדן בבקשה למתן צו ביניים לבחון שני עניינים: (א') סיכויי העתירה (ב') "מאזן הנוחות" [בר"ם 8601/10 ק.מ.מ. מפעלי מחזור בע"מ נ' עיריית תל אביב (לא פורסם, 20.12.2010)]. מבין שני אלה, "מאזן הנוחות" הוא אבן הבוחן המרכזית להכרעה בבקשה [בר"ם 2841/12 עזרא נ' ראש עיריית הרצליה (לא פורסם, 16.4.2012)]. לעומת זאת כאשר באים לבחון קבלת עתירה ו/או דחייתה, יש לשקול אלמנטים שונים לרבות: שיהוי, מיצוי הליכים, תום לב, סבירות או שרירות של החלטת הרשות וכו'. מכאן נובע לא פעם גם השוני בין החלטות ביניים לבין ההכרעה בעתירות לגופן. על מנת לא לחזור על הדברים אציין בקליפת אגוז, כי מהחומר שצורף ומהריאיון שנערך לעותרת עולה בבירור כי אין חשש ממשי לחייה ו/או לשלמות גופה ו/או לחירותה אם תחזור לארצה. העותרת אף לא העלתה טענה שכזו בראיון. העותרת ציינה כי הטעם לסירובה לשוב לארצה הוא כלכלי בלבד, החשש לעתידה ולעתיד בתה במולדתה, "כי לא יהיה לה שום דבר". ועל כן לא היה מקום לערוך לה ריאיון מקיף ולא נפל כל פגם בהחלטתו של המשיב. 28. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה. העותרת תשלם למשיב שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום של 5,000 ₪. הסכום דנן ישולם תוך 30 יום מהיום, וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל. פליטיםמשרד הפניםצוויםאמנה בינלאומית