התניית חידוש רישיון הנהיגה שלו במבחן עיוני, בנוסף לקורס ריענון

התניית חידוש רישיון הנהיגה שלו במבחן עיוני, בנוסף לקורס ריענון העובדות אשר אינן שנויות במחלוקת הן אלה. ביום 10/08/10 ובמסגרת תיקון הוצל"פ שהתנהל כנגד העותר, הטיל עליו ראש ההוצל"פ (לפי סמכותו על פי סעיף 66 א' (6) לחוק ההוצל"פ) הגבלה מלקבל, להחזיק או לחדש רישיון נהיגה. עותק מצו זה של ראש ההוצל"פ הועבר למשיבה וזו פעלה על פי הצו. ביום 10/10/12 פנה העותר למשיבה בבקשה לחידוש רישיונו. באותו מועד נמסר לו על ידי המשיבה כי הדבר אינו אפשרי עקב צו ראש ההוצל"פ הנ"ל. העותר פנה ללשכת ההוצל"פ ופעל לביטול הצו הנ"ל. בחודש 01/2013 נתקבלה הודעה מלשכת ההוצל"פ בדבר הסרת ההגבלה שנקבעה בצו ההוצל"פ הנ"ל. ממועד קבלת ההודעה על ההגבלה ועד למועד קבלת ההודעה על הסרת ההגבלה, חלפו שנתיים וחמישה חודשים. ביום 28/01/13 פנה העותר בשנית למשיבה והודיע כי הוסרה ההגבלה הנ"ל וביקש שוב לחדש את רישיונו. לאחר בקשתו זו, סברה המשיבה, נוכח הוראת תקנה 172 א' לתקנות התעבורה כי טרם יחודש רישיונו, עליו לעבור קורס ריענון וכן מבחן עיוני (שהינן חלק מן הדרישות הקבועות בתקנה 172 א' הנ"ל). על החלטה זו מוגשת העתירה שבפניי. טענות העותר לטענת העותר, הוא לא קיבל הודעה על הגבלת רישיון נהיגתו, לא על ידי לשכת ההוצל"פ ולא על ידי המשיבה ולא ידע על פסילת הרישיון מעולם. לטענתו, פנה בחודש 10/2012 למשיבה, הואיל שבאותו מועד פג תוקף רישיון הנהיגה שלו והוא ביקש לחדשו, או אז נגלה לו עניין ההגבלה בהוצל"פ. הוא טען כי גם המשיבה לא שלחה לו הודעה על כך. מיד לאחר שנודע לו על כך, הגיש בקשות להוצל"פ לביטול ההגבלה וזו בוטלה ואז פנה שוב למשיבה ב- 28/01/13 וזו הטילה את התנאים של מבחן עיוני וקורס ריענון, נושא עתירה זו. לטענתו, לו היה נודע לו מלשכת ההוצל"פ או מן המשיבה על ההגבלה, היה פונה מיד בבקשה להסרת ההגבלה ולא מסתכן בנהיגה שהייתה יכולה להביא לפסילת רישיונו. לטענתו, ההתנהלות של המשיבה שלא הודיעה לו ולא יצרה אתו קשר אינה סבירה. יותר מכך טען כי ביום 28/08/12 הוא היה מעורב בתאונת דרכים ונגרמו לו נזקי גוף כבדים. הוא דיווח למשטרה על התאונה, על מנת לקבל אישור משטרה וגם שם לא הודיעו לו שרישיונו בוטל. לטענתו, לו הייתה המשיבה מודיעה לו על ההגבלה, היה דואג לביטול ההגבלה בתוך פרק הזמן המאפשר חידוש הרישיון ללא הטלת התנאים הנ"ל על ידי המשיבה מכוח תקנה 172 א' הנ"ל ועל כן הואיל שמדובר במחדל של המשיבה, אין להטיל עליו מגבלות אלו כעת כתנאי לחידוש רישיונו. טענות המשיבה המשיבה טענה כי אין לה כל שיקול דעת לעניין יישום הוראות ראש ההוצל"פ והיא מחויבת לבצען ללא דיחוי. כן טענה כי תקנות ההוצל"פ מחייבות מתן הודעה לחייב עליו הוטלה המגבלה הנ"ל ולחייב עומדת תקופה של 30 יום מיום ההמצאה לפרוע את חובו, אחרת תיכנס ההגבלה לתוקפה, זאת, כקבוע בתקנה 22 לתקנות ההוצל"פ. כן טענה כי לא קיימת חובת דיווח שלה לעותר על המגבלה שהוטלה על ידי ראש ההוצל"פ, שכן, הודעה שכזו נשלחת לו על ידי ראש ההוצל"פ עצמו. לטענתה, תקנה 172 א' הנ"ל קובעת כי בחלוף שנה אחת מהמועד שנשלל תוקף רישיון הנהיגה, אין לחדשו אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות, כפי שיקבע בתנאים לחידוש הרישיון במקרה דנן. לטענתה, על אף שנוכח אורך התקופה שחלפה, רשאית הייתה לפי שיקול דעתה להטיל מגבלות נוספות, נמנעה מכך והסתפקה רק בשני התנאים הנ"ל. נוכח האמור לעיל, נטען כי לא נפל פגם כלשהו המחייב התערבות בית המשפט בהחלטה ויש לדחות את העתירה. דיון והכרעה דומה שאין חולק וכבר נפסק בדבר חשיבות זכות היידוע טרם נקיטת הליך מנהלי נגד אדם. בעניין זה נאמר : "תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו (לתכליות זכות הטיעון ראו דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 500-498 (2010))". (רע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, 11/06/2013). נשאלת השאלההאם ידע העותר על פסילת רישיונו? אין חולק כי הודעה על פסילת הרישיון מצד המשיבה לא נשלחה לעותר על ידי המשיבה. המשיבה עצמה טענה כי על פי חוק חובת משלוח ההודעה לעותר מוטלת על ראש ההוצל"פ והיא עצמה אינה מחויבת בכך. בתום הדיון הוריתי על קבלת עובד ציבור של לשכת ההוצל"פ על מנת לקבל תשובה לשאלה הנ"ל. מתעודת עובד ציבור שנחתמה בתאריך 19/06/13 שהוגשה לעיוני, עולה כי לעותר "נשלחו התראות בדבר הגבלה על רישיון נהירה לפי ס' 66ג (ב) לחוק ההוצל"פ, תשכ"ז - 1967, במספר תיקי הוצל"פ כדלהלן". בהמשך תעודת עובד הציבור פורטו מספרי התיקים וכן המועדים בהם נשלחו ההתראות והם: 14/07/10, 26/07/11, 04/04/12, 23/04/12 ו- 14/10/12. לאור האמור לעיל ניתן לקבוע כי לאחר שניתן הצו ביום 10/08/10 (היינו לאחר משלוח ההתראה הראשונה), נחתם הצו על ידי ראש ההוצל"פ ולאחר חתימתו נשלחו 4 התראות. אציין כבר עתה כי לא פורטה באותה הודעה הכתובת אליה נשלחו ההתראות. כן צוין באותה תעודה כי מרישומי ההוצל"פ עולה כי העותר הגיש בקשות לביטול ההגבלות במועדים 21/11/12 ו- 09/12/12, שאין חולק מועדים מאוחרים למועד 10/10/12 שבו פנה העותר לפי טענתו, למשיבה, לחידוש רישיונו. קביעתי לעיל עדיין אין בה די כדי לקבוע כי העותר ידע, קודם לפנייתו למשיבה בחודש 10/2012, על צו ראש ההוצל"פ. סברתי כי נכון יהיה לפנות ללשכת ההוצל"פ בדרישה להשלמת תעודת עובד הציבור על מנת שיובהר האם בידי לשכת ההוצל"פ אישורי מסירה של ההתראות הנ"ל, וכך הוריתי. מתשובה שנשלחה לבית המשפט ביום 07/07/13, ע"י הלישכה המשפטית של רשות ההוצל"פ, הופניתי לאמור בתקנה 24 לתקנות ההוצל"פ, תש"ם - 1979, המסמיכה את לשכת ההוצל"פ לשלוח התראות מסוג זה בדואר שאינו רשום וללא אישור מסירה, "אלא אם כן נאמר בתקנות אלה במפורש אחרת". נאמר באותה תשובה כי בהעדר הוראה מפורשת על צורך במשלוח דואר רשום עם אישור מסירה, נשלחות התראות אלו בדואר רגיל. תקנה 24 לתקנות ההוצל"פ, התש"ם - 1979, קובעת: "24. (א) בכפוף לאמור בתקנות אלה, כתב בי-דין, למעט אזהרה (בתקנה זו - כתב), יומצא או יימסר בדרך הקבועה בפרק ל"ב לתקנות סדר הדין, והסמכויות הנתונות לפי אותו פרק בידי בית המשפט או הרשם יהיו בידי רשם ההוצאה לפועל; ואולם כתב שניתן להמציאו בדואר יישלח בדואר שאינו רשום וללא אישור מסירה, אלא אם כן נאמר בתקנות אלה במפורש אחרת. (ב) נשלח כתב בדואר, בדואר רשום, או בדואר רשום עם אישור מסירה, יראוהו כאילו הומצא כדין ביום השישי שלאחר משלוחו, אף אם הנמען נמנע או סירב לקבלו, והערת פקיד הדואר או חותמת בית הדואר, בדבר ההימנעות או הסירוב, ישמשו ראיה לאמיתותם". עינינו הרואות, בעוד שלפי תקנות סדר הדין האזרחי, המצאת כתבי בי דין תעשה בדואר רשום עם אישור מסירה (תקנה 495 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי), הרי שתקנה 24 (א) סיפא קובעת דין מיוחד לכתבי בי דין, שכן, היא פותרת מן החובה לשלוח אותם בדואר רשום עם אישור מסירה "אלא אם כן נאמר בתקנות אלה במפורש אחרת". אוסיף אף ואומר כי לא מצאתי כי בתקנות נאמר אחרת לגבי המצאת צווים של ראש ההוצל"פ, אשר באים בגדר "כתבי בי דין" כהגדרתם במסגרת תקנות סדר הדין האזרחי, החלות גם על תקנות ההוצל"פ בעניין זה. על כן לא נתקיימה חובה מצד ראש ההוצל"פ לשלוח את הצו שהוציא בדואר רשום עם אישור מסירה. לפי האמור בסעיף 24 (ב), הרי ש: "נשלח כתב בדואר ... יראוהו כאילו הומצא כדין ביום השישי שלאחר משלוחו ...". הסעיף קובע אם כן, חזקת המצאה. חזקה זו אינה חלוטה, היא ניתנת לסתירה, אולם הנטל להבאת ראיות לסתירתה מוטל על מי המבקש להפריכה, במקרה דנן על העותר. הטעמים לחזקת המסירה בדואר, הובאו ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נגד אברהם חנוך, שם נדונה דרישת תשלום מכוח סעיף 12 (ב) לפקודת המיסים (גבייה) ובהקשר, לטענת התיישנות שנדונה, והם שניים. ראשית, החובה החוקית של כל תושב לעדכן את מרשם האוכלוסין על כל שינוי במענו ושנית, שלפי ניסיון החיים והשכל הישר, למדים אנו כי מסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכריע של המקרים. נקבע שם כי די בכך כדי לכונן ידיעה קונסרבטיבית של החייב על אודות ההליכים המתנהלים בנגדו. במקרה דנן, ועל אף שעולה כי נשלחו לכאורה התראות אודות פסילת הרשיון על פי תעודת עובד ציבור הנ"ל, לא מצאתי לקבוע כי העותר ידע על הצו הנ"ל שהוטל עליו על ידי ראש ההוצל"פ אפילו לא על יסוד חזקת המסירה הפסיקתית הנ"ל. לא מצאתי לעשות כן, ראשית, משום שלא שוכנעתי שההתראות הנ"ל נשלחו לכתובתו של העותר. בתעודת עובד הציבור לא פורטה הכתובת אליה נשלחו ההתראות. מכאן שאין ודאות כלשהי כי נשלחו לכתובתו של העותר. לא יהיה מיותר לציין כי מדובר בעותר הגר בכפר מג'אר וספק רב בעיניי אם לעותר כתובת רגילה הנושאת שם רחוב ומס' בית, שכן, הניסיון השיפוטי מלמד כי בכפרים הערביים במחוז הצפון, לא קיימת חלוקת רחובות מוסדרת על פי שמות ומספרי בתים במרבית המקרים. עוד יותר מכך, העותר עצמו בעתירתו שנתמכה בתצהירו, העיד כי לא קיבל התראות כאמור. גם העובדה כי פניית העותר ללשכת ההוצל"פ נעשתה לצורך ביטול הצו רק לאחר שהגיע לחדש את רישיונו בתום תקופת הרישיון הרגילה, יש בה כדי לתמוך בטענתו שלא ידע קודם לכן על קיומו של הצו. עניין נוסף שיש בו כדי להוסיף לרושם שהעותר לא ידע, הינו כי העותר היה מעורב בתאונת דרכים ביום 28/08/12, היינו לאחר משלוח שלוש מן ההתראות הנ"ל וניסיון החיים מלמד כי אדם נורמטיבי המקבל התראות על שלילת רישיונו, בדרך כלל אינו מוסיף ונוהג ברכב במידה שיודע הוא שהרישיון נשלל ממנו והוא טרם חידש אותו. גם העובדה שמיום התאונה 28/08/12 ועד למועד פנייתו בחודש ינואר בשנה העוקבת, שהיא תום תקופת תוקף רשיונו הרגילה, לא פנה לחידוש רישיונו וגם לא הובאה בפניי ראיה כי משטרת ישראל בעקבות התאונה נקטה נגדו בהליכים בגין נהיגה ללא רישיון תקף (ואזכיר כי בעניין זה טען העותר כי משטרת ישראל כלל לא הודיעה לו שרישיונו הופקע ממנו), כל אלה יש בהם כדי לתמוך בטענה כי העותר אכן לא ידע על הפקעת רישיונו על ידי ראש ההוצל"פ, עד לפנייתו למשיבה בחודש ינואר. כמו כן, משנודע לעותר לאחר פנייתו למשיבה על קיומו של הצו, פנה מייד בבקשה לביטולו וזה אכן בוטל לאחר מכן. משכך ומשבפועל המשיך בשל כך העותר ממילא לנהוג במכוניתו והדבר לא גרע מניסיונו, וכמו כן שלילת הרישיון לא נעשתה מטעמים תעבורתיים כגון עבירה על דיני התעבורה, סבורני כי אין לזקוף לחובת העותר ולהביא בחשבון את כל התקופה שבה לא ידע על שלילת רישיונו. נוכח האמור, יש להביא לעניין סעיף 172 א' לתקנות התעבורה, אך ורק את התקופה מיום שנודע לעותר מן המשיבה דבר הפסילה, היינו- 01/10/13 ועד למועד הגשת העתירה. תקופה זו אינה עולה על שנה אחת כפי שקובע הסעיף הנ"ל ועל כן אין מקום להפעלת הסמכות על פי סעיף 172 א' הנ"ל ולהתנות את התנאים שנקבעו באותו סעיף. אשר על כן, מתקבלת העתירה ומבוטלים התנאים שהתנתה המשיבה בחידוש הרישיון. נוכח העובדה כי מדובר בהליך קצר שהתקיים בפניי ולעניין ההוצאות אני מחייב את המשיבה לשלם לעותר הוצאות בסכום כולל של 3,000 ₪. משפט תעבורהחידוש רישיון נהיגהרישיון נהיגה