נמחץ כתוצאה מנפילת קיר טרומי במשקל חמש טונות שהורם על ידי עגורן. כתוצאה מכך נכרתה רגלו. המל"ל שילם ומשלם לנפגע תגמולים ולפיכך הוגשה תביעת שיפוי כנגד המעסיק, הקבלנים ומפעילי העגורן. זו היא התביעה שלפנינו - וגם היא כבר בגרה ובקרוב ימלאו לה תריסר שנים והיא תגיע למצוות ולמעשים טובים. בשלב הראשון הורה בית המשפט על הפרדת שאלת החבות משאלת הנזק, וב-20/5/08 ניתן פסק דינו של כב' השופט סטולר בשאלת החבות בו נפסק כי נתבעים 4-5 - מפעילי העגורן - אחראים ל-65% מהנזק והנתבעת 3 - הקבלן - אחראית ל-35% מהנזק. מאז מתבררת לה בעצלתיים שאלת הנזק כשהעיכובים בדיון נגרמים, בין השאר, משום שמקום מושבו של הנפגע ברומניה והיה קשה להביאו לבדיקות ולמתן עדות. המחלוקות במוקד שתי סוגיות: האחת, שיעור נכותו של הנפגע. התובע טוען כי הנפגע איבד את כושר השתכרותו לחלוטין והנתבעים טוענים להד"מ; השנייה, פוטנציאל השתכרותו של הנפגע בהיותו אזרח רומני. בהקשר זה נשמעו עדויות מקיפות ומרתקות של מומחים על מצב האיחוד האירופי, שיעורי ההעסקה וההשתכרות של תושבי רומניה במדינות האיחוד ובמדינתם, תוחלת שנות העבודה לאזרח רומני ועוד. מחלוקת שלישית היא בין הנתבעת 3 לבין הצדדים השלישיים ועניינה בדרישת שיפוי מטעמים חוזיים וחלוקת האחריות בשל כפלי ביטוח שנוצרו. וכדי להגביר את העניין הודיע התובע לאחר שנשמעו הראיות והוגשו הסיכומים כי הוא מבקש לתקן את כתב תביעתו ולהגדיל את סכום הנזק מסכום של 1,725,926 ₪ (947,000 ₪ לפני שיערוך) לסכום של 2,568,192 ₪. הנתבעים, מן הסתם, מתנגדים לתיקון. הנפגע והנכויות הנפגע, יליד 7/7/50, כיום כבן 63 ובמועד התאונה כבן 45, אזרח רומני, חסר השכלה ובעל רקע מקצועי והכשרה בתחום עבודות הבניין. הנפגע החל לעבוד בישראל ביוני 1994, באמצעות נתבעת 1 שהיא חברת כוח אדם ובזמן התאונה הועסק בשירות נתבעת 3 (סולל בונה). התאונה ארעה, כאמור, ב-1/2/95 ובמסגרתה נפל על הנפגע קיר בטון טרומי ומחץ אותו. כתוצאה מהתאונה נכרתה רגלו השמאלית של הנפגע. ועדות רפואיות של המל"ל העריכו כי לנפגע נותרה נכות אורתופדית של 50% בשל כריתת הרגל ונכות נפשית של 30% בשל הטראומה שנגרמה לו. הנכות הרפואית על-פי ועדות המל"ל עומדת על 65% אולם הוחלט על הפעלת תקנה 15 במלואה והנכות בפועל הנה 98%. התובע מבקש לאמץ את הנכות הסופית שנקבעה בוועדותיו וסבור כי הנפגע סובל מנכות תפקודית של 100% ואילו הנתבעים סבורים כי הנכות נמוכה בהרבה. לפיכך הוגשו חוות דעת בתחום האורתופדי ובתחום הנפשי. הנכות האורתופדית: המומחים מטעם שני הצדדים (ד"ר פלדברין וד"ר פרידמן) מסכימים כי הנכות בגין כריתת הרגל עומדת על 50% וכן הם מסכימים כי הנפגע יזדקק להחלפת פרוטזה כל 4 שנים. חילוקי הדעות נוגעים למצב הגדם וליכולותיו התפקודיות של הנפגע. המומחים לא נחקרו. הנכות הנפשית: המחלוקת בתחום הנפשי נרחבת הרבה יותר, שכן מומחה מטעם התובע (ד"ר שיפר) העריך כי הנפגע סובל מפוסט טראומה ונותרה לו נכות נפשית של 30% ואילו מומחה מטעם הנתבעים (פרופ' נוי) סבר כי לא נותרה נכות נפשית (0%). המומחים נחקרו והצדדים מקדישים חלקים נרחבים מסיכומיהם לעדותם. בחינת חוות הדעת, החקירות והראיות מעלה כי קיימות חוזקות וחולשות בעמדתו של כל מומחה. כך, למשל, פרופ' נוי סבר שהנפגע אינו מקיים את התבחינים הנדרשים לאבחנה של פוסט טראומה, בין השאר משום שבזמן התאונה לא היתה "סכנה מידית וחמורה לחייו" [עמ' 7 לחוות הדעת, ועמ' 94]. עמדה זו אינה סבירה בעיני. סביר הרבה יותר שאדם שנופל עליו קיר במשקל חמש טונות ומוחץ אותו חווה זאת כ"סכנה מיידית וחמורה לחייו" גם אם מבחינה רפואית הוא אינו מצוי במצב רפואי אנוש. בפועל גם פרופ' נוי הודה בכך [עמ' 96]. זאת ועוד, פרופ' נוי ציין כי הנפגע סובל מסיוטים בגין התאונה ומהפרעות שינה, גם אם קלות. מנגד, חוות דעתו של ד"ר שיפר מתבססת בעיקרה על דברי הנפגע ואין כל רישום רפואי שנעשה בשנים האחרונות שיעיד על פגיעה או על טיפול שהנפגע נזקק לו. נכות בשיעור 30% משמעה הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי [תקנה 34(ב)(4) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1965) וגם אם נותרה לנפגע מגבלה נפשית שניתן להתרשם ממנה בבדיקה עדיין נתקשה לאמץ קביעה של 30% נכות ללא כל תיעוד אובייקטיבי. לשלמות התמונה נעיר כי ד"ר שיפר נתן ב-1996 חוות דעת קודמת בתביעתו האישית של הנפגע ובה העריך כי לנפגע 70% נכות. חוות דעתו הנוכחית ניתנה ב-2010, לבקשת המל"ל, ובה נמצא שיפור במצב הנפגע והנכות הוערכה ב-30% (כנכות שקבעו ועדות המל"ל). לאחר שמיעת המומחים והנפגע ולאחר בחינת חומר הראיות שוכנעתי כי האמת נמצאת בתווך שבין שני המומחים. שוכנעתי שהתובע אכן סובל מפגיעה נפשית כלשהי כתוצאה מהתאונה שהייתה אירוע משמעותי וגרמה לו פגיעות גופניות קשות ששינו את מהלך חייו וישפיעו עליו עד יום מותו. תלונותיו של התובע על סיוטים, מצבי רוח, כעסים והתפרצויות, היו אמינות והן סבירות ביותר בנסיבות העניין - בין אם מדובר בפוסט טראומה ובין אם בהתוויה נפשית אחרת. בהקשר זה נזכור כי עניינו האישי של הנפגע הסתיים והאינטרס שלו בתוצאות התביעה מוגבל. סביר אפוא שיש פגיעה נפשית מסוימת אם כי לא בשיעור שמצא המומחה מטעם התובע אלא בשיעור פחות בהרבה - אולי 10% שהוא שיעור הנכות המתאים להגבלה "קלה". הנכות התפקודית: בפועל אין צורך לקבוע את שיעור הנכות הנפשית המדויק שכן שוכנעתי, מעבר לכל ספק, כי הפגיעה בכושר השתכרותו היא בשיעור 100%. כבר נפסק בפרשת גירוגיסיאן ובפרשות רבות אחריה שיעור הנכות התפקודית אינו זהה לשיעור הנכות הרפואית והוא נקבע על ידי בית-המשפט בשקלול מלוא נתוני התיק, ובכללם מאפייניו האישיים של הנפגע כגון גילו, השכלתו, יכולתו לעבוד בעבודה חלופית ועוד (ע"א 3049/03 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3)792 [1995]; ע''א 2113/90 אדלר נ' סוכנויות דרום בע''מ [1992]; ע"א 6601/07 אבו סרחאן נ' כלל חברה לביטוח בע"מ [2010]). בענייננו הנפגע הוא עובד כפיים בעל הכשרה לעבודה פיסית בלבד. מטה לחמו נכרת (במלוא מובן המילה) וכריתת הרגל שוללת לחלוטין את יכולתו לעבוד ולהתפרנס בעבודה פיסית לה הוכשר. דרישת הנתבעים כי הנפגע ישתקם ויעבור לעבוד בעבודות ישיבה שאינן מצריכות מאמץ פיסי אינה סבירה בנסיבות העניין. מדובר באדם חסר השכלה שנפגע בגיל 45. זהו גיל מבוגר וקיימים קשיים משמעותיים בשיקום וברכישת מקצוע חדש, בוודאי כזה שיש לבצעו בישיבה. אין זה סביר גם לצפות שהנפגע ירכוש לפתע, בגילו ובנתוניו, השכלה כלשהי. עלינו לזכור גם שהנפגע מתגורר ברומניה, והנתבעים לא הביאו ראיות בנוגע ליכולות השיקום במקום מגוריו או לעבודות חלופיות שהנפגע יכול להשתלב בהן. סביר אפוא כי הנפגע לא יכול ולא יוכל להשתלב בעבודה אחרת וכי לאחר התאונה איבד לחלוטין את יכולתו לעבוד ולהתפרנס. לפיכך, נקבע כי אבדן כושר ההשתכרות של הנפגע עומד על 100% ובהתאם לכך יערך חישוב הנזק. אוסיף כי להבדיל מכושר השתכרותו תפקודו היום-יומי של הנפגע נפגע במידה בינונית, והנפגע העיד כי הוא אינו זקוק לעזרה קבועה בפעולותיו היום-יומיות למעט תקופות בהן הוא סובל מכאבים ודלקות בגדם. בפועל אף הוכח כי הנפגע יכול לצעוד למרחקים סבירים, לנסוע בכוחות עצמו בתחבורה ציבורית, הוא דואג לעצמו, לגופו ולענייניו ומסתפק בעזרת בני משפחה. חישוב הנזק יעשה בהתאם לראיות ולעדות הנפגע עצמו. נזקי הנפגע בהתאם לדין עלינו לחשב את נזקי הנפגע ולבסוף להשוותם להוצאות המל"ל. הפסדי השתכרות בישראל שכר הנפגע בזמן התאונה היה בסך 3,018 ₪ בממוצע, ובתוספת הצמדה 5,660 ₪. הנפגע הגיע לישראל ב-1994 ונפגע ב-1995. הצדדים מסכימים כי נגרמו הפסדי שכר מלאים לתקופה בה יכול היה לשהות ולעבוד בישראל והמחלוקת היא בשאלת משך אשרת השהיה שלו בישראל - התובע טוען כי הנפגע היה נשאר לתקופה של 52 חודשים (סעיף 40 לסיכומים) והנתבעים טוענים כי הנפגע היה נשאר לתקופה של 48 חודשים (סעיף ד(3) לסיכומים). בהעדר ראיות שיכריעו אקבל את עמדת הנתבעים. לפיכך הפסדי הנפגע לתקופה זו עומדים על סך של 271,680 ₪ (5,660*48) ובתוספת ריבית מחצי התקופה: 470,790 ₪. הפסדי השתכרות לאחר סיום אשרת השהייה בישראל בתום האשרה היה הנפגע צפוי לעזוב את ישראל ולשוב למולדתו. המחלוקת לגבי תקופה זו היא בנוגע לשכרו הפוטנציאלי, בעיקר נוכח האפשרות שהיה משתלב בעבודת בניין באחת ממדינות האיחוד האירופי. הצדדים הציגו חוות דעת כלכליות מנוגדות. התובע הגיש חוות דעת של פרופ' אליס ברזיס שסברה כי הנפגע היה ממשיך לעבוד עד גיל 65. ששכרו הפוטנציאלי כפועל בניין ברומניה היה מגיע לסכום של 677$ לחודש - 2,370 ₪ אולם לטעמה סיכויי השתלבותו בעבודה באיחוד האירופי עמדו על 32%, ושם היה עומד שכרו על סך חודשי של כ-2,500 יורו- 12,000 ₪. בשקלול השכר וסבירות ההיקלטות בעבודה העריכה פרופ' ברזיס כי הנפגע הפסיד סכום של 334,743$, היינו - 1,171,600 ₪. בתגובה הציגו הנתבעים את חוות דעתו של הכלכלן רוברט צנטלר שאינו רואה עין בעין עם פרופ' ברזיס והוא מעריך כי סיכויי השתלבותו של הנפגע בעבודה באיחוד האירופי ואפילו ברומניה אינם גבוהים וכי שכרו הפוטנציאלי לא יגיע לדרגות השכר שצופה פרופ' ברזיס. מר צנטלר מעריך אפוא את הפסדי השתכרותו של הנפגע לאחר עזיבתו את ישראל בסכום של 72,135 ₪, השקולים ל-253,472 ₪. כאן המקום לעצור ולהזכיר את דברי החכם באדם כי "אין כל חדש תחת השמש" (קהלת א' ט') ואכן, די בחיפוש קצר באחד המאגרים המשפטיים כדי לגלות כי בתי המשפט כבר נדרשו לא אחת לסוגיות שלפנינו עתה, לרבות שאלת שכרם הפוטנציאלי של פועלי בניין אזרחי רומניה, יכולתם להשתלב בעבודת בניין באיחוד האירופי וגם פרופ' ברזיס נחקרה ושוב נחקרה על חוות דעתה. לא נלאה את הקורא ונזכיר רק מקצת מפסקי דין שניתנו בשנים האחרונות - ת.א. (הרצ') 14778/08 (מ-2013) בו נקבע כי המנוח היה צפוי להרוויח שכר של 4,500 ₪ עד גיל 50 ושכר של 2,600 ₪ מגיל 50; ת.א. (ת"א) 3498-02-10 בו הוערך שכרו הממוצע של פועל בניין ב-7,000 ₪; ת.א (ת"א) 3557/05 (מ-2012) בו הוערך שכרו של פועל בניין רומני באיחוד האירופי ב-8,000 ₪ וברומניה ב-1,900 ₪ (והחישוב הגלובאלי שנעשה משקף שכר ממוצע של 5,400 ₪); ת.א (מחוזי ימ') 9107/07 (מ-2012) שם הוערך בסיס השכר ב-4,000 ₪ עד גיל 65; ואם נלך לשנים קודמות נמצא פסקי דין נוספים. דומה היה כי עם קצת מאמץ ורצון טוב יכלו הצדדים להגיע למסקנות על בסיס הפסיקה ולהימנע מניהול ההליך הממושך. לגופם של דברים: הערכת כושר השתכרותו של הנפגע ויכולתו להשתלב בעבודה בארצו ובאיחוד האירופי מושפעת מנתוניו האישיים, ובכלל זה גילו, כישוריו, וניסיונו המקצועי בעבודה מחוץ לרומניה, וכן מגורמים מאקרו-כלכליים ובעיקר משינויים שחלו במצב הכלכלי במדינות האיחוד האירופי וברומניה. הנפגע העיד כי לאחר חזרתו לרומניה ב-1999 היה צפוי להשתלב בעבודה בגרמניה כרבים מחבריו. לא הובאו ראיות לתמיכה בטענותיו ברם מצאתי כי הנפגע היה בעל מניע כלכלי חזק ביותר לנסות ולעבוד בגרמניה, וכי באותה עת, ועד שנת 2008, חווה האיחוד האירופי צמיחה כלכלית (כך לפי חוות דעתו של מר צנטלר) דבר שהשפיע לחיוב על סיכויו למצוא עבודה באחת ממדינות האיחוד. עם זאת יש לזכור שבאותו מועד היה הנפגע כבן 50 וסביר שסיכויי השתלבותו היו נמוכים יותר מסיכויי השתלבותם של פועלים צעירים ממנו וכי חרף גילו המבוגר יחסית הוא לא עבד בארצות אחרות חוץ מישראל ולא היה בעל ניסיון עבודה במדינות האיחוד. עוד נזכור כי מ-2008 חלה האטה בכלכלה האירופית דבר שהשפיע על הביקוש לעובדים זרים. בשקלול הנתונים אני מעריך כי קיימת סבירות גבוהה שהנפגע היה משתלב בעבודה מחוץ לרומניה, בשכר של 7,000 ₪, עד הגיעו לגיל 55 (ב-2005), וכי לאחר מועד זה סביר שהיה מתקשה מאוד במציאת עבודה והיה שב לארצו ומשתלב בעבודה בשכר חודשי של 2,000 ₪ לחודש עד גיל 65 (ב-2015). חישוב הפסדי השכר על בסיס נתונים אלו הוא אפוא כדלקמן: מתום התקופה בישראל (1/2/99) ועד הגיעו לגיל 55 (1/7/05), סה"כ 77 חודשים - 77*7,000 = 539,000 ₪ ובתוספת ריבית חצי התקופה - 721,923 ₪. מ-1/7/05 ועד היום, סה"כ 102 חודשים - 102*2000 = 204,000 ובתוספת ריבית מחצי התקופה - 216,311 ₪. לעתיד עד הגיעו לגיל 65 (בעוד כשנה וחצי) - 37,075 ₪. פנסיה: אין כל ראיה לטענת התובע כי היתה מופרשת לנפגע פנסיה ועל כן טענה זו נדחית (כפי שנדחתה בפסקי הדין שנזכרו לעיל). דומה כי גם התובע זנח טענה זו בסיכומיו. סה"כ הפסדי השתכרות 1,446,099 ₪. עזרת הזולת התובע מעריך את נזקי הנפגע ב-200,000 ₪ ואילו הנתבעים מעריכים אותם ב-35,000 ₪. הפגיעה בנפגע היא אמנם פגיעה קשה, ברם לא הוצגו כל ראיות להוצאות בגין עזרת הזולת, ובחינת עדותו של הנפגע העלתה כי בפועל לא היו הוצאות כאלה. בתקופת שהותו בישראל אחרי התאונה נעזר בחבריו ומאז שובו לרומניה הוא נעזר ברעייתו ובבנותיו. הנפגע מעיד כי הוא נזקק לעזרת קרובים ובני משפחה בעיקר בזמנים בהם הוא אינו יכול לשים את הפרוטזה או בפעולות כלליות כמו קניות. בפעולות היום יום מטפל הנפגע בעצמו ואין צורך בטיפול והשגחה. כאמור לעיל, הובאו ראיות לכך שנפגע מסוגל לטפל בעצמו ואינו נזקק לעזרה קבועה. אין ספק כי גם בגין עזרת בני משפחה וקרובים זכאי הנפגע לפיצוי, ובשים לב להיקף הפגיעה ולאפשרות שיזדקק לעזרה מוגברת ככל שיזדקן מוערכת הפיצוי בראש נזק זה בסכום גלובאלי של 50,000 ₪ לעבר ולעתיד. נסיעות התובע סבור כי הנזק עומד על 300,000 ₪ בהסתמך על כך שהנפגע יזדקק לרכב אוטומטי. אלא שלא הוצגו כל ראיות לכך שהתובע החזיק רכב בעבר או שהוא מחזיק רכב שכזה היום, לא הוצגו נתונים גבי עלויות רכבים ונסיעות ברומניה ולא הובאה כל ראיה להוצאות נסיעה שמוציא הנפגע. מנגד הוכח שהנפגע יכול לצעוד למרחקים בינוניים ולנסוע בחופשיות באוטובוס. בנסיבות אלו, ובשים לב לטיב הפגיעה שבוודאי מגבילה בניידות, נפסק סכום גלובאלי של 10,000 ₪. הוצאות רפואיות והגעה לישראל הנפגע נדרש ויידרש להחלפת תותב כל ארבע שנים. עד כה הגיע לישראל חמש פעמים והוא צפוי להגיע בעתיד חמש פעמים נוספות. עלות הטיסות לעבר, כולל הצמדה וריבית, עומדת על סכום של 14,738 ₪ (כולל הצמדה וריבית). הנפגע טען כי בכל פעם שכר חדר בעלות של 600$ לחודש וכי אין בידיו קבלות להצגה שכן מדובר במשכירים פרטיים. אף שמדובר בנזק מיוחד עדותו של הנפגע בסוגיה זו היתה סבירה, לפיכך נפסקים 10,500 ₪ נוספים לעבר בגין מגורים. ההוצאות העתידיות לטיסה ומגורים, בהיוון כפול, עומדות על סך של 15,828 ₪. סה"כ 41,066 ₪. סביר כי נוכח הפגיעות הפיזיות והנפשיות יזדקק הנפגע גם לטיפולים רפואיים במדינתו ולתרופות. הנפגע העיד כי הוא סובל מפעם לפעם מדלקות בגדם שמחייבות טיפול וגורמות לכאב, וכפי שציינו למעלה גם מצבו הנפשי גורם לו מצוקות מסוימות. עם זאת לא הובאו ראיות להוצאות הנפגע או לעלות טיפולים רפואיים ותרופות ברומניה. בחישוב כלל הנתונים נפסק סכום גלובאלי של 15,000 ₪. סה"כ בראש נזק זה - 56,066 ₪. כאב וסבל נוכח הפגיעה המאסיבית בנפגע והשינוי המהותי שחל בחייו ובהתייחס לתיאורים שתיאר בעדותו, אך גם לשיפור במצבו הנפשי ולראיות כי כיום הוא יכול לצעוד מרחקים לא מבוטלים וחי חיי שגרה, נפסק סכום של 500,000 ₪. סך נזקי הנפגע עומד אפוא על סכום של 2,062,165 ₪. תביעת המל"ל והבקשה לתיקון כתב התביעה (אחרי הסיכומים) תביעת התובע הוגשה ב-29/1/02 על סך של 947,00 ₪. סכום זה בתוספת ריבית והצמדה עומד על סך של 1,772,145 ₪. על בסיס כתב תביעה זה התנהלה התביעה עד לאחר ההוכחות והסיכומים. אלא שבסיכומיו תבע התובע סכום של 2,568,192 ₪. הנתבעים התנגדו לדרישה זו בטענה שהיא חורגת מכתב התביעה ולפיכך הגיש התובע לאחר שמיעת הראיות והסיכומים בקשה לתיקון כתב התביעה. לטענתו עילת התביעה היא הגמלאות ששילם לנפגע ולדעתו מותר לו לתקן את סך הגמלאות גם בדיעבד. התובע מוסיף וטוען שבתחשיביו ובחוות דעת אקטואריות שהגיש ציין את הסכום האמיתי והנתבעים לא התנגדו לכך. הנתבעים מתנגדים לתיקון. לטענתם התובע גדר עצמו בכתב התביעה בסכום נזק מסוים והוא אינו יכול לתקנו בדיעבד לאחר תום המשפט. הנתבעים מוסיפים כי ממילא התביעה התיישנה ואינה אפשרית בתיקון וכי בפועל סכום ניכר מהסכום הנוסף נובע מעילה חדשה - גמלה מיוחדת שכלל לא הוזכרה בכתב התביעה. שמעתי את טענות הצדדים ומצאתי לדחות את הבקשה לתיקון כתב תביעה. נתבע זכאי לכלכל הגנתו בהתאם לסיכון הכלכלי הצפוי לו בתום הדיון. תובע אינו יכול לטעון בסיום הדיון, לאחר שמיעת ראיות והגשת סיכומים, כי טעה בראשית הדרך והתכוון לסכום גבוה יותר. נזכור שאין מדובר בשינוי שולי אלא בהגדלת סכום התביעה ב-150% ובסכום של כ-800,000 ₪. אין מדובר בתיקון טכני אלא בתיקון מהותי ביותר, שלא ניתן לבצעו בשלב זה של הדיון. יתרה מכך דרישת התובע ל"קצבה מיוחדת" בסך כ-404,000 ₪ כלל לא הופיעה בכתב התביעה (שנוסח בידי ב"כ אחר מב"כ התובע כיום) ומדובר בעילה חדשה שהתובע אינו יכול להוסיפה בשלב זה. לפיכך, גם אם הייתי מקבל את עמדת התובע לגבי עדכון הקצבאות שנזכרו בכתב התביעה עדיין היה התיקון נוגע לקצבאות שנזכרו בכתב התביעה בלבד והבקשה היתה נדחית בכל הנוגע לקצבאות שלא נזכרו בו. בשולי הדברים יודגש כי לא מצאתי יסוד לטענת התובע שהנתבעים הסכימו לשינוי. לכל אורך הדרך התנגדו הנתבעים להרחבת חזית והם ציינו זאת מפורשות עם הגשת חוות הדעת האקטוארית מטעם התובע. אין לתובע להלין אלא על עצמו על כך שלא נתן דעתו לכך ולא ביקש את התיקון בשלב מוקדם יותר. נוכח כל האמור לעיל נדחית בקשת התובע לתיקון כתב התביעה לאחר שמיעת הראיות והגשת הסיכומים. הודעת הצד השלישי הודעת הצד השלישי נשלחה על ידי הקבלן הראשי, סולל בונה (נתבעת 3) כנגד חברת כוח האדם שהעסיקה את הנפגע, חבר המתרגמים. הודעת הצד השלישי נובעת מן ההסכם שבין סולל בונה לבין חברת כוח האדם ולהתחייבויותיה החוזיות של חברת כוח האדם לשאת באחריות שתוטל על סולל בונה בגין נזקים מסוימים ולבטח את העבודות. סולל בונה סבורה שנוכח תנאי החוזה נכנסת חברת כוח האדם בנעליה וחייבת לשפותה בגין כל סכום שתשלם לניזוק. למיצער קיים לטעמה ביטוח כפל, והמחלוקת היא בשאלה מהו יחס הביטוחים ומהו חלקה היחסי של כל מבטחת. אעיר כי למיטב הבנתי היה על הצדדים ללבן מחלוקת זו במסגרת הדיון בשאלת האחריות ולא כחלק מסוגיית הנזק, וכב' השופט סטולר אף העיר על כך בפסק דינו. תניית השיפוי סוגיה ראשונה נוגעת להתחייבותה החוזית של חברת כוח האדם לשאת באחריות בגין נזקים שיגרמו כתוצאה מהעבודות ולשחרר את סולל בונה מאחריות לנזקים מסוימים שיגרמו. תניה זו פורטה בסעיף 14 להסכם שכותרתו "אחריות קבלן המשנה לנזקים" וזו לשונה: קבלן המשנה יהיה האחראי היחידי והבלעדי לכל נזק שיגרם כתוצאה או עקב ביצוע העבודה לו עצמו, לבניין ו/או לחומרים ואו לעבודה ו/או לסולל בונה, המזמין, המהנדס ועובדיהם וצד שלישי אחר כלשהו, בין שהנזק הינו תוצאה ישירה מביצוע העבודה על ידי קבלן המשנה ובין שהינו כתוצאה בלתי ישירה ובין שהנזק נגרם על ידי קבלן המשנה עצמו ו/או עובדיו ו/או הבא מכוחו ו/או כתוצאה מרכב ממונע, ציוד מתקנים, כלי עבודה או חומרים של קבלן המשנה, ובין אם הנזק נגרם בצורה אחרת כלשהי. בנוסף לאמור בס"ק א', וללא תלות באמור בו, קבלן המשנה יהיה האחראי הבלעדי לכל תביעת נזיקין שלו ושל עובדיו וכל הבאים מכוחם, אף אם תהיה להם עילת תביעה נגד סולל בונה בגין היותה הקבלן הראשי בבניין. קבלן המשנה משחרר את סולל בונה מכל אחריות בגין נזיקין כאמור בס"ק (א) ו-(ב) דלעיל ובמקרה שתוגש נגד סולל בונה דרישה או תביעה בקשר לנזיקין כאמור או שנזקים כאלו יגרמו לה עצמה, יהיה קבלן המשנה חייב והוא מתחייב בזה, לפצות ולפות את סולל בונה על כל סכום שהיא תישא או עלולה לשאת בו, לרבות דמי שמאות, ריבית, שכ"ט עו"ד והוצאות משפטיות שתהינה כרוכות בכך. לא הובאו ראיות בנוגע לכוונת הצדדים ורצונם, ולפיכך אין לנו אלא לפנות לתוכן החוזה ולהגיון והסבירות. יישום שני אלו מביא למסקנה כי יש לדחות את עמדת סולל בונה בנסיבות העניין. טעם הדבר: הן לשון החוזה והן ההגיון והסבירות מלמדים כי מטרת התניה היתה להבטיח את סולל בונה מפני תביעת נזיקין שתוגש כנגדה בשל תוצאה שקבלן המשנה אחראי לה. אכן, לשון התניה רחבה ביותר, ועשויה להחיל עולם ומלואו, ברם בפועל נראה כי היא מצומצמת לנזקים שגרמו קבלן המשנה, שבמקרה זה הוא חברת כוח אדם, ועובדיו. במקרה שנזק כזה נגרם יהא קבלן המשנה אחראי עליו במלואו, לרבות אם סולל בונה תתבע כקבלן ראשי שיש לו סמכויות פיקוח כלליות באתר בניה. ברם, קבלן המשנה לא נטל על עצמו, ואף אין זה סביר שייטול על עצמו, אחריות לכלל נזקי הפרוייקט, כולל נזקים שגרמה סולל בונה עצמה. נזכור כי במקרה הנוכחי נקבע שסולל בונה התרשלה (בשיעור 35%) ולא נקבע שחברת כוח האדם התרשלה בשום צורה או גרמה לנזק. אבקש להדגיש - טבעי שקבלן ראשי או יזם יבקשו להגן על עצמם באופן חוזי מפני נזקים שגרמו קבלני משנה או מפני תביעות המופנות אליהם אך בשל היותם קבלנים ראשיים. במקרה שכזה ייטה בית-המשפט לאמץ את הסכמות הצדדים העסקיים ששקללו את סיכוניהם במסגרת ההסכם ולאכוף את תניית השיפוי (השוו: ע"ע 787/87 גדות תעשיות פטרוכימיה (1974) בע"מ נ' לייף בע"מ, חברה לתכנון והנדסה תעשיתית [1992]). ברם, במקרה הנוכחי התרשמתי כי תניית השיפוי נועדה רק לנזקים הקשורים בפעולותיו של קבלן המשנה ולפיכך אין מקום להורות על שיפוי כאמור. הודעת הצד השלישי ככל שהיא נוגעת לתניית השיפוי נדחית. כפל ביטוח סולל בונה ביטחה את הפרויקט בחברת סהר בסכום של 5,000,000$ השווים (במועד הרלוונטי) 19,300,000 ש"ח. בנוסף, ובהתאם להסכם, ביטחה חברת כוח האדם את העבודות בביטוח חבות מעבידים בסך 4,500,000 ₪. שני הביטוחים כללו חבות מעבידים. לפיכך חלים סעיפים 59(ד) ו-67 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 שבהתאם להם "המבטחים ישאו בנטל החיוב בינם לבין עצמם לפי היחס שבין סכומי הביטוח" (סעיף 59(ד)) "בשינויים המחוייבים" לתביעות אחריות (סעיף 67). חילוקי הדעות הן בשאלת ה"שינויים המחוייבים" בנסיבות העניין, כאשר סולל בונה וחברת סהר טוענות שבמקרה הנוכחי יש לחשב את חלק היחסי בהתאם לסכום העבודות שהוא בסך 600,000 ₪ ולא בהתאם לסכומי הביטוח ואילו חברת כוח האדם ומגדל סבורות כי יש לדבוק בהוראה החוק כלשונה ולחשב את החלק היחסי בהתאם לסכומי הביטוח. סוגיה זו שהצדדים נחלקו בה היא סוגיית כבדת משקל ורבת פנים, והדברים באו לידי ביטוי בפסק דינו המקיף והמנחה של בית-המשפט העליון בע"א 5464/00 פרץ ג.ג מהנדסים בע"מ נ' קינן, פ"ד נז(4) 481 [2002]. באותה פרשה סקר בית-המשפט בהרחבה את הכשלים והקשיים הנובעים מיישומו של סעיף 59(א) על ביטוחי אחריות. אמנם בסופו של הדיון נפסק כי נוכח לשון החוק - ועד שישתנה - אין מנוס מאימוצו של הכלל הקבוע בסעיף 59(ד) גם בביטוחי אחריות, ברם לא נשללה האפשרות כי במקרים המתאימים ימצאו ראיות שיצדיקו סטייה ממנו ואימוץ הסדר חלוקה אחר (ראו פסקה 37 לפסק דינה של כב' השופטת נאור). בחינת נסיבותיו של המקרה הנוכחי מצביעה כי זהו אחד המקרים בהם חל חריג ה"שינויים המחויבים" ויש לסטות מכלל היסוד הקבוע המתבסס על חלוקה לפי סכומי הפוליסה. טעם הדבר: סולל בונה הייתה הקבלן המרכזי וככזו ביטחה את כלל הפרויקט, כולל עבודות ונכסים שאינם קשורים לעובדים שסיפקה חבר המתרגמים. סכום הביטוח בפוליסה של סולל בונה משקף סיכונים החורגים מן הסיכון הנובע מעבודות חבר המתרגמים ובנסיבות שכאלו אין מקום להטיל עליה לשאת בחלק היחסי הנובע ממלוא סכום הביטוח (ע"א 31572-11-12 (מחוזי ת"א) איילון נ' ג'למאנה [2012]; והשוו גם: תא"מ (שלום ת"א) 6750-04-10 הראל נ' כלל [2013] וי. אליאס דיני ביטוח (מהדורה שניה) 1921). מנגד ברור שאין מקום לקבל את טענת סולל בונה כי יש להחיל ביטוח בגובה סכום העבודות, שאין כל קשר בין התמורה עבור שירותי העובדים לבין היקף הביטוח הנדרש והסיכונים הנובעים מהעבודות. בנסיבות העניין, ובאין ראיות אחרות, מצאתי להחיל את שיטת "התקרה המשותפת" שנזכרה בפסק הדין בעניין פרץ מהנדסים ולפיה אם הנזק מכוסה במלואו על-ידי כל אחת משתי הפוליסות, על שני המבטחים לשאת בו בחלקים שווים, אף אם גבולות הפוליסות שלהם אינם זהים, ואף אם הפרמיות אינן שוות. לשון אחר - המבטחות בכפל הביטוח ישאו בחלקה של סולל בונה (35% מהנזק) בחלקים שווים (וכך גם נעשה בפסק דינו של בית-המשפט המחוזי בפרשת ג'למאנה שלעיל). הודעת הצד השלישי מתקבלת במובן זה שעל הצדדים השלישיים לשאת במחצית מחיוביה של סולל בונה. סוף דבר התביעה מתקבלת. הבקשה לתיקון כתב תביעה לאחר שמיעת הראיות והסיכומים נדחית. על הנתבעים לשלם לתובע סך של 1,772,145 ₪. לסכום זה יתווסף שכ"ט עו"ד בסך 315,000 ₪ והוצאות משפט בסך 37,523 ₪. חלקו היחסי של כל צד יהא בהתאם לפסק דינו החלקי של כב' השופט סטולר. הצדדים השלישיים יישאו במחצית חלקה של סולל בונה. התשלום בתוך 30 יום מהיום ולאחריו יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כדין. ציוד מכני הנדסי (צמ"ה)עגורניםקירותנפילה