הערעור הופנה אך ורק לגבי טענות הקיזוז של הנתבע כנגד חוב לבנק איגוד, לו ערבו הצדדים, ואשר שולם על ידם כפי שיפורט להלן. לפיכך, ניסיונו של הנתבע לטעון שוב טענות קיזוז בקשר לתשלומים שבוצעו על ידי הצדדים לבנק לאומי, סוטה ממסגרת הדיון ויש להתעלם ממנו. העובדות הצריכות לענין כפי שנקבעו על ידי בית המשפט בפסק-הדין המקורי: א. התובע שילם לבנק איגוד סכום של 270,000 דולר כאשר כנגד תשלום זה הופטר מיתרת חובו לבנק איגוד. ב. מתוך הסך של 270,000 דולר שולם סכום של 633,452 ₪ מתוך תמורה שהתקבלה ממכירת משרדיה של חברת ג.ב.ש.ר אחזקות בע"מ שהיו משועבדים לטובת בנק איגוד. ג. הנתבע שילם לבנק איגוד סכום של 100,000 דולר כאשר כנגד תשלום זה הופטר מיתרת חובו לבנק איגוד. ד. הסכום של 100,000 דולר ששילם הנתבע לבנק איגוד מקורו בכספים שגבה הנתבע בעצמו, בגין חוב שחב צד ג' לחברה, שלחובותיה כלפי בנק איגוד ערבו הצדדים. אין גם מחלוקת כי חובות חברת ג.ב.ש.ר אופקים (1987) בע"מ לבנק איגוד, שלהם ערבו הצדדים, עלו על 6 מיליון ש"ח (ראה סעיף 41 לתצהיר הנתבע מיום 11.5.08 וסעיף 51 לתצהיר התובע מיום 1.4.08). דיון כאמור, הונחה בית משפט זה לדון אך ורק בטענות קיזוז שלא נדונו בפסק-הדין המקורי, זאת ותו לא. למרות זאת מצא הנתבע להרחיב בסיכומיו ולטעון טענות בקשר עם טענות קיזוז שנדונו והוכרעו, אשר בגינן כלל לא הוגש ערעור, והן טענות שאינן טענות קיזוז אלא נוגעות לאופיו של החוב לבנק איגוד; כאשר הנתבע טוען כי התובע שילם את הסכום של 270,000 דולר, לא רק לסילוק חובותיו נשוא הערבויות לחברות השונות, אלא גם לסילוק חובו האישי. אומר מיד כי טענה זו לא רק שמרחיבה מעבר למתחייב את הוראת בית המשפט המחוזי בקשר לסמכות בית משפט זה לדון אך ורק בטענות הקיזוז שלא נדונו בפסק הדין המקורי, אלא אף עומדת בסתירה לקביעה העובדתית בפסק הדין המקורי, כי סכום של 645,538 ₪ שולמו ממקורותיו של התובע לשם סילוק ערבותו לבנק איגוד (סע' 28 לפסק-הדין המקורי). טענת הנתבע כי חלק מסכום זה יש לזקוף כנגד חוב אישי של התובע לא הוכחה כלל. להיפך, בית המשפט ששמע את התיק קבע בפסק-הדין המקורי כי דווקא לגבי הנתבע היה מקום (לו היה התשלום שבוצע על ידי הנתבע לבנק איגוד משולם ממקורותיו שלו), לזקוף 1/3 מהתשלום לפירעון חובותיו האישיים (סעיף 30 לפסק הדין המקורי), בעוד שבאשר לתובע אין קביעה כזו. כאמור, בפסק הדין המקורי נדחתה תביעת התובע בקשר לחובות לבנק איגוד, לא מחמת קבלת טענת הקיזוז שהעלה הנתבע, אלא מכיוון שבית המשפט סבר כי התובע לא הוכיח את גובה החוב לבנק איגוד וממילא לא הוכיח כי שילם למעלה ממחצית החוב. כפי שראינו לעיל, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי החובות לבנק איגוד, להם ערבו הצדדים, עלו על 6 מיליון ש"ח, לכן לשיטתו של בית המשפט בפסק-הדין המקורי, היה מקום לדחות את התביעה, שכן התובע, אף אם שילם 270,000 דולר ממקורותיו, שילם פחות ממחצית החוב. אלא שלדעתי, התואמת את דעתו של בית המשפט המחוזי בערעור, את המושג "נטל החיוב" שבסעיף 56 ב' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973, יש לפרש באופן שהסכום המהווה את נטל החיוב יהיה הסכום ששולם בפועל, באופן שפוטר את הערבים מיתרת החיוב. הטעם העיקרי לפרשנות זו הוא הצדק שפירוש כזה עושה בחלוקת הנטל בין הערבים השונים, כפי שפורט באריכות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. יוצא אפוא, שבהתאם לנתונים העובדתיים שהוכרעו בפסק-הדין המקורי וקביעתי דלעיל, על הנתבע לשלם לתובע מחצית מההפרש שבין הסכום הכולל ששילם האחרון לבנק איגוד, בניכוי הסכום של 633,452 ₪, כאשר הן בית משפט זה והן בית המשפט המחוזי, קבעו שהפרש זה עומד על 645,538 ש"ח נכון ליום 1.12.05 (ראה סעיף 28 לפסק הדין המקורי וסעיף 21 לחוות הדעת של כב' השופט ד"ר ורדי בפסק-הדין של הערעור). על קביעות אלה שהינן חלוטות כיום לא ערער הנתבע, והחירות שנטל בא כוחו כדי להוכיח שמדובר בסכום שונה, מבלי ליטול רשות להבאת ראיות נוספות, אינה מובנת לי. הנתבע סבור כי בהתאם להנחיות של בית המשפט המחוזי בערעור, מותר לו לשוב ולהעלות טענות בדבר תשלום עודף ששילם לבנק לאומי על מנת לפדות את דירתו ששועבדה כבטוחה לחוב (350,000 דולר) בעוד שהתובע שילם סכום של 220,000 דולר בלבד, לשם פדיון דירתו שלו, ששועבדה להבטחת אותו חוב. בית המשפט התייחס בפסק-הדין המקורי לנקודה זו במפורש ודחה אותה (ראה סעיף 31 לפסק-הדין המקורי). על הכרעה זו של בית המשפט לא הוגש ערעור וכיום הכרעה זו חלוטה. לכן לא היה מקום כלל להעלות טענה זו פעם נוספת, מה גם שהבהרתי בהחלטתי מיום 6.1.13 כי הסיכומים אמורים להתייחס לשאלה המשפטית בענין הקיזוז בגין החוב לבנק איגוד. לפיכך, אני דוחה טענה זו מהטעם שהיא הוכרעה כבר בפסק-הדין המקורי וכאמור הוראת בית המשפט המחוזי בערעור הייתה לדון רק בטענות קיזוז שלא נדונו. הסתמכותו של בא כוח הנתבע על האמור בסעיף 6 לחוות הדעת של כב' השופט שנלר בפסק-הדין שבערעור אינה במקומה, שכן חוות דעת זו אינה חלק אופרטיבי של פסק-הדין (כב' השופטת לבהר שרון הצטרפה אך ורק לחוות הדעת של כב' השופט ד"ר ורדי ולא להסתייגויותיו של כב' השופט שנלר). לבסוף טוען הנתבע כי זכותו לקזז סכום של 156,285 דולר שעל התובע היה לשלם לו על פי פסק בורר מיום 17.1.97. על פי פסק הבורר היה אמור התובע לשלם לנתבע סכום של 156,285 דולר, מתוכו 30,000 דולר תוך 30 יום והיתרה תוך 60 יום. כנגד תשלומים אלו ותשלומים נוספים שהיה אמור לשלם התובע לצד ג', הוא היה אמור לקבל "את כל הזכויות אשר נמצאות ברוסיה" בעסק הכולל גם 70% מהזכויות בחברה George Evans & Co. (UK) Limited. אין מחלוקת בין הצדדים כי בסמוך למתן פסק הבורר (אולי עוד לפני כן) מונה כונס נכסים לאותן זכויות ברוסיה ולכן העברת הזכויות לתובע, על פי פסק הבורר, הפכה לבלתי אפשרית. לפיכך, כשברור שאת התמורה עבור התשלום לא יכול היה הנתבע לתת לתובע, אני סבורה שגם התשלום כאמור בפסק הבורר לא היה אמור להתבצע. אמנם על פי לשון פסק הבורר קודם היה על התובע לשלם לנתבע את הסכומים המפורטים לעיל ורק לאחר מכן היו הזכויות ברוסיה אמורות להיות מועברות לתובע, אך משהיה ברור כי לא יהיה בידי הנתבע לקיים את חיובו שלו על פי פסק הבורר, דהיינו להעביר את הזכויות ברוסיה לתובע, שוב לא היה ניתן לצפות כי התובע ישלם לנתבע את הסכומים דלעיל. על רקע זה ניתן להבין את הימנעותו של הנתבע מלנסות לגבות את הסכום על פי פסק הבורר, אף במסגרת הליכים משפטיים אחרים שהיו בין הצדדים. סוף דבר הנתבע ישלם לתובע סך של 322,769 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1/12/05 ועד מועד התשלום בפועל. בנוסף, ישלם הנתבע לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 35,000 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד מועד התשלום בפועל. טענת קיזוזקיזוזערעורחוב