עסקת חליפין, לפיה מסר התובע חלקת אדמה נטועה 40 עצי זית במקום "אלסריסה", על פי גבולות מוסכמים. בתמורה, קיבל התובע חלקת אדמה, כדלקמן: "בבעלות צד שני 2650 ד'רעא אדמה טרשית במקום "אלחשנה", גבולותיה מזרח אסעד מוחמד חלבי, מערב הבעלים, צפון הבעלים, דרום וליד מרזוק מועדי" (להלן: "השטח הנעבר" או "החלקה הנעברת"). ההסכם נחתם במהלך חודש נובמבר לשנת 1971 (צורף כנספח א'1 לתצהירו של התובע, תרגומו צורף כנספח א'2, להלן: "הסכם החליפין"). אין חולק, כי 2650 ד'רעא (זרוע) מהווים 1,490 מ"ר (ב"כ הצדדים, עמ' 31, ש' 2 לפר' הדיון מיום 20.6.2012). 2. ביום 19.3.1978 ביצע התובע עסקת חליפין נוספת, במסגרתה מסר למר רשראש סלמאן אבו ג'נב (להלן: "אבו ג'נב") את השטח הנעבר בתמורה לדירת מגורים ושטח מגורים במקום אחר. בהתאם להסכם בין הצדדים, השטח שהועבר לאבו ג'נב הנו כדלקמן: "הצד השני הינו הבעלים של חלקת קרקע המיועדת לבנייה גוש 18999 מחלקה (3) ששטחה (2650) ד'ראע... לבנייה עם דרך ברוחב שלושה מטרים מהדרך של מוחמד ג'מאל לבית הצד הראשון". (להלן: "הסכם החליפין השני"). יצוין, כי אין חולק על תרגומם של ההסכמים השונים, שנוסחם המקורי בערבית. 3. במהלך שנת 1992, נתבעו אבו ג'נב ובנו על ידי יורשיו של המנוח מוחמד חלבי, מי שהיה הבעלים של חלקה 7 בגוש 18999, הסמוכה לחלקה 3 באותו גוש (ת.א 19225/92 בבית משפט שלום בחיפה), בטענה כי פלשו לחלקה 7, ועל כן נדרשו לסלק את ידם מחלק מחלקה 7, ולשלם לתובעים פיצויים שונים, לרבות דמי שימוש. אבו ג'נב ובנו הגישו הודעת צד ג' כנגד התובע דכאן, בטענה כי הוא שהעביר את השטח הנעבר הנ"ל לידיהם (הסכם חליפין 2 הנ"ל), ובכלל זה השטח לגביו הועלתה טענת פלישה (להלן: "817 מ"ר מהשטח הנעבר"). 4. ביום 28.4.1999 ניתן פסק דינה של כב' השופטת ד"ר נאוה אפל-דנון בבית משפט שלום חיפה, ולפיו חויבו הנתבעים לשלם תמורת שטח המקרקעין, המוחזק על ידם שלא כדין, המהווה 817 מ"ר מהשטח הנעבר (מתוכם 160 מ"ר שטח מבונה), ולרבות דמי שימוש בעבורם לתובעים. צד ג', הוא התובע כאן חויב לשלם לנתבעים יחד ולחוד את הסכום של 19,026 דולר (מחצית נזקם של הנתבעים) ומחצית ההוצאות שהושתו עליהם בהליך (להלן: "פסק דינה של כב' השופטת דנון"). 5. כב' השופטת דנון, קבעה בין היתר בפסק דינה, כדלקמן: "אין ספק שהצד השלישי התיימר למסור לנתבעים את תת החלקה 7/צ כחלקה שבבעלותו כאשר בפועל התברר ב-1978 כי החלקה איננה בבעלותו. כפי שכבר ציינתי גרמה לכך פעולה רשלנית של העדר מדידה מוסמכת בה השתתפו הצדדים במידה שווה. לכן יש לחלק ביניהם את האחריות" (פסקה 15 לפסק דינה). למשמעותה של קביעה זו נשוב בהמשך. 6. בתביעה זו עותר התובע לסעד כספי בדמות שווים של 817 מ"ר מהשטח הנעבר, אשר לטענתו העביר לו הנתבע במסגרת הסכם החליפין שביניהם, על אף שאינם בבעלות הנתבע. 7. יוער, כי במהלך ההליכים ביקש התובע לתקן את כתב התביעה, ובין היתר להוסיף נתבעים נוספים, ואולם לאור החלטה מיום 30.10.2011 חזר בו התובע וביקש להמשיך לנהל התביעה על פי כתב התביעה המקורי. טענות הצדדים 8. לטענת התובע, הסכם החליפין במסגרתו הועבר לו השטח הנעבר בכללותו, נערך בינו לבין הנתבע, וזאת חרף רישום פרטי אביו המנוח של הנתבע. לטענת התובע, הונה אותו הנתבע, משהציג עצמו כבעלים של הקרקע ומסר לו תחת תמורה שטח מקרקעין אשר אינו בבעלותו, כי אם בבעלות אחר. הנתבע עצמו סימן את הגבולות, אך הסתבר, כי מסר לו כ-50% מן השטח, שאינו בבעלותו. טוען התובע, כי לפיכך חויב הוא בתשלום מחצית שוויו של חלק השטח הנעבר בהליך הקודם בבית משפט השלום בחיפה, אבו ג'נב פתח כנגדו בהליכי הוצאה לפועל, ועל כן על הנתבע לשפותו. מוסיף וטוען התובע, כי בשנת 2000 החתים הנתבע אותו ואת אשתו על מסמך נוסף, לפיו ביקש להעביר את החלק שהתקבל על ידו בתמורה לחלק המועבר ישירות לילדיו, והכל תוך שהוא מבטיח לסלק את פסק הדין. ואולם כל עסקה לא נערכה בין התובע לילדיו של הנתבע. 9. הנתבע טוען להתיישנות התביעה ובפרט משלא צורף בהודעת צד ג' כצד להליך הקודם. לטענת הנתבע המדובר בתביעה כספית, לגביה התגבש כוח התביעה אצל התובע עם קבלת הודעת צד ג' בהליך הקודם (1994), ובעוד שבפועל הוגשה נגדו התביעה רק בחלוף 6 שנים מיום מתן פסק דינו של בית המשפט בחיפה. מכל מקום דין התביעה להידחות מחמת שיהוי. בהשתהות התובע נגרם לנתבע נזק ראייתי. עוד טוען הנתבע להעדר יריבות, שכן עסקת החליפין נערכה ונחתמה בין התובע לבין אבי הנתבע, שהיה במועד הרלוונטי הבעלים של השטח הנעבר. על אף הודאתו של הנתבע בטיפולו בפועל בעסקת החליפין בעבור אביו, טוען הוא כי אין בכך לחייבו אישית בגין העסקה. טוען הנתבע, כי אבו ג'נב רכש שתי חלקות סמוכות באותו חודש, אשר רק אחת מהן היא השטח הנעבר, ולא הוכח כי הטעות במדידה חלה דווקא בעסקה השנייה. בפרט משהגבולות הטבעיים טושטשו. משלא צורפו כלל הצדדים שמכרו זכויות בחלקה, לא ניתן לדעת האם השטח ה"מפולש" הנו השטח שמכר הנתבע. דיון התיישנות 10. עוד בראשיתם של הליכים אלו הגיש הנתבע בקשה לדחיית התביעה על הסף מטעמי העדר יריבות והתיישנות. הבקשה לדחייה על הסף נדחתה (החלטה מיום 28.8.05), אך נקבע, כי אין ההחלטה לדחייה על הסף מונעת העלאת הטענה במשפט גופו. נקבע כי במקרה זה הכרעה בטענת ההתיישנות, וכן בטענת העדר יריבות, תלויה בהכרעה בעובדות שהועלו בכתב התביעה. 11. לאחר שמיעת הראיות הגעתי לכלל מסקנה, כי עילת התביעה לא התיישנה. אמנם עסקינן בתביעה כספית בעילה חוזית גרידא. התביעה לא נסבה על בעלותו של מאן דהוא במקרקעין, עניין שכלל אינו נתון לסמכותו של בית משפט זה. 12. בתביעה כספית מסוג זה, חלות הוראות סעיפים 5-6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"), לפיהן התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה היא בשאינו מקרקעין- שבע שנים. תחילתה של תקופת ההתיישנות, ביום שבו נולדה עילת התובענה. 13. באם נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה מסיבות שאינן תלויות בו, חל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, הקובע כך: 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. 14. התובע טוען כי העובדות והטענות המהוות את עילת התובענה הוכרעו ביום מתן פסק הדין בת.א 19225/92, ביום 28.4.1999 ועל כן לטענתו מרוץ ההתיישנות מחל מתאריך זה. הנתבע טוען כי העובדות המהוות את עילת התובענה נודעו לתובע עם קבלת ההודעה לצד השלישי בהליך הקודם בבית המשפט בחיפה (1994). בחלוף שבע שנים ממועד זה הרי שהתביעה התיישנה. 15. דעתי הנה, כי במועד קבלת ההודעה לצד השלישי בהליך הקודם, טרם התגבש אצל התובע כוח תביעה קונקרטי. התובע לכל היותר היה מודע לאפשרות כי הונה על ידי הנתבע, ואולם הדבר טרם הוכרע. הדברים אמורים בוודאי בכל הנוגע לעילת השיפוי של התובע, אשר נולדה ביום מתן פסק הדין (28.4.1999). העובדה, כי לא הוגשה הודעת צד ד' כנגד הנתבע בהליך הקודם, ודאי אין בה כדי להאריך את תקופת ההתיישנות, גם אם הסתמך התובע על מצג שווא לכאורה שהציג לו הנתבע, כנטען על ידו. ואולם כאמור אין צורך להידרש לכך משעילת השיפוי נולדה ביום מתן פסק הדין, הוא המועד בו התגבש כוח תביעה קונקרטי אצל התובע. עילה זו לא התגבשה במועד קבלת ההודעה לצד השלישי, משטרם הוכרעו העובדות שבבסיסה. 16. אעיר לעניין זה כי העובדה שלא נשלחה הודעת צד ד', מנעה דיון כולל בין כל המעורבים במסגרת אותו הליך ומניעת פסיקה סותרת. העדר יריבות או חלקו של הנתבע בעסקת החליפין 17. טענת העדר יריבות הועלתה כאמור אף היא בבקשה שהוגשה בראשיתם של הליכים אלו, ואף היא נדחתה על הסף. נקבע, כי לא ניתן להכריע בה בשלב זה של הדיון, הן מאחר שהבקשה לא לוותה בתצהיר, והן נוכח טענות התובע בתביעתו בדבר הקשר של הנתבע לעסקת היסוד. ואולם לא נסתם הגולל על העלאתה לאחר שמיעת ראיות. 18. לאחר שמיעת הראיות נחה דעתי, כי דין הטענה להידחות. הצדדים מסכימים כי אביו של הנתבע הוא החתום על עסקת החליפין (זאת על אף שאין הדבר בא לידי ביטוי בהסכם המתורגם). מאידך אין חולק, כי הנתבע הוא שערך את העסקה עם התובע. אחיו של הנתבע העידו לשניהם לא הייתה כל מעורבות בעסקה (עמ' 7 ש' 17-23; עמ' 25, ש' 16-22 לפר '1) 19. הראיות מלמדות, כי הנתבע קיבל את הקרקע הנעברת במסגרת חלוקת קרקע שערך אביו בינו לבין אחיו. הנתבע העיד, כי "אבא שלי חילק לנו את החלקה לשלושה אחרים. אבא שלי סימן לנו, שם יתדות ברזל בין אח לאח ואמר לכל אחד זה החלקה שלך וזו החלקה שלך". הנתבע העיד, כי אחיו אחמד קיבל את החלקה למטה, כי הוא קיבל את החלקה האמצעית וכי אחיו סלים קיבל את החלקה למעלה (עמ' 39, ש' 18-19 לפר' 2). 20. גם אחי הנתבע, מר עבד אחמד (להלן גם: "אחמד") ומר סלים עבד (להלן גם: "סלים"), העידו, כי חלוקת הרכוש בין האחים נעשתה בשנת 1962 (עמ' 6, ש' 28-29 לפר' הדיון מיום 20.6.2012, להלן גם: "פר' 1"), וכי חלוקת הרכוש בין האחים נעשתה עוד קודם לפטירת אביו (עמ' 9, ש' 2-4 לפר' 1). אחמד אישר כי בשנת 1971 כל אחד ידע מה הרכוש שלו, כולל לגבי חלקה 3 (עמ' 7, ש' 1-2, שם). אחמד העיד, כי "היינו בשטח עם אבא והוא חילק את זה בשטח וכל אחד יודע את חלקו" (עמ' 9, ש' 6 לפר' 1). עוד העיד, כי משנת 1962 אין לו חלקים בחלקה 3 (עמ' 9, ש' 31-32 לפר' מיום 20.6.2012). 21. מהעדויות למדתי, כי החלק הנעבר נשוא המחלוקת ניתן לנתבע מאביו. אחמד העיד אחמד, כי עסקת החליפין נערכה בין התובע לנתבע, כמי שהקרקע שלו. "..זה שלו. הוא עשה את עסקת החליפין, אני מתכוון למוחמד. הוא עשה עם מר אבו כארם (התובע)" ובהמשך "עסקת החליפין היתה בין שני האנשים האלה וכל אחד קיבל חלקו (מצביע על התובע והנתבע)" (עמ' 7, ש' 17-23 לפר' 1, הדגשה לא במקור). הנתבע בעצמו העיד, כי עשה החלפה עם התובע בחלקה 3 (עמ' 41, ש' 23-24 לפר' 2). מכל מקום העיד הנתבע, כי ניהל את העסקה בהסכמתו של אביו (עמ' 39, ש' 9, 14-15 לפר' 2). מר פארס אבו ריש, אחי התובע, העיד כי היה עד לכך שהחליפו ביניהם (התובע והנתבע) (עמ' 10, ש' 22-23 לפר' 1). (על אף שיותר מכך- לא ידע). 22. כך שלמעשה, לא רק שקיימת יריבות בין התובע לנתבע, אלא הוכח מעל ומעבר כי הנתבע ביצע עם התובע עסקת חליפין בחלקה שבמחלוקת, לאחר שקיבל החלקה מאביו. הנתבע נהג בחלקה מנהג ובעלים, וקיבל את התמורה בהיות הקרקע שלו, וזאת על אף שהחלוקה בינו לבין אחיו, לא נעשתה בצורה פורמאלית (עמ' 9, ש' 7-8 לפר' 1). מכל מקום, כאמור העסקה בוצעה בהסכמת אביו ותוקפה אינו מוטל במחלוקת. מהות העסקה 23. בענייננו עסקינן בעסקה להעברת זכויות במקרקעין ועל כן המדובר בעסקה במקרקעין שנערכה בין הצדדים. סעיף 7 לחוק המקרקעין, תשכ"ט- 1969 קובע, כי עסקה במקרקעין תושלם ברישום. מאחר שאין חולק כי במקרה זה העסקה לא הושלמה ברישום, הרי שאין המדובר בעסקה המקנה לתובע זכויות קנייניות בקרקע, ואולם המדובר בהתחייבות לעשות עסקה, התחייבות חוזית ממנה נובעים חיובים הדדיים בין הצדדים. 24. השאלה הנה האם הפר הנתבע את התחייבויותיו כלפי התובע בעסקה שביניהם, ובפרט האם מסר לו שטח שאינו בבעלותו. או במילים אחרות, האם החלקה שהועברה על ידי הנתבע לתובע במעמד חתימת ההסכם, היא החלקה עליה סוכם, ואשר שטחה 2560 זרוע (קרי; 1490 מ"ר). גבולות החלקה הנעברת 25. גבולות החלקה הנעברת, כפי שתוארה בהסכם בין הצדדים מתוחמים על ידי ציון בעלי החלקות הסמוכות. לעניין זה מחומר הראיות עלה, כי חלקת חלבי (חלקה 7) נמצאת במזרח (או דרום מזרח) והיא גובלת עם החלקה הנעברת (חלק מחלקה 3). מצפון, אחיו של הנתבע, סלים עבד, אשר קיבל החלקה מאביו (הבעלים בטאבו) (ר' למשל עדותו של סלים עבד, עמ' 25, ש' 3-4 לפר' 1). התובע לא הוכיח כי החלקה אינה גובלת עם יתר השכנים כפי שהנם רשומים בהסכם. 26. בנוגע לאופן סימון הגבולות העיד התובע, כי לאחר שנכרת הסכם חליפין 1, "יצאנו לשטח וסימנו. הגענו לשטח הוא (הנתבע- ש.פ.כ) התחיל לקפוץ מסלע לסלע כי שמו אותם בצדדים. הסלעים הוזזו מלפני עשרות שנים..". התובע העיד, כי "אחרי שחתמנו בבית וסיכמנו הלכנו לשטח ומדדנו באמצעות חוט בנייה" (עמ' 13, ש' 6 לפר' 1). ויודגש, מוסכם על הצדדים, כי בתקופה דאז בירכא לא היה מקובל לבצע מדידות באמצעות מודד מוסמך. הצדדים סמכו על האמונה ההדדית. התובע העיד, כי הסכים לקנות החלקה על אף שאינה מסומנת למעט בסלעים "כי יש בינינו אמונה ואנחנו מאמינים אחד לשני. אז לא היו מודדים" (עמ' 12, ש' 26 לפר' הדיון מיום 20.6.2012). "אני מאמין לבעלים. גם אני נתתי לו אדמה שלא מסומנת ויש אמונה בינינו" (ש' 30, שם). הדבר עלה גם מעדויות נוספות. 27. בניסיון להתחקות אחר סימון הגבול בין החלקות, נמצאתי למדה כי הפרשי הגבהים בין החלקות וגדר אבנים טבעית היוו סימון הגבול בין החלקות. 28. עניין הפרשי הגבהים בין החלקות עלה בעדותו של התובע, אם כי בצורה מעורפלת "אין גבולות. אין הפרשים בגובה. האדמה בשיפוע. העליון זה אנחנו, עבד ויותר למטה זה חלבי" (עמ' 14, ש' 19-20 לפר' 1, הדגשה לא במקור). למרות זאת, כך העיד, על פי המדידות של המודד "יצא" לחלבי אדמה למעלה (עמ' 13, ש' 30-31 לפר' 1). 29. ואולם עניין הפרשי הגבהים מצא תימוכין ביתר העדויות. כך למשל העיד אחמד, אחי הנתבע כי "אנחנו יודעים שהגבול שלנו מהצד הזה, והמצד השני החלק הנמוך הוא של משפ' חלבי" (עמ' 9, ש' 14-15 לפר', הדגשה לא במקור). אחמד אישר כי מכיר את גבולות החלקה ומשנשאל "ש... מה הבדיל בין החלקה שלכם לבין החלקה של חלבי חוץ מהפרש גבהים? השיב "ת. יש גדר מאבנים גדולות" (עמ' 9, ש' 24-25 לפר' מיום 20.6.2012). 30. גם מר עימאד מוחמד חלבי (להלן גם: "מוחמד חלבי") העיד, כי "השטח שלנו הוא הנמוך", אך "הגבול שהמודד אמר ושביהמ"ש אמר הוא למעלה" [עמ' 33, ש' 22,24 לפר' הדיון מיום 25.6.2012 (להלן: "פר' 2")]. משנשאל היכן עובר הגבול שהתובע חשב שהוא הנכון, העיד "על הגבול, על המדרון". מוחמד חלבי אישר כי הגבול בין הצדדים היה הפרשי גבהים ושרשרת של סלעים (עמ' 35, ש' 6-8 לפר' 2). 31. גם אבו ג'נב אשר העיד, כי רכש את אדמה בחלקה 3 באזור "אלחשנה" ממוחמד אבו ריש (התובע) (עמ' 16, ש' 18-19 לפר' 1), העיד כי השטח שמכר לו התובע היה "מסומן בגדר אבנים" (עמ' 20, ש' 25 לפר' 1), וכי "האדמה בין משפחת חלבי למשפחת עבד יש גובה של מטר ומשהו. האדמה של עבד מעל האדמה של חלבי. יש גובה של 2 מ' שהאדמה של עבד גבוהה מהאדמה של חלבי" (עמ' 18, ש' 19-21 לפר' 1). ובהמשך- "כשאני הייתי בשטח מדדו מקצה למטה בין עבד לחלבי ולמעלה הכל שייך לאבו ריש" (עמ' 21, ש' 5-6 לפר' 1). 32. גם הנתבע העיד, כי "הגבול טרסה לאורך הכל. אבא שלי אמר זה הגבול בינינו... הגבול, הטרסה שהייתה מאחר והחלקה שלנו יותר גבוהה, הטרסה הייתה גבוהה לא בקו ישר..." (עמ' 40, ש' 25-26, פר' 2). עוד העיד הנתבע ".. הגבול היה. היתה טרסה וסלעים בין חלקה 3 לחלקה 7" (עמ' 38, ש' 21 לפר' 1) "מה שאבא שלי אמר לנו שהטרסה זה הגבול בינינו לבין השכנים יותר מ-500 שנים בערך והחלקה שלנו גבוהה מהחלקה שלהם" (עמ' 38, ש' 24 לפר' ) 33. המסקנה הנה, כי עד לשנת 1985 סומן הגבול בין הצדדים באמצעות טרסת אבנים והפרשי גבהים- כאשר החלקה הנמוכה של חלבי והחלקה הגבוהה של עבד. לאחר ביצוע המדידות, נקבע, כי הגבול עובר למעלה, היינו בחלקת עבד, היא החלקה הנעברת שבמחלוקת. 34. אחמד העיד, כי חלבי מחזיקים בחלקה 7 "כל הזמן" "אני בן 75 וכל הזמן הוא שכן שלנו", וכי מעולם לא התגלע סכסוך ביניהם לבין משפחת חלבי על החלקה (עמ' 9, ש' 16-28 לפר' 1). גם סלים העיד, כי מעולם לא העלתה משפ' חלבי טענה כי הגבול של החלקה שלהם פולש לשטחים שלהם (עמ' 26, ש' 17-18 לפר' 1). מעדותו של מוחמד חלבי עלה, כי אביו נפטר ב-1971 ומכיוון שלא ידעו היכן האדמה שלהם, הביאו מודד בשנת 1985 ונתגלה הפרש של 817 מ"ר (עמ' 32, ש' 20-21 לפר' 2). 35. אם כן, הוכח כי הגבולות כפי שסומנו בין חלבי לעבד, מוטעים היו. ואולם התובע לא הוכיח ולו בראשית ראיה את היקף החריגה בגבולות. ממצאי המדידה, כי הגבול עובר למעלה ולא למטה אינם מספקים מענה להיקף החריגה בשטח החלקה הנעברת. בפרט, יש לברר האם השטח אותו רכש התובע הועבר כמות שהוא לנתבע. כמו כן, נבחן האם היקף החריגה, כפי שנקבעה בפסק דינה של כב' השופטת דנון, מיוחסת בהכרח לחלקה שבמחלוקת. החלקה שהועברה לאבו ג'נב 36. התובע העיד, כי החלקה אותה העביר לאבו ג'נב היא בדיוק החלקה שרכש "מה שקניתי מכרתי" (עמ' 14, ש' 1, 12 לפר' 1). עדותו זו של התובע מהימנה עלי. ואולם העיד התובע, כי כשמכר לאבו ג'נב את השטח הוא מדד אותו ויצא בדיוק נכון. התובע העיד, "כשמכרתי לאבו ג'אנב הוא מדד את השטח וראה שיצא בדיוק נכון. איך רשמנו בדיוק 2650 זרוע". 37. עדותו זו מלמדת דווקא, כי השטח אותו העביר לאבו ג'נב, ואותו רכש מהנתבע היה בדיוק 2650 זרוע, ובהתאם נרשם הדבר בהסכם חליפין 2. עוד הוברר לעיל, כי במועד העברת הקרקע, גבולות החלקה נשמרו, כפי שהעיד אבו ג'נב כי "האדמה הייתה מוכשרת. הייתה כמו כדורגל פלטה אחת. אני לא הכנתי אותה. אני קיבלתי אותה נקייה מאבנים ויש גדר אבנים מסביב..." (עמ' 18, ש' 15-16 לפר' 1). ר' גם עדותו לעיל בנוגע להפרש הגבהים בין החלקות. 38. גם עיון בהסכם שנערך בין התובע לאבו ג'נב מעלה, כי החלקה אותה העביר התובע לאבו ג'נב "חלקת קרקע המיועדת לבנייה גוש 18999 מחלקה (3), ששטחה (2,650) ד'ראע... לבנייה עם דרך ברוחב שלושה מטרים מהדרך של מוחמד ג'מאל לבית הצד הראשון" (הוגש וסומן ת/5), מיקומה ושטחה עונים בהתאמה למיקומו ושטחו של השטח הנעבר. 39. כלומר, עד כה הוכח, כי החלקה אותה העביר התובע לאבו ג'נב הולמת במיקומה ושטחה את החלקה שהועברה מהנתבע לתובע. גבולות החלקה, במועד העברת החלקה, הולמים את הגבולות שסומנו בין התובע לנתבע (הפרשי גבהים, וטרסת אבנים) והללו תומכים בעדותו של התובע להעברת החלקה כפי שהיא, עדות המהימנה עלי. השאלה שנותרה היא האם הנתבע העביר לתובע בכלל 2560 דרעא' המוסכמים, שטח אדמה שאינו שלו, השווה ל-817 מ"ר. 40. לעניין זה לא הוכח, כי הגבולות על פיהם מדד המודד גבולות השטח בהליך הקודם בבית המשפט הקודם בת.א 19225/92 הם הגבולות שסומנו על ידי התובע והנתבע בהסכם החליפין שביניהם. להפך. מעדותו של אבו ג'נב עלה, כי הגבולות על פיהם מדד המודד הן קירות בטון, בשונה מהגבולות הטבעיים שסומנו בין הצדדים. 41. משנשאל אבו ג'נב איך בנו ידע למקם את יסודות הבית (שנבנה בחריגה על פי ממצאי כב' בית המשפט בת.א 19225/92), השיב כי הביא בנאי ואמר לו תמדוד כך וכך "אמרתי לו איזה מרחק לשמור מכל כיוון" (עמ' 22, ש' 1-2 לפר'1). עוד משנשאל אבו ג'נב מי הצביע על הגבולות כשהגיע המודד אליו הביתה, השיב "ת. הבן שלי. כל הפינות יש קירות בטון. אפשר לראות מה למדוד. לא בניתי שום דבר" והעיד "כל אחד זה הגבול שלו. בלי מודדים. לפי ההסכם של השכנים" (עמ' 19, ש' 10-12 לפר' 1). 42. לעניין הגבולות כיום, העיד גם הנתבע "כשאני הלכתי לשם לפני כמה ימים יחד עם עו"ד, אחרי 41 שנה אני לא יודע איך בנו, מה בנו, מי נתן למי, לא יודע איך עשו את הגבול. ראיתי קירות ואף אחד לא יכול למצוא את הגבול שהיה טבעי, שינו את כל השטח" (עמ' 45, ש' 7-9 לפר' 2). 43. התובע העיד, כי כשביצע המודד מדידה בהליך הקודם בבית המשפט, הוא לא נכח (עמ' 14, ש' 7-9, 13 לפר' מיום 20.6.2012). כך שלמעשה, המדידה שבוצעה בהליך הקודם אינה משקפת בהכרח את גבולות החלקה הטבעיים, כפי שהללו הועברו בין הנתבע לתובע ובין התובע לאבו ג'נב. העובדה, כי לא הופיע התובע למדידות בהליך הקודם, הנה בעוכריו. 44. ממילא, ספק אם הייתה בידי התובע האפשרות להתחקות אחר הגבולות הטבעיים, שכן כפי שהסביר המודד מטעם התובע משהובא לעדות, (להלן גם: "מודד התובע") "גבול טבע זה טרסות קדומות, סלעים מצוק. אין גבולות כאלה במקום. נכון לאותו יום שהגעתי". "בזמן שהגעתי היו קירות" (עמ' 30, ש' 1-6 לפר' 1). מודד התובע אישר כי מה שמודגש אצלו במסמך זה שכל החלקה מוקפת בקירות בטון. משנתבקש לתאר את השטח העיד כי "זה לא ממש מישורי ויש שיפוע לא חד" (ש' 8, שם). 45. לכל אלו מצטרפת העובדה, כפי שהסתברה במהלך שמיעת הראיות, כי אבו ג'נב רכש חלקת אדמה נוספת בחלקה 3, מיוסף חביש המנוח (1850 דרע'). המדובר בחלקת אדמה, הסמוכה לשטח הנעבר נשוא המחלוקת. 46. מר מבדא מולא (לעיל ולהלן: "מבדא") העיד, כי הייתה לו קרקע בחלקה 3 שקיבל מהנתבע בשנות ה-70' וכי קיבל 1125 דרעא' כנגד 700 דרעא'. מבדא העיד, כי הנתבע הצביע לו על הגבולות בשטח (עמ' 29, ש' 6 לפר' 1). עוד העיד מבדא כי מכר החלקה ליוסף חביש (עמ' 28, ש' 19-20 לפר' 1). 47. הנתבע אף הוא העיד, "אני עשיתי החלפה למבדא מולא 1125 דרע'. אחר התברר לי שמולא מבדא החליף עם חביש 1850 דרע' למרות שלא היה לו" (עמ' 42, ש' 7-8 לפר' 2). הנתבע העיד כי ראה את ההסכם בין חביש ושיח מבדא לאבו ריש ואבו ג'נב (שם). 48. עדויותיהם של הנתבע ומבדא הולמות זו את זו, ומתחוור כי מבדא קיבל מהנתבע 1125 דרע' בחלקה 3. מבדא החליף חלקה זו עם חביש, וחביש החליף עם אבו ג'נב. גם אבו ג'נב העיד, כי רכש חלקת האדמה מחביש ואולם העיד כי גודלה 1850 דרע'. המדובר בהפרש של 725 דרע' שלא הוברר. 49. בנסיבות אלו, לא ניתן להתחקות אחר גבולות החריגה במדויק האם מאדמת התובע או מאדמת יוסף חביש המנוח. השאלה מתעוררת ביתר שאת נוכח ההפרשים בין שטח רכישתו של מבדא מהנתבע (1125 דרעא' לפי עדותו), אותם מכר ליוסף חביש המנוח, אל מול עדותו של אבו ג'נב לרכישת 1850 דרע' מיוסף חביש המנוח. 50. עובדות אלו מצטרפות לעדותו של התובע בדבר מדידת השטח, בטרם העברתו לאבו ג'נב ומציאתו מתאים לשטח עליו סוכם עם הנתבע. משנשאל התובע הכיצד ידע להתייחס לגוש וחלקה בהסכם עם אבו ג'נב, שכן בהסכם חליפין 1 אין ציון גוש וחלקה העיד התובע, כי "פעם בעשר שנים הולכים לנצרת, שואלים לפי ת.ז איזה אדמות יש לך. מה הגוש ומה הרוחב ומה החלקה" (עמ' 15, ש' 29-30 לפר' 1). התובע העיד, כי עשו כן אז כיוון ששמעו שמועה אז כי המדינה שותפה של משפ' עבד באדמות. מכל מקום, העובדה כי התובע ואבו ג'נב ציינו את מיקומה של החלקה, על פי ציון גוש וחלקה, לאחר שהעיד כי ערכו מדידה של השטח ופנו לנצרת לאימות גוש וחלקה, אף היא מעוררת שאלות בנוגע לגבולות על פיהן בוצעה המדידה בת.א 19225/92, ובה נמצאה חריגה אל עבר חלקה 7, היא החלקה הסמוכה. 51. אמנם יצוין, כי מעדותו של מודד התובע נמצאנו למדים כי אין כל התאמה בין שטח הקרקע שרכש אבו ג'נב לשטחים שרכש על פי הסימון בדרעא'. מודד התובע סיכם את ממצאיו "מצאתי שבחלקה 3 הוא יושב על שטח של 1,467... ובחלקה 7 על שטח 766 מ"ר..". מודד התובע אישר כי הפרש של 23 מ"ר [בין 1,467 מ"ר ל-1,490.9 מ"ר, השווים ל-2560] הוא הפרש סביר בין מדידות כאלה. 52. אך בשום אופן לא ניתן להסביר כיצד 1,467 מ"ר מהווים חלקת אדמה בת 2650 דרעא' (1490 מ"ר) + 1125 דרעא' (המהווים כ- 843.75 מ"ר על פי חישוב של 0.75* 1125, ובהתאם להסברו של המודד בנוגע לשווי של דרעא'), המהווים בסך הכל 2333.75 מ"ר. 53. יחד עם זאת, בהעדר ראיות נוספות לא ניתן להתחקות אחר היקף החריגה, והאם הנה סבירה. בפרט לא הוכח לי כי הנתבע חב בשיפויו של התובע בגין פסק הדין בת.א 19225/92 בכללותו. 54. לאור כל האמור הנני מוצאת לנכון להורות על דחיית התביעה. יחד עם זאת, לאור המסקנות דלעיל ומאחר שהוכחה חריגת מה בסימון הגבולות הטבעיים, ואולם היקפה לא הוברר, איני עושה צו להוצאות. עסקת חליפין (ברטר)