השקעת בעלים להבדיל מהלוואת בעלים

1.ביום 29/8/11 ניתן פסק דין במסגרתו הוריתי על דחיית התביעה, בין היתר נוכח קביעותיי לפיהן מדובר בהשקעת בעלים מטעם התובע, להבדיל מהלוואת בעלים. בנוסף, קבעתי כי עם משכון מניות התובע, הוא העביר כל זכות, לרבות הזכות לקבל חזרה כל סוג של השקעה שהושקעה בחברות או הלוואה שניתנה להן. 2. ביום 19/9/12 ניתן פסק דין על ידי ערכאת הערעור לפיו הוחלט על ביטול פסק הדין מיום 29/8/11. בית המשפט המחוזי קבע, בין היתר, כי הכספים שהועברו היו הלוואת בעלים ולא השקעה. עוד נקבע כי מאחר ומדובר בהלוואה, הרי שעומדת לתובע זכות עצמאית, ללא תלות וקשר להיותו בעל מניות בחברה, לכך שההלוואה תוחזר לו. 3. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי ההליך יוחזר לבית משפט זה על מנת שינתן פסק דין חדש שבו יקבעו הממצאים הנדרשים לאור מסקנתו כי מדובר בהלוואת בעלים. עוד נקבע כי יש להכריע בכל הטענות והשאלות הרלוונטיות המתחייבות מן המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים ובכלל זה גם בהתייחס לסכום הנוסף של 20,000 ₪ שהתובע טען שהעביר לנתבעת 2. 4. בדיון שהתקיים ביום 24/10/12 במעמד הצדדים הביעו הצדדים הסכמה להגיש סיכומים חדשים שעל בסיסם יינתן פסק דין. ביום 3/12/12 ניתנה החלטה בהתאם. עמדת התובע 5. לטענת התובע בסיכומיו, עסקינן בהליך שהוכרע על ידי בית המשפט המחוזי אשר קיבל את מלוא טענותיו וקבע כי מדובר בהלוואת בעלים שעל הנתבעים להחזיר לתובע. נטען כי ההליך דנן נועד לשערוך הכספים אותם חייבים הנתבעים, על בסיס קביעות בית המשפט בפסק הדין שניתן ביום 29/8/11 ומכלול הראיות שהוצגו בגלגול הראשון של ההליך. התובע הפנה להחלטת בית המשפט מיום 24/10/12 שם נדחתה בקשת הנתבעים להרחיב את הדיון תוך העלאת טענות חדשות. נטען כי מדובר בתביעה כספית, כאשר סכום התביעה המקורי הינו על סך 519,709 ₪ המורכבים מקרן של 87,999 ₪, הפרשי הצמדה בסך של 223,449 ₪ וריבית בסך של 208,261 ₪. נטען שסכומי הקרן מורכבים מהלוואה לנתבעת 1 בסך של 67,999 ₪ המורכבים מסך של 8,333 ₪ X3 בין 2/9/90-2/11/90, סך של 18,000 ₪ מיום 1/6/88 וסך של 25,000 ₪ מיום 8/7/90. בנוסף, נטען שהתובע הלווה לנתבעת 2 סך של כ-20,000 ₪. נטען שבהתאם לקביעת בית המשפט אין מחלוקת שהתובע הלווה סך של 67,999 ₪ (סעיף 52 לפסק הדין). עוד נטען שבית המשפט קיבל את עדות הנתבע 7 וקבע בפסק הדין כי בנוסף לסכומים הנקובים העביר התובע סך של 49,999 ₪ לנתבעים (סעיף 52 לפסק הדין). 6. באשר לסך של 20,000 ₪ נטען שהתובע העביר סך של 20,000 ₪ כהלוואה לנתבעת 2 וצורפה קבלה. נטען שבית המשפט התייחס לכך מפורשות בפסק הדין (סעיף 55) שם נקבע כי במכתב החברה יש יותר מרמז לכך שהתובע הלווה את הסכום כאמור לנתבעת 2. התובע הפנה לעדות הנתבע 7 בתצהיר עדותו הראשית שם הוא אישר שהתובע העביר כספים לנתבעת 2. נטען כי גם לטענת הנתבע 7 העביר התובע לנתבעת 2 לכל הפחות סך של 15,000 ₪. נטען שהנתבעים לא סתרו את טענות התובע בהקשר זה ולא הציגו ראיה לפיה ארבע ההמחאות לא נפרעו ואף לא הציגו דוחות הנהלת חשבונות, כרטסות או דוחות כספיים. 7. באשר לסכום של 25,000 ₪ מיום 8/7/90 נטען כי התובע צירף לתצהיר העדות הראשית מטעמו מכתב אל רואה החשבון של החברה בו פירט הנתבע 7 שכל אחד מבעלי המניות בחברה, ביניהם התובע, העביר סך של 25,000 ₪. נטען כי הנתבעים טענו שהמכתב מזויף ובית המשפט קבע כי קיימת שאלה בנוגע לערכו הראיתי, כי הוא אינו חתום וכי התובע לא הצליח לסתור את הטענה. לטענת התובע, הוא עמד בנטל הראיה שעבר לנתבעת. נטען שהיה על הנתבעות להציג בפני בית המשפט דוחות כספיים של החברות הנתבעות אך הן נמנעו מכך. נטען כי חרף העובדה כי בידי הנתבעות נמצא מלוא החומר החשבונאי, הוא לא הוצג. לטענת התובע, על הלוואת הבעלים שהעמיד לנתבעת ניתן ללמוד מעדויות הצדדים. נטען כי הנתבעים מודים באופן מפורש שהתובע העביר כספים לנתבעת כפי שהתחייב וכעולה מהפרוטוקולים של הנתבעת 3 שצורפו לתצהיריהם. התובע הפנה בהקשר זה לעדות הנתבע 5 ממנה עולה כי התובע הלווה לנתבעת כספים במסגרת החלטות שהתקבלו בנתבעת (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 28 ואילך). 8. לטענת התובע, מתקיימת במקרה דנן דוקטרינת "הודאה והודחה" היות והנתבעות הודו במרבית רכיבי תביעתו ומכאן נטל הראיה לסתור את טענותיו עובר אליהן(רע"א 3592/01 עזבון המנוח סימן טוב מנשה נ' אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד, נה (5), 193). התובע פירט את התאריכים הקובעים בהם נתן את ההלוואות לנתבעות. עמדת הנתבעים 1-6 9. הנתבעים 1-6 בסיכומיהם טענו שיש להורות על דחיית התביעה היות והתובע לא הוכיח קיומן של עילות תביעה כנגדם. נטען כי התובע נכשל בהוכחת טענותיו כי מדובר בהלוואת בעלים ולא הרים את נטל ההוכחה, שעה בה הוא הפר את התחייבויותיו החוזיות כלפיהם בצורה בוטה. נטען שאביו של התובע התנגד לויתור על דמי השכירות, כי התובע לא השקיע בחברות בהתאם להתחייבויותיו ונטש את החברות בשל הליכי כינוס נכסים כנגד חברה שהיתה בבעלותו והליכי פשיטת רגל כנגדו. 10. באשר לחתימת הסכם העברת המניות לתובע מיום 16/11/89 נטען כי בין הנתבע 7, הנתבע 3, הנתבע 5 והתובע נערכו הסכמים ביום 16/11/89 ביחס לנתבעות 1-3 במסגרתם קבעו הצדדים שתמורת הקצאה של 25% ממניות אגרימה וגעש לתובע ולאביו, יוותרו התובע ואביו על דמי שכירות בנכס ויוסיפו השקעה בחברות. נטען כי נקבע שתמורת המניות על התובע לוותר על דמי שכירות לתקופה של 4 שנים ובנוסף להשקיע בכל אחת מהחברות סכום של 28,000$ שהיה שווה לסכום של 56,000 ₪. נטען שהמניות הועברו לתובע לאחר עריכת ההסכמים ביום 16/11/89. 11. באשר להסכם השכירות שנחתם בשנת 1989 נטען כי ביום 15/1/89 נחתם הסכם בין התובע לאגרימה וגעש לפיו הם ישפצו את הנכס ובתמורה לא ישלמו דמי שכירות למשך שנתיים. נטען שהנתבעים השקיעו בשיפוץ סך של 164,931 ₪ בהתאם לדו"ח מיום 12/5/83. נטען ששווי שנתיים שכירות היה 88,733 ₪. לטענת הנתבעים, על אף שהסכם השכירות הטיב עם התובע הוא הפר את ההסכם שעה בה הודיע להם כי אביו אינו מאשר את העסקה והיה עליהם לשאת בתשלום דמי השכירות חרף השקעתם. נטען שדובר בתרגיל מחושב של התובע ואביו וכי הנתבעים 1-7 היו בגדר "שבויים" לאחר השקעתם בנכס. נטען שכפשרה הוחלט להסכים לשלם 2$ למ"ר כעולה מפרוטוקול של חברת אגרימה מיום 8/3/89 וכי בשל הפרה זו נאלצו הנתבעים לשלם סך נוסף של 44,366 ₪. 12. באשר לתשלום בסך 18,000 ₪ שלגביו טוען התובע שהוא היווה חלק מהסכום של 56,000 ₪ שהיו אמורים להיות משולמים על ידו נטען כי מדובר בהשקעת בעלים ולא בהלוואת בעלים. נטען כי גם לו יקבע בית המשפט כי מדובר בהלוואת בעלים, הרי שבהתאם לסעיף 6 להסכם העברת המניות, כספים שניתנו על ידי התובע ושאר בעלי המניות הוצמדו למניותיהם ולכן עם העברת המניות הועברו זכויותיו בגין כספים אלה. נטען שאם התובע היה מבקש את החזר סכום זה לפני עזיבתו את החברה, הרי שבהתאם לסעיף מניותיו היו מדוללות ובעלותו היתה קטנה. עוד נטען שלאחר שהתובע כשל מלעמוד בתשלום סכום הרכישה, נחתם בין הצדדים נספח להעברת מניות בו נכתב מפורשות שכיוון שתמורת המניות שנקבעה בהסכם מיום 16/11/89 טרם שולמה במלואה על ידי התובע, הרי שבנוסף לשימוש בנכס תוכל אגרימה לעשות שימוש של שנתיים נוספות. עוד צוין כי דמי השכירות היו אמורים להשלים את התחייבויות התובע לרכישת המניות. נטען שכיוון שהסכום היחיד אותו היה על התובע לשלם הוא 56,000 ₪ וכאמור לא שולמה תמורת המניות במלואה, סכום זה אמור היה להיות משולם תמורת המניות כחלק מסכום רכישת המניות ולכן הוא אינו הלוואה אלא השקעה. נטען שהוכחה לכך ניתן בהסכם בין הצדדים שכיוון שהתובע לא שילם את התמורה למניותיו, הוא ייתן שכירות נוספת בנכס חינם. 13. באשר לשלושת התשלומים בסך 8,333 ₪ נטען כי מדובר בהשקעת בעלים. נטען שבכרטסת שצירף התובע בה נרשמים הסכומים המשולמים על ידיו, נכתב מפורשות שזו השקעת בעלים וכך גם בפרוטוקול מיום 8/7/90. 14. באשר לסך של 25,000 ₪ נטען כי הסכום כלל לא שולם לנתבעים והתובע לא הוכיח כי אכן שולם. נטען כי טענות התובע מבוססות על מכתבו של הנתבע 7 לרו"ח מיום 10/7/90 המציין כי סכומים אלו הועברו לחשבון בנק לאומי. עוד נטען שתשלום זה אינו מופיע בכרטסת הנהלת חשבונות, אותה הגיש התובע עצמו כנספח לתביעתו. נטען כי לא צורפה כל ראיה דוגמת תדפיס חשבון בנק התומך בטענת התובע. נטען שלו היה מדובר בהלוואה, הרי שבעלי המניות לא היו מאפשרים אופציה של רישום כהשקעה ושל שינוי ההון. 15. באשר להוכחת תשלום סך של 20,000 ₪ נטען כי התובע טוען שמדובר בהלוואה שניתנה לנתבעת 2 בעוד הסכומים הנתבעים הם בגין כספים שניתנו לחברת אגרימה- הנתבעת 1. נטען שלא הוכח שהסכום שולם וכי קבלה על תשלומים דחויים אינה מוכיחה את פירעונם בפועל. נטען שלא הוצא תדפיס חשבון בנק המעיד על פדיון השיקים. 16. באשר לטענה לפיה הוברחו 42,500 ₪ מהנתבעת 2 לנתבעת 3 נטען שהתובע מעולם לא הלווה כספים לחברה אלא השקיע בה. עוד נטען כי אין זהות ולא ניתן לזהות בין הכספים שהשקיע התובע בחברות, ככל שהשקיע, לבין שימוש שנעשה בכספים. נטען שהתובע העביר מניותיו בנתבעת 2 ביום 18/9/90 ליאיר רם און. נטען שעם העברת המניות - מעשיה של החברה אינה מעניינו וכי העברת החלפים נעשתה לאחר שהתובע כבר לא היה בעל מניות בחברה ולא זכאי לקבל ממנה דבר. הודגש כי התובע עזב את החברה מבלי שהשקיע את שהתחייב להשקיע. נטען שהתובע היה בעל מניות גם בנתבעת 2 וגם בנתבעת 3. מכאן, אם שימש כבעל מניות בשתי החברות, הוא אינו יכול לטעון שהעברה מחברה אחת לשנייה פוגעת בזכויותיו. למען הזהירות נטען שהתמורה שהתובע קיבל עולה על שווי החלפים שהועברו, בין היתר בכך שהנתבעת 1 לאחר שהתובע כבר לא היה בעל מניות בה, לקחה על עצמה לשלם חובות של הנתבעת 2. עוד נטען כי התובע קיבל מהנתבעת 2 ריהוט משרדי, מחשב, מזגן ושימוש ברכב רנו. בנוסף, התובע השתמש במשך כשנה במשרד ומחסן שהוקמו על ידי הנתבעת 2 לצרכיה של חברה בבעלותו על אף שלא היה זכאי לדבר. נטען שהנתבעות לא התעשרו כתוצאה מהעברת החלפים כאמור והתובע הוא זה שהתעשר על חשבון הנתבעים עת קיבל סך של 90,000 ₪ עבור מניותיו בנתבעת 1, תוך התנערות מאחריות לחובותיהן של החברות ובעוד לא שילם את הכספים שהתחייב לשלמם. עמדת הנתבע 7 בסיכומיו 17. לטענת הנתבע 7 (להלן: הנתבע), התובע מעולם לא טען ואף לא הוכיח שנתן הלוואה אישית לנתבע אלא לנתבעת 1. עוד נטען כי התובע לא טען שהנתבע ערב באופן אישי להחזר הלוואת הבעלים שניתנה לחברה. נטען שאין חולק שמעולם לא נחתם הסכם הלוואה בין התובע לנתבעת 1 ו/או כל חברה אחרת מבין הנתבעות, הן באשר לסכום ההלוואה והן באשר לתנאי החזר ההלוואה (עמ' 17 לפסק הדין שבערעור). לאור זאת נטען כי יש להורות דחיית התביעה כנגד הנתבע באופן אישי בשל העדר יריבות. 18. לטענת הנתבע, בסעיף 7 לכתב הגנתו הוא ציין מפורשות שלא היה מנהל אצל הנתבעות 1-3. נטען כי נטל הראיה להוכיח שהנתבע היה מנהל כאמור, מוטל על התובע אשר לא עמד בו. נטען כי התובע לא הביא ראיה באיזה מועד הועבר ציוד מהנתבעת 1 לנתבעת 2 או 3 והאם העברת הציוד נעשתה ללא בסיס עסקי מסחרי ראוי וכתוצאה ממעשי הנתבע. נטען כי בהעדר הוכחה שהנתבע היה מנהל כאמור, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו. 19. לטענת הנתבע, יש להורות על דחיית התביעה כנגדו באופן אישי לאור תורת "הרמת מסך" היות ולא הוכח כי היה מנהל אצל הנתבעות או מי מהן במועדים הרלוונטיים וממילא אין מקום להחיל עליו חבות כאורגן החברה הנתבעת. עוד נטען שהתובע לא עמד בנטל שנקבע בפסיקה לפיו יש לחייב את הנתבע, רק בגלל היותו מנהל החברה (בין היתר: ע"א 3755/03 שמעון בן חמו נ' טנא נגה שיווק 1981 בע"מ (), ע"א 407/89 צוק בע"מ נ' קאר סקיוריטי, פד"י מח (5),661). נטען כי התובע לא הוכיח שהנתבע החליט על מכירת הציוד ולא הוכיח כי הדבר נעשה בניגוד לדין. נטען כי לא הוכח מתי נעשתה המכירה, נסיבותיה וכי דובר במרמה. 20. באשר לתנאי ההלוואה נטען כי גם לו דובר בהלוואת בעלים כפי שנקבע בפסק הדין בערעור הרי שלא הובאה כל ראיה בנוגע לתנאי החזר ההלוואה. נטען כי התובע אישר שלא נערך הסכם בכתב באשר לתנאי החזר ההלוואה, לא באשר למועד ולא באשר לפירות שתשא ההלוואה. נטען כי מסעיף 11 לפסק הדין בערעור עולה כי התובע עצמו ציפה לקבל את סכום ההלוואה אך ורק בתוספת הצמדה וללא ריבית. נטען כי אם הנתבעת 1 אינה יכולה להחזיר את ההלוואה עקב ניהול עסקיה, הרי שאין לתובע עילה לחייב את הנתבע בהחזר הלוואתו האישית. נטען שהנתבע נתן כספים לחברה באותו אופן כמו התובע ואם מדובר בהלוואת בעלים, הרי שהדין צריך להיות אחיד גם ביחס לכספים שניתנו על ידי הנתבע לחברה. נטען בהקשר זה שאין להעדיף את התובע על פי הנתבע בהתייחס להחזר הכספים על ידי החברה למי שנתן לה כספים לצורך פעילותה העסקית. 21. עוד נטען כי התובע לא הוכיח את מתן ההלוואה לנתבעת 2 בסך של 20,000 ₪. ניתן כי הדבר נקבע בפסק הדין הראשון (סעיף 55) לפיו לא נמצאה ראיה ו/או הוכחה פוזיטיבית וחותכת לכך ויש להורות על דחיית הטענה. עמדת התובע בסיכומי תשובה מטעמו 22. לטענת התובע, הנתבעים 1-6 הרחיבו חזית והעלו טענות חדשות בסיכומיהם, שלא עלו בגלגול הקודם. נטען כי הנתבעים מודים שהתובע העביר להם את הסכומים הנתבעים על ידו וכך נקבע בסעיף 6 לפסק הדין מיום 19/9/12 וכן סעיף 52 לפסק הדין מיום 29/8/11. באשר לסכום של 20,000 ₪ נטען כי צורפה על ידי התובע קבלה והנתבעים לא הביאו בדל ראיה הסותרת את טענתו לפיה 4 ההמחאות המפורטות בקבלה לא נפרעו. נטען כי מלוא החומר החשבונאי נמצא בידי הנתבעות והן לא הציגו דוחות הנהלת חשבונות, כרטסת התובע בספריהן ודוחות כספיים. באשר לסך של 25,000 ₪ נטען כי המכתב אל רואה החשבון של החברה בו הנתבע 7 מפרט כי כל אחד מבעלי המניות בחברה, ביניהם התובע, העבירו סך של 25,000 ₪, מעיד על ביצוע התשלום. נטען כי התובע הציג מסמך והנתבעים, חרף טענתם כי מדובר במסמך מזויף, לא הביאו בדל ראיה לסתירת טענת התובע, על אף שיכלו להציג דוחות כספיים של החברות הנתבעות. דיון 23. בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 19/9/12 קבע מפורשות כי מדובר במקרה דנן בהלוואת בעלים. לפיכך, נקבע כי התיק יוחזר על מנת לשערך ולקבוע את הממצאים הנדרשים לאור המסקנה כי מדובר בהלוואת בעלים. יובהר כי בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי התובע הפך לנושה של הנתבעת 1, שעה בה העניק הלוואת בעלים. בהתאם נקבע כי משכון המניות לצד ג' כשלעצמו, אין בו כדי לפגוע במעמדו העצמאי והנפרד של התובע כנושה הזכאי להחזר ההלוואות שנתן. 24. זה המקום לציין כי טענות הנתבעים לפיהם מדובר בהשקעת בעלים אינן רלוונטיות נוכח קביעתו החד משמעית של בית המשפט המחוזי ואינני מוצא לנכון לדון בהן לגופן (ראה החלטה בפרוטוקול הדיון מיום 24/10/12 שם נקבע כי אין מקום להרחבת הדיון והעלאת טענות חדשות מצד הנתבעים). 25. כפי שקבעתי בסעיף 52 לפסק דיני מיום 29/8/11 יש לראות במסמכים שהוצגו על ידי התובע (סעיף 51 לפסק הדין) הוכחה לכך שהתובע ביצע את התשלומים האמורים: בהתאם לנספח ב' שולם עד ליום 8/7/90 סך של 18,000 ₪, בהתאם לכרטיס הנהלת חשבונות נספח ג' הופקו קבלות עבור תשלומים של שלוש פעמים סך של 8,333 ₪. כפי שציינתי די במסמכים אלו כדי להוות הוכחה לביצוע התשלומים. בנוסף, קבעתי שמתצהירו של הנתבע 7 עולה שהתובע העביר לחברה סך של 49,999 ₪ וכי הנתבעים לא הצליחו לסתור את האמור במסמכים הללו. 26. באשר להעברת סך של כ-20,000 ₪ לנתבעת 2 הוצגה קבלה מטעם התובע. התובע אף טען שממכתב של ב"כ החברה (נספח יב') עולה כי החברה הכירה בחוב בשלב מסויים. בפסק דיני דאז ציינתי כי לא מצאתי שיש במכתב הודאה שהחברה חייבת את הכספים האמורים, אולם יש יותר מרמז לכך (סעיף 55 לפסק הדין). מתצהיר עדות ראשית של הנתבע 7 מיום 30/8/06 עולים הדברים הבאים כדלקמן: "אציין כי בעבר השקיע התובע כספים בחברת אס.פי.אף, אך יודגש כי לא הייתי מנהל בחב' זו ואין לי כל מידע על גובה ההפקדות שהופקדו ע"י התובע, אך על פי המסמכים אותם צירף התובע לתצהירו עולה כי מדובר בהשקעת בעלים ולא בהלוואה וכן מכתבי הדרישה אותם צירף התובע עולה כי השקיע לכל היותר 15,000 ₪ ולא 20,000 ₪ כפי שצוין בקבלה שצורפה לתצהירו" (ההדגשות במקור). ; אכן מעיון בנספחים יא' ו-יב' עולה כי גם לשיטת התובע הוא השקיע סך של 15,000 ₪ בנתבעת 2 ולא 20,000 ₪ כנטען על ידו וכמופיע בקבלה שצורפה על ידו. התובע הציג קבלה מחודש 9/90 לפיה הוא מסר לנתבעת 2 4 המחאות על סך 5,000 ₪ כל אחת לתאריך פירעון 20/10/90, 20/11/90, 20/12/90 ו-20/1/91. הנתבעים העלו טענה לפיה לא הוכח כי ההמחאות נפרעו אך לא הביאו כל ראיה המעידה על העדר הפירעון כאמור. אציין כי מכתב התובע הינו מיום 14/11/91 דהיינו, לאחר מועד פירעון ההמחאות ולפיכך אני מקבל את הנטען בתצהיר הנתבע 7 לפיו דובר בהעברת סך של 15,000 ₪ ולא 20,000 ₪ כנטען. 27. באשר לתשלום סך של 25,000 ₪ כפי שציינתי בפסק דיני (סעיף 51) הרי שמדובר במסמך שאינו חתום ועלתה הטענה לפיה מדובר במסמך שהתובע זייף. כפי שקבעתי, התובע לא הצליח לסתור את הטענה ואין מקום לקבל את טענתו בדבר "הודאה והדחה". לא מצאתי בעדות הנתבעים הודאה כטענתו ועל התובע נטל ההוכחה. התובע יכול היה להביא חוות דעת מומחה בנוגע לטענת הזיוף, אך לא עשה כן. משכך, אין מקום להסתמך על המסמך כראיה לתשלום הסכומים המאוזכרים בו. 28. לאור כל האמור לעיל אני קובע כי התובע הלווה לנתבעים את הסכומים הבאים כדלקמן: סך של 15,000 ₪ לנתבעת 2 כפי שצוין לעיל, וסך של 42,999 ₪ לנתבעת 1 המורכב מסך של 18,000 ₪ וסך של 24,999 ₪ (8,333 ₪ כפול 3). אבהיר כי בפסק דיני דאז ציינתי כי מתצהיר הנתבע 7 עולה שהתובע שילם לנתבעת 1 בפועל סך של 49,999 ₪. אציין כי המדובר בטעות סופר וכי הסכום הנכון הינו 42,999 ₪ כפי שעולה מסעיף 22 לתצהירו (המורכב מתשלום של 18,000 ₪ בצירוף תשלום של 24,999 ₪). 29. אשר על כן, אני מורה כי על הנתבעים לשאת בתשלום סך של 57,999 ₪ (קרן) ביחד ולחוד, בצירוף ריבית כחוק ממועד ההלוואות והפרשי הצמדה החל ממועד הגשת כתב התביעה. על התובע להגיש פסיקתא בהתאם. על הנתבעים 1, 6 ו-7 לשלם כל אחד שכ"ט עו"ד לתובע בסך 3,000 ₪. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 45 ימים. דיני חברותהשקעת בעליםהלוואת בעליםהשקעות