נטען בכתב התביעה כי מששילם הבנק לעובדו הוא זכאי כמיטיב להטבת נזקיו, וזאת אם בהתאם להוראות שונות בחוק הביטוח הלאומי הנ"ל, החוק לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 ולפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. התביעה הוגשה על סך 186,137 ₪. 3. הנתבעת התגוננה בפני התביעה. בלב הגנתה נטען כי אין כל קשר סיבתי בין התאונה הנטענת לבין תקופת אי הכושר בגינה קיבל X שכר מן הבנק. ועוד הגיש הבנק הודעת צד ג' כנגד X. X התגונן בפני ההודעה. 4. ההליכים בתיק היו יגעים, בין השאר לנוכח מו"מ שהתנהל בין ב"כ הצדדים. בסופה של דרך, ובהסכמה, הונחו בפניי תחשיבי נזק ואלו הוגשו בשני מחזורים. בתחשיב הנזק צמצם הבנק תביעתו, כמשוערך ליום הגשת התביעה, לסכום של 73,657 ₪. משלא התקבלה הצעתי לגמר התיק הסכימו ב"כ הצדדים כי יינתן פסק דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. עובר לכך הסכימה הנתבעת למחוק הודעת צד ג' נגד X. סיכומי הטענות הוגשו בשני מחזורים. לאחר מכן, ולבקשת ב"כ הבנק, נדרשתי לפסק דינו של כב' השופט חדיד ב-ת.א. (חי') 25583-01-11 חב' החשמל לישראל בע"מ נ' הפניקס הישראלי ביטוח בע"מ, ובהקשרו הונחו בפניי טיעוני ב"כ הצדדים. בכך לא הסתיימה המסכת. ב"כ הבנק ביקשני להידרש אף לפסק דינה של כב' השופטת לפין-הראל ב-ת.א. (חי') 4971-02-10 חב' החשמל לישראל בע"מ נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ. ב"כ הנתבעת לא מסר התייחסותו לפסק דין זה, חרף החלטתי מיום 7.8.13. 5. הסוגיה האמורה עולה חדשות לבקרים בפני בתי המשפט. דומה שכיום אין עוררין, ככל שעסקינן באשר לדרך החישוב הנאותה, שיש לאמץ את פסקי הדין של כב' השופט סוקול ב-ע"א 11201-01-09 וערעורים אחרים הדר חברה לביטוח בע"מ נ' ריבוע כחול ישראל בע"מ וכן את פסק דינה של כב' סגנית הנשיאה וסרקרוג ב-ע"א 12622-04-09 וערעורים אחרים הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בית החולים "מאיר" כפר סבא. פסק דין אחרון זה אף אושר בהחלטתו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין ב-רע"א 2591/10 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' בית חולים "מאיר". 6. ומשכך, כבסיס לדיון שבפניי יעמוד תחשיב ב"כ הבנק בסיכום טענותיו ובנתון לסוגיות ולהשגות שמועלות על ידי ב"כ הנתבעת. לשאלת השיהוי 7. תאונת הדרכים הנדונה ארעה ביום 17.11.99. בתכוף למועד זה שילם הבנק לX, כנטען, את הסכומים נשוא כתב התביעה. חרף זאת הוגשה התובענה שבפניי רק ביום 22.10.06, דהיינו כחודש טרם התיישנותה. לנוכח כל אלו טוען ב"כ הנתבעת כי דין התביעה דנן להידחות, ומכל מקום כי יש מקום שלא לפסוק לבנק ריבית והפרשי הצמדה, כנדרש על ידו. 8. נהיר לי שאין שחר לעתירה למחוק התביעה על הסף, מטעמי שיהוי. אכן מכלול הנסיבות שבפניי אינו מצביע על כל ראיה של ויתור על זכויות של הבנק, בשלב מן השלבים. הנתבעת אף לא הצביעה על כל נזק ראייתי שנגרם לה כתוצאה מן השיהוי האמור. 9. מנגד, אין לי ספק כי התנהלותו של הבנק בשיהוי האמור, אינה עומדת בפני ביקורת. מכתב התביעה נלמד כי ביום 3.6.04 נשלח מכתב דרישה לנתבעת. מכתב זה נענה במכתב סירוב מנומק ביום 24.6.04. בהמשך נשלח מכתב דרישה נוסף ביום 20.10.05, שלא נענה. לא נמצא לי כל טעם טוב על שום מה מכתב הדרישה נשלח במועד כה מאוחר, לאחר שנולדה עילת התביעה. ומכל מקום, לנוכח התייחסותה של הנתבעת וסירובה להיענות לדרישה, לא נמצא לי כל טעם טוב על שום מה היה מקום לשלוח מכתב דרישה נוסף, ומכל ומקום להגיש התביעה בשיהוי כה רב. 10. ומשאלו הם פני הדברים החלטתי ללכת בדרכו של כב' השופט פרידלנדר, ב-ת.א. (ת"א) 67962/06 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ. הוא סבור היה שלסכומים שפסק יש להוסיף הפרשי הצמדה אך באשר לריבית הוא ראה לפסוק רק 70% הימנה. הוא הטעים כי "אי-פסיקתה של הריבית המלאה נובעת מן השיהוי בהגשת התביעה, ונועדה גם לוודא שהתובעת 1 לא תצא נשכרת מן השיהוי, וגם לבטא את מורת הרוח של הדין ממי שיישן על זכויותיו" (סעיף 39). נסיבות התאונה ותוצאותיה ואי הוכחת תקופת אי הכושר הנטענת 11. התובעת טוענת כי פגיעתו של X הייתה קלה ביותר. היא נסמכת על דוח חקירה שנעשה. כתוצאה מכך, כך החוקר, X התקשר לעו"ד לאחר התאונה וזה יעץ לו להזמין אמבולנס. הגם שפגיעתו של X, כך עולה כנטען מן התיעוד הרפואי, הייתה קלה ביותר, הרי תקופת אי כושר של 78 ימים אינה עומדת בכל יחס שהוא באשר לנסיבות התאונה, קלות הפגיעה והתיעוד הרפואי. בנוסף לכך נטען כי על הבנק להוכיח את תקופת אי הכושר הנטענת על ידי חוות דעת רפואית. משהסתפק ב"כ הבנק בטפסי אישור של המל"ל, לא סגי בכך. 12. שקלתי הטענות האמורות ובדעתי לדחותן. בדומה לשופט פרידלנדר, בפרשת אל על הנ"ל, אף אני סבור כי הבנק, כמוהו כתובעות שבפניו, "נהנות מחזקת תקינות של רשומותיהן... התיעוד שצרפו התובעות מספיק כדי להוות הוכחה לכאורה, ברמה שמעבר למאזן ההסתברות, כי התאונות אומנם התרחשו, כי לנתבעים הנדונים נגרמו בהם נזקי גוף, כי הם היו עובדיהן של התובעות, כי התובעות המשיכו לשלם את שכרם כרגיל וכי נתוני השכר היו כעולה מאותו תיעוד". אף אני נדרשתי לסוגיה זו בפסק דיני ב-ת.א. (חי') 24347/06 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ. רשמתי ש"פשיטא, מקום שהמל"ל מאשר תשלום דמי פגיעה, הוא עושה כן אך על יסוד טעמים רפואיים המשכנעים אותו, בין השאר, הן בהעדר כושרו של הנפגע לעבוד, והן בכך שהעדר כושר זה גם נובע מתאונת עבודה, וגם נובע מסיבה רפואית וקשר סיבתי שלה לפגיעה. אכן, לא נעלם ממני כי אילו היו התובעות מגישות את התביעה כנגד הנתבעת, סביר להניח שהן היו נדרשות להמציא את התיעוד הרפואי גופו. לטעמי הדבר נובע ראש לכל מן הדרישה, בתביעת נזיקין, לאמוד פיצויי נזק המגיעים לניזוקים, אם ככל שעסקינן בנזק לא ממוני, אם ככל שעסקינן בעזרת צד ג' וכל כיו"ב. ככל שעסקינן בתביעת שיבוב של המיטיב, וחרף אופיה הסוברוגטיבי, ניתן בעניין זה להתיר את הרצועה. לצורך הוכחת תשלום השכר בהקשר לתקופת אי כושר המזכה בדמי פגיעה, די לסמוך על אישורי המל"ל. בנסיבות אלה על הנתבעת לבקש לסתור אישורים אלו, ככל שבידה טענה מבוררת בעניין זה" (סעיף 4). 13. הבנק, איפוא, פעל באורח סביר, הן כמעביד סביר והן כמיטיב סביר, בכך ששילם לX את שכרו הרגיל בתקופת אי הכושר האמורה ולא ראה עצמו בן-חורין להעביר תחת שבט ביקורתו את סבירות אישורי אי הכושר שניתנו לX על ידי המל"ל, המוחזקים כתקפים וכשרים על פניהם. מכל מקום, לנוכח הנתונים האמורים, ברי שהנטל רבץ על הנתבעת לשכנע באי הסבירות האמורה, ושמא באמצעות חוות דעת מטעמה. העדר הפסד לבנק כמיטיב בגין ההטבה הנטענת והחובה לשלם דמי פגיעה בלבד 14. הנתבעת מציינת כי לאמיתם של דברים לא נגרם לבנק כל נזק, משעה ששילם לX את מלוא שכרו בגין תקופת העדרותו בת 78 ימים. כך, משום שהתשלומים האמורים נעשו תוך ניצול ימי המחלה שנצברו לזכותו של X. משכך נטען כי הדעת נותנת ששכרו של X שולם לו על ידי הבנק מתוך "בנק ימי המחלה" שנצבר לזכותו, כך שלמעשה שכרו שולם על חשבון פדיון ימי מחלה. ועל כך מבהירה הנתבעת שהבנק ממילא צריך היה לשלם לX את פדיון אותם ימי מחלה, שעה שהיה X פורש מעבודתו. משום כך מנסה הבנק, לשיטת הנתבעת, להתעשר על חשבונה "בשלשלו את תמורת ימי המחלה, שממילא היה עליו לשלם לניזוק לכיסו שלו בין אם נוצלו ובין אם לא נוצלו" (סעיף 5.11 לסיכום הטענות). 15. ומכל מקום, כך ממשיכה הנתבעת, ככל שזכאי הבנק להחזר כלשהו הרי הוא לעניין דמי פגיעה בלבד. שהרי סעיף 95 לחוק הביטוח הלאומי קובע כי "מבוטח שמעבידו משלם דמי ביטוח מופחתים על פי סעיף 343 לא ישולמו לו דמי פגיעה בקשר לפגיעה בעבודה, אך הוא זכאי לתמורת דמי הפגיעה ממעבידו". ומשכך, הרי לנוכח העובדה שמעביד מאושר משלם סכום דמי ביטוח מופחתים בשיעור של 85% מדמי הביטוח שאותם משלם מעביד רגיל, הרי הוא קונה "את הסיכון לתשלום דמי פגיעה ללא השבתם מהמוסד לביטוח לאומי" (סעיף 6.10 לסיכומים הנ"ל). 16. בסיכומיו המשלימים של ב"כ הבנק, ותוך הגנבת ראיות בוטה ונפסדת, הוא מצרף ראיות חדשות ומשמיע טיעונים עובדתיים. וכך מצרף הבנק מפת היעדרות של X המצביעה על כך שימי המחלה הושבו לX, לימים. הדבר נלמד אף מתלושי שכר שהומצאו לנתבעת על ידי הבנק והיו בידה משכבר. אין בדעתי להידרש לטיעון עובדתי זה. אני מתחזק במסקנתי זו לנוכח העובדה שטיעונה המפורש של הנתבעת לעניין ימי המחלה צוין מפורשות בתחשיב הנזק. ומשכך מצפה הייתי שהבנק יעמוד על הצגת הראיות האמורות, טרם שהסכים למתן פסק דין מנומק על יסוד החומר שבתיק, כפי שהוא קיים עובר למתן ההחלטה האמורה. 17. וחרף הנתון האמור, אף בסוגיה זו הדין עם הבנק. ראש לכל מקובלת עליי עמדתו העקרונית של השופט פרידלנדר בפרשת אל על הנ"ל, כי נאה נוהגים המעבידים-המיטיבים שעה שהם שוקדים "לשמור על הרציפות ההשתכרותית של הנפגעים. לא ניתן להפריז ביסודיותה של הטבת-נזקי-גוף זו, שהודות לה נשמרים מטה לחמו וזכויותיו הסוציאליות של הנפגע. זאת ועוד: הטבה יסודית היא זו לנפגע, שהודות לה הוא זוכה בשקט הנפשי השמור למי שיודע כי מטה לחמו וזכויותיו הסוציאליות שמורים לו, על אף הפגיעה" (סעיף 22). 18. ככל שעסקינן בהתנהלותו של הבנק, הרי הוא פעל בדרך העסקים הרגילה. על מנת להראות שלאמיתו של דבר לא נגרם לבנק כל נזק, לנוכח העובדה שממילא הוא אמור היה לשלם לX את פדיון ימי המחלה עם פרישתו, אמורה הייתה הנתבעת דווקא, להרים את הנטל. ובעיקר לשם כך חיוני היה לצרף את X כבעל דין, על מנת שיאמר את דברו, ופשיטא משום כך הגישה הנתבעת הודעת צד ג' כנגדו. ואולם כשם שהודעת צד ג' זו הוגשה הרי לימים, ובטובתה וביוזמתה של הנתבעת, היא נמחקה. לא נמצא לי כל טעם טוב על שום מה הנתבעת נהגה כך, ואין לי אלא להסיק שהיא הגיעה למסקנה, כמבואר בסיכומי ההשלמה של ב"כ הבנק, שX לא פוצה על ידי הנתבעת, בתביעת הנזיקין שהוא הגיש כנגדה, בגין ראש נזק זה באופן שהנתבעת אינה חשופה לסכנת תשלומי-כפל בעילה זו. 19. וככל שעסקינן בטענה "המצמצמת" באשר לחובתו של הבנק לשלם אך "דמי פגיעה", השקפה זו אינה מתיישבת כל עיקר עם הפרשנות המרחיבה של בתי המשפט לערכאותיהם. אף בעניין זה אני מאמץ את גישתו של השופט פרידלנדר על פיה "שיקולי מדיניות של עידוד מיטיבים והטבות מצדיקים פרשנות מרחיבה, הגורסת תחולה חלופית של הסדרים מקבילים בדבר השבה למיטיבים, ולא תחולה דווקנית של ההסדרים המצמצמים דווקא" (סעיף 17). סוף דבר 20. לנוכח כל אלו בדעתי להיענות לתביעה, כפי שצומצמה בסיכום טענות ב"כ התובעת לכדי סך של 38,208 ₪. אימצתי את מרבית טענות הבנק, למעט בשאלת הריבית ואף זאת במיעוטה. מנגד לא שבעתי נחת מהסגנון המשתלח של ב"כ הבנק, כפי שמתואר כהלכה בסיכומי התשובה מטעם ב"כ הנתבעת, והגנבת הראיות כמבואר. רק מן הטעם האמור אפחית באופן משמעותי מפסיקת ההוצאות, כמקובל אצלי. 21. לפיכך הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 38,208 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום 17.11.99 ועד מועד התשלום המלא בפועל, ובצירוף 70% מן הריבית הרגילה לפי כל דין מן היום האמור ואילך. עוד הנני מחייב באגרת תביעה היחסית לסכום הזכייה ושכ"ט עו"ד בסך 4,000 ₪ בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. הסכומים האמורים ישולמו לידיו הנאמנות של ב"כ התובע תוך 30 יום מיום המצאת פסק דיני זה. בנקשאלות משפטיותהטבת נזקי גוף