האם יש מקום לחיובו של הנתבע כערב לשטר חוב ? זוהי השאלה לפתחו של תיק זה. השטר נשוא התביעה הינו שטר חוב על סך 500,000 ₪ שנערך לפקודת התובע, עליו חתום לכאורה הנתבע 1 כחייב עיקרי והנתבע 2 כערב. על פי הרשום בשטר הוא הוצא ביום 1.1.2000 ומועד פרעונו 1.1.2005. הגירסאות 2. לגירסת התובע ניתן שטר החוב להבטחת פרעונה של הלוואה על סך 500,000 ₪ שניתנה על ידי התובע לנתבע 1 אף היא ביום 1.1.2000 (ר' סעיפים 7-6 לתצהיר התובע). במסגרת ההתנגדות לביצוע השטר הכחישו שני הנתבעים את חתימותיהם על השטר שכן לגירסתם במועד שבו לכאורה הוצא השטר, 1.1.2000, לא היתה היכרות בינם לבין עצמם, הנתבע 2 כלל לא הכיר את התובע ובאותו מועד גם לא ניתנה כל הלוואה על ידי התובע לנתבע 1. לגירסת הנתבעים חתמו שניהם, הנתבע 1 כחייב והנתבע 2 כערב, על שטר חוב ריק מספר שנים מאוחר יותר, בשנת 2003, וככל שהשטר נשוא התביעה הוא השטר עליו חתמו, אזי הפרטים מולאו על ידי התובע ללא הרשאה (ר' סעיפים 6-2, 9, 11 לתצהיר הנתבע 2; סעיפים 4, 7-6 לתצהיר הנתבע 1). החתימה 3. לנוכח הכחשת הנתבעים את חתימותיהם על השטר נשוא התביעה מונתה המומחית לכתבי יד, הגב' איה שוחט, כמומחית מטעם בית המשפט. על פי חוות דעתה "..קיימת סבירות גבוהה שחתימת עושה השטר שבמחלוקת נכתבה על ידי כותב הדוגמאות אלכסנדר טרנובסקי (הנתבע 1 - ש.ר.). מאחר ולא היה ברשותי להשוואה דוגמאות חתימה באקראי מהזמן שבסמוך לכתיבת שטר החוב שבמחלוקת, למעט חתימה אחת, לא אוכל לחוות דעה וודאית". ככל הנוגע לנתבע 2 ציינה בחוות הדעת כי "ב. מסקנתי היא כי קיימת אפשרות שחתימת ערב מס' 1 שבמחלוקת נכתבה על ידי כותב הדוגמאות מיכאל גלמונט. ג. החתימה שבמחלוקת הינה חתימה קצרה ופשוטה, כמות תכונות הכתיבה בה מועטה, והתכונות המועטות שקיימות בה הינן תכונות כתיבה שגרתיות. לכן לא אוכל לחוות דעה החלטית יותר לגביה". 4. לטענת ב"כ התובע מחוות הדעת שניתנה על ידי המומחית ומעדותו של הנתבע 2 עולה כי חתימתו של הנתבע 2 על השטר אינה מזוייפת. לטענת ב"כ הנתבע 2 לא ניתן לראות בחוות דעת המומחית מטעם בית המשפט אישור לאותנטיות החתימה וזו לא הוכחה. סבורה אני כפי שיפורט להלן כי הדין בעניין זה עם התובע וכי הוכחה במידה מספקת חתימתו של הנתבע 2 על השטר. 5. בעדותה הסבירה המומחית כי בבדיקת התאמה בין חתימה שבמחלוקת לבין דוגמאות חתימה קיימת סקלה של דרגות זהות כאשר נמצאת התאמה בין החתימות. במקביל קיימת סקלה של דרגות אי זהות כאשר אין התאמה בין כתבי היד הנבדקים. בסקלה הראשונה, היא סקלת ההתאמה, הדרגות במדרג יורד הן "זהוי וודאי", "קרוב לוודאי", "סביר מאוד או סבירות גבוהה", והדרגה האחרונה היא דרגה של "אפשרות" (ר' עמ' 8, שורות 29-24). דרגה אחרונה זו היא שנקבעה בחוות הדעת כמידת ההתאמה בעניינו של הנתבע 2. דרגה זו שהיא הנמוכה מבין דרגות ההתאמה, משמעותה עדיין כי יותר סביר שהחתימה שבמחלוקת נכתבה על ידי כותב הדוגמאות מהמסקנה ההפוכה (ר' עדותה של המומחית בעמ' 8, שורות 9-7). בתשובה לשאלה העידה המומחית כי אמנם על פי דרגה זו קיימים יותר משני אנשים שדוגמאות חתימותיהם יקיימו את אותן תכונות התאמה, אך כשנשאלה לגבי אלף אנשים השיבה "לא יודעת. לדעתי זה נשמע הרבה, אני מתארת לעצמי פחות..." (עמ' 8, שורה 2). 6. מגרסתו של הנתבע 2 שהובאה במסגרת ההתנגדות לביצוע שטר עולה כי הכחשתו את היותו חתום על השטר נובעת מכך שלגרסתו אין זה אפשרי כי במועד בו לכאורה הוצא ונחתם השטר, הוא אכן חתם עליו. אותה עת לגירסתו כאמור כלל לא הכיר את התובע ואת הנתבע 1, לא התגורר בכתובת המופיעה על השטר, ואף היה חייל בשירות סדיר שאין זה מתקבל על הדעת כי היה חותם על שטר כאמור. בתצהיר שנלווה להתנגדות הוא מציין כאמור כי חתם על שטר ריק מספר שנים מאוחר יותר. בדיון העיד כי חתם על שני שטרות ריקים, אך כאמור לא בשנת 2000 אלא מספר שנים מאוחר יותר (ר' עמ' 30, שורות 19-18). הנתבע 2 עומת בדיון עם שני שטרי חוב נוספים שנעשו לכאורה לפקודת התובע בשנת 2004 והחתומים לכאורה על ידי הנתבע 1 כעושה השטר ועל ידו כערב, והעיד כי החתימות על שטרות אלו מאוד דומים לחתימתו (ר' עמ 29, שורות 19-7). עם זאת התעקש כי הגם שהחתימה על השטר נשוא התביעה דומה מאוד לחתימתו, אין זו חתימתו (ר' עמ' 30, שורות 16-3). התובע עצמו העיד בדיון כי השטר נשוא התביעה למעשה נכתב אחרי ינואר 2000 (ר' עמ' 10, שורות 16-15). ככל הנוגע לנתבע 2 העיד כי "מיכאל כערב חתם יותר מאוחר כערב להלוואה הזאת. הוא לא חתם ב 1.1.2000 אלא יותר מאוחר...". (ר' עמ' 15, שורות 9-8). כשנשאל "אתה זוכר מתי באיזה שנה זה היה?" השיב "בשנים הראשונות שהוא לקח הלוואה". ולשאלה "כמה שנים אחרי זה?" השיב "אני לא זוכר". לשאלה "בערך? שנתיים, שלוש, יותר?" השיב "לא זוכר" (ר' עמ' 15, שורות 20-15). 7. לנוכח חוות דעת המומחית ועדויות התובע והנתבע 2 סבורה אני כי הוכח במידה מספקת כי השטר נשוא התביעה נושא את חתימתו של הנתבע 2. ראשית, כעולה מעדותה של המומחית המוסכמת, יותר סביר כי החתימה על השטר נשוא התביעה היא חתימת הנתבע מאשר לא. שנית, הנתבע אישר בעדותו כי החתימה דומה לחתימתו וכי חתם על שטרי חוב לפקודת התובע, גם אם בשנים מאוחרות יותר. עדותו כי דווקא השטר נשוא התביעה אינו זה שנחתם על ידו אינה משכנעת ואינה נתמכת בהסבר כלשהוא למעט זה המופיע בתצהירו התומך בהתנגדות לביצוע השטר. קרי, כי לאור פרטי השטר ובמיוחד שנת הוצאתו, אין זה סביר כי נחתם על ידו. ואולם, לנוכח עדותו של התובע כי השטר נחתם למעשה על ידי הנתבע 2 מספר שנים מאוחר מהתאריך הנקוב בו, סבורה אני כי הוכח במידה מספקת כי החתימה על השטר היא חתימת הנתבע 2. שטר החוב וההלוואה 8. לגרסת התובע בתצהירו ניתן שטר החוב נשוא התביעה להבטחת הלוואה על סך 500,000₪ אותה קיבל הנתבע 1 מאת התובע ביום 1.1.2000 על פי הסכם מאותו היום. הלוואה אשר אותה התחייב להחזיר עד ליום 1.1.2007 (ר' סעיף 6 לתצהיר התובע). הסכם ההלוואה צורף לתצהיר התובע (נספח א'). בהתאם לסעיף 3 להסכם ההלוואה עתידה הייתה ההלוואה להיפרע בתשלומים חודשיים בני 16,785₪ כל אחד וזאת עד ליום 1.1.2007. עם זאת, שטר החוב שלכאורה ניתן להבטחת פירעון אותה הלוואה נושא תאריך פירעון של 1.1.2005. קרי, מוקדם מהתאריך המיועד לפרעון ההלוואה. כמפורט קודם לכן, במהלך עדותו אישר התובע כי השטר הוצא לא בתאריך הנקוב בו 1.1.2000 אלא מאוחר יותר, לעדותו לבקשת הנתבע 1, הגם שלא זכר מתי (ר' עמ' 10, שורות 17-15). לנוכח אי ההתאמות בין המועד הנקוב של הוצאת השטר והמועד בו אכן הוצא, בין המועד הנקוב לפרעונו של השטר לבין המועד הקבוע לפרעון ההלוואה שלכאורה להבטחתה ניתן, אין בידי לקבל את גירסת התובע ולפיה ניתן שטר החוב להבטחת הלוואה בסך של 500,000 ₪ אותה נתן התובע לנתבע 1 בשנת 2000. 9. לטענת ב"כ התובע אין באי ההתאמות האמורות כדי לפסול את השטר ואין חובה כי סכום השטר יהא מתאים לסכום הנקוב במסמך אחר, כבענייננו מסמך ההלוואה, שכן השטר יוצר עילה עצמאית. אין בידי לקבל טענה זו. שטר החוב נשוא התביעה הוא שטר בטחון שניתן לפרעו בהתקיים התנאי שלהבטחתו ניתן (ר' ש. לרנר, דיני שטרות (מהד' 2, 2007), בעמ' 313-310). ככלל הנטל להוכיח כי השטר הוא על תנאי וכי התנאי לא התקיים הוא על הנתבע ( ר' סעיף 20(ג) לפקודת השטרות; ע"א 4848/91 הכונס הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה בע"מ (בפירוק נ. פורשה בע"מ פ"ד נא(1) 874, בעמ' 879; ע"א 1794/09 אלומיניום החזקות בע"מ נ. דוד אפל, פיסקה 18). בענייננו גרסת התובע היא כי השטר נועד להבטחתה של הלוואה, כך שהתקיימותו של התנאי הראשון עולה מגרסת התובע עצמו. אשר להוכחת הדרישה השנייה כי התנאי לא התקיים, אף זאת הוכח במידה מספקת, מגרסת התובע עצמו. השטר הוגש לביצוע בשנת 2006. ההלוואה שלהבטחתה ניתן, כך לגרסת התובע עצמו, עתידה היתה להיפרע על פי האמור בה רק בשנת 2007. משמע, אפילו לגירסת התובע במועד בו הוגשה התביעה השטרית, לא התקיים התנאי להתגבשות העילה השטרית. קרי, אי פרעון ההלוואה. למעלה מן הצורך יצויין כי משדחיתי את גירסת התובע בדבר הקשר בין שטר החוב לבין ההלוואה אותה נתן לגירסתו בשנת 2000, נשמט גם הבסיס להטלת נטל כלשהוא על הנתבע להוכחת פרעונה של אותה הלוואה. יש אפוא מקום לדחיית התביעה על פי גירסת התובע עצמו. 10. לטענת ב"כ התובע די בכך שיוכח כי במהלך השנים נתן התובע לנתבע הלוואות בסכום העולה על 500,000₪ על מנת שהתביעה על בסיס השטר תתקבל. אף טענה זו אין בידי לקבל. על פי תצהירו ועדותו של התובע הוא נתן לנתבע 1 במהלך השנים שבין 1999 ועד להגשת התביעה הלוואות בששה מועדים שונים בסכומי קרן של 650,000₪ (ר' סעיף 10 לתצהיר; עמ' 16, שורות 28-31). בתמיכה לעובדת מתן ההלוואות לנתבע 1 צירף התובע לתצהירו מקבץ שיקים לפקודת הנתבע 1 שהועברו לתובע לכאורה על חשבון פרעון החוב, תלושי שכר ודוחו"ת מע"מ שהועברו אליו לגירסתו על ידי הנתבע 1 להוכחת כושר ההחזר שלו בטרם מתן ההלוואות, ואף דף בכתב יד של הנתבע 1 לגירסתו ככל הנוגע לתשלום חודשי. אף לא אחד מהמסמכים האמורים תומך בעובדת קיומה של הלוואה בסך 500,000 ₪ דוקא. השיקים הם בסכומים קטנים של מאות שקלים חדשים ואילו הדף שנטען כי הוא בכתב ידו של הנתבע מתייחס להחזר כולל של 1,884,000 ₪ (ר' סעיף 8(א) לתצהיר). במהלך הדיון הוצג הסכם הלוואה משנת 2001, אף הוא בין התובע לנתבע 1 על סך 1,209,000 ₪ (נ/1). עוד הוצגו שני שטרי חוב, האחד על סך 287,000 ₪ מיום 1.1.2004 והשני מיום 1.8.2004 על סך 1,280,000 ₪ (נ/2). הנתבע 1 העיד בדיון כי לווה אך סכומים קטנים מאת התובע במהלך השנים. תהא האמת אשר תהא ככל הנוגע להיקף ההלוואות שנתן התובע לנתבע 1 במהלך השנים, לא די שיוכיח התובע כי סכומן עולה על שטר החוב על מנת שיהא האחרון אכיף כלפי הנתבע. שטר החוב הינו כאמור שטר בטחון על תנאי. גם לגירסת התובע ניתן השטר להבטחת פרעונה של הלוואה, שניתנה. גם אם ניתנו במהלך השנים הלוואות בסכום השטר, לא את אלו נועד השטר להבטיח כך גם לגירסת התובע עצמו אלא הלוואה בסכום זה, שניתנה כך לגירסתו בשנת 2000. משנשמט הבסיס לגירסא אחרונה זו, לא ניתן לקשור, בהיעדר גירסא בעניין זה, בין שטר החוב להלוואות אחרות, יהא סכומן אשר יהא. 9. למעלה מן הצורך יצוין כי אם אקבל את גרסת הנתבע 2 ככל הנוגע לשטר החוב אז וודאי דין התביעה להידחות. הנתבע 2 מציין כאמור בתצהירו שנלווה להתנגדות לביצוע שטר כי בסוף שנת 2003 חתם על שטר חוב ריק בגין הלוואה שביקש הנתבע 1 מאת התובע (ר' סעיף 9). בעדותו ציין כי מדובר היה בהלוואה על סך 50,000 ₪ לה מוכן היה לערוב ואשר הנתבע 1 מסר לו כי בסופו של יום לא ניטלה (עמ' 29, שורות 6-2; עמ' 30, שורה 30 - עמ' 31, שורה 5). עוד ציין כי הנתבע 1 אמר לו כי מסר את השיק אשר אותו קיבל מהתובע בסכום ההלוואה ואשר אותו לא פדה לבסוף, לעורך דינו. לשאלת ב"כ התובע השיב כי מדובר בעורך הדין המייצג אותו בהליך הנוכחי (עמ' 31, שורות 11-7). בעקבות זאת הוגש במהלך החקירה החוזרת על ידי ב"כ הנתבע 2 שיק מקורי על סך 50,000 ₪ המשוך על ידי התובע לפקודת הנתבע 1 (נ/3). בעקבות ההגשה השלים התובע את עדותו והעיד כי "השיק הזה כמה שזכור לי שהיה צריך להציג למישהוא שהוא מקבל את הכסף של ההלוואה, אחת מההלוואות, ואמרתי לו אל תפקיד את השיק הזה. אביא לך מזומן. המזומן הבאתי אבל השיק נשאר אצלו, לא לקחתי אותו בחזרה..." (ר' עמ' 32, שורות 11-8). לגירסת הנתבע 2, השטר שמסר היה כאמור שטר ריק שנמסר להבטחתה של הלוואה בסך 50,000 ₪. לגירסא זו יש תמיכה בדמות השיק שהוצג, ואשר התובע לא הכחיש את האותנטיות שלו וכעולה מכך את קיומה של הלוואה בסכום זה. בין שההלוואה לא ניתנה לבסוף כגרסת הנתבע, ובין שניתנה אך במזומן כגרסת התובע, השטר שניתנה להבטחתה על פי גרסת הנתבע היה שטר ריק. צודק ב"כ התובע בטענתו כי הוראת סעיף 19(א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] יוצרת חזקה ולפיה המחזיק בשטר קיבל הרשאה להשלים את החסר. עם זאת, ההלכה היא כי יש למלא את השטר "בדיוק לפי ההרשאה שניתנה", כאשר חריגה מההרשאה גוררת את אי אכיפתו של השטר להוציא כלפי אוחז כשורה (ר' ע"א 258/66 מנשה עקריב נ. אברהם פריספין ואח' ; ע"א 640/73 גלבנק נ. גילאי ואח'; ע"א 2688/91 רפופורט נ. רוט; ש. לרנר, דיני שטרות, לעיל, בעמ' 168). אם חרג המחזיק שטר מההרשאה שניתנה לו, לא יהא השטר אכיף כנגד נותן ההרשאה, אף לא בהתאם להרשאה שכן ניתנה. בענייננו, לגירסת הנתבע ניתנה הרשאה למילוי השטר בסך של 50,000 ₪. משמילא התובע את הסכום של 500,000 ₪ אין השטר אכיף כלפי הנתבע לא בגובה של 500,000 ₪ שכן לכך לא ניתנה הרשאה ולא בגובה של 50,000 ₪ שכן מולא השטר בחריגה מההרשאה. נמצא כי על פי גירסת הנתבע דין התביעה ודאי להידחות. התוצאה היא שהתביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. בשים לב לכך שדחיתי את טענת הנתבע בדבר אי חתימתו על השטר רואה אני לנכון לפסוק הוצאות על הצד הנמוך. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5000 ₪. שטר חובשאלות משפטיותחובשטר