תביעה לתשלום דמי ארנונה ואגרת מים

תביעה לתשלום דמי ארנונה ואגרת מים, לשנים 1998-2006, בסכום של 82,256 ₪, שהוגשה על-ידי עיריית בני-ברק (להלן: "העירייה"), כנגד שלושה נתבעים. עילת התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 (להלן: "אברמוביץ"), מבוססת על היותם שוכרים בנכס ברחוב מינץ 15 בבני-ברק (להלן: "הנכס") ואילו כלפי הנתבע 3 (להלן: "אייזנברג"), מכוח היותו בעליו של הנכס. טענות סף: טענות הסף שהועלו בסיכומים, בעניין ההתיישנות והעדר היריבות נדונו על-ידי בית-המשפט והוכרעו בהחלטה מיום 14.10.09. בית המשפט קבע, כי לגבי אברמוביץ' קיימת התיישנות לגבי כל חוב שנוצר לפני יום 26.03.99 ואילו טענת העדר היריבות, נדחתה. לגבי אייזנברג נקבע, כי החוב שקדם ל- 15.07.01 התיישן, בהתאם הורה בית-המשפט על הקטנת סכום התביעה כנגד אייזנברג. טענה נוספת, בעלת גוון של טענת סף הועלתה על-ידי אייזנברג, הטוען לדחיית התביעה ללא צורך בשמיעת ראיות. בדבריו מסתמך הלה, על מה שהוא מכנה "הודאת בעל דין". כוונתו למוצג 10, שנערך על-ידי העירייה ביום 08.04.08, המהווה אישור להעברת זכויות אצל רשם המקרקעין, הניתן כאישור לתשלום החובות לעירייה, למועד עריכתו. אלא שאין המדובר בהנחה חלוטה, נוכח ההסתייגות הכלולה במוצג 10 ומנוסחת כך: "אישור זה אינו משחרר את בעל הנכס /או המחזיק ו/או מי שהחזיק בו ..., מתשלום חוב שהיה רובץ על הנכס בזמן מתן אישור זה, בנסיבות כדלקמן: חוב אשר לא נתגלה מכל סיבה שהיא ו/או לא נדרש מהמבקש, ולכן לא שולם על ידו בזמן מתן האישור. חוב אשר על פי דין לא ניתן לדרוש מהבנק, אולם ניתן לדרוש מ"גורם אחר". לניכחה, אין מקום להיענות לבקשה וזו נדחית. מכאן, לגופי הדברים: אברמוביץ טוענים, כי אין הם צריכים לשאת בחוב, הואיל והחזיקו בנכס משך שנה אחת בלבד (01.09.97-31.08.99). בסיומה, הודיעו לעירייה על סיום החזקתם ופרעו את מלוא חוב לתקופה זו. אייזנברג טוען, כי אין הוא חב בתשלומי המים והארנונה, הואיל והנכס היה מושכר לאחרים במשך כל התקופה והעירייה סירבה לבקשתו לשינוי שם מחזיק. לטענת העירייה, לא נמסרו אצלה הודעות שינוי מחזיק, לא מטעם אייזנברג ואף לא מטעם אברמוביץ'. דיון בטענות הצדדים: החובה לשאת בתשלום הארנונה חלה על ה"מחזיק" בנכס, הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס (סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), תשנ"ג - 1992). סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). סעיף 325 לפקודה קובע כך: "חדל אדם ביום מן הימים להיות בעלם או מחזיקם של קרקע או של בנין שהוא חב עליהם בארנונה לפי הוראות הפקודה, ימסור הוא או נציגו הודעה על כך בכתב לעיריה ולאחר מכן לא יהיה חייב בשיעורי ארנונה נוספים; אין האמור גורע מחבותו בשיעורי הארנונה המגיעים מלפני מסירת ההודעה." סעיף 326 לפקודה קובע כך: "נעשה אדם בעלו או מחזיקו של נכס שמשתלמת עליו ארנונה, יהא חייב בכל שיעורי הארנונה המגיעים ממנו לאחר שנעשה בעל או מחזיק של הנכס, אלא שאם היתה כאן מכירה או העברה חייבים המוכר או המעביר או נציגיהם - ואם היתה כאן השכרה לתקופה של שנה או יותר, חייבים המשכיר או נציגו למסור לעיריה הודעה על העסקה כאמור, ובה יפרשו שמו של הקונה, הנעבר או השוכר; כל עוד לא ניתנה הודעה כאמור, יהיו המוכר, המעביר או המשכיר חייבים בארנונה שהקונה, הנעבר או השוכר היו חייבים לשלם ולא שילמו; בהשכרה לתקופה הקצרה משנה אחת, יהיה המשכיר חייב בארנונה". ומכאן לענייננו. לפי הראיות שהוצגו בפני (מוצג מספר 1), שכרו אברמוביץ' מאת אייזנברג את הנכס, לתקופה שמיום 01/09/97 ועד ליום 31/08/98. ואולם, בפועל הודה אברמוביץ' בחקירתו, כי התגורר בנכס משך תקופה ארוכה יותר. תחילה, אמר כי "אולי הייתי 15 חודשים" (פרוטוקול מיום 27.11.12, עמ' 13, שורה 10). בהמשך טען, כי "יכול להיות שאמרתי לו שאגור עוד שנתיים, אבל מקסימום גרנו שם 14 חודש" (שם, שם, שורה 15). בהמשך, הודה כי "זה היה שנה פלוס חודשיים או שלושה" (שם, עמ' 15, שורה 24). מכאן, כי גרסתו של אברמוביץ, לפיה החזיק בנכס לתקופה של שנה בלבד, נסתרת מתוך עדותו ואיננה אמינה. לפיכך, לא מצאתי, כי ניתן ליתן בה אמון ולבסס על גביה ממצא עובדתי. בנקודה זו, יש להעדיף את עדותו של אייזנברג, שלא הופרכה, לפיה החזיקו אברמוביץ בנכס, לתקופה של שנתיים. הגם שאין הוא נוקב במועד ספציפי לסיום התקופה, אקבע, כי אברמוביץ' החזיקו בנכס לתקופה שמיום 01.09.97 ועד ליום 31.08.99. ממועד זה ואילך, יש לראות באייזנברג כמחזיק בנכס, אלא אם יוכיח שאחרים החזיקו במקומו וכי נמסרה על כך הודעה לעירייה. אייזנברג הציג שני מוצגים (5 ו- 8), המלמדים על קיומם של שוכרים בנכס, בחלק מהתקופה ואולם, אישר, כי אין בידיו אסמכתא המוכיחה את טענתו בעניין מסירת הודעה על שינוי מחזיק: "אני לא איש נדל"ן או איש עסקים שמחזיק תיקים בבית. לא ראיתי בזה צורך" (שם, עמ' 14, שורות 4-5). עוד אמר אייזנברג בחקירתו הנגדית, כי אין הוא זוכר כלל אם פנה לעירייה בעניין זה: "אני לא זוכר שהיתה פניה בכתב... לא זוכר שפניתי" (פרוטוקול יום 14.01.13 עמוד 30, שורות 3-5). מכאן, כי אייזנברג לא הוכיח בסיס עובדתי כלשהו לתחולת הפטור מתשלום ארנונה לכל תקופת החיוב הנתבע, למעט זו שבה החזיק אברמוביץ בנכס. לסיכום, הוכח, כי הנתבעים חייבים בתשלום ארנונה ואגרת המים, לתקופה הנדרשת בכתב התביעה, לפי החלוקה שציינתי לעיל ובכפוף למחסום ההתיישנות. בטענת אייזנברג לעניין הפגם שנפל בתביעה הרטרואקטיבית, לא מצאתי טעם ולכן, זו נדחית. סוף דבר התביעה התקבלה בחלקה. הנתבעים 1 ו- 2 חייבים בתשלום הארנונה ואגרת המים, לתקופה שמיום 26.03.99 ועד 31.08.99, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980. הנתבעים 1 ו- 2 יישאו בהוצאות משפט, בסך של 3,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. הנתבע 3 חייב בתשלומי הארנונה ואגרת המים, לתקופה שמיום 15.07.01 ועד 23.01.06, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית חוקית לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם - 1980. הנתבע 3 יישא בהוצאות משפט, בסך של 8,000 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין. אגרהארנונהמים