נטען כי רכש את הרכב תוך שהוא יודע כי מדובר במעשה נוכלות וברכב גנוב

נטען כי רכש את הרכב, תוך שהוא יודע כי מדובר במעשה נוכלות, וברכב גנוב ומשך עליו להשיבו לידי התובעת, כערכו במועד בו הגיע הרכב לחזקתו, ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק. טענות התובעת: לטענת התובעת, הנתבע רשום כבעלים של הרכב ומחזיק בה. עם זאת, אליבא דהתובעת היא בהעלים כיד ראשונה, של הרכב החל מיום 10/2/05 כעולה מרשיון הרכב שצורף כנספח א' לכתב התביעה. התובעת טוענת כי ביום 20/3/03 השכירה את הרכב למי שנחזה להיות סינקו. מסמכי ההשכרה צורפו כנספח ב' לכתב התביעה. אולם, לטענת התובעת, למעשה מדובר היה בנוכל שהתחזה להיות סינקו אדוארד, כאשר מר סינקו אדוארד עזב את מדינת ישראל לצמיתות עוד בחודש מאי 2004. כתימוכין לטענתה זו, צירפה התובעת, כנספח ג' לכתב התביעה, העתק אישור יציאה מן הארץ. לטענתה, אותו נוכל הפיל ברשתו גם אחרים, כדוגמת בנק לאומי לישראל בע"מ. עוד טוענת התובעת כי מר סינקו נרשם כבעלים של רכב אחר של התובעת, ובעקבות כך הוגשה תביעה נגדו ונגד אחרים בת.א. 22881/06. התובעת טוענת כי ביום23/2/06 נרשמה הבעלות ברכב במשרד הרישוי ע"ש אדוארד סינקו ועוד באותו היום הועברה הבעלות ברכב ממנו לנתבע (כעולה מרישיון הרכב אשר צורף כנספח ה' לכתב התביעה), ועוד באותו היום נרשם משכון /שעבוד במשרד הרישוי לטובת הבנק. התובעת סבורה כי קרוב לוודאי, שאף נרשם משכון לטובת הבנק ברשם המשכונות כעבור ימים אחדים. טוענת התובעת כי כפי שעולה מהמסמכים שצורפו להודעת משרד הרישוי- נספח ז' לכתב התביעה, העברת הזכויות מהתובעת לאדוארד סינקו בוצעה תוך שימוש ביפוי- כח מזוייף, הנחזה להיות מאומת ע"י עו"ד בשם לשם אייל. לטענתה, היא מעולם לא ייפתה את כוחו של סינקו אדוארד ו/או מישהו אחר לפעול בשמה ולהעביר הבעלות ברכב ע"ש מישהו אחר, ואם אכן נעשה שימוש ביפוי כח מאת התובעת, הרי שמדובר ביפוי כח מזוייף. לטענת התובעת, היא השכירה את הרכב למי שנחזה להיות אדוארד סינקו ביום 20/2/06 לתקופת שכירות עד ליום 02/03/06. התובעת טוענת כי, אותו "שוכר" לא החזיר את הרכב בתום תקופת השכירות לידי התובעת, אלא גנב אותו מהתובעת והעביר החזקה בה לידי הנתבע, קרוב לוודאי, ביום 11/2/03. מוסיפה התובעת וטוענת כי ביום 6/3/06 הגישה התובעת תלונה למשטרת ישראל על גניבת הרכב. אישור על הגשת תלונה צורף כנספח ח' לכתב התביעה. לאור כל האמור, טוענת התובעת, הנתבע קיבל לידיו את הרכב שלא כדין ורשם עצמו כבעלים של הרכב במשרד הרישוי שלא כדין. לטענת התובעת, הנתבע לא רכש את הרכב בתנאי "תקנת השוק", לפי סעיף 34 לחוק המכר תשכ"ח-1968, ולפיכך הוא אינו הבעלים של הרכב, אינו בעל זכות החזקה בה ולא היה רשאי למשכנה לטובת הבנק. לטענת התובעת, הנתבע לא רכש את הרכב ממי שעסקו בממכר מכוניות (סוחר רכב), לא שילם עבור הרכב תשלום מלא על פי ערכה ,ולא פעל בתום לב, דהיינו, כאשר רכש את הרכב הוא ידע או חשד, כי מדובר בעסקה בעייתית וכי קיים ספק באשר לזכויותיו של המוכר ברכב. לגרסת התובעת, על פי המסמכים שהוצגו על ידי משרד הרישוי, מתברר כי הבעלות ברכב נרשמה בזה אחר זה ע"ש אדוארד סינקו וע"ש הנתבע באותו סניף דואר באותו היום ובאותה השעה. לטענת התובעת, בנסיבות אלה, בוודאי התעורר אצל הנתבע חשד לגבי כשרות העסקה. התובעת סבורה, כי היה על הנתבע להשיב את הרכב לידי התובעת ועליו היה לדאוג להסרת רישום הבעלות ברכב על שמו ולביטול השעבודים שנרשמו לטובה הבנק עליו. כן סבורה התובעת, כי על הנתבע לשלם לבנק את יתרת סכום ההלוואה, ו/או להמציא לבנק בטוחה אחרת שוות ערך במקום הרכב שכלל אינו שלו. לטענת התובעת, שוויו של הרכב שנגנב היה 126,000 ש"ח כעולה מן המחירון, אשר צורף כנספח ט' לכתב התביעה. עוד טוענת התובעת כי מאז שנגנב הרכב, והוגשה התביעה חלפו שש שנים ויותר, ובחלוף השנים ולאחר שהרכב היה בחזקת הנתבע, אין עוד אפשרות להשיב את אותו הרכב לתובעת. יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד שבו הרכב הגיע לידי הנתבע, ובסך הכל מדובר בסך של 178,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה המתוקנת. טענות הנתבע: הנתבע מכחיש כי קיבל לידיו את הרכב שלא כדין, וטוען כי הרכב נרכש על ידו כדין ובהתאם לתקנת השוק. טוען הנתבע, כי במקרה זה מתקיימים כל ששת תנאי תקנת השוק, כאמור בפסק דין בתיק ע"א 5664/93 , זהבה כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 114. לטענתו, הוא רכש את הרכב ממר אדוארד סינקו, או ממתחזה לאדוארד סינקו, ע"פ מסמכים שהוצגו בפניו ביום הקניה. לטענת הנתבע, המוכר עסק במכירת כלי רכב של התובעת, וכלי רכב של גורמים אחרים, לרוכשים תמימים שונים, ולפיכך, למעשה, עיסוקו הינו מעשי נוכלות ותרגילי עוקץ, ובין היתר במכירת כלי רכב לרוכשים תמימים. הנתבע, מפנה לתצהירו של מר אלון, מטעם התביעה, אשר הצהיר כי המוכר רשם את עצמו כבעלים של רכב נוסף אשר היה בבעלות התובעת. הנתבע מוסיף וטוען, כי לאור התחכום של תרגילי העוקץ, תדירותם והיקפם, עיסוקו של המוכר הינו נוכלות ,לרבות הונאה במכירת רכבים גנובים, לרוכשים תמימים כגון הנתבע. לפיכך, כך הנתבע, יש לראות במונח "עיסוק", עפ"י דיני המיסים, הן עיסוק חוקי והן עיסוק בלתי חוקי, ולפיכך, מתקיים במוכר התנאי של עיסוקו במכירת רכבים. עוד טוען הנתבע, לחילופין, כי ע"פ הלכת קיבוץ גליל ים, ע"א 167/75, קיבוץ גליל ים נ' זכריה שעתל, פד"י (לא), חלק ראשון 236, שם בעמ' 239 , גם אם מעשה הנוכלות היו עיסוקו המשני, אזי מתקיים התנאי בענייננו. ולחילופי חילופין, כך הנתבע, מתקיים התנאי בענייננו לאור הפרשנות הרציונאלית הערכית של תקנת השוק. לטענתו, הוא פעל כמו הרוב המכריע של אזרחי ישראל, באותו הדפוס האופייני והטיפוסי לרוכשים רכב משומש. לעניין התמורה, טוען הנתבע כי שילם למוכר סך של 100,000 ₪ , במזומן, וכי סכום זה היה בחזקתו במזומן לאחר שימים אחדים קודם לכן מכר את רכבו הקודם מסוג ב.מ. וו 525. לטענת הנתבע, סכום זה הינו סכום ששיקף את מצב הרכב ונתוניו, לאחר שקלול מחיר המחירון, ירידת ערך הרכב עקב היותו בבעלות חב' השכרה, מספר הקילומטרים הגבוה, ופגיעות שונות שהורידו מערכו ע"פ המחירון. עוד טוען הנתבע, כי העסקה בכלל והעברת הבעלות בפרט, בוצעו במהלך העסקים הרגיל, והתשלום בוצע ביום ה' בשעה 13:28 בסניף דואר בחולון. לעניין תום הלב טוען הנתבע כי לא היה לו ספק או חשד ביחס לזכויות של המוכר ברכב. לטענת הנתבע, הרכב נרכש על ידו בתום לב בכלל, וסובייקטיבי בפרט. לטענתו חיפש באינטרנט רכב מסוג מזדה 6, ואיתר מודעה המציעה את הרכב נשוא התביעה, בלוח מודעות אינטרנטי בשפה הרוסית. הוא קבע להיפגש עם המפרסם למחרת, ליד ביתו של הנתבע בחולון. בפגישה שנערכה בין השניים, דרש המוכר בתחילה סך 110,000 ₪, אך לאחר בדיקה ממוחשבת שערך הנתבע למחרת היום, ושעבורה שילם הנתבע 450 ₪, ומשנמצא כי ברכב פגמים אחדים, הסכים המוכר להוריד את המחיר ל- 100,000 ₪. באותה הזדמנות, הציג המוכר בפני הנתבע את תעודת הזהות וספח בכיסוי הפלסטיק הכחול המקורי של משרד הפנים. הנתבע צילם את התעודה והספח. לטענת הנתבע, הוא בדק את התמונה המתנוססת על גבי התעודה הנ"ל, ומצא זהות בינה לבין קלסתרו של המוכר. גם בדיקת רשיון הרכב הראתה כי הבעלים הוא המופיע בתעודת הזהוי. הנתבע מצהיר, כי חתם עם המוכר על הסכם למכירת הרכב, שם פורטו פרטי הרכב, מד האוץ של הרכב ביום מכירתו, סכום התמורה וכו'. לטענת הנתבע, נסעו שניהם ברכבים שונים אל בית הדואר במרכז המסחרי סמוך לביתו, שם המתין לו המוכר בעוד הוא נוסע לביתו להביא את הכסף המזומן תמורת הרכב. לאחר שהגיע, העבירו את הרכב על שמו של הנתבע, וזאת בשעה 13:28 ביום 23.2.06. כהוכחה לתום הלב של הנתבע, הוא מציין כי המוכר התנהג בנימוס רב, ועשה על הנתבע רושם של אדם אמין ואחראי, ולא היה כל יסוד לחשוד במוכר כי הוא נוכל. לעניין אחריותו הנטענת, טוען הנתבע כי הוא לא גזל את הרכב מן התובעת. לעניין הערך, טוען הנתבע, כי ידוע שמכוניות מאבדות מערכן ברבות השנים. ערך הרכב בעת הגשת התביעה היה נמוך בהרבה משוויה ביום המכירה, ועל כן תביעת התובעת לקבל את הסכום המלא בגינה אינו סביר. עוד טוען הנתבע, כי התובעת לא פעלה להקטנת נזקה בכך שלא תפסה את הרכב מיד כשניתן פסק הדין הראשון בתאריך 14.1.09. דיון והכרעה: השאלות המצריכות דיון והכרעה הן: א. האם חלה במקרה דנן תקנת השוק? ב. סכום התביעה. אדון בשאלות אחת לאחת. תקנת השוק: סעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968, קובע כהאי לישנא: "נמכר נכס נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה היתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב". בתיק ע"א 5664/93, זהבה כנען נ' United States of America, פ"ד נא(1) 114,16, 128 נקבעו התנאים בהם תחול תקנת השוק: " על מנת שתחול תקנת השוק צריכים להתקיים שישה תנאים המפורטים בסעיף 34 עצמו: 1) מכר; 2) נכס נד; 3) מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר;4 ) המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל; 5) קניית הנכס וקבלתו להחזקת הקונה;6) תום-לבו של הקונה". פרופ' א. זמיר בספרו "חוק המכר", תשכ"ח - 1968 (להלן: "זמיר") מציין כי: "חמשת התנאים הראשונים הם אובייקטיבים ואילו השישי הוא סובייקטיבי. כלומר, טעות כנה של הקונה לגבי התקיימות אחד או יותר מחמשת התנאים הראשונים, ואפילו טעותו היא סבירה, לא תועיל אם התנאי או התנאים לא התקיימו למעשה. לעומת זאת, התנאי השישי כל כולו סובייקטיבי, ואף אם טעותו של הקונה בענין זכויותיו של המוכר לא היתה סבירה, לא יפגום הדבר בתום הלבהנדרש" (שם, 690), וכי תנאי תקנת השוק בחוק המכר מתמקדים כולם בנסיבות בהן רכש הקונה את הנכס ולא בנסיבות בהן יצא הנכס משליטת הבעלים המקורי (שם, 691). ב-דנ"א 2568/97 כנען נ' ממשלת ארה"ב פ"ד נז (2) 632 (להלן: "פרשת כנען") נפסק לעניין עקרונות תקנת השוק, בין היתר, כי: "העקרון של תקנת השוק" - כך קבע בית המשפט העליון בע"א 716/72 פ"ד כז (2) 709 - מפי השופט ברנזון -"מטרתו להביא לכך שיהיה סחר חופשי ושוטף במטלטלין במקומות העסק שנועדו לכך ללא צורך בחקירות ובדיקות כלשהן, אלא אם נסיבות המקרה עשויות לעורר חשד בזכותו או בכוחו של המוכר לעשות את העסקה והקונה עוצם את עיניו ובכוונה נמנע מלרדת לעמקו של החשד ולבררו עד הסוף" (בעמ' 712). באשר להיקף ההגנה שמעניקה תקנת השוק על הקונה בתום לב, נקבע בפרשת כנען לעיל כי: "תוכן העדיפות המוענקת לקונה העומד בתנאי תקנת השוק הוא הענקת הבעלות על הנכס הנרכש, מבלי שהקונה יהיה חייב דבר לבעלים המקורי. היקף ההגנה הקבוע בתקנת השוק לקונה העומד בתנאיה הוא, אם כן, רחב ביותר. מוענקת לו אותה זכות שהיה זוכה לה לו היה רוכש את הנכס מבעליו החוקי. לשון אחרת, הוא מקבל את זכותה לבעלות בנכס, מבלי להכפיפה להסדר כלשהו, המעניק לבעלים המקורי אפשרות לפדות את הנכס או לקבל פיצוי כלשהו מהקונה בגין הפקעתו מבעלותו". ב-רע"א 2267/95 היועמ"ש נ'הרטפלד פ"ד מט (3) 854 נפסק כי: "תקנת השוק נועדה כידוע למצוא איזון ראוי בין הביטחון הסטאטי לבין הביטחון הדינאמי בין טענות הבעלים המקורי לבין צורכי המסחר... נקודת האיזון נקבעת כמובן על פי השקפותיה של כל חברה וחברה בזמן נתון..." (שם, 872). אמשיך ואבחן האם ההתנהלות האמורה אירעה בענייננו. נטל השכנוע: "תקנת השוק" מהווה חריג לכלל היסוד בדיני קנין, לפיו "אין אדם מעביר יותר ממה שיש לו". בשל התוצאות הקשות של שלילת זכות הקנין מהבעלים המקורי והעברת הבעלות לצד שלישי, על המבקש להנות מהגנת הוראת סעיף 34 לחוק, להוכיח כי נתקיימו כל התנאים המצטברים המזכים בהתאם לסעיף זה [ר' פרשת כנען לעיל, 664, ת.א. (נצ') 579/97 משקאות פרי גן צפון נ' שלופה ואח', תק-מח 97 (2) 2885, 2595]. ב-ע"א 5664/93 כנען נ' ממשלת ארה"ב פ"ד נא (1) 114 נפסק כי: "יש למקם את רף הדרישות שבאותו סעיף גבוה ככל שניתן, במידה שתצדיק את הקניית הנכס לקונה" [ר' גם ה"פ(עכו) 222/97 דבאח נ' מגדל ואח' תק -של 98 (3)3397, בש"א (ת"א) 21011/05 .ISHAIA TRAD ואח' נ' שיפמן ואח' תק- מח2006 (1)12446]. יסוד התמורה : הוכחת התמורה, מהווה אחד התנאים העיקריים לעניין הוכחת "תקנת השוק". בע"א 5664/93 כנען לעיל, נקבע כי אחד התנאים של סעיף 34 ואולי העיקרי שבהם הוא דרישת התמורה (שם, 129), נפסק כי לעניין ההגנה על הרכישה בתום לב ובתמורה נדרשת תמורה בעלת ערך שיש בה כדי להעיד על תום ליבו של הקונה. באופן דומה נפסק בפרשת כנען כי: "הצורך בקיומה של תמורה ממשית כתנאי בלעדיו אין לקיומה של תקנת השוק במכר של מטלטלין וכמותו התנאים האחרים המנויים בסעיף 34 לחוק המכר ונדרשים להיווצרותה ולקיומה שלתקנת השוק - כל תנאים אלה אינם אלא גילויים - מניפסטציות - של עיקר המצוי בעומקה של תקנת השוק והמחזיק אותה מתוכה. כל תנאים אלה שולחים שורש אל מעבה האדמה, אל אותו עיקר שבתקנת השוק, עיקר הקובע כי רק בקיומם המצומצם של התנאים המנויים בחוק תקום ותהיה תקנת שוק…" (שם, 700). המושג "תמורה" לכשעצמו,אינו מופיע בסעיף 34 המגדיר את תקנת השוק, אך למדים על נחיצות התמורה לצורך עמידה בתנאי תקנת השוק, מכך שבעצם תקנת השוק נסבה על מכר מטלטלין ("נמכר נכס נד") ומכר עפ"י הגדרתו בסעיף 1 לחוק המכר הוא "הקניית נכס תמורת מחיר", מכאן כי אין "מכר", לא בחסות תקנת השוק ולא בכלל, אלא אם ניתנה תמורה עבורו (ר' זמיר לעיל בע"מ 711). תום לב : אשר לעקרון תום הלב שבסעיף 34 נפסק, כי חובת הראייה בשאלה אם הקונה קיבל את החזקה בממכר בתום לב, חלה עליו [ע"א 863/76 חב' המלח לישראל נ' נתיבי ישראל, פ"ד לב (2) 696, 697]. הלכה היא, כי המבחן לתום הלב הוא סובייקטיבי. כלומר תום הלב נבחן על פי ידיעותיו בפועל של הרוכש, ולא על פי מה שצריך היה לדעת לפי מבחן חיצוני של האדם הסביר (ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים(1997) בע"מ נ' סונדרס, פ"ד נו (6) 832, 839-840). די בכך שהקונה נהג באותה עסקה, ביושר ובאמונה -ללא ערמה או עצימת עיניים מלראות עובדות גלויות לעין העשויות להעמידו על המשמר.אין דורשים ממנו לחקור ולדרוש בנסתר, שמא כך יחשוף ויגלה עובדות חשובות המשנות פני הדברים ושאינן על פני השטח. לא נדרשת ממנו "מידת חסידות". ההיגיון שבכך, שאם נחמיר במידת תום הלב הנדרשת, נימצא פוגעים בחיי המסחר השוטפים, שהם דם התמצית של כלכלה חיה ותוססת. שהרי תמיד יקנן בלב המתקשר החשש שמא אין למוכר זכות הקניין בנכס, שמא לא חקר ודרש מספיק ואז, וליתר הזהירות וביטחון, יימנע מלהתקשר (ר' ע"א842/97 נס ואח' נ' גולדה ואח', פ"ד לו (1) 204, 213-214). ב-ע"א 716/72 רוזנשטרייך נ' חב' א"י לאוטומובילים פ"ד כז (2) 709, נפסק לענין פרשנות המושג "תום לב" כי: "המושג תום לב אינו מוגדר בחוק המכר אך הוא אינו חדש עמנו. הוא מצוי בחוקים אחרים ומובנו ידוע: יושר לב כלומר, על הקונה לנהוג בהגינות ברכישת הממכר מאת הסוחר המוכרו במהלך הרגיל של עסקיו ותו לא. כשאין לו ידיעה ואין לו יסוד לחשוד בקיומו של פגם או מגלה כלשהם בזכותו של המוכר. לעולם תום לב הוא עניין סובייקטיבי" (ר'גם: ע"א 167/75 ק. גליל ים נ' שעתל, פ"ד לא (1) 236). תום הלב צריך להתקיים אף עובר לכריתת החוזה ועד לאחר השלמת קבלתו של הנכס. הלכה פסוקה היא, כי לא רשלנות רגילה ואף לא רשלנות רבתי "מפקיעה את תום הלב הנדרש. רשלנות רבתי יכולה רק להוות ראיה בדבר חוסר תום לב" ( פרשת רוזנשטרייך לעיל 715). ב-ע"א 92/78 שטרית נ' קאר תורס,פ"ד לב (1) 331 נפסק: "ואימתי יכולה 'רשלנות רבתי' לשמש ראיה על חוסר תום לב, כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק או בממכר ואם בזכות קנינו של המוכר..." (שם, 333). הלכה זו מקורה בכלל בדבר "עצימת עיניים", שבו אדם חושד בקיומן של עובדות אך נמנע מלבררן משום שהוא אינו רוצה לדעת אותן פן תתאשרנה ואז לא יוכל להכחיש שידע עליהן. הכלל הוא שעצימת עיניים כמוה כידיעה ממש (זמיר עמ' 704). לסיכום: תום הלב בגדרו של סעיף 34 לחוק הינו בעל אופי סובייקטיבי ומתייחס לידיעתו של הקונה. הקונה תם לב אם אינו יודע שהמוכר אינו זכאי למכור או להעביר את הממכר כשהוא נקי מזכויות צד שלישי (זמיר לעיל בעמ' 701 -704). בית המשפט אינו בוחן כליות ולב ובדיקת תום הלב נעשית, מטבע הדברים, גם על סמך נסיבות אובייקטיביות שיש בהן כדי לצמצם את הפער המעשי בין המבחן האובייקטיבי למבחן הסובייקטיבי (זמיר לעיל בעמ' 707 - 708 ) [ר' גם פרשת דבאח לעיל]. התנאים הינם מצטברים. על כולם להתמלא כדי שתקנת השוק תחול בענייננו. מכאן אבחן, האם התמלאו התנאים הללו במקרה דנן ? מכר: כפי ששנינו לעיל, הוכחת התמורה מהווה אחד התנאים העיקריים לעניין הוכחת "תקנת השוק". כן נפסק כי לעניין ההגנה על הרכישה בתום לב ובתמורה נדרשת תמורה בעלת ערך שיש בה כדי להעיד על תום ליבו של הקונה. במקרה דנן, הנתבע טען כי קנה את הרכב נשוא הדיון מאחד, מר אדוארד סינקו, או ממישהו שהתחזה לנ"ל בסכום של 100,000 ₪, וכסכום זה היה בידיו ממכירת רכבו הקודם, בסך של 150,000 ₪. יצויין כי בעדותו, מסר הנתבע כי סכום מכירת רכבו הקודם עמד על 110,000 ₪. הנתבע והמוכר, סינקו, חתמו על הסכם מכר, והנתבע טוען כי הוא מהווה אישור לתשלום שבוצע. מנגד, התובעת טוענת כי לא הוכח מנין לקח הנתבע את הכסף לקניית הרכב, מאחר ולא הוצגו מסמכים כלשהם המעידים על מכירת רכבו שלו. כן טוענת התובעת, כי לא סביר כי הנתבע החזיק את הכסף שנתקבל ממכירת רכבו הקודם, במשך חודש ימים בביתו. לאחר ששקלתי את עמדות הצדדים, והטענות שהובאו כתימוכין להן, אני מאמצת טענות התובעת, וקובעת כי לא הוכח תשלום תמורה בעד הרכב. חוסר האחידות בגרסתו של הנתבע באשר לשווי מכירת רכבו הקודם, כמו גם העדר תיעוד ממשי אודות החזקת סכום זה בידיו, מהווים חסכים ראייתיים ממשיים, הפוגמים בגרסתו. טענת התמורה לא מצאה ביטוי בתרשומת או מסמך אובייקטיבי. למעט עדותו הסובייקטיבית של הנתבע, אין כלי ראייתי ניטרלי שיוכיח את טענתו בדבר תשלום תמורה מלאה כנטען על ידו, בגין רכב המריבה הנוכחי. נכס נד: אין מחלוקת כי הרכב הינו נכס נד. בע"א 167/75 - קיבוץ גליל-ים נ' זכריה שעתל (יחיאל שאלתיאל) . פ"ד לא(1), 236 נקבע: הרכב היא "נכס נד". אגב, יש להניח, כי המחוקק נקט בדיבור "נכס נד" להבדיל מן המונח "מיטלטלין" כדי לצמצם תחולתה של ההוראה, אשר בסעיף 34 הנ"ל, לנכסים מוחשיים ולמעט זכויות (ראה סעיפים 1ו-13 (א) לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971, והגדרת המונח "מיטלטלין" בפקודת הפר- שנות, כפי שתוקנה מכוח סעיף 15 לחוק האמור). בענייננו, אין מחלוקת כי עסקינן בכלי רכב פעיל. נע על הכביש ועובר ממקום למקום. אם כן, התנאי השני, הקובע כי מדובר בנכס נד - מתמלא במקרה דנן. מוכר העוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר: התובעת טוענת כי מר סינקו, המוכר, לא היה בשום אופן סוחר ברכבים, ואף הציג עצמו בפני הנתבע כאיש הייטק (ראה כתב התביעה המתוקן וסעיף 3ב' לסיכומי התובעת). הנתבע לעומתה טוען כי מר סינקו היה סוחר ברכבים, ומחזק טענתו בנימוקים הבאים: ראשית- המוכר, אף אם היה נוכל, מכר יותר מרכב אחד, ולפיכך יחשב כסוחר במכוניות. לטענת הנתבע, מר אלון סמנכ"ל התפעול של התובעת העיד בתצהירו, כי המוכר החזיק כמה מכוניות של החברה. אך, טענה זו נסתרת ע"י התובעת, שטוענת כי כל שנאמר בתצהיר הסמנכ"ל הוא שהמוכר הוא נוכל והונה גם את בנק לאומי. אכן אין ראיה לכך שהמוכר החזיק וסחר ביותר מרכב אחד. לא הובאה ראיה כי המוכר היה בעל מגרש מכוניות משומשות, או בעל כמה רכבים משומשים אותם העמיד למכירה. אין אסמכתא לפעילות ממשית שלו בשוק המכוניות. להבדיל מראיות על מעשיי נוכלות שביצע, אין אסמכתא לפעילותו, כסוחר ומוכר מכוניות בשוק החופשי. כספיח לטענה זו, טוענת הנתבעת כי בפס"ד בע"א 167/75 קיבוץ גליל-ים נ' זכריה שעתל (יחיאל שאלתיאל), פ"ד לא(1), 236 נקבע כי גם אם עיסוקו של הנתבע כסוחר מכוניות הוא עיסוק משני, עדיין ייחשב כסוחר מכוניות לצורך התנאי בתקנת השוק. אולם בפסק הדין הנ"ל נקבע פוזיטיבית, כי הנתבע שם עסק בפועל במסחר במכוניות, ואף הציג בפני הקונה מספר מכוניות. בשונה מענייננו בו הציג המוכר "סינקו" לנתבע, רק את הרכב נשוא התביעה. בסופו של דבר , למרות הספק, התקבלה בע"א 167/75 טענת הקונה כי חשב בתום לב כי המוכר הוא סוחר מכוניות: "לדעתי עולה ספק - בנסיבות מקרה זה - אם אכן הקדיש שי עתותיו כנדרש לעבודתו בדואר, אך מאידך גיסא, היה יסוד מספיק לסברתו של המשיב, כי לשי "עסק רגיל" של סחר במכוניות, המעסיקו דרך קבע". אין זה המקרה בתיק שלפני. כאן, לא הוכח כי המוכר הציג או מכר מכוניות נוספות מעבר לרכב נשוא תיק זה. שנית- הנתבע טוען כי יש לראות במוכר סוחר על פי דיני המסים. יש לשלם מסים על הכנסה בין אם היא חוקית או לאו. ברם, בענייננו לא הוכח כי המוכר הוא סוחר רכב בעיסוקו, ולכן הטענה אינה רלוונטית. שלישית- הנתבע טוען כי יש לתת למונח "עיסוק" פרשנות רציונאלית ערכית של של תקנת השוק. לטעמו, כיוון שרוב הישראלים קונים רכבים דרך מודעות בעתונים, הרי אין לעמוד על כך שהקניה תערך דווקא אצל סוחר מכוניות שזה עיסוקו השוטף. כתימוכין לדבריו אלה, מציין הנתבע את פסה"ד בת"א (שלום חיפה) 6020/00 הפניקס הישראלי חב' לביטוח בע"מ נ' מרגי אלישע ואח', פורסם בתקדין תק- של 2002(1), 1710, שם קובע כב' השופט לבנוני כי חלה תקנת השוק, כשהמוכר היה אדם פרטי. אולם, אאפיין ואציין כי גם בת"א (שלום חיפה) 6020/00 שם, התנאי לכך היה בין היתר כי הקונה יפעל בקפדנות ובדקדקנות לבדיקה במשרד הרישוי של בעלות הרכב. עמיתי השופט לבנוני מזכיר בפסק דינו, כי בעבר הוגשה הצעת חוק - הצעת חוק המכר (תיקון מס' 2) (תקנת השוק ברכישת כלי רכב), התשנ"ח-1998. הוצע שם, כי בתנאים מסויימים תחול תקנת השוק על קונה רכב משומש מאדם פרטי שאינו סוחר רכב. אולם גם באותה הצעה, נקבעו תנאים, כי הקונה קנה בתום לב, לאחר שווידא כי המוכר הוא הבעלים הרשום של הרכב עפ"י הרשום במשרד הרישוי, וכי אין לצד שלישי זכויות ברכב ע"פ הרישום ברשם המשכונות וברשם החברות. לא הוכח בענייננו כי הנתבע אכן ערך את כל הבדיקות הנדרשות לוודא מיהם בעלי הרכב המקורי, ואת ההסטוריה שלו. לאור האמור, אני דוחה את הטענה כי עיסוקו של המוכר היה סוחר רכב. המכירה היא במהלך עסקיו הרגיל: כפי שראינו בסעיף הקודם, המוכר אין עיסוקו במכירת רכבים. פשיטא שאם אין המוכר עוסק במכירת רכבים דרך קבע, לא בוצעה המכירה במסגרת עיסוקו הרגיל. לכן, ממילא אין תחולה לכלל זה. קניית הנכס וקבלתו להחזקת הקונה: הנכס נקנה לכאורה, ונמסר לחזקתו של הקונה. תנאי זה, התקיים איפוא בענייננו. תום לבו של הקונה: הנתבע טען כי הקניה נעשתה בתום לב אובייקטיבי ולא רק סובייקטיבי. לגרסתו, הוא פנה אל המוכר, שפרסם מודעה באתר אינטרנט ברוסית, נפגש עמו, בדק הרכב, ניהל עימו משא ומתן בסופו הוריד מן המחיר שנדרש, חתם על זכרון דברים והעביר את הבעלות על הרכב בסניף של דואר בחולון. לעומתו, התובעת טוענת בסיכומיה כי עניין זכרון הדברים כלל לא הוזכר בכתב הגנתו הראשון, וכך גם לא פורט על מכירת רכבו הקודם, שממנה נבע לגרסתו המקור הכספי לרכישת הרכב נשוא התביעה. כשנשאל הנתבע כמה זמן עבר בין מכירת רכבו לבין קניית הרכב נשוא הדיון, מסר שעברו יומיים שלושה, אך בחקירתו לפני מסר גרסה שונה, לפיה שעבר כחודש ימים עד הקנייה, זמן שבו הכסף נשאר בביתו ללא השגחה (עמ' 15 לפרוטוקול מתאריך 11.11.13 ש' 23 ואילך): ש: כמה ימים עברו בין המועד שבו מכרת את ה- BMW ועד המועד שקנית את המזדה ? ת: לא זוכר. ש: יום יומיים? חודש? ת: כמה ימים טובים, אולי חודש. ש: מה עשית עם הכסף שהיה לך בינתיים ? ת: השארתי בבית. ש: למה לא בבנק? ת: כך רציתי. ש: אמרת שבאותה תקופה עבדת וגם אשתך ? ת: כן. עובדים כל הזמן. ש: אז היו הרבה שעות שאף אחד לא היה בבית ? ת: נכון. ש: ואתה בכל מקרה השארת את הכסף בבית? ת: נכון. ש: למה לא בדקת בבנק אם הכסף לא מזויף. ת: אני מקבל מזומן ולא בדקתי את זה. הנתבע גם לא הצליח להסביר, הכיצד העביר את רכבו הקודם ע"ש חברו שקנה אותו, למרות שהיה רשום עליו שעבוד. לטענתו, לבנק היו בטוחות מספיקות לכך והוא הסכים כי השעבוד על הרכב החדש ירשם מאוחר יותר ( עמ' 16 שורות 13 ואילך): ש: נכון שרכב ה- BMW היתה משועבדת לבנק ? ת: נכון. ש: תסביר לי איך יכולת להעביר את הבעלות ברכב על שם החבר שלך כאשר הרכב משועבדת. ת: בבנק היו יחסים טובים, היו הרבה בטחונות, עד שאני לא קונה את האוטו החדש אני לא משלם. ש: הבנק לא ביקש שתסיר את השיעבוד ? ת: נכון. ש: הבנק היה מוכן לחכות חודש ימים ? ת: כן. ש: אתה יכול להראות מסמכים שהבנק שיחרר את הבעלות ? ת: איך עשינו העברת בעלות ? אם צריך, אלך לבנק לבקש זאת. גרסה זו מסופקת בעיני. אינה עולה בקנה אחד עם מדיניות הבנקאי הסביר, ונעדרת כל עדות אובייקטיבית לתמיכה בה. למשל, עדות של פקיד הבנק הרלוונטי כי היו די בטחונות לתובע, שהצדיקו העברת בעלות ברכב משועבד. או למצער, אסמכתא בנקאית בעניין היקף הבטחונות שהיו אז בחשבון. משכך, אני שוללת את טענות הנתבע במישור זה . לא מצאתי כי הוכח קיום היסוד של תום הלב. רכיב זה מתוך תנאי תקנת השוק, לא בוסס איפוא ולא חל בענייננו. הנתבע לא הבהיר האם אכן נמכר רכבו הקודם, מניין הכסף ששימש, אם בכלל, לרכישת הרכב נשוא התובענה, והאם ביצע בדיקה מהותית באשר לזהות המוכר העומד מולו. מסקנה: לסיכום סוגיה זו, לאחר שנסקרו ששת תנאי תקנת השוק והתאמתם לענייננו, ונמצא כי חלק מהתנאים אינם חלים כאן, המסקנה הבלתי נמנעת היא, כי הנתבע/הקונה אינו נהנה מהגנתה של תקנת השוק. הנתבע אינו בגדר קונה בתום לב ובתמורה נכס שנמכר ע"י מי שעיסוקו בכך, בשוק החופשי במהלך הרגיל של עסקיו. עולה מכך, כי הרכב נשוא התובענה, אינו רכב בבעלות הנתבע, אלא יש לראותו כרכב השייך לתובעת, על כל המשתמע מזה. סכום התביעה: לאחר שקבעתי, כי רכב המריבה שייך לתובעת ולא לנתבע, יש לשום את ערכו. כאמור, התביעה כפי שהוגשה ותוקנה, היא תביעה כספית בגין 126,000 ₪ קרן, בצרוף ריבית והצמדה הועמד הסך הנ"ל על 178,000 ₪ נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן- 10/4/13. מנגד, הנתבע גורס כפי שפורט לעיל, כי הרכב איבד מערכו במרוצת השנים ואין לחייבו להשיב לתובעת את סכום הרכב כערכו ההיסטורי. יש לקחת בחשבון את רכיב ירידת הערך, כמו גם את חובת התובעת להקטנת הנזק שלא מולאה. במישור זה, אני מקבלת את עמדת הנתבע. התיק תלוי ועומד בהיכל המשפט מאז שנת 2006. רק מקץ שנים גילתה התובעת את הרכב ואיתרה את הנתבע. לתובעת היתה חובה להקטין את הנזק במועד מוקדם ככל האפשר, אך זאת לא עשתה. כבר בבקשתה לתיקון כתב תביעה ציינה התובעת בסעיף 3, כי מאז הגשת התביעה ועד ליום הגשת הבקשה, חלפו שש שנים. אומנם, התובעת תלתה את האחריות לכך בנתבע, אולם אין הוא האחראי הישיר. הנתבע רכש רכב, אולי תוך עצימת עיניים אך וודאי שלא מעבר לכך. הנתבע לא ידע, ולא היה עליו לדעת, על הבעלות של התובעת ברכב. אולם, התובעת ידעה כי הרכב נמכר לנתבע והיא יכולה וצריכה היתה לאתרו מוקדם יותר. מדובר ברכב, נכס אשר לית מן דפליג, כי השנים החולפות גורמות לאובדן ערכו. התובעת אשר לא השקיעה את מירב משאביה באיתור הרכב במועד מוקדם יותר, נושאת אף היא באחריות הכספית לאובדן הערך שנגרם. אין זה ריאלי מצדה לצפות לקבל בשנת 2014 את ערך הרכב כפי שהיה במועד בו הועבר הרכב מחזקתה לחזקתו של אותו "סינקו" וממנו אל הנתבע, אי אז בשנת 2006. ייאמר, כי הנתבע עצמו עשה את המיטב מהמועד שאותר כדי להקטין את הנזקים. התובעת שיתפה עימו פעולה במהלך זה ואכן הרכב נמכר בהסכמת הצדדים לצד ג' בתמורה לסכום של 30,000 ₪. סכום זה מוחזק בנאמנות בידיו של ב"כ הנתבע. אני מפנה לפרוטוקול מיום 5.9.12 בו גובשה הסכמת הצדדים למכר הרכב. הצדדים הגישו הודעה משותפת בדבר הסכמתם למכור את הרכב תמורת הסך של 30,000 ₪ והמכר אושר על ידי בהחלטה מיום 24.11.12. התובעת דרשה כאמור בכתב התביעה המתוקן, סכום משוערך של 178,000 ₪ עבור ערכו המלא של הרכב, לפי מחיר מחירון ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית. אולם, בסיכומיה, הכירה התובעת בכך שהרכב סבל פגמים ופגיעות והעמידה את הסכום אותו היא דורשת על הסך של 100,000 ₪ בלבד. לאחר שאני שוקלת את התנהלותם של שני הצדדים מן המועד בו אותר הרכב בידי הנתבע, אני מוצאת כי התובעת בדין עמדה על המגיע לה, אולם גם הנתבע נהג בהוגנות כאשר נעתר להעמיד את הרכב למכירה לאלתר. זאת ועוד, הנתבע הצהיר כי נמנע מלעשות שימוש ברכב מייד כאשר נודעה לו הבעיה המשפטית וטענות התובעת לבעלות בה. ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.12.11 עמ' 2 ש' 2-3. הנתבע נמנע אפוא מלהשתמש ברכב, כהצהרתו, ואף מכר אותו בשיתוף עם ב"כ התובעת כאשר התמורה הופקדה בנאמנות אצל בא כוחו. שיתופו של ב"כ התובעת במכירה והסכמתו למכר בסכום של 30,000 ₪ כפי שהוגשה לתיק בית המשפט, בחתימת ידו יחד עם חתימת ב"כ הנתבע ביום 22.11.12 מלמדת, כי אכן התובעת היתה מודעת לכך שזהו ערך הרכב במועד בו נמכר, ולא מעבר לכך. לכן, אני סבורה, כי אין לחייב את הנתבע לשלם לתובעת יותר מאשר סכום זה. העובדה שהנתבע החזיק ברכב במשך השנים 2006 עד אשר נתגלתה הבעיה המשפטית, והשתמש בו, אינה עומדת לו לרועץ. אינני רואה מקום לחייב את הנתבע בדמי שימוש בגין התקופה דנן. התנהלותו של הנתבע בתקופה זו חפפה ביצוע עיסקת רכישה, כנטען על ידו. הנתבע קיבל את הרכב לידו ונהג בו מנהג בעלים. אומנם, התובעת הצליחה לשלול זכאותו של הנתבע להגנה לפי תנאי תקנת השוק. אולם, התובעת לא הוקיעה את הנתבע כרמאי ומשתף פעולה עם אותו "סינקו" שמכר לו את הרכב. משכך, אין לחייב את הנתבע בתשלום עבור ערכו המקורי של הרכב ואף לא בתשלום דמי שימוש עבור התקופה בה היה ידוע כבעליו. כאמור, משנתגלתה הבעיה, העמיד הנתבע את הרכב ולא השתמש בו עוד, ואף מכר אותו בצוותא חדא עם ב"כ התובעת. אין לחייב אפוא את הנתבע בסכום מעבר לסכום של 30,000 ₪ אשר נתקבל בגין הרכב וסכום זה אני פוסקת לחובתו. סיכום: מן המקובץ עולה כי דין התביעה להתקבל בחלקה. אני קובעת כי הבעלות ברכב שייכת לתובעת ולא לנתבע. הנתבע אינו חוסה בצל הגנתה של תקנת השוק. על הנתבע לשלם לתובעת את תמורת הרכב. בקביעת סכום התשלום בגין הרכב, אני קובעת כי על הנתבע לשלם לתובעת את ערך הרכב כפי שנמכר בפועל ולא מעבר לכך. הנתבע ישלם לתובעת סך של 30,000 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק מיום 24.11.12 ועד לתשלום המלא בפועל. ב"כ הנתבע, שהסכום הופקד בנאמנות בידיו, ישלם את הסך הנ"ל לב"כ התובעת בתוך 30 יום מקבלת פסק דין זה במשרדו. כמו כן, ישא הנתבע בתשלום הוצאות המשפט, אגרות משפט א' ו-ב' כערכן ביום תשלומן וכן בשכ"ט עו"ד התובעת בסך של 10,000 ₪ כולל מע"מ. פסיקתא מתאימה תוגש לחתימתי.תרגיל עוקץגניבת רכברכב גנוב