תביעה בגין אי תשלום ארנונה לעירייה

תביעה לתשלום סך של 21,300 ₪ בגין אי-תשלום דמי שכירות, עבור חנות בשוק בערד וכן בגין אי-תשלום ארנונה לעיריית ערד, עבור אותה תקופת שכירות. לטענת התובע, הוא בעל הזכויות בחנות, בתאריך 4.8.05 השכיר את החנות לנתבעת למשך כשנים עשר חודש. לטענתו, בתאריך 5.1.07 פנתה אליו הנתבעת וביקשה לעזוב את החנות, היות שהיא עתידה לשכור חנות בקניון בערד. בכתב תביעתו, מפרט התובע את טענתו, כי הנתבעת התחייבה בפניו כי החנות תושכר ל"חברה מסחרית", אשר מוכנה לשכור הן את החנות שלו והן את החנות הסמוכה אליו, של מר פנחס כהן. על פי כתב התביעה, השוכרת הקודמת של החנות, קיבלה אישור לשבור את הקיר המפריד בין החנות של התובע לחנותו של פנחס כהן, וכי אותה שוכרת, התחייבה בפניו שבתום החוזה היא תשיב את המצב לקדמותו. בכתב התביעה הוסיף התובע וטען כי ה"חברה המסחרית", בסופו של דבר, לא חתמה עמו על חוזה השכירות, והנתבעת התנתה את חתימת החוזה בין ה"חברה המסחרית" לבינו בהקמת קיר בין החנות שלו לחנות של מר פנחס כהן. לטענתו, הנתבעת השכירה את החנות שבבעלותו לאותה חברה מסחרית, ורק ביום 1.2.10, בעקבות הליך משפטי קודם בין השניים, ת"ק 1572/08 בבית המשפט לתביעות קטנות בבאר שבע ( להלן: "ההליך הקודם בין הצדדים") מסרה הנתבעת את מפתחות החנות, לתובע. נוכח זאת, טוען התובע כי הנתבעת חייבת לו את דמי שכירות החנות מ- 10/06 (מועד החשבונית האחרונה) ועד ליום מסירת המפתחות, ה- 2/10, הוא מועד קיום הדיון בהליך הקודם בין הצדדים. הנתבעת בכתב הגנתה טענה, כי היא אכן השכירה את החנות למשך כשנה, אולם את המפתחות היא ניסתה למסור בתום תקופת החוזה והתובע סירב לקבל את המפתחות. כמו כן הוסיפה כי אכן החנות הצמודה של מר פנחס כהן, הושכרה בתיווכה, לאותה חברה מסחרית, ועל כך התובע מלין. בדיון שהתקיים היום בפני, העידו התובע וכן הנתבעת. התובע העיד בפניי, כי החוזה בין הצדדים באשר לשכירות החנות אכן היה מיום 4.8.05 ועד ליום 4.8.06 אולם התובע, לא המציא לבית המשפט עותק מהסכם השכירות. כמו כן העיד, כי הנתבעת שילמה את דמי השכירות עד לחודש אוקטובר 2006, ומאז ועד למועד מסירת המפתח במהלך הדיון בהליך הקודם בין הצדדים, היא לא שילמה לו דמי שכירות, ואף לא שילמה לעיריית ערד, את תשלומי הארנונה בגין החנות. נוכח זאת טען, כי הנתבעת חייבת לו דמי שכירות עבור חודשים נובמבר 2006 - פברואר 2010, בסך כולל של 16,107 ₪ ( 350 ₪ +מע"מ לחודש ). כמו כן, טען כי הנתבעת חייבת לשלם לו בגין חיובי ארנונה, אשר הוא חוייב בהם, מחודש אוקטובר 2006 ועד לחודש פברואר 2010. באשר למועד מסירת המפתח, טען התובע כי הנתבעת מעולם לא ניסתה להחזיר לו את המפתחות, וכי רק במועד הדיון בפני כב' השופט אילן בן דור, במסגרת ההליך הקודם בין הצדדים, נמסרו המפתחות. כמו כן הוסיף כי הנתבעת עשתה שימוש לא חוקי בחנות, ללא ידיעתו וללא הסכמתו, וכי החברה המסחרית ששמה הינו "אל דקום" שהתה בנכס מחודש אוקטובר 2006 ועד לחודש פברואר 2010. באשר לזהות בעלי המניות ו/או המנכ"ל של אותה חברה, השיב התובע כי אינו מכיר את החברה ואינו יודע מי הם בעלי מניותיה, ותביעתו מוגשת כנגד הנתבעת, כי רק אותה הוא מכיר. הנתבעת העידה בפני, כי במרץ 2007 עזבה את העיר ערד ומכרה את תכולת החנות (סחורה) לחברת "אל דקום". על-פי עדותה, היא אכן שכרה את החנות מהתובע מאוגוסט 2005 ועד אוגוסט 2006, אולם בפועל היתה בחנות עד מרץ 2007 ושילמה את כל דמי השכירות עד לתקופה זו. באשר לארנונה, לטענתה היא שילמה את הארנונה עד לסוף דצמבר 2007 לפי דרישת עיריית ערד. התובעת העידה בפניי, כי ניסתה למסור את מפתחות החנות לתובע, אולם התובע סירב לקבלם והיא עצמה פינתה את החנות. לטענתה, אכן בדיון הקודם בין הצדדים, הובעה הסכמה לפרוטוקול כי היא שהתה בחנות עד 3/08, אולם בהמשך הפרוטוקול, חזרה בה ותיקנה והבהירה שהתכוונה ל- 3/07. התובעת חזרה וטענה, כי שהתה בחנות רק עד 3/07 שכן לאחר מכן, עזבה את העיר ערד. הנתבעת העידה בפני כי בחודש מרץ 2008 פנתה לעיריית ערד, וביקשה להעביר את החנות על שמו של התובע. לטענתה, על אף שעזבה את הנכס, לא דאגה להעבירו על שמו של התובע. לטענתה, כאשר פנתה אליה עיריית ערד באשר לחוב ארנונה על החנות, הודיעה להם כי אינה מחזיקה בחנות, אולם לאור עמדת עיריית ערד כי היא מחויבת לסגור את החשבון מולם, עד לסוף שנת 2007, הסכימה לשלם את כל חובות הארנונה עד 31.12.07 , על אף שבפועל עזבה את הנכס כבר בחודש מרץ 2007. לטענתה, פנייתה בכתב לעיריית ערד, בשמה בצירוף שמה של החברה "אל דקום", נבע מכך שהיא היתה שכירה בחברה זו. הנתבעת אף הוסיפה וטענה כי חברת "אל דקום" הינה חברה בע"מ, בה היתה שכירה ממועד עזיבתה את החנות, אולם מעולם לא היתה בעלת מניות בחברה. כמו כן ציינה כי הבעלים של חברת "אל דקום" הוא מר מישל אלדד, שנכון להיום הינו הגרוש שלה, אולם במועד עזיבת החנות, קרי 3/07 , הם אפילו לא היו בני זוג ולדבריה, היא רק היתה שכירה שם. הנתבעת אף העידה, שבמועד עזיבתה את החנות היא הגיעה לתובע על-מנת לתת את מפתחות הנכס, אולם התובע סירב לקבלם, ולכן היא הודיע לו כי היא משאירה את המפתחות אצל גיסה שמעון. לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ועיינתי במסמכים שהובאו לעיוני, אני קובעת כי התובע לא הוכיח קיומו של חוזה שכירות תקף בינו לבין הנתבעת, בתקופה שבין מרץ 2007 ועד פברואר 2010. כמו כן אני קובעת שהתובע לא הוכיח כי אכן הנתבעת, היא באופן אישי, שהתה בנכס ותפסה בו חזקה מחודש מרץ 2007 ועד לחודש פברואר 2010. אכן התובע המציא לי מסמך החתום על-ידי הנתבעת לפיו בחודש מרץ 2008 היא שלחה מכתב לעיריית ערד, ממנו עולה כי היא שהתה בנכס עד ל-31.12.07, אולם עמדת הנתבעת וההסבר שנתנה לי באשר למכתב זה מניחים את דעתי, ואין באמור כדי להרים את נטל ההוכחה הנדרש, כדי להוכיח כי הנתבעת שהתה בנכס והשתמשה בו לאחר מרץ 2007. למותר לציין, כי עסקינן בתביעה אזרחית לתשלום דמי שכירות ולתשלום ארנונה בגין חוזה שכירות בין התובע כבעלים לבין הנתבעת כשוכרת, כאשר על התובע מוטל נטל ההוכחה ברמה של 51% להוכיח את קיומו של חוזה שכירות בכתב ו/או בעל-פה. במקרה דנן אין מחלוקת שחוזה השכירות הכתוב בין הצדדים, הסתיים ב-4.8.06, וככל שהנתבעת שהתה בנכס מעבר לתקופה זו, הרי מדובר בהארכה בהסכמה, שניתנה בעל-פה. בעוד שהתובע טוען כי הנתבעת שהתה בנכס עד לחודש פברואר 2010, הנתבעת טוענת כי שהתה בנכס עד לחודש מרץ 2007. המדובר בגרסאות סותרות, קרי בגרסה מול גרסה, כשהתובע לא הביא כל ראיה נוספת להוכחת טענה זו, למעט עדותו בפניי, ומבקש הוא מבית המשפט להסתמך על עדותו, שהינה עדות בעל דין, על-מנת להגיע להכרעה כי הנתבעת המשיכה לשכור את החנות, לאחר ה- 3/07. היות שמדובר בגרסה מול גרסה, אשר לא נתמכה בשום ראיה נוספת, אני קובעת שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש ממנו, להוכיח כי הנתבעת שהתה והחזיקה בחנות, ממרץ 2007 ועד לפברואר 2010. העובדה כי מפתחות הנכס נמסרו לו במהלך הדיון בפני כב' השופט בן דור, בהליך הקודם בין הצדדים, אינה מלמדת כי לא נעשה ניסיון קודם להעביר לו את המפתחות, והתובע, משיקוליו הוא, בחר שלא לקבלם. בעניין זה אני מקבלת את גרסתה של הנתבעת כאמינה, לפיה היא ניסתה למסור לו את מפתחות הנכס והתובע סירב. יצוין כי טענת התובע כי המתין שנים רבות כל-כך מבלי לעשות דבר כדי לקבל את חזקתו בחנות, אינה מסתברת ואינה הגיונית ואמינה בעיני. העובדה כי התובע הינו אדם עסוק, אינה פוטרת אותו מלדאוג לנכסיו ולדאוג לקבל את מפתחות החנות מהנתבעת, כאשר הוא מודע לכך כי הנתבעת, בשונה מהחברה המסחרית, כבר אינה בחנות והיא אינה משלמת לו דמי שכירות כבר מ- 10/06. יצויין כ במהלך עדותו, הודה התובע, כי יתכן שמי שהחזיק בפועל בנכס הינה החברה המסחרית ( ראה עמוד 4 שורות 29 ), אולם לטענתו, הנתבעת והחברה המסחרית, זה היינו הך. בענין זה, התובע כלל לא הציג בפני בית המשפט, כל מסמך ו/או ראיה באשר לזהותה של החברה הנ"ל וטענתו כי מדובר בזהות מוחלטת, נטענה בעלמה ולא הוכחה כלל. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרש, כי הנתבעת, שהתה בחנות מחודש מרץ 2007 ועד לחודש פברואר 2010. כמו כן אני קובעת, שהתובע לא הוכיח כי עד לחודש מרץ 2007 הנתבעת לא שילמה את דמי השכירות בהתאם לחוזה מיום 4.8.05 אשר הוארך בהסכמה בעל-פה עד לחודש מרץ 2007. בנסיבות אלו, אני קובעת כי התובע לא הוכיח ברמת ההוכחה הנדרש, כי הוא זכאי לתשלום דמי שכירות ולתשלום ארנונה בגין החנות, עבור התקופה ממרץ 2007 ועד פברואר 2010. אשר על כן, אני דוחה את התביעה, ומחייבת את התובע בהוצאות משפט לטובת הנתבעת בסך של 500 ₪ אשר ישולמו תוך שלושים יום מהיום, ואם לא, הם יישאו ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל. על פסק דין של בית המשפט לתביעות קטנות ניתן לבקש ערעור מבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך חמישה עשר יום. ארנונהעירייה