תביעתו של עורך דין לתשלום שכר טרחתו של התובע בגין מתן טיפול משפטי לנתבע בתיקי מזונות ורכוש בבית משפט לענייני משפחה ברמת גן ובתיק גירושין בבית הדין הרבני האזורי בפתח תקווה (להלן: "התיקים"). ביום 10.12.97 חתם הנתבע על התחייבות לתשלום שכ"ט בתיקים הנ"ל וכן בתיק ערעור בבית הדין הרבני הגדול. הנתבע התחייב לשלם לתובע סך בסיסי של 7,000$ בצירוף מע"מ ועוד 250$ בצירוף מע"מ לכל דיון מעבר לדיון החמישי, כאשר כתב סיכומים נחשב לשני דיונים (ראו התחייבות לתשלום שכר טרחה, מוצג מס' 3 לתיק מוצגים מטעם התובע). כתוצאה מכך, התובע זכאי לתשלום שכר טירחה כולל בסך של 10,750$ בצירוף מע"מ, שמתוכם הנתבע שילם לתובע סכום של 7,905$ בצירוף מע"מ ונותר חייב סך של 2,845$ בצירוף מע"מ. התובע פנה לנתבע בבקשה לשלם לו את יתרת שכר טרחתו, ומשפניותיו עלו חרס, הגיש את תביעתו זו לבית המשפט, בהליך של סדר דין מקוצר. התיק נקבע לדיון ליום 7.3.07, ומשלא התייצב הנתבע לדיון, ניתן פסק דין בהעדר. ביום 31.1.2012 הנתבע הגיש בקשה להארכת מועד לביטול פסק דין, וכן בקשה לביטול פסק דין ובקשה לעיכוב הליכים. לאחר קבלת תגובת התובע לבקשה ועיון בטענותיו, פסק הדין בוטל לאחר שהנתבע הפקיד פיקדון בקופת בית המשפט על סך של 18,000 ₪. לטענת התביעה, התובע טיפל בתיקים של הנתבע ובהליכי ביניים רבים שהתנהלו במסגרת התיקים, והכל בלחץ זמן גדול ותוך שהתובע משקיע, הן בעצמו והן באמצעות עובדי משרדו, עשרות רבות של שעות עבודה בתיקים, ובין היתר אף ייצג את הנתבע בשישה עשר דיונים בבית הדין ובבית המשפט וכן הגיש שני כתבי סיכומים. הנתבע אשר לא היה מיוצג בהליך זה, טען כי תיק הגירושין ותיק משמורת הילדים הוגשו באמצעות עורך דין אחר בשם כתר גבריאל, אשר כרך את תביעת הגירושין עם משמורת הילדים ועם חלוקת הרכוש בבית הדין הרבני בפתח-תקווה. הנתבע פנה לתובע על מנת לשכור את שירותיו דרך עורך דין אחר. הנתבע הדגיש בפני התובע כי הדבר הכי חשוב לו זה משמורת הילדים, וכי הוא שוכר את שירותיו רק בגלל הנושא הזה, וכי אחרת, הוא לא היה צריך את שירותיו, מאחר והעובדות בתיק ברורות. לטענת הנתבע, התובע הבטיח לו שאפשר לסיים את הטיפול בתיק בשלושה דיונים בלבד. על מנת לשלם את שכר טרחתו של התובע, מכר הנתבע מגרש שנמצא בהרצליה בעלות של 5,000$, סכום אשר מכיל 5 דיונים מלאים, כולל הגשת סיכומים וכתיבת תגובה לסיכומים לכל דיון. בעניין התוספת כפי שמופיע בהסכם שכר טרחה, טען הנתבע שקיבל הבטחה כי הטיפול בתיק לא יגיע לידי כך. לטענת הנתבע, התקיימו שני דיונים בעניינו, והתוצאות היו לשביעת רצונו, ולאחר מכן התפתחה מערכת יחסים עסקית בין הצדדים, כאשר הנתבע הבטיח להביא לתובע לקוחות ותיקים, בתמורה לעמלה של 2,000$ על כל תיק, והביא לו שני תיקים לפי הסדר זה. הנתבע גם טיפל בתיק האישי של אביו של התובע מול רשויות המס. משכך, טוען הנתבע כי התובע חייב לו סך של 5,000$ עבור הטיפול בתיק של אביו, וכן סך של 4,000$ עבור שני התיקים שהעביר לטיפולו (2,000$ לכל אחד). רק בעלי הדין העידו בפניי (התובע ביום 10.7.13 ולאחריו הנתבע בעדות שהסתיימה ביום 13.11.13). בסיום אותו יום סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. דיון והכרעה המחלוקת בתיק זה הינה בעיקרה עובדתית, כאשר לשאלת הנטלים בתיק תפקיד נכבד. הקביעה מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, נעשית על בסיסם של שני כללים יסודיים: האחד - "המוציא מחברו עליו הראיה", ויכול שיהא זה התובע ויכול שיהא זה הנתבע, הכול לפי העניין. והשני - "דיני הראיות הולכים אחרי הדין המהותי", הן לעניין הוכחת יסודות העילה/ההגנה והן לעניין הפרכתן של חזקות. כלל "המוציא מחברו עליו הראיה" משמעותו היא שהתובע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו, ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענות מסוג "הודאה והדחה", כטענת "פרעתי", שכן בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו - בין טענה חיובית ובין שלילית - עליו הראיה (ראה: י.קדמי, על הראיות, עמ' 1508). באשר לנטלי הראיה והשכנוע - יפים לענין זה דברי השופט אחיקם סטולר בע"א (מרכז) 10220-06-11 מריה נמודרוב נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 8.1.12): "נטל השכנוע מבטא את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין להוכיח את טענותיו כלפי יריבו, כאשר אי עמידה בו משמעה דחיית הטענות. הכלל הוא כי נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. אשר על כן התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של טענת הגנתו". כאמור לעיל, שני הצדדים הסתפקו בעדותם הם ולא הובא כל עד נוסף מטעמם. הערכת מהימנותם של עדים כדי לרדת לחקר האמת היא מהמלאכות הקשות המוטלות על בית-המשפט על פי סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תש"א - 1970. ההתרשמות הייתה מאז ומעולם אחד מכלי העבודה המובהקים של הערכאה הדיונית השומעת ורואה את העדים. עם זאת, לא הבעת פניו של בעל-הדין ולא יפי תוארו או צחות לשונו היא שתביא את בית-המשפט לבכר עדות אחת על פני רעותה. יכול בית-המשפט וצריך לשית לבו לדרך בה מוסר העד את עדותו, אם בצורה שוטפת ומסודרת או בצורה מקוטעת ומגומגמת, אם בביטחון או בהיסוס. אך התרשמות זו, ראוי שלא תעמוד כשלעצמה, אלא במסגרת ובמכלול המבחנים המקובלים להערכת עדויות לרבות מבחן ההיגיון, סתירות חיצוניות ופנימיות בדברי העדים וכיוצא בזה. התובע העיד בצורה רציפה, קוהרנטית, מהימנה בעיניי. עדותו גם עלתה בקנה אחד עם המסמכים שהוגשו בתיק. הנתבע מאידך, התגלה כעד שלא ניתן לסמוך עליו בכדי לקבל את גרסת ההגנה. הנתבע טען כי בעת שחתם על הסכם שכ"ט, הוא סיכם עם התובע דברים אחרים, וכי היה הסכם בעל פה בין הצדדים כי התובע יקזז מחובו של הנתבע סך של 2,000 $ עבור כל תיק, שיועבר אליו דרכו, משכך בשלב מאוד מוקדם כבר לא היה הנתבע חב כל חוב כלפי התובע. טענה זו הופרכה בחקירה הנגדית (ראה עמוד 22 לפרוטוקול, שורות 5 עד 14): "ש. עדיין, במכתבים מאוחרים שלך אתה כותב לו "אני חייב לך כסף ואני אשלם"? ת. הוא אמר לי שאם לא אשלם לו כסף ולא אתחייב, הוא יפסיק לייצג אותי, שהוא לא כותב בשבילי שום דבר והוא לא פוגש אותי. כשהייתי בא הוא לא היה נותן לי להיכנס אליו. ש. תסכים איתי שכתבת לו שאתה חייב לו כסף? ת. לא היתה לי ברירה כי הוא היה חיב לגמור את התיק. ש. נכון שגם שילמת לו כסף? ת. נכון. ש. נכון ששילמת לו עוד כסף, עוד 1,000 דולר ואחרי שנה עוד 1,000 דולר ונכון שלא הזכרת בשום מקום? ת. האמנתי שיש חובת נאמנות של עורך דין ללקוח שלו". גם טענת הנתבע כי התוספת של הסכם שכ"ט להגשת ערעור נחתמה תחת לחץ מצידו של התובע, יום אחד לפני הדיון בערעור בבית הדין הרבני, הופרכה. התוספת להסכם נחתמה ביום 24.9.01, לאחר מספר ימים שבהם פנה הנתבע לעורך דין נוספים על מנת שיטפלו בערעור או שיתנו דעתם עליו. עיון במסמך מיום 13.9.01 מראה כי התובע ביקש מהנתבע להסדיר את נושא שכ"ט זמן רב לפני הדיון. יתירה מזה, ביום 25.9.01 לא היה דיון בערעור, וביום 6.10.01 הנתבע עוד העביר לתובע הערות להודעת הערעור. התובע הוכיח את קיום הסכם שכר הטירחה ואמיתות החתימות עליו. מאידך, הנתבע לא הרים את נטל המוטל עליו (ראו ע"א 685/88 שרה קוטרמן נגד קרן תורה ועבודה, פ"ד מז(2) 598, 604; ע"א 236/84 מנהל עיזבון המנוחה הלל יפה ז"ל נגד שוורץ ואח', מה(5) 13, 27) להוכיח כי חתם על ההסכם תחת עושק /כפיה /לחץ. למעט עדותו היחידה בעניין, לא נתמכה טענתו זו בכל ראיה נוספת. יתירה מזה, שוכנעתי שהנתבע הינו אדם בוגר, משכיל ומתוחכם, שהבין בדיוק על מה הוא חותם בקשר לשכ"ט עורך דין. כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם; ועל כן, סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית מורה שלא להתיר עדות בעל פה 'כנגד תוכנו' של מסמך, כפי שניסה הנתבע. לאור כל האמור לעיל, אני מגיע למסקנה, כי עדותו של התובע נמצאה אמינה בעיניי ועל פיה ועל סמך הראיות הנוספות שהציג, אני מקבל גרסתו ובכלל זה את הפירוט שנתן, לגבי הסכומים ששולמו לו, ואלו שהנתבע עדיין חייב לו. קיזוז סכומים כאמור לעיל הנתבע טען לקיזוז סכומים על סך 4,000$ בגין שני תיקים שהוא העביר לטיפולו של התובע, וכן סך של 5,000$ עבור הטיפול בתיקו האישי של אביו של התובע ממישור המיסוי. דעתי היא שדין טענות אלו להידחות, ראשית כיוון שהמדובר בהרחבת חזית. טענות אלו לא נטענו בכתב ההגנה אלא רק בבקשת הנתבע לביטול פס"ד. שנית טענות אלו לא נתמכו במסמכים, והוכחשו נמרצות ע"י התובע (ראו עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 1-5): "ש. האם הסכם בינך לביני על 2000 דולר + מע"מ שאתה משלם או מקזז על כל אחד מהתיקים זה חוזה תופס או לא? ת. מעולם לא היה חוזה כזה או דומה לו. לא בכתב ולא בע"פ, לא ברמז, ולא מכללה. זה לקוח מהדמיון של הנתבע כאשר במסגרת עדותי הפניתי למסמכים שהנתבע עצמו, שסותרים בעליל את ההמצאה החדשה של עמלה בגין תיקים. ש. נכון ששלחת אותי לרגל בדיונים בתיקים האלה, לשמוע מה מחליף העורך דין עם הצד השני? ת. לא היה ולא נברא". כמו כן ראו עמ' 19 לפרוטוקול (שורות 13-21): "ש. למה לדעתך הייתי צריך לטפל בתיקים של אביך שלא שילם ניכויים מעובדים שלו ולא שילם מע"מ בסכום של מליוני שקלים כאשר הגעתי להסכם שתמורת תשלום הקרן בלבד בתיק הניכויים וההסכם בע"פ....? ת. איפה ההסכם? ש. כאשר הגעתי להסכמה עם פקיד שומה גוש דן שאם אביך ישלם רק את הקרן בתיק הניכויים ורק את קרן המע"מ יבוטלו נגדו כל צווי המעצר עם הגעתו לארץ ויבוטלו נגדו כל ההליכים ואתה אמרת שאתה לא מצפה שאוציא לכם בלי תשלום? ת. בשביל נזיד עדשים אתה מוכן להמציא המצאות. בשל העקרון לא לשלם הכסף אתה ממציא המצאות. אם היה סיכום היית מביא פקיד שומה... אתה לא דובר אמת". עדותו של התובע גם בנקודה זו קוהרנטית ואמינה בעיני ועדיפה על פני עדותו של הנתבע. אי לכך ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה וגם מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הוצאותיו ושכ"ט עורך דין בסך כולל של 5,000 ₪ בגין הליך זה. הנני מורה על העברת הפיקדון בתיק, לרבות פירותיו, לידי ב"כ התובע, על חשבון החוב הפסוק. שכר טרחת עורך דיןשכר טרחהעורך דיןמזונות