מיפוי עצמות ובדיקת MRI הדגימו קונטוזיה גרמית בפמור ובטיביה מדיאליים סביב הברך ללא שבר. 1. תביעה על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ב - 1975 ((להלן: "החוק"). 2. התובע הוא יליד 23.05.1962. 3. בתאריך 17.09.05 הוא נפגע בתאונת דרכים, שבה נגרמו לו נזקי גוף ואלו מהווים את עילת התביעה הנדונה. נזקים אלה יתוארו בהמשך. כאשר הוגשה התביעה ב- 18.09.06 (!) הוא תואר כ: "פרוד, בעל השכלה של 10 שנות לימוד, נהג משאית ועליה מערבל בטון, ומפעיל ציוד מכני הנדסי". 4. כתוצאה מפגיעות גוף שנגרמו לתובע, בית המשפט (כב' ס. הנשיא דאז י. שפסר!) מינה שני מומחים רפואיים: האחת בתחום האורטופדי - ד"ר אורית ביין, והאחד בתחום הנוירולוגי - פרופ' מרטין רביי מנהל המחלה הנוירולוגית בבית חולים אסף הרופא. התובע נבדק על ידם עוד בחודשים יולי וספטמבר 2009! 5. א. ד"ר ביין, המומחית האורטופדית, קבעה לגבי שורש כף יד שמאל של התובע כי: "בצילום אובחן שבר תוך פרקי ברדיוס הדיסטלי, והתובע עבר העמדה פתוחה של השבר וקיבוע עם פלטה וברגים. השבר התאחה בעמדה הקרובה לאנטומית. נותרה כיום מגבלה קלה בסוף דורזיפלקציה. בצילום עדכני קיימים שינויים ניווניים קלים רדיוקרפליים. יד שמאל היא היד הלא דומיננטית" המומחית קבעה, שבקשר עם השבר שנגרם לתובע בשורש כף יד שמאל: "המצב מתאים לנכות צמיתה בשיעור 5% על פי תקנה 41 (10) (ה) לתקנות המל"ל". (ב) התובע נפגע גם בברכו השמאלית. בהקשר הזה קבעה המומחית כי: "מיפוי עצמות (ובדיקת) MRI הדגימו קונטוזיה גרמית בפמור ובטיביה מדיאליים סביב הברך ללא שבר. נשללה פגיעה מניסקלית או רצועתית... בבדיקה במרפאתי מצאתי הגבלת יישור קלה ודלדול שרירי קל בקוודריצפס משמאל". בקשר עם הפגיעה בברכו השמאלית של התובע קבעה המומחית ש:"אין לשלול שווקטור הפגיעה עבר דרך מפרק הברך המדיאלי. קיימת סבירות שיתפתחו שינויים ניווניים בלשכה הפנימית של הברך בעתיד. מחמת הספק, מצב הברך מתאים לנכות צמיתה בשיעור של 5% על פי סעיף 48 (2) ֹֹֹI בין I ל - II. (הדגשה שלי - י.ט.) (ג) התובע טען, שנפגע גם בצווארו ובגב התחתון. המומחית לא קיבלה את טענתו זו והסבירה, שהתובע לא התלונן על כאבים בצוואר או בגב התחתון אלא פעם אחת למחרת התאונה. מאז ועד חודש מרץ 2006- עת שביקר אצל רופא. התיעוד הרפואי אינו מגלה תלונות של התובע בקשר לצוואר או לגב. בדיקות ההדמיה שנעשו ביום התאונה, היו תקינות למעט ממצא של שינויים ניווניים. כלומר, רשומותיו הרפואיות של התובע; הן אלה המבוססות על תלונותיו והן בדיקות ההדמיה שנערכו לו - לא הצביעו על פגיעה שמקורה בתאונה. בנוסף, המומחית ציינה את העובדה ש:"בדיקות צוואר וגב תחתון במרפאה הייתה מלווה בשיתוף פעולה חלקי ובנסיון האדרה". בהקשר הזה, המומחית ציינה בפירוש: "חוסר אמינות בבדיקה". על פי האמור בחוות דעתה, היו שפע בדיקות שהדגימו מצב תחלואתי טבעי. תלונות היו קיימות גם בעבר. מיפוי עצמות בגב ובצוואר, נמצאו תקינים גם בשנת 2005 וגם בשנת 2008. כל אלה הובילו אותה למסקנה, שפגיעתו הנטענת של התובע בקשר לצווארו ולגב התחתון - איננה קשורה לתאונה האמורה. ד. בא כוחו של התובע לא השלים עם תוכן חוות דעתה של המומחית בעניין הפגיעה הנטענת בצווארו ובגבו של התובע, ועמד על חקירתה הנגדית. חקירתה הנגדית של המומחית קוימה ב- 30.12.12. כדי לקצר אומר, שהמומחית חזרה ביתר שאת על האמור בחוות דעתה. ראו דבריה בעיקר בעמ' 19-20. ה. התוצאה הסופית בתחום האורטופדי היא, איפוא, שלתובע נקבעה נכות בשיעור 5% בשל הפגיעה ביד, ועוד נכות, מחמת הספק, בשיעור של 5% בשל הפגיעה בברך (ראו עמוד 21). 6. פרופ' רביי קבע את נכותו הנוירולוגית של התובע בשיעור של 10% בגין אנצלופטיה פוסט טראומטית, אך זקף רק מחצית ממנה לחובת התאונה. גם פרופ' רביי התרשם ממרכיב של הגזמה מצד התובע בתיאור הקשיים מהם סובל (אגרווציה). הוא נזקק לתוצאות הבדיקה במרפאה להפרעת זכרון באיכילוב, ממאי 2007, ששם כתבה הרופאה ש: "יש לציין חוסר שיתוף פעולה...". בחוות דעתו של פרופ' רביי הודגשה העובדה שהתובע סבל מ "אישיות מופרעת עם קווים נוירוטיים שגרמו להרחקתו משירות פעיל בצה"ל...". 7. נכותו של התובע נקבעה איפוא, כך: 9.75% בתחום האורטופדי ועוד 5% בתחום הנוירולוגי. סך נכותו המשוקללת של התובע: 14.26%. 8. רק בתאריך 2.12.12, התובע הגיש בקשה למינוי מומחה גם בתחום הפסיכיאטרי. בקשה זו נדחתה על ידי בשל המועד המאוחר שבו הוגשה. ככלל, קידומו של תיק זה התעכב בשל תקלות שונות. כך למשל, התובע שכח להגיש תצהיר עדות ראשית וכתוצאה מכך בוטלה ישיבה שנקבעה לשמיעת ראיות. רק כדי שלא לנעול בפני התובע שער, נמנעתי ממחיקת התביעה. ראו החלטתי מיום 3.9.12. 9. הצדדים הגישו תחשיבי נזק. סברתי ועודני סבור, שתחשיבי נזק לא נועדו להצגת עמדות קצה בין האדרה לא מציאותית של הנזק, ובין לצמצומו באופן לא הוגן. התפקיד של תחשיבי הנזק הוא, לשרטט את הגבולות הסבירים של הפיצוי הריאלי. צד שמציג תחשיב נזק, שהוא על פניו לא ריאלי - מחטיא את המטרה של "מוסד" תחשיבי הנזק ומנתב, כפי שהיה במקרה דנא - את התיק לשמיעת ראיות. הגיעה העת שערכאות הערעור יאמרו את דברם, לא רק ביחס לפסקי הדין המובאים לביקורתן המשפטית, אלא גם ביחס לנוהג הפסול של הגשת תחשיבי נזק שאין בינם לבין המציאות ולא כלום. במקרה דנא, התובע הגיש תחשיב נזק, שהיה מבוסס על ציפיות לפיצוי מעל 1.0 מליון ₪. התחשיב היה מבוסס על נכות תפקודית של 34% (!) ושכר של 8,523 ₪. הגשת תחשיב כזה מבוססת על הנחה סמויה, כאילו בית המשפט אינו קורא בעיון את תחשיבי הנזק, אינו בודק אותם, או שחלילה "אי הבנתו" של בית המשפט עשויה להביאו לאימוץ של תחשיב נזק לא ריאלי. הנתבעת הגישה תחשיב נזק מטעמה רק בשל "כבודו של בית המשפט". אילו נמנעה- כצעד של מחאה - מהגשה של תחשיב נזק - לא הייתי רואה בכך פגיעה בכבודו של בית המשפט. 10. על פי עדותו של התובע, הוא יצא ממעגל העבודה לאחר ובעקבות התאונה בספטמבר 2005, ושב אל מעגל העבודה רק בפברואר 2012 - לעבודתו כנהג של מערבל בטון. על פי הסברו, "לא יכולתי לעבוד עקב הפציעה ועקב מצבי הנפשי" (עמ' 8 שורה 24). התובע הסביר גם, שאמנם ניסה פעמים מספר לחזור לעבודה אך, "לא הייתי מרוכז והביטחון ירד לי ולא הצלחתי להעביר את ההילוכים" (עמ' 10 שורות 5-7). התובע העיד, שהוא גם "הוציא רישיון" לנהיגה על מונית, אבל נמנע מנהיגת מונית הן בשל השכר הנמוך כשכיר, וגם בשל כך שבמהלך השנים התעצבה דמותו כעצמאי, והעבודה כשכיר אינה מתאימה לאישיותו. נימוק אחר שהתובע סיפק לכך שלא עבד כנהג מונית - היה מצבו הנפשי שבגללו "לא יכולתי לעבוד בכלל. גם לא על מונית". (עמ' 11 שורה 3). השאלה "הגדולה" היא, מה גרם לו לתובע בעקבות נכויות יחסית נמוכות - לא לעבוד במשך 7 שנים. (ראו: עמ' 11 ש' 25). תשובתו של התובע לשאלה זו הייתה, שהמומחית, ד"ר ביין, כלל לא התחשבה בניתוח שעבר בברכו. לדבריו, הניתוח הזה הוא שגרם לו ליציאה ממושכת ממעגל העבודה. המומחית, ד"ר ביין, נחקרה בהקשה הזה של הניתוח, שהתובע עבר (ראו עמ' 17-18), ותשובותיה היו חד משמעיות. המדובר הוא בסך הכל בפגיעה קלה שבוודאי לא הצדיקה היעדרות של שנים מהעבודה. באת כוחם של הנתבעים הצביעה על כך, שגם בעבר, בשנת 1999, בעקבות פגיעה בכתף - התובע ישב בביתו במשך כשנתיים - עד פברואר 2001, ואז, חודש לאחר שהסתיימה חופשת המחלה, הוא חזר לעבוד על "פול-טריילר" שרכש. באופן דומה, כאשר משאית שלו נגנבה באוגוסט 2004, הוא שוב יצא ממעגל העבודה ושב לעבוד רק ביולי 2005. (עמ' 12). יש בעובדה שגם בעברו היו לתובע "אפיזודות" של היעדרות ממושכת מהעבודה - כדי למעט באופן ממשי ממשקלה של טענתו, כאילו במקרה דנא, פציעתו היא שגרמה לכך שנעדר מעבודתו במשך תקופה ארוכה. אין זה מיותר לציין, שנוכח הפער הבלתי מוסבר בין נכות יחסית נמוכה, לבין יציאתו של התובע ממעגל העבודה ונוכח עברו התעסוקתי הלא יציב של התובע - קשה לקבל את "הסברו" כאילו הפגיעה שנפגע בתאונה הנדונה היא שגרמה לכך שחדל לעבוד. 11. שכרו של התובע: שאלת השאלות שפתרונה משליך על היקף הפיצוי הנכון, מתייחסת לקביעת בסיס השכר של התובע. ואלה נתוני השתכרותו של התובע: 1. בשנת 1998 התובע השתכר שכר ממוצע חודשי נומינלי של 8,210 ₪. 2. בשנת 1999 הוא לא עבד אלא 13 ימים. בחודשים ינואר עד יולי 1999 הוא קיבל מהמל"ל דמי פגיעה. גמלאותיו של התובע חושבו לפי שכר רבע שנתי של 26,513 ₪. (ראו אישורי מל"ל שצורפו להשלמת הסיכומים מטעם הנתבעת. מכאן מסקנה שבסיס השכר (הנומינלי) לחודש על פי נתוני המל"ל היה 8,838 ₪ (ברוטו). 3. גם בשנת 2000 - התובע לא עבד. 4. בשנת 2001 התובע החל לעבוד רק בחודש אפריל ועבד במשך יתרת השנה. שכרו השנתי היה 136,697 ₪. השכר החודשי הנומינלי (בחלוקה ל- 12 חודשים) עמד על 11,391 ₪. 5. בשנת 2002 שכרו החודשי הנומינלי הממוצע עמד על 9,316 ₪. 6. בשנת 2003 שכרו החודשי הנומינלי הממוצע עמד על 3,504 ₪. 7. בשנת 2004 שכרו החודשי הנומינלי הממוצע עמד על 1,724 ₪. (התובע עבד רק עד חודש אוגוסט). בא כח התובע חישב את השכר החודשי על ידי חלוקת השכר המצטבר ל- 8 חודשים בלבד. היה מקום לחשבו על פי חלוקה ל- 12 חודשים. 8. בשנת 2005 - התובע עבד רק בחודשים יולי אוגוסט, ובספטמבר - עד שנפגע בתאונה. כלומר - במשך כחודשיים וחצי בתקופה הזו, הוא השתכר 27,352 ₪. על פי חשבונו של בא כח התובע, מדובר בהשתכרות חודשית ממוצעת נומינלית של 20,940 ₪. 9. התובע חזר לעבוד בפברואר 2012 ושכרו החודשי הממוצע הנומינלי למשך 8 חודשים עמד על סך של 11,896 ₪. 10. לעניין השתכרותו של התובע, יש להתחשב גם בהצהרתו של התובע לחברת ביטוח שהנפיקה לו פוליסת ביטוח למקרה של אובדן כושר עבודה. בהצהרה זו של התובע, נאמר, כי שכרו החודשי עומד על כ- 10,000 ₪ לחודש. כל הנתונים שלעיל, מבוססים על הנטען בעמ' 4 לסיכומי התובע. הנתבעים לא חלקו על הנתונים האלה, והמחלוקת מוסבת רק על דרך החישוב הנכונה. 12. כיצד לחשב את שכרו של התובע: א. הנתבעים הציעו לקבוע את בסיס שכרו של התובע לא רק על בסיס ה"יש" אלא גם על בסיס ה"אין". (סעיף 17 לסיכומי הנתבעות). הכוונה לצורך להתחשב בנטייתו הנטענת של התובע ליטול הפסקות ממושכות מהעבודה. על פי הצעת הנתבעים "יש להתייחס רק להכנסת התובע בשנים (ה"רזות" - י.ט) של 2003 ו- 2004. הנתבעים גם הציעו שלא להתייחס כלל להכנסתו של התובע בחודשיים וחצי שקדמו לתאונה ב- 2005. הנתבעים טענו, שהשתכרותו החודשית הממוצעת של התובע בשנים קודם לתאונה, עמדה על סך של 3,000 ₪ ברוטו לחודש בלבד. (סעיף 29 לסיכומי הנתבעים). הנתונים של השתכרות התובע משנת 2012, אחרי התאונה, מצביעים על השבחת שכרו ומכאן מסקנה לכאורה לכך, שפגיעות הגוף לא גרמו לפחיתה בשכרו של התובע. ב. מול עמדה זו של הנתבעים, התובע הציע לחשב את שכר על בסיס הממוצע הרב שנתי, כשמה שנלקח בחשבון, הוא גם התקופות הטובות וגם התקופות הרעות. ע"א 158/65 פוירון נ' תעשיות אבן וסיד פד"י יט (2), 678. אומר מיד, כי לא מצאתי סימוכין לעמדתם של הנתבעים לפיה, לצורך קביעת שכרו של התובע, יש להתחשב רק בשכרו של התובע בתקופות הרעות. פשוט הוא בעיני, שהכנסתו של עצמאי נמדדת על פי ממוצע רב שנתי. זו גם ההלכה הפסוקה. הדרך הראויה היא בדיקת הכנסותיו של התובע משנת 2000 עד שנת 2005 (כולל החודשים יולי אוגוסט). לא הבנתי את עמדת הנתבעים, מדוע אין להתחשב בחודשים שקדמו לתאונה. וכי רק מכיוון שמדובר בתקופה יחסית קצרה, אין להביאה בחשבון? והרי בסופו של דבר, הלכה היא, שיש לקחת בחשבון הכנסתו של נפגע עובר לתאונה. הצירוף האריתמטי של משכורתו החודשית הממוצעת של התובע בין השנים 2000 - 2004 ובתוספת החודשים יולי אוגוסט בשנת 2005 - לחלק למספר החודשים (62), -מוביל לשכר חודשי ממוצע של 5,374 ₪. הצמדת השכר הזה מחציון התקופה עד עתה, מוביל לתוצאה של 6,467 ₪, שזהו על פי המתווה האמור - שכרו החודשי הממוצע של התובע בשנים 2000 - 2004, ובחודשים יולי ואוגוסט 2005. יצוין, כי לא כללתי בבדיקה זו את הכנסתו של התובע בשנת 1999, שהרי בשנה זו, הכנסתו של התובע צמחה לו בעיקר מן המל"ל ולא מעבודה. נראה לי, שהנתון הזה משקלל בתוכו גם את התקופות הטובות, גם את התקופות שבהם התובע העדיף שלא לעבוד. כיוון שהיו לפחות שלוש "אפיזודות" ממושכות למדי, שבהן התובע לא עבד למחייתו - לא ניתן להתעלם מתקופות אלה. צודקת איפוא, באת כוחם של הנתבעים שיש להתחשב גם במרכיב ה"אין", כפי שאכן התחשיב שלעיל משקף. ג. משקבעתי את בסיס השכר, ניתן לחשב את הפסדיו של התובע. 13. כאב וסבל: אני מאמץ את התחשיב של הנתבעת (סעיף 83 לסיכומים) וקובע, כי בשינויים המחוייבים מחלוף הזמן, הפיצוי בגין 14.25% אחוזי נכות של התובע ועוד 5 ימי אשפוז, בהפחתה המתבקשת בשל גילו של התובע בעת התאונה (43) - הפיצוי עבור כאב וסבל יעמוד על 28,222 ₪. הפסדי שכר בעבר: א. על רקע קביעתה של המומחית, ד"ר אורית ביין, שתקופת אי הכושר של שנה "בהחלט סבירה בעיני" (עמוד 16 שורה 10) - יש מקום לפצות את התובע בגין הפסדי שכר בעבר, בשנה שלאחר התאונה, בפיצוי המתייחס לאובדן שכר מלא. לפיכך, לגבי התקופה שבין 18.9.2005 ל - 17.9.2006 - חישוב הפסדי השכר של התובע יהיה כדלקמן: 77,604 ₪ = 12 X 6,467 ₪. בעיגול: 78,000 ₪. ב. נוכח תקופת העבר המאוד ממושכת, ונוכח התמשכות ההליכים בתיק, נראה לי, כי יהיה זה נכון יותר לצרף את יתרת התקופה הצופה פני עבר, בין שנת 2006 ל - 2103, אל שנות העתיד, כך שחישוב ההפסדים בעתיד ייערך ל - 23 שנים ולא ל - 16 שנה, כפי שלכאורה מתחייב מגילו של התובע. הפסדי שכר בעתיד: א. הנתונים הרלוונטים הם: בסיס השכר - 6,467 ₪. אחוזי הנכות - 14.25% מקדם ההיוון ל - 23 שנה - 199.19 ב. הנתונים שלעיל מייצגים חישוב אקטוארי מלא. על פי הערכתי, כיוון שנכותו הנוירולוגית של התובע - זניחה ואינה תפקודית, וכיוון שקיים ספק של ממש לגבי התפקודיות של פגיעותיו האורטופדיות נראה לי, שתחשיב המבוסס על מחצית מחישוב אקטוארי מלא - יהא הוגן וצודק. השתתת התחשיב על מחצית מחישוב אקטוארי, מבוססת על ההנחה שפגיעה ביד שמאל, הלא דומיננטית ובברך, כשמדובר בנהג משאית - עלולה ברבות השנים לגרום לתובע הגבלה בתפקוד. לפיכך, אני קובע, כי הפסדי שכרו של התובע לעתיד הם 91,782 ₪ ובעיגול - 92,000 ₪. 4. עזרת הזולת בעבר ובעתיד: על רקע האפשרות שהתובע יזדקק בעתיד לניתוח בברכו - דבר שעלול לגרום לו להזדקק לעזרת הזולת במשך תקופה של כחודשיים, אני פוסק לו בקשר לראש נזק זה וגם (לגבי העבר) סכום כולל של 7,500 ₪. 5. שונות: התובע עתר לפיצוי בסכום העולה על 15,000 ₪ בגין תרופות. ראש נזק זה לא הוכח. מכל מקום, אני פוסק לתובע בגין נסיעות והוצאות לא צפויות סכום כולל של 2,500 ₪. 6. סיכום: סך הפיצויים לתובע הם איפוא כדלקמן: עבור כאב וסבל - 28,222 ₪. עבור הפסדי שכר בעבר - 78,000 ₪. עבור הפסדי שכר בעתיד - 92,000 ₪. עזרת הזולת - 7,500 ₪. שונות - 2,500 ₪. סה"כ - 208,222 ₪. בעיגול - 209,000 ₪. לפיכך, אני פוסק לתובע פיצוי בסכום של 209,000 ₪. מסכום זה יש לנכות בערך ריאלי משוערך, את התשלומים התכופים, שהתובע קיבל על "חשבון". על רקע התנהלותו של התובע, שסיכלה כל אפשרות של סיום התיק, שלא על דרך מיצוי מלא של ההליך - איני פוסק לו פיצוי בקשר עם הוצאות ושכ"ט עו"ד. על פי הבנתי הוראת סעיף 16 לחוק אינה מנדטורית כלפי בית המשפט ואינה קובעת חובה לפסוק שכ"ט עו"ד. ברכייםבדיקת אם.אר.איי (MRI)פמוררפואהתאונת דרכים