המערערת טוענת כי מתן פסק הדין בטרם קבלת סיכומיה פגע בזכות הטיעון שלה, יצר עיוות דין, פגע במראית פני הצדק: 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בנתניה (כבוד השופטת ח' קיציס), מיום 20.3.2014 בהפ"ב 4156-06-13. בהחלטה זו נענה בית המשפט לבקשת המערערת לבטל את פסק הדין שניתן על ידו ביום 13.3.2014 בטרם הוגשו סיכומי תגובה מטעמה, אך סירב לפסול עצמו מלדון בעניינה בשנית. 2. בפני בית המשפט נדונות בקשת המערערת לביטול פסק בוררות, ומנגד, בקשת המשיבים לאישור פסק בוררות. עניינו של פסק הבוררות הוא אופן פירוק השיתוף בין הצדדים בחלקת מקרקעין בנתניה. בית המשפט החליט ביום 24.2.2014 כי סיכומי המערערת יוגש תוך שבעה ימים; סיכומי המשיבים תוך שבעה ימים לאחר מכן, וכן ניתנה למערערת זכות להגיש סיכומי תגובה, וזאת תוך חמישה ימים לאחר הגשת סיכומי המשיבים. בהתאם להחלטה זו, הגישה המערערת את סיכומיה ביום 2.3.2014 והמשיבים הגישו את סיכומיהם ביום 9.3.2014, אך העבירו העתק מהם למערערת רק ביום 10.3.2014, כך שהמועד להגשת סיכומי תגובת המערערת היה ביום 16.3.2014. ואולם, ביום 13.3.2014 נתן בית המשפט פסק דין הדוחה את בקשת המערערת לביטול פסק הבוררות. משכך, הגישה המערערת בקשה לביטול פסק הדין שניתן בטרם עת, וכן בקשה לפסילת בית המשפט מלהמשיך ולדון בעניינה בשנית. כאמור, בית המשפט ביטל את פסק הדין שנתן ביום 13.3.2014 והורה על הגשת סיכומי תגובת המערערת לאלתר, אך דחה את הבקשה לפסילתו בקובעו כי ידון בטענות המערערת בסיכומיה "בנפש חפצה". בעקבות החלטה זו הגישה המערערת את הערעור שלפניי. 3. המערערת טוענת כי מתן פסק הדין בטרם קבלת סיכומיה פגע בזכות הטיעון שלה, יצר עיוות דין, פגע במראית פני הצדק ואף סתר את החלטת בית המשפט מיום 24.2.2014. בנסיבות אלו, אין זה מן הראוי שהמותב שדעתו נתקבעה, כפי שבאה לידי ביטוי בפסק הדין המנומק שבוטל, יידרש ליתן פסק דין חדש, שכן לדעתה, אין כל סיכוי שלאחר קריאת סיכומיה, ידון בית המשפט באותה פתיחות בה יכול היה לדון בטרם חיווה את דעתו בעניין. המערערת מבקשת, איפוא, להעביר את הדיון לידי מותב אחר כדי שהדיון המחודש בעניין לא יהווה מס שפתיים בלבד. 4. דין הערעור להידחות. אכן, במקרה דנא אירעה תקלה וניתן פסק דין סופי ומנומק בהליך בטרם עת. עם זאת, הלכה פסוקה היא כי אין די בכך שבית המשפט דן והכריע בהליך מסוים כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין אם הובא שנית בפניו, למשל עקב התערבות ערכאת הערעור, ולא בנקל יורה בית משפט זה על פסלות שופט בנסיבות אלו. כמו כן נפסק בעבר כי אין די בחשש גרידא באשר לאפשרות שהשופט היושב בדין גיבש דעה מוגמרת בהליך שלפניו כדי לפסול אותו מלשבת בדין. פסיקה זו מבוססת על ההנחה, שלפיה מקצועיותו של השופט והגינותו יאפשרו לו לדון מחדש בעניין, והוא יוכל לשנות מפסק דינו הקודם תוך פתיחות לשכנוע וללא חשש ממשי למשוא פנים (השוו, ע"א 871/13 וייס נ' שילה (26.1.2014)). 5. במקרה דנא, חרף מתן פסק דין סופי ומנומק בהליך בטרם עת, לא מתעורר חשש ממשי למשוא פנים נגד המערערת. כך עולה מדברי בית המשפט עצמו בהחלטתו הדוחה את בקשת הפסלות, בה כתב כי ידון בטענות המערערת בסיכומי התגובה בנפש חפצה. כך עולה גם מהתנהלות בית המשפט מייד עם היוודע דבר הטעות, שבאה לידי ביטוי בביטולו המיידי של פסק הדין ובמתן ההוראה להגיש את סיכומי תגובת המערערת לאלתר (השוו להתנהלות בית המשפט לאחר החזרת התיק לידיו בע"א 1395/11 The little Tikes Company נ' לידר טויס בע"מ (9.5.2011)). התנהלות זו של בית המשפט אף עולה בקנה אחד עם הדין הנוהג שלפיו, כאמור וככלל, אין מניעה כי בית משפט ידון מחדש בעניין שהוחזר לו על ידי ערכאת הערעור. משלא מתעורר במקרה דנא חשש ממשי כי ננעלה דעתו של בית המשפט באשר לתוצאות ההליך, אין הצדקה להעביר את הדיון בו לידי מותב אחר. ולכן, דין הערעור להידחות. הערעור נדחה. משלא הוגשה תשובה, אין צו להוצאות.זכות הטיעוןמסמכיםסיכומיםשאלות משפטיות