התביעה שבפניי הוגשה על פי חוק הפלת"ד (להלן: "החוק" או "חוק הפלת"ד"), בגין שתי תאונות דרכים שאירעו לתובע, האחת ביום 27.11.04 (להלן: "התאונה הראשונה") והשנייה מיום 15.1.05 (להלן: "התאונה השנייה). 1. רקע כללי: התובע יליד 29.1.1978, נפגע בשתי תאונות בהם רכב על האופנוע. התאונה הראשונה אירעה ביום 27.11.04 באזור חולי פתוח ליד קיבוץ רעים. התאונה השנייה אירעה ביום 15.1.05 בשביל עפר במושב בית נחמיה כשהיה התובע בדרכו לביקור בן משפחה. לטענת התובע, הוא נפגע בשתי תאונות הדרכים. לטענת התובע, הפגיעות שנגרמו לו גרמו לו לנכות רפואית ואף נכות תפקודית. הנתבעת הייתה המבטחת במועד התאונה ובגין כך הוגשה התביעה כנגדה. הנתבעת, לעומתו, טוענת כי במקרה הנדון אין כיסוי ביטוחי שכן מדובר היה בנסיעות לצורך תחרות, המוחרגות מהפוליסה שהייתה לתובע במועד התאונות. לחלופין, טוענת הנתבעת, כי דרישת הפיצויים מוגזמת, במיוחד בהתייחס לנכות התפקודית אותה מבקש התובע לייחס לנזק שנגרם לו כתוצאה מהתאונות. 2. תמצית טענות הצדדים: תמצית טענות התובע: התאונה הראשונה: "התאונה אירעה ביום 27.11.2004 בעת שהתובע נהג באופנוע בדרך עפר בשדה פתוח ליד קיבוץ רעים והחליק במהלך סיבוב בשל בוץ" (סעיף 3 לסיכומים). לטענת התובע, התאונה אירעה בעת שהיה בטיול עם חברים באזור. התובע כופר בטענה שהיה מדובר בתחרות או הכנה לתחרות. לטענתו, הוא נסע עם קבוצת חברים לאזור קבוץ רעים לטיול. לתמיכה בגרסתו זימן להעיד חבר שהיה עמו באותו טיול. לגרסת התובע, מדובר היה בטיול רב משתתפים ורחוק מהבית, בעוד אימונים עושים קרוב לבית ובקבוצות קטנות. יום התאונה היה יום גשום המתאים לטיול בשדה בוצי ולא אימון לתחרות, אשר נעשה ביום שבו השטח אינו רטוב ולרוב בשטח מיוער, שכן גם התחרויות מתקיימות בדרך כלל בשטח מיוער. 3. התאונה השנייה: "התאונה השנייה אירעה ביום 15.1.05 בעת שהתובע נהג באופנוע בשביל עפר בתוך משק במושב בית נחמיה, וכשפנה שמאלה הגלגל הקדמי של האופנוע החליק.....רגלו הסתובבה והוא נפל ונפגע" (סיכומי התובע סעיף 9). לטענת התובע, התאונה אירעה כאשר נסע לבקר את גיסו, אשר זומן להעיד בנדון. התובע כפר בטענה שהתאונה אירעה בעת תחרות, שכן התחרות שהתקיימה באותו יום הייתה בבנימינה בעוד התאונה התרחשה במושב בית נחמיה. התובע כפר גם בטענה שהיה בדרך לתחרות בבנימינה (פרוטוקול עמוד 26 שורות 23-28). 4. הנזק: התאונה הראשונה: לטענת התובע, בעקבות התאונה הראשונה הוא נפגע בכתף ונגרמה לו נכות רפואית צמיתה של 10% ולטענתו אין לקבל בעניין זה את מסקנתו של המומחה המוסכם פרופ' מוזס, כי הנכות הצמיתה בגין התאונה הראשונה הינה 1%. לטענתו, לבית המשפט נתונה הסמכות לשנות מקביעות המומחה בנסיבות מיוחדות. עוד לטענתו, במקרה הנדון קבע המומחה כי לתובע 20% בכתף ושייך לתאונה הראשונה אחוז אחד בלבד. לטענת התובע, הוא נפגע בתאונות קודמות בגינן הגיש תביעה לבית המשפט בפתח תקווה. באותה תביעה מונה פרופ' גנאל כמומחה מטעם בית המשפט והוא קבע 10% נכות לצמיתות בגין הפגיעה בכתף. היות והמומחה בתביעה הנדונה, אשר בדק את התובע לאחר התאונות הנוספות בגינן הוגשה תביעה זו קבע, כי הנכות המצטברת שיש לתובע בכתף עומדת על 20%, הרי שיש לשייך לתביעה הראשונה בתיק זה 10%, שכן לפגיעה הקודמת קבע פרופ' גנאל 10%. התאונה השנייה: בגין החבלה בברך שמאל קבע המומחה 20% מהם ניכה 5% בגין עברו הרפואי. לטענת התובע, הניכוי בטעות יסודו, שכן למרות שנחבל בעבר בברכו, מדובר היה בחבלות ללא השלכה רפואית עתידית. בנסיבות אלו יש לראות את כל אחוזי הנכות שנקבעו בגין מצב הברך ככאלו שנגרמו מהתאונה השנייה נשוא תיק זה. נכות תפקודית: לטענת התובע, הפגיעות בשתי התאונות גרמו לו לפגיעה של ממש בכושר ההשתכרות. הוא אמנם המשיך לעבוד ולפתח את עסקו, אך לא ברמה אליה היה מגיע לולא היה נפגע בתאונות. לטענתו יש להעמיד את הנכות התפקודית על 30% ועל בסיס שכר של 17,688 ₪ נטו לחודש, המשקף את השכר הפוטנציאלי של התובע לולא היה נפגע בתאונות. על בסיס עקרונות אלו פירט התובע את שאר הנזקים שתבע ואשר אתייחס אליהם בהמשך. 5. תמצית טענות הנתבעת: לטענת הנתבעת, לא היה לשתי התאונות כיסוי ביטוחי ומכאן שאין חבות של הנתבעת כלפי התובע בגין התאונות הנדונות. לטענת הנתבעת, שתי התאונות אירעו במהלך תחרות או הכנה לתחרות מוטורית, המוחרגת מכיסוי ביטוחי בהתאם לתנאי הפוליסה. טוענת הנתבעת, כי התאונה הראשונה הייתה למעשה תחרות לא רשמית בין התובע לחברים בשטחי קבוץ רעים וכי חברו אייל שהעיד מטעמו עמד על הגבעה ומדד את מהירות הנסיעה. לגבי התאונה השנייה, טוענת הנתבעת, כי גם לגביה מדובר בתחרות, שכן באותו יום התקיימה תחרות בבנימינה והתובע, לטענת הנתבעת, היה בדרכו לאותה תחרות, כאשר נפגע בתאונה. מציינת הנתבעת ששתי התאונות אירעו ביום שבת, שהוא יום התחרויות. לטענת הנתבעת, תחרות מוטורית אינה כלולה בהוראות חוק הפלת"ד ומוחרגת במפורש בפוליסות שהחזיק התובע ואשר בגינן הוגשה התביעה הנדונה. משאין כיסוי ביטוחי, לטענתה, יש לדחות את התביעה. הנכות הרפואית: לטענת הנתבעת, יש לקבלת את חוות הדעת של המומחה המוסכם ככתבה וכלשונה, דהיינו 1% בגין התאונה הראשונה, וכן 15% בגין התאונה השנייה ובשקלול 15.58%. יחד עם זאת, טוענת הנתבעת, שיש להפחית מאחוזי הנכות שנקבעו בגין הברך מאחר והתובע לא היה מוכן לעשות את הנדרש להקטנת הנזק, ניתוח פשוט. לו היה עושה התובע את הניתוח היו אחוזי הנכות יורדים ל- % 7.5, וככאלה יש להתייחס אליהם בקביעת הפיצויים. הנכות התפקודית: לטענת הנתבעת, לא נגרם לתובע כל נזק תפקודי, שכן הוא המשיך לבנות את עסקו ואף לפתח אותו כך שניתן לראות שהייתה עליית שכר, דהיינו, הפציעות לא פגעו בכושר ההשתכרות בפועל. כמו כן, המשיך התובע להשתתף בתחרויות וטיולי שטח גם לאחר התאונה, והדבר מהווה הוכחה לכך שלא נגרמה לו נכות של ממש ובוודאי שלא נכות תפקודית. על בסיס עקרונות אלו יש לבצע את החישוב לגבי ראשי הנזק השונים. 6. המחלוקות: המחלוקת העיקרית לעניין החבות הינה גם מחלוקת עובדתית וגם מחלוקת משפטית. מבחינה עובדתית חלוקים הצדדים על מהות הנסיעה בזמן התאונה, דהיינו האם הייתה זו נסיעה לצרכי תחרות או אגב תחרות כטענת הנתבעת, או שהייתה זו נסיעה רגילה כטענת התובע. מבחינה משפטית חלוקים הצדדים לגבי הכיסוי הביטוחי שהיה או לא היה לתובע, שכן הנתבעת טוענת שאין כיסוי ביטוחי לנסיעה לצרכי תחרות או אגב תחרות. המחלוקת המהותית הנוספת בין הצדדים מתייחסת לנושא הנכות. הצדדים חלוקים הן לגבי גובה הנכות הרפואית והן לגבי גובה הנכות התפקודית. לעניין הנכות הרפואית, טוען התובע, כי אין לקבל את חוות דעתו של פרופ' מוזס כתבה כלשונה ולהתייחס גם לחוות הדעת של פרופ' גנאל. התובע מגיע למסקנה, כי חישוב נכון של אחוזי הנכות, בהתחשב בחוות הדעת של פרופ' גנאל, מגיע ל 30% נכות בגין שתי התאונות. נכות תפקודית: לטענת הנתבעת, לא נגרמה לתובע כל נכות תפקודית. הוא המשיך לטפח את העסק שפתח. כמו כן הוא ממשיך להשתתף בתחרויות, כך שיהיה זה אך ציני לטעון, כי אבד לו כושר ההשתכרות ב 30%, כפי שטען התובע. על בסיס מחלוקות אלו התייחס כל צד לחישוב ראשי הנזק השונים, כפי שאפרט בהמשך. 7. דיון והכרעה: החבות: סעיף 1 לחוק קובע: "תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה....ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי, ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". לטענת הנתבעת, בתאונות הנידונות נעשה שימוש ברכב לצורכי תחרות ולא למטרות תחבורה, כמוגדר בסעיף 1 לחוק. מוסיפה וטוענת הנתבעת, כי בתנאי הפוליסות צוין במפורש לאחר סעיף 38 בהדגשה: "ההגבלה לשימוש ברכב לתחרות או תחרות מהירות או ספורט מוטורי לא נכללה ברשימה זו מאחר והוא איננו נחשב ל"שימוש" על פי החוק. ובכל מקרה איננה מותרת במסגרת ביטוח זה" ( נספח ב' עמוד 7 למוצגי הנתבעת לגבי הפוליסה של 2005). הוסיפה וטענה הנתבעת כי אם רצה התובע להיות מבוטח גם לגבי תחרויות היה עליו לרכוש פוליסה מתאימה בהתאם לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו - 2005 . תכלית חוק הפלת"ד, כפי שתיאר אותה כבוד השופט ריבלין בפסקה 18 ברע"א 418/03 אסם נ' סמג' ואח' (להלן: פס"ד אוסם"), הינה: "וחמישית, נראה כי גם התכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים עשויה להוסיף משקולת המטה את הכף לטובת ההכרה בזכות לפיצוי במקרי גבול. עמד על פרופ' אנגלרד בציינו כי "נקודת מוצא חשובה היא המטרה הסוציאלית שלמעשה החקיקה, מטרה אשר הניעה את בתי המשפט לאמץ פרשנות ליברלית לטובת הנפגעים....." דהיינו, הנחיית הפסיקה היא לפירוש ליברלי לטובת הנפגעים. במקרה הנדון הפנתה הנתבעת את התובע לרכישת פוליסה בהתאם לחוק הנהיגה הספורטיבית, התשס"ו - 2005 (להלן: "חוק הנהיגה הספורטיבית"), אלא שחוק זה פורסם ביום 29.12.2005 וסעיף 38 שבו קובע כי: "תחילתו של חוק זה בתום תשעה חודשים מיום פרסומו". דהיינו, החוק איננו רלוונטי לתאונות נשוא תיק זה אשר האחת מהן התרחשה בסוף שנת 2004 והשנייה בראשית שנת 2005. למרות האמור לעיל, ניתן להיעזר בחוק לצרכי אנלוגיה. סעיף 34 לחוק הנהיגה הספורטיבית מפנה לתיקון מספר 19 בחוק הפלת"ד הקובע: " 15ב. הוראות חוק זה לא יחולו לגבי שימוש בכלי תחרותי, שניתן עליו רישיון כלי תחרותי למעט שימוש בכלי כאמור בעת נהיגה ספורטיבית בקטע קישור או בעת נהיגה שאינה נהיגה ספורטיבית, שהותרה לפי סעיף 12(ד) לחוק הנהיגה הספורטיבית , התס"ו 2005...". דהיינו ,יש להימנע ממצב שרכב לא יהיה מבוטח ולכן קובע הסעיף שגם רכב שניתן עליו רישיון כלי תחרותי, שלא בעת התחרות יחול על חוק הפלת"ד. יתכן והחוק נולד עקב מקרים הדומים לאלו הנדונים בתיק זה, ואף יש הצדקה להוראות שונות ותעריפים שונים לרכבים שנעשה בהם שימוש תחרותי מעצם הסיכון הנוסף הכרוך בכך, אך כל עוד לא היה החוק בתוקף לא ניתן להחילו על המקרה הנדון גם אם התביעה הוגשה לאחר שנכנס לתוקף. בנסיבות אלו אני קובעת, כי גם אם הייתי קובעת שהיו סממנים של הכנה לתחרות, הרי המצב החוקי, בזמן הרלבנטי לתאונות נשוא תיק זה, היה שיש להחיל את חוק הפלת"ד. בהקשר זה יש לציין, כי הלכה ידועה היא כי הנטל להוכיח שהתקיים חריג המשחרר את חברת הביטוח מאחריות, מוטל על חברת הביטוח הטוענת לקיומו של החריג. לעניין זה יש להפנות לדבריה של כב' השופטת ע. ארבל בע"א 78/04 המגן חב' לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, תק-על 2006(4), 64 בעמ' 68: "לעניין ביטוח נקבע כי נטל השכנוע להראות כי המקרה שאירע נכנס לתנאי השיפוי שבפוליסה מוטל על התובע-המבוטח, ואילו הנטל להראות כי התקיים אחד מהחריגים לחבות המשחרר את חברת הביטוח מאחריות מוטל על הנתבע-המבטח, במקרה בו עמד המבוטח בנטל המוטל עליו (ע"א 371/64 כהן נ. חברה לביטוח "קלדוניאן", פ"ד יט (1) 77, 81) ...". הנתבעת צירפה למוצגיה את הצד האחורי של הפוליסה, הקובע שהפוליסה מחריגה את החלתה "לשימוש ברכב לתחרות או תחרות מהירות או ספורט מוטורי". בשלב זה אני משאירה ב"צריך עיון" את השאלה האם לפני שנכנס חוק הנהיגה הספורטיבית לתוקף, ניתן היה לתת תוקף לסעיף החרגה זה, אך אחזור ואתייחס לכך בקצרה לאחר ניתוח המצב העובדתי. התובע התייחס בסיכומים לשאלה העובדתית האם מדובר בתחרות אם לאו. מבחינה עובדתית, אין מחלוקת בין הצדדים כי שתי התאונות לא התרחשו במהלך תחרות רשמית. כמו כן, אין מחלוקת על כי התובע עצמו השתתף בתחרויות רבות ואף הגיע להישגים מרשימים בתחרויות אלו. כמו כן, אין מחלוקת על כי שתי התאונות אירעו ביום שבת שהוא היום בו נערכות בד"כ תחרויות. התאונה הראשונה: התאונה הראשונה אירעה בשטח הפתוח שליד קבוץ רעים לאחר שהתובע וחבריו הגיעו למקום. התובע וחברו, אייל, אשר העיד בדיון שהתקיים בפניי, העמיסו את האופנועים על טנדר ורק כשהגיעו לשטח החלו לרכב עליהם. הנתבעת טוענת שמכלול הראיות מביא למסקנה שמטרת השהות בשטח הייתה לביצוע תחרות או הכנה לתחרות, שכן זה ההסבר היחיד הסביר לתפקידו של אייל, אשר העיד שעמד על הגבעה והשקיף על הרוכבים. לטענת הנתבעת, אייל היה השופט שמדד את זמן הנסיעה של הרוכבים וזאת לצרכי תחרות או הכנה לתחרות. התובע לעומתו חזר וטען שמדובר היה בטיול, שכן המקום מרוחק ואינו דומה לתנאי שטחי התחרות. חברו אייל ציין גם הוא שהטיול בקבוץ רעים לא התאים לאמון לתחרות שכן היו בו מספר רב של משתתפים שאינם באותה רמה. אמון לתחרות לטענתו, נעשה בקבוצות קטנות. לאור מכלול הראיות מצאתי כי הרכיבה בשטח של קיבוץ רעים לא הייתה תחרות , אלא טיול אתגרי. התאונה השנייה: התאונה השנייה אירעה, לטענת התובע, במושב שדה נחמיה בדרכו לביקור אצל גיסו. הנתבעת טענה שבאותו יום הייתה תחרות בבנימינה והתובע היה בדרכו לאותה תחרות או אף בתחרות עצמה. טענה זו לא הוכחה, למרות שיש בה אלמנט של תרמית בה נטל ההוכחה עוד גבוה יותר. מצאתי בעניין זה את עדות התובע וגיסו אמינות. לאור האמור לעיל, אני קובעת כי גם בתאונה השנייה מדובר בתאונת דרכים שיש להחיל עליה את חוק הפלת"ד. במקרה הנדון נטל ההוכחה להוכיח שלא מדובר בתאונת דרכים מוטל על הנתבעת. הנתבעת הצליחה לעורר סימני שאלה על התנהלות התובע, אך עדיין לא ברמה כזו המביאה לקביעה שמדובר היה בתחרות. ברוח עקרונות הפסיקה הליברלית אני קובעת, כי אין לראות בנהיגת התובע בשטח קיבוץ רעים כרכיבה תחרותית. אוסיף ואציין, כי קביעה לפיה מוחרג מקרה מתחולת חוק הפלת"ד תיעשה במשורה ובמיוחד לגבי התקופה שלפני החלת חוק הנהיגה הספורטיבית, הנותן היום מענה שלא היה קיים במועד התאונות הנדונות בתיק שבפניי. בשולי הדברים יוער, כי גם אם הייתי מגיעה למסקנה שמדובר בנסיעה תחרותית הרי שסעיף ההגבלה (נספח ב' למוצגי התובעת) בפוליסה שהוצאה לפני שנכנס חוק הנהיגה הספורטיבית לתוקף, אינו ניתן לאכיפה מטעמים שבמדיניות ציבורית. 8. לאור האמור לעיל הגעתי למסקנה, שהן מבחינה נורמטיבית והן מבחינה עובדתית, מדובר בשתי תאונות דרכים שיש להחיל עליהן את חוק הפלת"ד. 9. גובה הנזק: לצורך בדיקת גובה הפיצוי המגיע לתובע בגין שתי התאונות יש להכריע במחלוקת שבין הצדדים לגבי הנכות הרפואית והנכות התפקודית. 10. הנכות הרפואית: בהסכמת הצדדים, שקיבלה תוקף של החלטה על ידי כבוד השופט שנהב בהחלטתו מיום 31.07.07, מונה פרופ' מוזס כמומחה מוסכם לקביעת הנכות האורתופדית. התאונה הראשונה: פרופ' מוזס קבע בחוות דעתו, כי לתובע קיימת נכות צמיתה בכתף בשיעור 20%, אך רק אחוז אחד יש לשייך לתאונה הראשונה נשוא תיק זה. יתר אחוזי הנכות נובעים ממצב רפואי קודם. לגבי ברך שמאל שנפגעה בתאונה השנייה קבע פרופ' מוזס כי קיימים 20% נכות צמיתה, אך שייך לתאונה השנייה נשוא תיק זה 15% בלבד, ואת חמשת האחוזים הנוספים ייחס למצב רפואי קודם. אין ספק שלתובע היסטוריה רפואית קודמת של פגיעות אורתופדיות, אשר לפחות בחלקם נגרמו כתוצאה מתאונות דרכים שעבר. אין גם מחלוקת, על כי התובע עבר מספר רב של תאונות דרכים, וכי לטענת הנתבעת מדובר בכ- 17 תאונות דרכים. בית המשפט אינו נוהג להתערב בקביעות המומחים הרפואיים המוסכמים לגבי אחוזי הנכות הרפואיים, אלא במקרים מיוחדים. לטענת התובעת, המקרה הנדון הוא אחד המקרים שעל בית המשפט לעשות שימוש בסמכות זו המוקנית לו. לטענתה, יש לעשות חישוב אריתמטי של אחוזי הנכות שנקבעו לתובע בגין תאונות קודמות על ידי פרופ' גנאל בחוות דעת שהוגשה על ידו לבית המשפט בפתח תקווה בתיק אחר שהגיש התובע בגין תאונות קודמות. פרופ' גנאל באותה חוות דעת קבע, כי לתובע נותרו 10% נכות בכתף, ומכאן שההפרש שבין 20% אחוזי נכות נוכחיים, ל 10% קודמים מביא את אחוזי הנכות מהתאונה הראשונה נשוא תיק זה ל 10% בלבד. אינני יכולה לקבל טיעון מתמטי זה למרות נכונותו האריתמטית, וזאת ממספר טעמים כמפורט להלן: א. חוות דעתו של פרופ' גנאל איננה חלק מחומר הראיות בתיק זה והוא אף לא זומן למתן עדות בתיק זה. אך לא אסתפק בטיעון פרוצדורלי אלא אתמקד בטיעונים המהותיים. ב. הצדדים בחרו בפרופ' מוזס כמומחה המוסכם בתיק זה, הוא זה שבדק את התובע לאחר קרות התאונות נשוא תיק זה ולאחר שפרופ' גנאל נתן כבר את חוות דעתו, וחוות דעתו היא זו הקובעת והמכריעה לעניין תיק זה, גם אם יתכן וקיימות מחלוקות בין מומחים שונים. ג. מאז התאונות נשוא התביעה בתיק בו ניתנה חוות הדעת של פרופ' גנאל ועד לתאונה הראשונה נשוא תיק זה, עברו על התובע אירועים רפואיים נוספים שיכול והשפיעו על קביעת אחוזי הנכות. ד. פרופ' גנאל כותב שהוא ממליץ לא להרים את היד מגובה השכמה כי אחרת הוא יפרוק את הכתף... (פרוטוקול עמוד 7 שורות 17-18). אין מחלוקת, על כי התובע המשיך לרכב על אופנוע ואף להיפגע כתוצאה מכך, וזאת בין מתן חוות הדעת של פרופ' גנאל ועד לתאונה הראשונה נשוא תיק זה. בנסיבות אלו אינני מוצאת, כי זה המקרה שלא לקבל את חוות דעתו של המומחה המוסכם ואשר מונה בהסכמת הצדדים על ידי בית המשפט, ככתבה וכלשונה. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי בגין התאונה הראשונה נותר לתובע אחוז נכות אחד (1%) לצמיתות. התאונה השנייה: לגבי התאונה השנייה קבע פרופ' מוזס 20% לצמיתות, אשר 5% מהם ייחס למצב רפואי קודם. התובע טען, כי המקרים אליהם התייחס פרופ' גנאל הינם בחלקם מהיות התובע ילד, ואף אלה המאוחרים יותר הינם מקרים ללא המשך טיפולי, כך שלא ניתן לייחס להם אחוזי נכות. פרופ' מוזס הסביר בעדותו שמספר הפגיעות הקודמות בברך, יש להם השלכה על קביעת אחוזי הנכות בעקבות המקרה הנדון ולא מצאתי כי יש לשנות מחוות דעתו בעניין זה, שכן מדובר במספר רב של פגיעות ולא במקרה יחיד מהעבר הרחוק. לגבי התאונה השנייה טענה הנתבעת, כי יש להפחית מאחוזי הנכות שנקבעו מאחר והתובע היה יכול להקטין את נזקו אם היה עובר ניתוח פשוט שהיה מקטין את אחוזי הנכות בברך ל7.5%. אינני יכולה לקבל טענה זו, שכן אין לחייב תובע לעבור ניתוח פולשני, גם אם קיים סיכוי טוב שניתוח כזה ייטיב את מצבו. אין ספק שחובת הקטנת הנזק חלה גם על תובע בתביעת נזקי גוף, אך יש להיזהר בדרישה זו ככל שהדבר נוגע לטיפולים רפואיים פולשניים. יתכן מאד והייתי מגיעה למסקנה אחרת לו היה מדובר בטיפולי פיזיותרפיה או אף נטילת תרופות, למרות שגם במקרה כזה יש לבדוק כל מקרה לגופו ולנסיבותיו ולאפשר לנפגע לקבוע את דרך הטיפול המתאימה לו. לאור האמור לעיל, אני משאירה על כנה את קביעת אחוזי הנכות לצמיתות בגין התאונה השנייה, כפי שקבע פרופ' מוזס, דהיינו על 15%. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי בגין התאונות נשוא תיק זה קיימת לתובע נכות צמיתה של 16% (עיגלתי את הנכות המשוקללת של 15.85% ל 16%). 11. הנכות התפקודית: לגבי הנכות התפקודית, הרי שבית המשפט הוא זה המוסמך לקבוע את גובהה על מכלול הראיות, כאשר חוות הדעת הקובעת את אחוזי הנכות הרפואית משמשת כבסיס, ובמידה ומומחה ציין כי קיימת נכות תפקודית גבוהה יותר, או נמוכה יותר, קביעה זו משמשת אף היא כחלק ממכלול הראיות. במקרה הנדון מבקש התובע לקבוע את אחוזי הנכות התפקודית העתידית על 30% ואת זו של העבר על 50% בנוסף לתקופת אי הכושר. לטענת התובע, למרות שחזר לעבודתו לא מיצה את הפוטנציאל שהיה קיים אצלו לולא התאונה. התובע טען, כי לאחר התאונה השנייה המעיט בתחרויות למרות שלא הפסיק לגמרי וכיום הוא מסתפק בטיולי שטח בלבד. הנתבעת, לעומתו, טענה שהנכות התפקודית של התובע פחותה מזו הרפואית שכן הוא המשיך לפתח את עסקו ורמת שכרו עלתה. כמו כן, התובע המשיך להתחרות ולהשתתף בטיולי שטח, כך שבהתנהגותו הן במישור התעסוקתי והן במישור תרבות הפנאי הוא הוכיח כי לא נגרמה לו נכות תפקודית. לאחר בחינת מכלול הראיות מצאתי, כי הנכות הרפואית במקרה הנדון משקפת פחות או יותר את הנכות התפקודית. התובע אכן התקדם והמשיך לפתח את העסק בו עסק ערב התאונה הראשונה, אך אני מקבלת את טענתו שהנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונות הקשתה עליו במימוש הפוטנציאל הטמון בו. אני מקבלת את טענת הנתבעת, כי התובע המשיך להתחרות, אם כי במספר קטן יותר של תחרויות והמשיך לצאת לטיולי שטח, אך אין בזה כדי מחיקת הנכות שנקבעה לו. התובע ניסה ומנסה להמשיך את חייו הן במישור התעסוקתי והן במישור של תרבות הפנאי, למרות הנכות שנגרמה לו ואין בכך משום הפחתה מהקשיים שגורמת לו נכות זו. לאור האמור לעיל, אני קובעת, כי יש להעמיד גם את הנכות התפקודית על 16%. 12. גובה הנזק: בהתאם לקביעות המפורטות לעיל, להלן התייחסותי לראשי הנזק השונים: כאב וסבל - תאונה ראשונה: התובע מבקש סך של 21,442 ₪ משוערך לפי 10% נכות. הנתבעת טוענת, כי בהעדר טיפולים חודרניים ובהעדר אשפוז ולאור העובדה שהתובע השתתף במרוץ מוטורי סמוך למועד התאונה יש לפסוק סך של 3,000 ₪. כאב וסבל - תאונה שנייה: התובע מבקש סך של 42,648 ₪ משוערך לפי 20% נכות. הנתבעת טוענת, כי בגין התאונה השנייה יש לפסוק לפי 7.5% - הנכות הצפויה אם יעבור התובע ניתוח פשוט, דהיינו סך של 16,147 ₪ או לחלופין לפי 15%, דהיינו סך של 32,293 ₪. מאחר וקבעתי, כי בגין התאונה הראשונה נקבע לתובע אחוז נכות אחד אני קובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך 4,000 ₪. בגין התאונה השנייה נקבע, כי נותרו לתובע 15% ולפיכך אני קובעת פיצוי בגין כאב וסבל בסך של 32,594 ₪. בסך הכול בגין כאב וסבל: 36,594₪. הפסד השתכרות לעבר - תאונה ראשונה: התובע מבקש בגין 16 ימים של אי כושר על בסיס המשכורת האחרונה בצרוף ריבית מיום 13.12.04 - סך של 7,466 ₪. לטענת הנתבעת, בהתאם לשומות מ"ה 2003 - 2004 הרי שהשכר ברוטו עמד על סך של 6,778 ₪. סכום זה בניכוי מס הכנסה משוערך מגיע לסך של 7,419 ₪ לחודש. מאחר ומדובר בנזק ממשי היה על התובע להוכיח שאכן נגרם לו הפסד זה ומשלא הוכיח זאת הוא איננו זכאי לפיצוי כל שהוא בגין תקופת אי כושר הן בגין התאונה הראשונה והן בגין התאונה השנייה. בהתאם לשומות מס הכנסה לשנים 2003-2004 שצורפו, עובר לתאונה הראשונה בסיס השכר של התובע בניכוי מ"ה ובשערוך עמד על 7,973 ₪ לחודש. אשר על כן, מאחר ונקבעו לתובע 16 ימי אי כושר, הרי שהפסד השתכרותו לעבר בגין התאונה הראשונה עומד על סך של 4,252 ₪ ובצירוף ריבית מיום 13.12.04 עומד על סך של 5,327 ₪. הפסד השתכרות לעבר - תאונה שנייה: התובע מבקש בגין תקופת אי כושר של 21 יום על בסיס השכר האחרון בצרוף ריבית מיום 9.2.05 סך של 9,727 ₪. התובע מבקש בגין התקופה שמ- 3/05 ועד 8/05 - ששה חודשים לפי נכות תפקודית בשיעור 50% על בסיס המשכורת האחרונה בצרוף ריבית ובסה"כ 40,869 ₪. התובע מבקש בגין התקופה שמה- 9/05 לתקופה של 91 חודשים לפי נכות תפקודית בשיעור 30% סך של 319,425 ₪ על בסיס משכורת של 11,418 ₪ בצרוף ריבית אמצע תקופה. בסיס השכר כאמור עובר לתאונות הינו 7,973 ₪ לחודש. בגין תקופת אי כושר של 21 יום שקיבל התובע ובצירוף ריבית מיום 09.02.05 מתקבל סך של 6,948 ₪. בגין התקופה שמיום 03/05 ועד היום - בפועל לא הוכח שנגרמה ירידה בהכנסה, אך קבלתי את הטענה שהנכות גרמה לירידה במצוי הפוטנציאל התעסוקתי של התובע . בנסיבות אלו הפיצוי הגלובלי הוא הפיצוי המתאים ואני מעמידה אותו של סך של 65,000 ₪. סה"כ הפסד השתכרות לעבר בגין שתי התאונות הינו 77,275₪. אובדן כושר השתכרות לעתיד: התובע ערך חישוב אקטוארי המתבסס על שכרו של התובע עובר לתאונה משוערך לסך של 12,176 ₪ נטו, בגין נכות תפקודית של 30% - סה"כ 945,299 ₪. הנתבעת טוענת, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה בהרבה מזו הרפואית. בפועל התובע השביח את שכרו ולא נגרמו לו כל הפסדים כתוצאה מאובדן כושר עבודה. התובע חזר לתפקוד מלא הן בהשתכרותו והן בטיולים ומרוצים. בהעדר נתונים על הפסד השתכרות לעתיד סבורה הנתבעת שפיצוי גלובלי בסך 50,000 ₪ הינו פיצוי הולם. מהמסמכים שצורפו (שומות מס הכנסה לשנים 2005-2008) נראה, כי התובע לא הצליח להוכיח הפסד שכר, שכן שכרו או נשאר כפי שהיה טרם התאונה או אף הושבח. למרות האמור לעיל אני מקבלת את טענת התובע כי הנכות גרמה לו לירידה במצוי הפוטנציאל התעסוקתי. בנסיבות אלו הפיצוי הגלובלי הוא הפיצוי המתאים ואני מעמידה אות על סך של 100,000 ₪. הפסדי פנסיה: התובע מבקש 10% מאובדן כושר ההשתכרות כפי שפורט על ידו - סה"כ 137,323 ₪. לטענת הנתבעת, אין כל נתונים על פיהם ניתן לקבוע הפסדי פנסיה. יש לקבוע הפסדי פנסיה באופן יחסי ובסכום גלובלי של 10,000 ₪. עזרת הזולת לעבר ולעתיד: התובע מעריך את הפיצוי הגלובאלי בסך של 45,000 ₪. לטענת הנתבעת, אין כל נתונים או קבלות על עזרת הזולת בעבר ולטענתה עזרת המשפחה לא חרגה מהמקובל. לגבי העתיד מציעה הנתבעת לפנים משורת הדין את הסכום של 5,000 ₪. אמנם אין קבלות על עזרת הזולת, אולם סביר להניח כי במיוחד לאחר התאונה השנייה בה נקבעו אחוזי נכות , התובע צריך היה עזרה ולפיכך יש לקבוע סכום גלובלי של 8,000 ₪. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: התובע הסביר שלא הקפיד על שמירת קבלות אך הוא מעריך את ההוצאות שנגרמו לו עקב ביקורי רופאים, יעוץ רפואי וכד' בסך של 45,000 ₪. לטענת הנתבעת, התובע מחד לא צירף כל קבלות המעידות על הוצאות ומאידך היה זכאי לקבל את הטיפולים במסגרת סל הבריאות. מאחר והתובע לא פנה לטיפול רפואי במשך שנים, סביר שכך יקרה גם בעתיד. לפנים משורת הדין מציעה הנתבעת סך של 2,000 ₪. אכן התובע זכאי לקבל את הטיפולים במסגרת סל הבריאות. יש לקבוע לתובע סכום גלובלי בסך של 5,000 ₪. הוצאות נסיעה לעבר ולעתיד: הערכת התובע עומדת על סך של 15,000 ₪, שכן הוא נאלץ להיעזר במשפחה כתוצאה מהמגבלות שגרמה לו התאונה . לטענת הנתבעת, התובע חזר לנהוג ברכב דו גלגלי בתנאי שטח, כך שאין הוא זקוק להוצאות נסיעה, מה גם שהוא לא נזקק לטיפולים. סביר להניח שעל אף שלא צורפו קבלות, התובע נזקק לעזרה ראשונית בנסיעות ולפיכך יש לקבוע סכום של 3,000 ₪. סוף דבר: לאור האמור לעיל, הנתבעת תפצה את התובע תוך 30 יום בסכומים המפורטים להלן: הפסד השתכרות לעבר- 77,275 ₪ הפסד השתכרות לעתיד- 100,000 ₪ כאב וסבל- 36,594₪ הפסדי פנסיה- 10,000 ₪ עזרת הזולת עבר ועתיד- 8,000 ₪ הוצאות רפואיות עבר ועתיד- 5,000 ₪ הוצאות נסיעה עבר ועתיד- 3,000 ₪ סך הכול: 239,869₪ הוצאות משפט: אגרת תביעה בסך 591 ₪ , שכר עד- 250 ₪ יוטלו על הנתבעת. לעניין שכר עדות מומחה בסך 1,740 ₪ אני קובעת, כי סכום זה לא יושת על הנתבעת, שכן הוא זומן על ידי התובע. הנתבעת תשלם תוך 30 יום לתובע סך של 238,065₪ ובתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 15.34% . אופנועתאונת דרכיםחברת ביטוחפוליסה