כוויה בעבודה מחומר כימי בגב כפות שתי הידיים

טוען כי עבד בעבודות צבע של צנרת ברזל וכי הוא נכווה מחומר כימי בגב כפות שתי הידיים. בתצהיר העדות הראשית נרשם כי מועד התאונה היה "12/01" וכך גם בסיכומי התובע, אך נראה כי המדובר הוא בטעות, שכן גם במסמכי המל"ל מופיע התאריך הרשום בכתב התביעה. התובע טוען כי המדובר הוא בדבר מסוכן, כי אינו יודע מה היו למעשה הנסיבות שגרמו לתאונה וכי לכן, יש להעביר את נטל הראיה אל הנתבעת 1, שתוכיח שלא הייתה לה, לגבי התאונה, התרשלות שתחוב עליה. נראה, כי טענתו זו של התובע בדבר העברת נטל הראיה נזנחה על ידו, שכן היא לא נטענה שוב בסיכומים. התובע טוען, כי הנתבעת 1 לא דאגה לשיטות עבודה בטוחות, לא דאגה לפיקוח, לא הזהירה מפני סיכונים, לא הציבה שלטי אזהרה, לא הסבירה לתובע את מהות העבודה וכיו"ב פרטי רשלנות נוספים, כפי שנטענו בסעיף 6 לכתב התביעה. כן נטען על ידי התובע, שהנתבעת הפרה את הוראות הבטיחות בעבודה. נטען, כי כתוצאה מהתאונה, נפגע התובע קשה בכוויות בגב כפות שתי ידיו וכי הוא נזקק לטיפול רפואי אינטנסיבי ארוך בקופת חולים ובבית חולים. התובע סובל עד היום מכאבים ורגישות בגב כפות הידיים והדבר מלווה בסדקים, פצעים ודימום, המחמירים עם כל מגע של חומר כימי ובשינויי טמפרטורה. התובע טוען לנזקים שונים, ביניהם הפסד השתכרות בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות ושונות בעבר ובעתיד, צורך בעזרת הזולת בעבר ובעתיד וכאב וסבל, הכל ככתוב בכתב התביעה ובסיכומים. התובע טוען, שבעקבות התאונה הוא קיבל חופשה ממושכת, כאשר במהלכה הוא חש הקלה רבה, עת שלא נחשף לחומר כימי. לאחר תקופה זו, הוא קיבל המלצה להפסיק את עבודתו ולהימנע מחשיפה לחומרים כימיים. התובע מדגיש, כי הוא לא קיבל הדרכה בעבודה ובשימוש בחומרים כימיים וכי למד את הדבר רק מניסיון של 6 חודשים של עבודה במקום. נטען, שהתובע לא קיבל מיגון וכי הכפפות שניתנו לו היו כפפות בד, אשר לא מנעו חדירה של חומרים כימיים. נטען, שהכפפות היו קרועות ובלויות. התובע טוען, שהנתבעת לא הציגה כל ראיה מטעמה, שתבוא לסתור את עדותו לעניין נסיבות התאונה. מוסיף התובע וטוען, כי בעקבות התאונה, נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 10%, כפי שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש, פרופ' אינגבר. התובע מדגיש, כי על פי דברי המומחה, לא הייתה לתובע מחלת עור לפני תחילת העבודה אצל הנתבעת והפריחה הופיעה כחצי שנה לאחר תחילת העבודה, שזהו סדר זמנים אופייני לדלקת עור אלרגנית. התובע טוען, שהמומחה קבע שקיימת סבירות גבוהה שהפריחה בידיו נרכשה עקב מגע בחומר מסוים, שטיבו לא התברר ושהתובע רגיש אליו. התובע גם מפנה לפרוטוקול הדיון, בו תועדה חקירת המומחה, שם נרשם מפי המומחה כי לתובע יש מחלת עור אלרגית, אשר כנראה חלה בה בגלל עבודתו במסגרייה במשך אותה תקופה שבה הוא עבד. המחלה לא עברה, למרות שלכאורה הוא לא נגע כבר באותם החומרים ואין זה יוצא דופן שכן המחלה נמשכת שנים רבות. התובע מפרט בסיכומיו את הנזקים אשר נגרמו לו וייגרמו לו בעתיד, בסכום כולל של כ- 242,000 ₪. מנגד, טוענות הנתבעות, שלא הוכחה כל רשלנות מצד המעביד, כי לא הוכח קשר בין התאונה הנטענת בכתב התביעה לנזקיו של התובע, כי לא הוכח קשר בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק וכי בכל מקרה, התובענה "נבלעת" בתשלומי המל"ל. הנתבעת מפנה בסיכומיה לחוות דעתו של פרופ' אינגבר, ומציינת שהצדדים אינם חלוקים על קביעותיו של זה, שהרי התובע לא העלה בסיכומיו טענה כלשהי כנגד קביעתו של המומחה. הנתבעת מדגישה, שפרופ' אינגבר שלל בחוות דעתו כל קשר בין האירוע נשוא התביעה לבין הנזק. נטען, שהמומחה קבע שלתובע פריחה אלרגית מסיבה עלומה וכי הוא מסכים עם ד"ר סגל שלפריחה בידיו של התובע אין קשר לתאונה שבה נשפך על ידיו טרפנטין. פרופ' אינגבר קובע, כך טוענת הנתבעת, כי אם זאת הייתה הסיבה למחלה והתובע אכן אינו נוגע יותר בחומרים האלה, הפריחה העורית הייתה צריכה להיעלם מזמן. מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי על פי חוות דעת המומחה, אין לבוא בטענה של רשלנות למסגרייה, שכן הרגישות האלרגית של התובע היא אישית ולא הייתה שום דרך לצפות אותה מראש, עד שהיא הופיעה ויש להניח שמיליוני בני אדם בעולם נוגעים באותם החומרים ולא קורה להם דבר. מן האמור מבקשת הנתבעת להסיק, שהתובע פיתח את הרגישות האלרגית שלו ממגע עם חומר תמים ובלתי מזיק ולכן, אין לבוא לנתבעת 1 בטענות והמקרה דומה לכך, שאם קיימים אנשים מסוימים אשר אלרגיים לחלב, אין מקום לאסור על כלל האוכלוסייה לצרוך מוצרי חלב. על כן, טוענות הנתבעות, כי לא היה מקום לדרוש מן הנתבעת 1 לספק לתובע כפפות אטומות הרמטית, שכן רגישותו של התובע לחומר המסוים לא הייתה ידועה לאיש. מכאן, כי כל הטענות לעניין סוג הכפפות והעדר הדרכה, אינן רלוונטיות. השאלה הנשאלת היא, האם קיימת חובה על כלל המעבידים לחייב את העובדים ללבוש כל הזמן כפפות אטומות לחלוטין, שמא קיימת אצל מי מהם רגישות לחומר או למוצר כזה או אחר. על כן, יש לומר, שהנתבעת לא התרשלה ודין התביעה להידחות. מוסיפה הנתבעת וטוענת, לחילופין, שהוכח שאין קשר בין הנזק לעבודה אצל הנתבעת 1. על פי חוות דעתו של פרופ' אינגבר, האלרגיה נבנית במשך שנים רבות, לעיתים עשרות שנים, בתהליך סמוי מהעין שאי אפשר לגלותו, ואילו במקרה שלנו, על פי טענת התובע, הוא עבד עם החומר שגרם לו לכוויות אולי יום אחד. לא היו מגעים חוזרים ונשנים ולכן סביר להניח שאלרגיה כלל אינה קשורה לעבודתו של התובע אצל הנתבעת 1. לחילופי חילופין, טוענת הנתבעת לקיומה של רשלנות תורמת. כן היא מפרטת, למקרה שהתובענה לא תידחה, את נזקיו של התובע, לשיטתה. חוות דעתו של פרופ' אינגבר הצדדים אינם חלוקים על חוות דעתו של ד"ר אינגבר, אך כל אחד מהם מבקש למצוא בה תימוכין לטענותיו. בחוות דעתו מיום 25.2.10, מתייחס ד"ר אינגבר לתאונה שבה נפגע התובע מטרפנטין. המומחה כותב, כי חומר זה יכול לגרום לכוויה כימית כאשר הוא מצוי בריכוז גבוה וכי אין זאת תגובה אלרגית. כותב המומחה, כי כאשר המדובר הוא בתגובה איריטנטית ולא אלרגית, זאת תגובה חריפה שנמשכת זמן מה וחולפת ואיננה יכולה לחזור על עצמה, אם הנפגע לא נוגע שוב בחומר. לעומת זאת, תגובות אלרגיות יכולות להימשך שנים, גם אם האדם לא בא שוב במגע עם החומר שגרם לתגובה האלרגית. לכן, כותב המומחה, כי: "העובדה שהפריחה בעור ידיו של מר אבו גאנם נמשכת ברצף עד היום למרות שהוא איננו נוגע יותר בחומרים איריטנטים כמו טרפנטין תומכת באבחנה שמדובר בתגובה אלרגית". מוסיף המומחה וכותב כי הואיל והתבחינים שבוצעו לתובע היו שליליים, המקור לפריחה העורית בידיו של התובע נשאר עלום. מוסיף וכותב פרופ' אינגבר: "לסיכום, לדעתי למר אבו גאנם בגבות ידיו פריחה אלרגית...מסיבה עלומה שטרם נמצאה. אני מסכים עם ד"ר סגל שלפריחה בידיו של מר אבו גאנם, אין קשר ל'תאונה' בה נשפך על ידיו טרפנטין. אם זו הייתה הסיבה ומר אבו גאנם אכן איננו נוגע יותר בטרפנטין או בחומרים איריטנטים אחרים, הפריחה העורית הייתה צריכה להיעלם מזמן. העובדה שהיא נמשכת עד היום סותרת כל הנחה של קשר לאירוע הכויה. מאידך, מאחר ולמר אבו גאנם לא הייתה מחלה עורית טרם תחילת עבודתו במסגרייה והפריחה הופיעה כחצי שנה לאחר תחילת עבודתו שם (סדר זמנים אופייני לדלקת עור אלרגית) אני מניח שקיימת סבירות גבוהה שהפריחה בידיו 'נרכשה' עקב מגע בחומר מסוים שטיבו לא התברר עד כה, במסגרייה ושמר אבו גאנם רגיש אליו. לכן יש לקבל קשר בין עבודתו במסגרייה לבין הפריחה בידיו בשיעור של 50%". כאמור, לפי חוות דעתו של פרופ' אינגבר, לתובע נכות צמיתה בשיעור של 10%. בסוף חוות דעתו כותב המומחה: "...שלמסגרייה אין לבוא בטענה של רשלנות רפואית. הרגישות האלרגית של מר אבו גאנם היא אישית ולא הייתה שום דרך לצפות אותה מראש עד שהיא הופיעה. יש להניח שמיליוני אדם בעולם נוגעים באותם חומרים ולא קורה להם כלום. לא כאן המקום להסביר את המנגנונים האחראים לתופעה זו. רק אם יתברר שלאחר שהמחלה העורית פרצה, בעלי המסגרייה לא דאגו לטיפול במר אבו גאנם ולא דאגו לספק לו אמצעי מיגון, רק אז יש להם אחריות על מחלת העור של התובע". אציין, כי, בכל הכבוד, השאלה אם קמה רשלנות על נתבע, היא שאלה שעל בית המשפט לענות עליה, אם כי ביהמ"ש מודה למומחה על ניסיונו לסייע בדבר. דיון והכרעה לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, מצאתי שדין התובענה להידחות. התובענה הוגשה בגין תאונת עבודה שעניינה כוויה בידיו של התובע מחומר כימי, ביום 1.4.02. התובע לא הגיש תובענה בשל מחלת מקצוע ולא בשל "מיקרו-טראומה". התובענה היא ברורה והיא מתייחסת לאירוע תאונתי מסוים אשר אירע ביום מסוים או בסמוך אליו. התובע אינו טוען כי הכוויות בידיו נוצרו מחשיפה ממושכת לחומר כזה או אחר. בהתאם לטענותיו של התובע, ניהלו הנתבעות את הגנתן. על מנת להסיר כל ספק, הנתבעות חזרו והתנגדו לשינוי או הרחבת חזית. (ראה: עמ' 4 לפרוט' מיום 21.4.10 וכן עמ' 6 לפרוט' מיום 17.5.12). אין המדובר הוא בהתנגדות "כללית" להרחבת חזית, לעדות סברה וכיו"ב, כמקובל, אלא כי ב"כ הנתבעת, בהגינותו, מצא לנכון לפרט, ברחל בתך הקטנה, את טענתו בעניין זה ובדיון ביום 21.3.12 הוא אף הדגיש שלמרות שהטענה נטענה על ידו בעבר, התובע לא מצא לנכון לתקן את כתב התביעה, בעקבות חוות דעתו של פרופ' אינגבר. אני מקבל את טענתן של הנתבעות, כי התובע מוגבל בטענותיו בהתייחס לאירוע תאונתי מסוים וכי הוא אינו רשאי לטעון כיום לנסיבות אחרות אשר הביאו למחלתו. בהתאם לנטען בכתב התביעה ולחוות הדעת מטעם התובע, כלכלה הנתבעת את מעשיה. כך, היא המציאה חוות דעת של מומחה מטעמה, ד"ר צבי סגל, אשר התייחסה למחלוקות הרפואיות, ככל שהדבר נוגע לתאונה המסוימת מיום 1.4.02 וכוויה בידיו של התובע ביום זה. הנתבעת לא התגוננה מפני תובענה שונה לחלוטין, שעניינה מחלת מקצוע, אולי, ולא מן הנמנע כי אם זאת הייתה גרסתו העובדתית של התובע, הייתה הנתבעת נוהגת אחרת, מבקשת מהמומחה שלה חוות דעת בנושא שונה ואף שוקלת את עניין העדת העדים מטעמה. התובע אינו רשאי לערוך שינוי כה קיצוני בחזית המחלוקת ולטעון, במסגרת הסיכומים, טענות אשר חורגות מן האירוע התאונתי. גם המומחה מטעם בית המשפט נתבקש לחוות דעתו לגבי אירוע תאונתי ותו לא. שני הצדדים מאמצים למעשה את חוות דעתו של פרופ' אינגבר, המומחה מטעם ביהמ"ש ולא מתעמתים עמה. גם אני מוצא לנכון לאמץ את חוות דעתו של המומחה, שהינה ברורה ביותר ומרחיבה בהסברים באשר להבדל בין כוויה הנגרמת מתאונה לבין מחלה שמקורה אלרגני. פרופ' אינגבר כותב בצורה מפורשת, אשר אינה משתמעת לשתי פנים, כי לפריחה בידיו של התובע אין קשר לתאונה הנטענת. פרופ' אינגבר אינו מסתפק בקביעה כאמור, אלא מסביר כי אם התאונה הייתה הסיבה לפריחה, והתובע אינו נוגע עוד בחומר שממנו נפגע או בחומרים גורמי גירוי אחרים, הפריחה הייתה אמורה להיעלם מזמן, אך הפריחה קיימת גם קיימת. המומחה מוסיף ואומר, שהעובדה שהפריחה עדיין נמשכת, סותרת כל הנחה של קשר לתאונה. על מנת ליתן תמונה שלמה, והגם שאין הדבר בגדר הנושא אשר לגביו נתבקש המומחה לחוות את חוות דעתו (התאונה מיום 1.4.02) כותב המומחה, כי בסבירות של 50%, הפריחה "נרכשה" אצל התובע עקב מגע בחומר אליו נחשף במסגרייה. כאמור, אמירה זו היא מעבר לצורך ונוכח קביעתי בדבר גדר חזית המחלוקת שבין הצדדים, אין צורך לדון עוד בדבר. הוא הדין לגבי אמירתו של המומחה, בסוף חוות דעתו, לפיה אין לבוא בטענת רשלנות לנתבעת 1, הואיל ולא ניתן לדעת אם אדם מסוים הוא בעל רגישות אלרגית לחומר כזה או אחר, שהרי מדובר הוא ברגישות אישית. גם אמירה זו אינה דרושה לצורך הכרעה בשאלה האם מחלתו של התובע מקורה בתאונה נשוא התובענה. די היה בכך כדי להביא לדחיית התביעה. מעבר לצורך אומר, כי גם אם הייתי מתיר את הרחבת חזית המחלוקת, כעולה מטיעוני התובע בסיכומיו, הרי גם במקרה כזה ספק רב אם ניתן היה לייחס מעשה רשלני למעביד, שהרי, כפי שהסביר פרופ' אינגבר, המדובר הוא ברגישות ספציפית, אישית, אשר לא ניתן לדעת כי היא קיימת אצל אדם כזה או אחר ולכן, לא ניתן לדעת כי יש צורך בנקיטת אמצעים כאלה או אחרים למניעה. סוף דבר התביעה נדחית. אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות את הוצאות המשפט (הוצאות עבור חוות דעת מומחים כנגד הצגת קבלות) בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ההוצאה עד התשלום בפועל. כן אני מחייב את התובע לשלם לנתבעות, שכ"ט עו"ד בסך 8,260 ₪ (כולל מע"מ). זכות ערעור - כחוק.עמוד השדרהכוויהכאבי גב / בעיות גבחשיפה לחומרים מסוכנים