לטענת הנתבעת בעת החתימה על כתב הערבות הייתה חיילת משוחררת, ללא יכולת כלכלית וללא ידיעה על טיב הסיכונים אליהם הינה נכנסת בחתימתה על כתב הערבות. לטענת הנתבעת, הבנק לא הזהיר אותה מפני הסיכונים ולא מסר לה פרטים נדרשים. הנתבעת טענה כי הבנק הפר את חובות הגילוי המוקדמות והמאוחרות המוטלות עליו לפי סעיפים 22-26 לחוק הערבות תשכ"ז - 1967 (להלן: "חוק הערבות"), את חובת תום הלב לפי חוק החוזים ולפי הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) התשמ"א - 1981. כך לטענת הנתבעת, לא גילה לה הבנק: את מצבו הקבוע של החשבון, חריגות שהיו בחשבון וסירוב שיקים בחשבון. כן לא גילה לה הבנק, לטענת הנתבעת, כי לאחר חתימתה על כתב הערבות הראשון, הוצא ירון מהחשבון וכי לפיכך אין המדובר עוד ב- 2 חייבים, אלא בחייב אחד. הבנק לא גילה לה כי בעת החתימה על כתב הערבות השני, הוגבל החשבון מחמת עשרות שיקים חוזרים, הופסקה בו הפעילות וההלוואה נועדה לכסות יתרת חובה והתחייבויות בכרטיס אשראי. עוד הוסיפה הנתבעת כי הבנק לא גילה לה שהחייב לא עומד בהחזרי הלוואות ולא מסר לה הודעות כנדרש בעת הפסקת התשלומים על ידי החייב. לטענת הנתבעת, אילו ידעה על הפסקת התשלומים הייתה נוקטת באמצעים לסילוק החוב ואולם הבנק הודיע לה על כך רק בשנת 2007. בנוסף טענה הנתבעת, כי הבנק התרשל בכך שלא פעל במהירות למימוש רכב מסוג וולוו בשווי 52,000 ₪ שהיה בטוחה לחשבון, ומכר אותו רק בחודש 6/05 לאחר שערך הרכב כבר ירד משמעותית. 4. בתצהיר נציגת הבנק (להלן: "רחל"), נטען כי הנתבעת ידעה שחתימתה על כתב הערבות הראשון נועדה לגרוע את אחיה ירון מהחשבון וכי ידעה גם שהחשבון ביתרת חובה. רחל טענה כי העובדה שחתימת הערבות נערכה 3 ימים לפני הבקשה לגריעת שותף מהחשבון והעובדה שהערבות נחתמה לטובת חיוביו של חנן בלבד (למרות שבאותו מועד היו 2 שותפים בחשבון), יש בהן כדי להעיד על ידיעת הנתבעת כאמור. כן הוכחש כי מצב הנתבעת הורע בעקבות הוצאת ירון מהחשבון. רחל טענה כי בשתי הפגישות עם הנתבעת התרשמה כי הנתבעת מעודכנת בקשר לעסקים של אחיה, הוסברה לה מהות הערבות, מצב החשבון, יתרת החובה, ובפעם הראשונה אף הוסבר לה כאמור, שחתימתה נועדה לגרוע את ירון מהחשבון. על פי תצהירה של רחל, הובהר לנתבעת סכום הערבות וכי הסכום נקבע ביחס ליתרת החוב בחשבון שעמדה אז ע"ס 9,119 ₪ והנתבעת אף הציגה תלוש שכר להוכחת יכולתה הכלכלית. רחל הבהירה כי ביחס לכתב הערבות השני, הוצג בפני הנתבעת הסדר פריסת החוב והובהר כי לצורך קיומו ניתנה לחייב הלוואה. לטענת רחל, הנתבעת אף חתמה על מסמך הבקשה לקבלת הלוואה שנחתם על ידי חנן ובו הופיעו מלא הפרטים ביחס להלוואה. בתצהירה טענה רחל, כי במהלך התקופה בה החל חנן לפגר בהחזרי ההלוואה, התקשרה לנתבעת והודיעה לה כי החייב אינו עומד בהתחייבויותיו כפי שהיא נוהגת לעשות במצבים כאמור. דיון: 5. לאחר שעיינתי במסמכים שבפני והתרשמתי באופן בלתי אמצעי מעדויות הצדדים, שוכנעתי כי דין התביעה להידחות. בהתאם להלכה הפסוקה ולדין, הוטלו על הבנק חובות רחבות של גילוי ואיסור הטעיה ביחס לערבים. במקרה דנן, כפי שיפורט, מדובר בגרסה מול גרסה ביחס לשאלה האם גולו לנתבעת פרטים מהותיים וחיוניים. נטל ההוכחה מוטל על התובע (הן מחמת הכלל הבסיסי של "המוציא מחברו עליו הראיה" והן מחמת נטל ההוכחה הספציפי לעניין חובות גילוי, כמפורט). לאור האמור וככל שטענותיה של רחל לקיום חובת הגילוי, לא נתמכו במסמכים בכתב מהם עולה כי הפרטים החיוניים גולו ונמסרו לנתבעת, לא הרים הבנק את נטל ההוכחה בעניין ויש להעדיף את גרסת הנתבעת כי הפרטים לא גולו לה. זאת ועוד, מעדות רחל התרשמתי כי אינה זוכרת פרטים מהותיים ביחס למצב החשבון כפי שהיה (לפחות ביחס למועד חתימת הערבות השנייה). לפיכך ובהעדר מסמך בכתב המאשר מסירת וגילוי פרטים חיוניים לנתבעת, לא ברור לי כיצד יכולה רחל לזכור כי פרטים ספציפיים אותם אינה זוכרת כיום, כן נמסרו בעבר לנתבעת. 6. סעיף 22 לחוק הערבות שעניינו חובת הגילוי, קובע: "(א) נושה יגלה לערב יחיד לפני כריתת חוזה הערבות, את כל הפרטים, כפי שנקבעו בחוזה שבינו לבין החייב: (1) הסכום הנקוב בחוזה שבין הנושה לבין החייב (להלן - הקרן); (2) שיעור הריבית השנתי, בחישוב המביא בחשבון ריבית דריבית בהתאם למועד הפירעון. (3) תקופת החיוב, סכומי הפירעון של הקרן ושל הריבית במועדי הפירעון; (4) הייתה הריבית משתנה - שיעור הריבית בעת כריתת החוזה בהתחשב בריבית דריבית בהתאם למועד הפירעון בעת כריתת החוזה, ודרך השינוי; (5) היות והקרן או הריבית צמודות, ובסיס ההצמדה; (6) תוספות שנקבעו לפי סעיף 25(א)(4); (7) שיעור ריבית בשל איחור בפירעון וכן כל תשלום שיחויב בו החייב בשל אי קיום החיוב הנערב. (ב) נושה יגלה לערב יחיד, לפני כריתת חוזה הערבות, בנוסף לפרטים לפי סעיף קטן (א) את כל הפרטים הבאים: (1) היות והערב ערב יחיד או ערב מוגן; (2) מספר הערבים וחלקו היחסי של הערב בחיוב; (3) היות הערבות ערבות לחיוב קיים או לחיוב המחליף חיוב קיים; (4) שיעור הריבית כמשמעותה בסעיף 25(א)(2). (ג) גילוי הפרטים המפורטים בסעיף קטן (א)(1), (3) ו-(4), יהא כפי שהם מעודכנים למועד כריתת חוזה הערבות. (ד) גילי הפרטים שבסעיף קטן (א) לגבי ערבות לחיוב עתיד לבוא, יהא כפי שהם ידועים לנושה בעת כריתת חוזה הערבות או כפי שניתן לקבוע אותם במועד האמור." על פי תקנה 1 לתקנות הערבות, התשנ"ח - 1998 (להלן - התקנות), הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לערב לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות, כאשר נקבעו הוראות מפורטות בדבר צורת הגילוי, גודל האותיות, רווחים בין השורות וכיוצא באלה. הכל על מנת להבטיח כי הערב היחיד יודע ומבין בדיוק איזו התחייבות הוא נוטל על עצמו, עובר לחתימתו על חוזה הערבות. 7. גם אם לא מצאתי לקבל את טענת הנתבעת כי לא ידעה שירון הוצא מן החשבון, לא הוכח כי פרטים חיוניים כגון מצב החשבון, שיעור הריבית ומטרת הערבות, נמסרו לנתבעת. לעניין הוצאת ירון מהחשבון, יצוין כי כל המסמכים עליהם חתמה הנתבעת מתייחסים לחייב חנן ברזילי בלבד. הנתבעת בחרה שלא לזמן להעיד מטעמה את ירון ובחקירתה בדיון ההוכחות לעומת חקירתה על בקשת הרשות להתגונן, נתגלו סתירות ביחס לנוכחות ירון בפגישות הבנק. העובדה שמדובר באחותם של ירון וחנן, העובדה שירון הוצא מן החשבון 3 ימים בלבד לאחר חתימת כתב הערבות הראשון והעובדה שעל כל המסמכים עליהם חתמה הנתבעת מופיע שמו של חנן בלבד, מצביעה על כך שהנתבעת הייתה מודעת לכך שהחייב היחיד בחשבון הינו חנן. 8. יחד עם זאת, וביחס לכתב הערבות הראשון, לא שוכנעתי כי הנתבעת ידעה וכי נמסר לה שהמדובר בערבות לחוב קיים וכי החשבון עמד ביתרת חובה של 9,000 ₪. הן על פי עדות רחל והן על פי תדפיסי העו"ש שצורפו, עמד החשבון במועד החתימה על כתב הערבות הראשון, ביתרת חובה של 9,119 ₪. בעניין זה טענה הנתבעת כי לא הודע לה על יתרת החוב ואילו מעדות רחל עולה, כי לדידה היא מסבירה בדרך כלל בעת ההחתמה את הפרטים, לרבות יתרת החוב, ולכן לא יתכן שלא מסרה את המידע. רחל הודתה בחקירתה כי היא צריכה להודיע לערב את כל מה שקורה בחשבון (עמ' 4 שורה 1). אולם, כשנשאלה רחל היכן ניתן לראות שהודיעה לנתבעת שהחשבון נמצא ביתרת חובה של 9,000 ₪, הפנתה לכך שהערבות הוחתמה על סך של 10,000 ₪ (עמ' 4 שורה 32). מובן, כי אין בציון סכום הערבות כדי ללמד את הערב על גובה החוב בחשבון. בהתאם לסעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, צריך נושה לגלות לערב יחיד לפני כריתת חוזה ערבות, האם הערבות היא לחוב קיים, או לחוב המחליף חיוב קיים. עיון בטופס הודעה לערב עליו חתמה הנתבעת מעלה, כי סעיף 4 ב' המתייחס למהות הערבות (חוב קיים בנוסף להתחייבות עתידית, חוב המחליף חוב קיים, או חבות שתוענק), לא סומן כלל. כאמור, משמדובר בגרסה בע"פ, מול גרסה בע"פ, אין די בטענת רחל העומדת מול טענת הנתבעת כאילו סיפרה לה על גובה החוב בחשבון. גם באי סימון אחת מהאפשרויות בטופס הגילוי, יש להצביע על כך שלא ניתן לנתבעת הסבר על מהות מטרת הערבות שאחרת הייתה רחל מבחינה בעובדה שלא טרחה לסמן במפורש את אחת האפשרויות. על הרציונאל העומד מאחורי חובת גילוי זו כבר הרחיבה הפסיקה: "הרציונאל העומד מאחורי ההוראה שבסעיף 22(ב)(3) לחוק הערבות, המטילה על הנושה את חובת הגילוי, הוא רציונאל מובן מאליו ומובא בפסיקה - כאשר מדובר בערבות לחוב קיים או בערבות חוב שבא להחליף חוב קיים, הדבר יכול להעיד על כך שלנערב יש קשיים בפירעון החוב המקורי עד שהוא נאלץ לגלגל עליו הלוואה נוספת. מה שאין כך כאשר הערבות היא לחוב חדש אשר הסיבות לנטילתו יכולות להיות עסקיות גרידא. לפיכך, מידע זה מאפשר לערב לאמוד את רמת הסיכון אליו הוא נחשף..." (ת"א (י-ם) 12326/06 בנק אוצר החייל בע"מ נ' יצחק טל בניין והשקעות בע"מ) (הדגשה שלי ר.א.). וראה גם ע"א 8564/06 סעיד חסן סולטאני נ' בנק לאומי לישראל בע"מ: "הואיל והנתון בדבר חובות קיימים בחשבונות במועד החתימה של שטרי המשכנתא הינו מהותי ביותר, קל וחומר כאשר מדובר בעסק המצוי בקשיים פיננסיים, וייתכן בהחלט כי אילו היה המנוח מודע למצב החוב בחשבונות, כפי שהיה עובר לחתימה, לא היה ממשכן את הנכס שבבעלותו. ובנסיבות אלה ניתן בהחלט להניח כי המנוח, אילו ידע את הדבר, לא היה מסכים לשעבד את נכס המקרקעין בשטר המשכנתא בשל החשש כי "נקודת פתיחה" כזו מצביעה על קשיים כספיים של בעלי החשבונות ומגבירה את הסיכון שהוא יידרש לפרוע חובות אלה וחובות נוספים שיצטברו עליהם באמצעות מימוש המשכנתה". חובת הגילוי ביחס למהות החוב לצרכו ניטלה ההלוואה נועדה על מנת שהערב ידע מה הסיכון אליו הינו נחשף בהסכימו לערוב ללווה. ההנחה היא כי כאשר ההלוואה נועדה להחליף הלוואה קודמת, או לכסות יתרת חובה שכבר נוצרה, הערב חשוף לסיכון מוגבר. המדובר בחובת גילוי סטטוטורית ומשלא הוכיח התובע כי נתן הסבר לנתבעת לעניין החוב לצרכו ניטלה ההלוואה, הרי שע"פ סעיף 23(א) (5) : "לא גילה הנושה לערב יחיד את הפרטים המפורטים בסעיף 22(ב) (1) (3) או (4), פטור ערב יחיד מערבותו". חוק הערבות אינו דורש קשר סיבתי בין אי הגילוי לבין החתימה על כתב הערבות ובכל מקרה שלא ניתן הגילוי, יהיה פטור הערב מערבותו. לפיכך, אין בטענה כי הנתבעת היא זו שבחרה לא לשאול, או כי הייתה אמורה לדעת, כדי להועיל לתובע. ע"פ הוראות החוק, התוצאה הינה פטור מוחלט מערבות במקרה של אי גילוי (המחוקק אפילו לא סייג את הפטור, כדי שיעור הנזק שנגרם לערב כדוגמת הוראת סעיף 6(1) לחוק הערבות, אלא המדובר כאמור בפטור מוחלט). 9 אם לא די באמור, מסתבר כי גם שיעורי הריבית לא צוינו בטופס הגילוי ואין בפני כל ראיה כי פרטי הערבות נמסרו לנתבעת. רחל אישרה בחקירתה כי שיעורי הריבית לא מולאו וכי המדובר בטעות (עמ' 5 שורות 23-24). למעשה טופס המידע לערב מולא באופן חסר ולקוי גם לפי עדות רחל: לא סומן סעיף 4 ביחס למהות הערבות, לא סומן סעיף ב(2) ביחס למסגרת משיכת היתר של החייב, ולשיעורי הריבית שיגבו. רחל אישרה כי למעשה המדובר בטופס שמולא באופן רשלני: "מאחר ואנחנו עובדים בלחץ קורה שלא רושמים יתרה באותו רגע" (עמ' 5 שורה 3,13,24,27). כאמור, די באי מסירת פרטים אלו כדי לפטור את הנתבעת מערבותה לפי סעיף 23(א)(5) לחוק וראה גם ה"פ (ת"א) 19136-01-10 קדמון נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ (פורסם במאגרים המשפטיים). וכן גם דברי כב' השופטת שטרסברג - כהן: ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369, 389-388. עוד אוסיף כי החובה המוטלת על הבנק, גם ללא חובת הגילוי הספציפית הקבועה בחוק הערבות, הינה כי הערב יבין את מהות החיוב הנערב לרבות הפרטים הרלוונטיים אשר הערב זכאי להביאם בחשבון עת הוא שוקל האם לערוב לחייב העיקרי, אם לאו. חובה זו אינה טכנית ולפיכך המחוקק ניסח אותה על דרך השלילה באופן המקיף מקרים רבים: "לא יעשה תאגיד בנקאי - במעשה או במחדל, בכתב או בעל פה או בכל דרך אחרת - דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי למתן שירות ללקוח (להלן - הטעיה): מבלי לגרוע מכלליות האמור יראו עניינים אלה כמהותיים: (1) המהות והטיב של השירות..." (סעיף 3 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א 1981). סעיף 17 א לחוק זה, מחיל את הוראות החוק גם על מי שערב ללקוח כלפי הבנק. חובה על הבנק לגלות לפיכך כל מידע מהותי הנוגע להסכם הערבות, גם מכוח חוק הבנקאות. והפסיקה ראתה כאמור בחומרה כל חריגה מהוראות אלו. לאור האמור, ומשלא הוכח כי נמסרה לנתבעת כל אינפורמציה ביחס למצב החשבון של החייב ולפרטי החייב, כגון: שיעורי הריבית ויתרת החוב בחשבון, פטורה הנתבעת מערבותה על פי ערבות זו. 10. החתימה על כתב הערבות השני- אמנם במקרה דנן חתמה הנתבעת על ערבות מסוימת, והיא חתומה על העמוד השני של הסדר החוב והעמוד השני של בקשת החייב לקבל הלוואה. יחד עם זאת, גם במקרה דנן, לא שוכנעתי כי הבנק עמד בחובות הגילוי המוטלות עליו. הבנק הפנה בסיכומיו לסתירות שנפלו לטענתו לכאורה בחקירת הנתבעת. יחד עם זאת ולמרות הפניות התובע לחקירת הנתבעת, לא מצאתי כי בעניין הספציפי של מסירת הפרטים הרלוונטיים לעניין מצב החשבון ומטרת ההלוואה, נפלו בעדותה סתירות. גם אם מדובר באחות החייב, אין די בכך כדי להצביע על ידיעתה כאילו המדובר בחשבון בו בוטלה מסגרת האשראי, סורבו בו שיקים והוא אף הוגבל. ביחס להלוואה זו, לא איתר הבנק את טופס ההודעה לערב- גילוי מידע מהותי, ולפיכך אין כל אסמכתא לפרטים שנמסרו לנתבעת מלבד עצם חתימתה על ערבות בסכום של 37,000 ₪. אמנם, בהסדר החוב נרשם במפורש בעמוד הראשון כי הוא מתייחס ליתרת חוב בעו"ש בסך 37,000 ₪. יחד עם זאת, הנתבעת לא חתמה על העמוד הראשון, אלא רק על העמוד השני ואף שם חתימתה בתחתית העמוד כשאין כל ראיה כי תשומת ליבה הוסבה לעמוד הראשון או לקיומו. מאמור בעמוד השני בלבד, לא ניתן לדעת כי המדובר בהסדר חוב, או מה יתרת החוב בחשבון העו"ש. אין המדובר בחייב בעל החשבון אשר אין בחתימתו על העמוד השני בלבד, כדי להעיד שלא ידע על מה מדובר (וחתימתו אף מתנוססת על העמוד הראשון לבקשה לקבלת הלוואה). המדובר בערבה, חיצונית לחשבון, אשר גם ביחס לבקשה לקבלת הלוואה הוחתמה על העמוד השני בלבד. זאת ועוד, אמנם כלל ידוע בפסיקה הוא כי אדם מוחזק כמי שיודע את תוכנו של מסמך משפטי שעליו הוא חותם ולא תישמע מפיו טענה שלא כך הם פני הדברים. אולם, לגבי ערב יחיד קבע המחוקק הוראות מיוחדות ומחמירות אשר כפי שיפורט להלן, יורדות אפילו עוד לגודלן של האותיות, ויש לראות בהוראות אלה דין מיוחד. לפיכך, החזקה האמורה אינה חלה לגבי ערב יחיד באופן אוטומטי ויש להוכיח לגביו כי התקיימו הוראות החוק לעניין הגילוי הנדרש. עוד יצוין כי גם במקרה זה, אישרה רחל כי לא החתימה של הנתבעת במקום המתייחס לשיעורי הריבית (עמ' 6 שורה 21-22, וכן עמ' 9 שורות 6-11). 11. לדברי רחל, לנתבעת נמסרו מלוא הפרטים הרלוונטיים. אלא שבחקירתה לא זכרה כלל רחל, האם החשבון היה פעיל בעת החתימה על כתב הערבות השני (עמ' 7 שורות 5-6), לא זכרה האם חזרו שיקים בחשבון ולא זכרה האם החשבון היה אז מוגבל. רחל הודתה כי המדובר במידע מהותי (עמ' 8 שורות 15-16). אולם עיון בעדותה מעלה, כי אינה יכולה להעיד מזיכרונה כי פרטים אלו נמסרו לנתבעת, שהרי כלל לא זכרה בחקירתה את הפרטים, אלא המדובר בהנחה או השערה מטעמה שהפרטים נמסרו שכן כך נהגה בד"כ: "אני לא זוכרת מה היה לפני חודש, אז אני אזכור לפני 10 שנים? במהות שלי אני מסבירה ללקוח הכל. אני לא יכולה לזכור 10 שנים אחורה, ככה אני נוהגת בדרך כלל" (עמ' 7 שורות 17-18). לאור העובדה שרחל עצמה העידה כאמור, כי אינה זוכרת מה היה בנסיבות אותה החתמה (הרי "אינה זוכרת אפילו מה היה לפני חודש"), ברי, כי אינה יכולה לזכור מה נאמר לנתבעת באותה פגישה. בדיוק בשל כך נדרשים ע"פ הדין כאמור מסמכים, כשבראש ובראשונה, מסמך טופס גילוי מידע לערב בו מופיעים הפרטים הרלוונטיים, אשר חתימה בצידם יש בה להעיד כי נמסרו לערב. במקרה דנן לא רק שהנתבעת לא חתמה על העמוד הראשון להסדר החוב והבקשה להלוואה, שם מופיעים כותרת המסמך והפרטים הרלוונטיים, אלא שהיא אף לא חתומה כלל על טופס מידע לערב (שלא אותר עד היום) ויש בכך להעיד לכאורה כי אינו קיים. ודוק, לאור תקנה 1 לתקנות הערבות התשנ"ח- 1998 ואף לאור נהליו הפנימיים של הבנק, כפי שהוכחו במקרה זה (וראה התייחסות בעניין בסיכומי הנתבעת), חובה היה על הבנק להחתים את הנתבעת על טופסי המידע. המחוקק לא הסתפק בחובת גילוי כללית. בסעיף 34(2) לחוק הערבות, הסמיך המחוקק את שר המשפטים, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע את דרכי הגילוי של הפרטים שהנושה, הבנק, חייב לגלותם לערב לפי סעיף 22 לחוק. התקנה קובעת: "הגילוי לערב יחיד לפי סעיף 22 לחוק ייעשה במסמך נפרד מחוזה הערבות, תוך מתן הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימת חוזה הערבות". ולאור חשיבות הדברים התקנה מפרטת בהמשך כאמור, באופן מפורש את גודל האותיות, צורתן והרווח בין האותיות והשורות. הכל על מנת לוודא שלערב אכן נמסרו הפרטים באופן ברור וקריא. כאמור, לא רק את תקנות הערבות הפר הבנק בכך שלכאורה לא החתים את הנתבעת על טופס המידע ביחס לערבות השנייה, אלא הפר גם את נהליו (נ/1/ נ/2). בעניין זה, יפים הדברים שנאמרו בדנ"א 1740/91 בנק ברקליס - דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5) עמ' 33 " אחת מאמות המידה לבחינת חובתו של בנק כלפי לקוחו תימצא במנהג הבנקאים (practice of bankers); שאם נהג הבנק כמנהג הבנקאים, חזקה עליו שנהג כהלכה ומילא את החובה המוטלת עליו, ואילו אם לא נהג כמנהג הבנקאים, אות וסימן הם כי התרשל, וממילא ראוי הוא כי יישא בתוצאות מעשיו או מחדליו". אין מחלוקת שהנתבעת נדרשה לחתום, ואף חתמה, על טופס גילוי מידע לערב בערבות הראשונה (אלא שכאמור לעיל, הוא לא מולא כדבעי). אולם, בערבות השנייה, שסכומה אף גבוה מן הערבות הראשונה, לא הוכח כלל שהנתבעת חתמה על טופס דומה. בנסיבות אלה נוכח אי החתמת הנתבעת על טופס גילוי מידע, נוכח העובדה שאף לא הוכח כי נמסרו לה פרטים בדבר מצבו הקשה של החשבון והגבלתו וכן בדבר שיעורי הריבית, המדובר בפגמים המצדיקים הפטר הנתבעת גם מערבות הזו. בהערת אגב אציין כי כפי שכבר צוין לעיל, לא ניתן לקבל את הטענה כי הנתבעת לא ביררה או כי האחריות לאי ידיעת מלוא המידע הרלוונטי רובצת לפתחה בכך שלא שאלה שאלות. בעניין זה אפנה לדברי ביה"מ בת"א 12326/06 (אוזכר לעיל): "החובה שבדין המוטלת על התובע לגלות מידע רלוונטי והאיסור על הטעיה - אלו הן הוראות קוגנטיות המחייבות את התובע, ללא קשר וזיקה למידת העניין שמגלה הלקוח. לקוח של התובע הוא בבחינת הדיוט "שאינו יודע לשאול" ועל כך נאמר "את פתח לו" (הגדה של פסח). מידת ההתעניינות של הלקוח אינה יכולה לפטור את התובע מן החבות המוטלת עליו לפי דין". (הדגשה שלי ר.א). 12. גם לעניין שליחת הודעות לנתבעת כנדרש על פי הדין, לא שוכנעתי כי במקרה הנ"ל פעל הבנק על פי הנדרש: על פי הוראות המפקח על הבנקים, ערבויות צד שלישי לטובת תאגיד בנקאי- נ/3, נקבע בסעיף 9(א) כי אם לא קיים החייב את חיובו, יודיע התאגיד הבנקאי על כך לערב, בתוך 90 ימים מהיום שהיה על החייב לקיים את החיוב". ברוח דומה קובע סעיף 26 (א) לחוק, " לא קיים החייב את חיובו, יודיע על כך הנושה לערב יחיד תוך 90 ימים מיום שהיה על החייב לקיים את החיוב; לא הודיע כאמור, יופטר הערב כדי הנזק שנגרם לו בשל כך". המכתבים היחידים שהמציא הנתבע (אשר עצם שליחתם לכתובת הנתבעת יש בה כדי לסתור את טענת הנתבעת כי לא קיבלה אותם), הינם רק ממועד הגשת התביעה ולאחר מכן. הבנק לא המציא כל ראיה כי נשלחו לנתבעת מכתבים כבר לאחר הגבלת החשבון, או לאחר שהחייב הפסיק לעמוד בתשלומי ההלוואה. גם בסיכומיו טען הבנק רק כי נשלחו לנתבעת מכתבים החל מסמוך להגשת התביעה כנגד החייב ולא טען כי כבר קודם לכן נשלחו מכתבים. גם במקרה דנן, טענה רחל כי נעשו שיחות טלפוניות (עמ' 8 שורה 31). אולם משהנתבעת הכחישה הודעות בעניין, הרי בלא אסמכתא לקיומם של מכתבים- לכל הפחות העתק שלהם- ומשנטל ההוכחה מוטל על התובע, לא הוכח כי אכן הנתבעת יודעה בדבר מצב החשבון והתנהלות החייב באי קיום חיוביו. אדגיש, כי ככל שאי שליחת המכתבים היה הפגם היחיד, הרי שלא היה בכך לפטור את הנתבעת כליל, אלא רק כדי הנזק שנגרם לה בשל כך (ראה סעיף 26 (א) לחוק) ובמקרה כזה היה צריך לבחון את טענות הבנק כי הנתבעת ידעה על התנהלות החייב, לאור ידיעתה על הליך למימוש הרכב. אינני סבורה כי די בידיעה זו כדי להצביע על ידיעת הנתבעת על מצבו של החשבון והתנהלות החייב באופן מפורט, אם כי בוודאי הדבר היה אמור לעורר את חשדה של הנתבעת. 13. יחד עם זאת, במקרה דנן וכפי שפורט בהרחבה לעיל, הפר הבנק את חובות הגילוי המוטלות עליו ביחס לשתי הערבויות ואשר ביחס אליהן התוצאה הינה פטור מלא מהערבות לחייב ולפיכך אין צורך לבחון את השלכות אי ההודעה כאמור. בהתאם לאמור ומשממילא מצאתי כי הנתבעת פטורה מערבותה, אינני מוצאת גם לדון בטענות הנתבעת לעניין התרשלות התובע בהליך מימוש הרכב. לאור כל האמור, התביעה נדחית.צבאמסמכיםערבותחיילים