נכות רפואית משוכללת בשיעור 61% בגין ליקוי ראיה, פגיעה בשדה הראיה, מצב לאחר כריתת מעי גס, כאבי גב, סכרת, יתר לחץ דם, עודף משקל וכאבים בברך ימין. 4. ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 25.2.13 קבעה כי המערערת יכולה לעבוד במשרה מלאה בעבודות כגון: נקיון קל, מיון, אריזה וביקורת טיב. בנסיבות אלה, דחתה הוועדה את ערר המערערת וקבעה כי המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר. על החלטה זו הוגש הערעור . טענות הצדדים 5. עיקר טענות המערערת א. החלטת הוועדה הינה סתמית ולא מנומקת. אין בקביעת הוועדה לפיה המערערת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה בעבודות כגון: נקיון קל, מיון, אריזה וביקורת טיב, כדי להוות הנמקה. ב. הוועדה התעלמה מהלכת מוהרה (עב"ל 327/03 עזאת מוהרה נ' המל"ל (ניתן ביום 14.4.04)) (להלן: "פס"ד מוהרה") אשר קבעה כי נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר היא כי ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. ג. הוועדה לא נתנה דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה של המערערת. ד. אין בהחלטת הוועדה התייחסות עניינית לשאלת כושר השתכרותה של המערערת, בשים לב להשכלתה (אינה יודעת קרוא וכתוב) ומגבלותיה הרפואיות. 6. עיקר טענות המשיב א. הוועדה פעלה בהתאם לפס"ד מוהרה. הוועדה התייחסה להשכלתה, לגילה, להכשרתה, לעברה התעסוקתי ולמלוא הליקויים הרפואיים של המערערת. ב. הוועדה פירטה סוגי עבודות בהם מסוגלת המערערת להשתלב לטעמה. ג. משלא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, דין הערעור להידחות. דיון והכרעה 7. הוועדה שמעה את המערערת ורשמה את תלונותיה: "אני בת 54 גרושה+ 5 ילדים. בכלל לא למדתי, בכלל לא עבדתי בחיים. גידלה מתקציב של קיצבת ילדים. גרים בלקייה. אני לא יכולה לעבוד כי אני לא מרגישה טוב... כתפיים, ברך, שומן בכבד ובעיה בעיניים לא רואה טוב. אפילו בבית לא יכולה לעבוד. לדברי הבן, כל היום יושנת, יש סחרחורת, לחץ דם, בלילה לא רואה בכלל". 8. בפרק דיוני הוועדה ונימוקיה, קבעה הוועדה: "בת 54 גרושה+ 5 ילדים. לא למדה מעולם ולא עבדה מעולם. ידוע כי לוקה ליקוי ראיה, שדה ראיה, סכרת מאוזנת ע"י כדורים. י.ל.ד, מצ"ל כריתת מעי גס, עודף משקל, כאבי גב, כאבים בברך ימין. הוגבלה על ידי רופא מוסמך לעבודה מלאה בתנאים מיוחדים. ללא הרמת משאות כבדים, ללא הליכה ועמידה ממושכים ושלא דורשת ראיה חדה. לדעת הוועדה יכולה לעבוד בעבודות כגון, נקיון קל, מיון, אריזה, ביקורת טיב, כל זאת במשרה מלאה. לאור האמור, דוחה הוועדה את הערר ומאשרת החלטת פקיד תביעות". 9. סעיף 209 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995, קובע כי בעת קביעת דרגת אי הכושר, על פקיד התביעות להביא בחשבון "את השפעת ליקויו של התובע על יכולתו לחזור לעבודתו במלואה או בחלקה, ועל יכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מקצוע חדש מסוג העבודות או המקצועות שהתובע מסוגל לעסוק בהם והתואמים את כושרו הגופני ומצב בריאותו, וזאת לאחר שרופא מוסמך ופקיד שיקום שהמוסד הסמיכו לכך חיוו דעתם בכתב לעניין זה...". 10. בהתאם להלכה שנקבעה בפס"ד מוהרה, נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר, צריכה להיות הנכות הרפואית ואין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך שתפרט סוגי עבודות אשר לדעתה, המבוטח מסוגל לבצען. בעניין זה נקבע כדלקמן: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולתו לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. בבואם לקבוע דרגת אי כושר על יסוד האמור, אין די בכך שהוועדה תנמק את החלטתה בכך שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל לעבוד ביום עבודה מלא, שאינה מצדיקה מאמץ פיזי ניכר וללא התכופפויות מרובות בעבודות כגון: אריזה מיון וכו'...'. האמור הינו מסקנה ולא הנמקה לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה יוכל לבצע". 11. עיון בפרוטוקול הוועדה מעלה כי אין בקביעתה כל הסבר לסטיה מנקודת המוצא המחייבת לראות בנכות הרפואית כמבטאת דרגה אובייקטיבית של אי כושר. 12. זאת ועוד, החלטת הוועדה לפיה המערערת לא איבדה לפחות 50% מכושרה להשתכר, בנימוק כי היא יכולה לבצע עבודות מסוימות, איננה עומדת בחובת ההנמקה הנדרשת בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין מוהרה. המדובר במסקנה בלבד אשר אינה נתמכת בנימוקים. הוועדה מציינת סוגי עבודות שלכאורה המערערת מסוגלת לבצע כגון נקיון קל, מיון וביקורת טיב אך אינה מבהירה הכיצד עבודות אלה מתיישבות עם מגבלותיה וליקוייה הרפואיים, כאשר בהתאם לחוות דעת רופא מוסמך המערערת הוגבלה לעבודה ללא הרמת משאות כבדים, ללא הליכה ועמידה ממושכים ושלא דורשת ראיה חדה. אוסיף ואציין כי מקובלת עליי טענת המערערת לפיה על הוועדה אשר בחנה את שאלת כושרה להשתכר, היה ליתן דעתה להשפעה המשולבת של כלל ליקוייה, ובקביעה כי היא מסוגלת לעבודה מלאה בעבודות מסויימות, לא יצאה הוועדה ידי חובתה, ואין בקביעות אלה, כאמור לעיל, כדי להוות הנמקה. 13. הוועדה הנה גוף מעין שיפוטי, וככזה מוטלת עליה החובה לנמק את החלטתה (ראו דב"ע נד/154-0 דן יעקב לבל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 474). היעדר הנמקה מספקת, כאמור, הינו בבחינת פגם משפטי המצדיק השבת עניינה של המערערת לוועדה. סוף דבר 14. לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל בחלקו. עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (אי כושר) על מנת שתפעל בהתאם להלכה שנקבעה בפסק דין מוהרה, ולפיה יש לראות בנכות הרפואית כמשקפת דרגה אובייקטיבית של אי כושר. ככל שהוועדה סבורה כי כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר, הוועדה תפרט ותנמק החלטתה תוך התייחסות למגבלותיה וליקוייה הרפואיים של המערערת. המערערת וב"כ יוזמנו לטעון טענותיהם לפני הוועדה. אין מקום להחליף את הרכב הוועדה כפי שביקשה המערערת, לא התרשמתי שהיא נעולה בדעתה. 15. משהתקבל הערעור בחלקו, ישלם המשיב למערערת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 1,500 ₪, הסכום ישולם תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין. 16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 יום לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לסגנה או לשופט שנתמנה על ידי הנשיאה. רפואהנכותנכות רפואית