סילוק יד ממקרקעין שביחס אליהם נחתם הסכם פיתוח בין התובע ובין הנתבעת, כאשר בפועל הפיתוח בקרקע לא נעשה וההסכם בוטל על ידי התובע. רקע וטענות הצדדים 1. התובע, כמי שמנהל את קרקעות המדינה, התקשר ביום 12.5.96 עם הנתבעת בהסכם פיתוח הנוגע למקרקעין המצויים בגוש 3031 חלקה 3(חלק), מגרש 28 לפי תוכנית מפורטת מס' 2/171/03/8 (להלן:- "המקרקעין" או "המגרש"). בהתאם להסכם, היה על הנתבעת להקים במגרש, בתוך המועדים הנקובים בהסכם, מפעל לשטיחים, כאשר בהתאם להסכם, היה על הנתבעת להשלים בניית המפעל עד ליום 1.5.99, כשלאחר מכן, בכפוף למילוי התחייבויות הנתבעת לפתח את המגרש, אמור היה להיחתם עם הנתבעת הסכם חכירה בנוגע למגרש. בהתאם לתנאי ההסכם, אם לא תעמוד הנתבעת בתנאי הסכם הפיתוח ולא תשלים בניית המפעל במועד, יהווה הדבר הפרה יסודית של ההסכם, אשר תזכה את התובע בביטולו של ההסכם. עוד יצויין, כי התקשרותה של הנתבעת עם התובע בהסכם הפיתוח היתה ללא מכרז, בהתאם להמלצת משרד המסחר והתעשייה. הנתבעת שילמה את מלוא התמורה החוזית וקיבלה לידיה את החזקה במגרש לצורך פיתוחו. 2. התובע טוען, כי הנתבעת לא עמדה בתנאי הסכם הפיתוח וכלל לא החלה בעבודות הבניה במגרש. התובע נתן לנתבעת מספר ארכות להשלמת עבודות הבניה, אשר לא החלה למעשה, ופניות התובע לקבלת הסברים לאיחור לא נענו ולפיכך הודיע התובע לנתבעת במכתב מיום 30.12.04 על ביטולו של ההסכם. לאור ביטול ההסכם והיות ובמגרש הונחו מיטלטלין השייכים לנתבעת, עותר התובע לפינוי הנתבעת מהמקרקעין, כאשר התובע טוען בנוסף, כי הנתבעת חייבת לשלם לו דמי שימוש ראויים על התקופה בה החזיקה במקרקעין, אלא שלעניין זה התבקש פיצול סעדים, כך שנושא דמי השימוש אינו מתברר לפניי. 3. היות והתביעה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, הגישה הנתבעת בקשת רשות להגן. בבקשתה העלתה הנתבעת שתי טענות עיקריות: ראשית טוענת הנתבעת, כי ההסכם בוטל שלא כדין, כאשר הסכם זה עודנו בתוקף וגם הביטול שנעשה - לא נעשה בכפוף להשבת כספים ששולמו על חשבון תמורת ההסכם ואף לא נעשה דיווח לרשויות המס בדבר ביטול ההסכם. לגופו של עניין טוענת הנתבעת, כי החלה בתכנונו של המגרש ואף התקשרה בהסכם עם חברה קבלנית לביצוע עבודת הבניה. החברה הקבלנית הכניסה לנכס חומרים והקימה מבנה טרומי. כשנה לאחר שזכתה הנתבעת במכרז, נגרם למפעל של הנתבעת המצוי ביבנה נזק, זאת שעה שנגרמה שריפה למפעלה של הנתבעת ביבנה, שריפה שכילתה כליל את המפעל. לכן, פנתה הנתבעת אל התובע וקיבלה ארכות בלוחות הזמנים שנקבעו בהסכם הפיתוח. בסופו של דבר, הודיע התובע על ביטולו של ההסכם בשלהי שנת 2004. לטענת הנתבעת, השתהה התובע בביטול ההסכם, שעה שעשה זאת כשמונה שנים לאחר כריתתו, כשבכל אותו זמן, כספה של הנתבעת שולם ולמעשה התובע אינו עושה מאומה על מנת לשווק את המגרש או לעמוד על ביטולו של ההסכם, זאת כשגם התביעה דנא הוגשה כשנתיים וחצי לאחר מסירת הודעת הביטול. הנתבעת טוענת, כי לתובע אמנם עמדה זכות הביטול, אלא שהתובע לא עמד על זכותו זו וכל נזק לא יגרם לתובע כיום, כשפועל התקיימו נימוקים המצדיקים הארכת הסכם הפיתוח ומנגד - ביטולו כיום יגרום לנזק כלכלי כבד לנתבעת. הנתבעת עותרת לפיכך להותרתו של הסכם הפיתוח על כנו, עקב השיהוי בביטולו אשר נעשה בחוסר תום לב. 4. רשמת בית המשפט (כתוארה אז) קיבלה את בקשת הרשות להגן שהוגשה, אך התנתה אותה בהפקדת ערובה, אשר הופקדה. 5. במסגרת שמיעת הראיות לפניי, העידה מטעם התובע הגב' נעמה יוסף ומטעם הנתבעת העיד תחילה מר אהרון ירושלמי, אחד מבעליה של הנתבעת. בהמשך, זמן רב לאחר שהעדים האמורים העידו, העיד בעל מניות נוסף בנתבעת מר יהושע ארד, ששהה בחו"ל. לאחר סיום עדותו של מר ארד, ביקש ב"כ הנתבעת להעיד את ב"כ התובע, עו"ד אל עמי, שכן בהתאם לטענת הנתבעת, ביקש התובע לשווק את המגרש בסמוך למועד הדיון, דבר יש בו כדי ללמד, שאין לתובע מניעה לשווק את המגרש. בית המשפט לא אפשר העדתו של עו"ד אל עמי ואף לא אפשר בשלב מאוחר יותר את עדותו של ב"כ הנתבעת, עו"ד כהן, בעניין זה, כאשר שתי העדויות מתייחסות לשיחות שנוהלו עם עו"ד עייני,שהוא ב"כ של רוכש פוטנציאלי למגרש, אשר טען לפני ב"כ הצדדים (כל אחד בנפרד), כי הוא מעוניין בהתקשרות עם מי מהצדדים לשם רכישת המגרש. היות שכך, סיכמו הצדדים בכתב ונדרשת הכרעת בית המשפט בטענות הצדדים. דיון והכרעה: 6. עיקר המחלוקת שבין הצדדים נוגעת לשאלת התנהלותו של התובע לאחר שנחתם בין הצדדים הסכם הפיתוח, כאשר הנתבעת מבקשת ללמוד מתוך התנהלות התובע, חוסר תום לב ושיהוי בעת שהתובע עמד על זכותו לבטל את הסכם הפיתוח. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הסכם הפיתוח הגביל את זכותה של הנתבעת לפתח את המגרש לתקופה בת שלוש שנים והוא אף קובע מועדים להתקדמות הבניה, כך שהיה על הנתבעת להגיש את תכניות הבניה בתוך תשעה חודשים מיום אישורה עסקה, מועד התחלת הבניה צריך היה להיות לא יאוחר מתום 18 חודשים מיום אישור העסקה ואף נקבעו מועדים ליום סיום יציקת היסודות וליום השלמת השלד. 7. לאחר שהנתבעת לא עמדה במועדים הקבועים להגשת התוכניות ותחילת הבניה, נשלחו לה על ידי התובע התראות בעניין והנתבעת הגישה בקשה להארכת המועד להגשת התוכניות. את בקשתה נימקה הנתבעת בכך שלא היה ידוע מהו היקף המכונות שהנתבעת תוכל לרכוש (לצורך ייצור השטיחים במפעל) ולכן לא ידעה הנתבעת מהו היקף הבניה הנחוץ לה. עוד צויין בבקשה, כי בעיות בריאות מנעו קידום יעיל של התוכניות. הנתבעת ביקשה ארכה להתחלת הבניה, תוך התחייבות לעמוד בסיומה במועד. בקשת הנתבעת אושרה על ידי וועדת חריגים מטעם התובע ואושרה ארכה להגשת התוכניות, שהוגשו בחודש אוקטובר 1997 ולתחילת הבניה עד ליום 6/98. וועדת החריגים ציינה בהחלטתה, כי הבניה תסתיים במועד. 8. לטענת הנתבעת, מאז אותו יום, לא נעשתה אליה פניה כלשהי לעניין המשך הבניה, עד אשר התובע ביטל את ההסכם. התובע לעומת זאת צירף לתצהירי העדות הראשית מטעמו, מכתב מיום 5.7.98, שבו ציין כי על אף שהיה על הנתבעת להתחיל בבניה עד ליום 30.6.98, הרי שבבדיקה שנערכה ביום 29.6.98 נמצא, כי טרם הוחל בבניה. במכתב זה כותב התובע: "נבקש את הסברכם לאמור לעיל תוך 14 יום מתאריך מכתבנו." ביום 16.8.99, נשלח מכתב נוסף, בו צויין, כי על פי דו"ח מפקח מיום 11.7.99, טרם הוחל בבניה. עוד צויין: "לידיעתך, בכוונת המינהל לבטל העיסקה עימך. נא הסברך תוך 14 יום מיום מכתבנו זה. באם לא תתקבל תגובה יועבר התיק לטיפול המחלקה המשפטית של משרדנו." ביום 3.11.99 נשלחה תזכורת לפניה מיום 16.8.99. מאז אותו יום, לא נעשו פניות נוספות אל הנתבעת, זאת עד ליום 30.12.04, שאז הודיע התובע לנתבעת על ביטולו של ההסכם. יצויין, כי כל פניות התובע אל הנתבעת נעשו בדואר רגיל ואם נעשו בדואר רשום, הרי שהדבר לא צויין על גבי המכתבים וגם לא צורפה כל אסמכתא למשלוח המכתבים בדואר רשום. בין לבין, נשלח ביום 9.1.2000 מכתבה של הגב' איילת בין יונה ממחלקת העסקאות אצל התובע, אל עוזר השר לענייני פיתוח במשרד המסחר והתעשייה ובה התבקשה התייחסותו למתן ארכה לנתבעת (ולמספר יזמים נוספים) אשר לא עמדו בלוח הזמנים על פי הסכם הפיתוח, כשבמכתב מצויין, כי למנהלי המחוזות אצל התובע ניתנה סמכות להאריך את הסכמי הפיתוח למשך שבע שנים נוספות. לא צורפה לתיק בית המשפט תשובת עוזר השר. התובע צירף לראיותיו גם סיכום ישיבה מיום 26.8.2003(!) של "וועדת איתורים ממ"י תמ"ת מיום 20.7.04" (לא ניתן הסבר לפער בין התאריכים), וכן סיכום ישיבה מיום 30.12.04 של "ועדת איתורים ממ"י- תמ"ת מיום 14.12.04." בהחלטת הוועדה מיום 14.12.04 צויין: "ב-4/96 אושרה עסקת הקצאה למגרש בשטח של כ- 5,063 מ"ר למטרת הקמת מפעל לשטיחים. הסכם הפיתוח הסתיים ב- 5/99. פניות ליזם לא נענו. מבוקשת המלצה לביטול ההקצאה. בועדה מיום 20.7.04 נקבע, כי לאור פרק הזמן שחלף ממועד ההקצאה ללא שנראה, כי כלל בכוונת היזם לממש הבניה ממליצה הועדה לבטל ההקצאה. ממ"י והתמ"ת יפעלו בהתאם לנהליהם. סוכם: מאחר ואין הענות עניינית ולאחר שחלף פרק זמן ארוך ממועד ההקצאה ועד היום המלצת הועדה הינה לביטול ההקצאה." 9. כל המסמכים שהוגשו מטעם התובע הוגשו באמצעות העדה מטעם התובע, הגב' יוסף. במהלך חקירתה הנגדית של העדה הסתבר, כי העדה אינה עובדת מחלקת העסקאות אצל התובע, למרות שבתצהירה צויין, כי היא עובדת המחלקה. עוד הסתבר, כי העדה הינה עובדת מחלקת השיווק אצל התובע והיא זו שמסרה עדות מטעם התובע היות והיא האחרונה שטיפלה בתיק וללא כל קשר לתוכן העדות. העדה לכן, גם לא יכלה להעיד על תוכנם של המסמכים וכל שידעה לומר לגביהם הוא, כי מדובר במסמכים שנלקחו מתוך תיק התובע. בנוסף, הגם שהעדה הצהירה בתצהיר העדות הראשית מטעמה, את ההצהרה הנדרשת בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נ"ח], על מנת להכשיר הגשת המסמכים שצרפה כרשומה מוסדית, הרי במהלך עדותה של העדה הסתבר, כי העדה אינה יכולה ליתן עדותה בעניין, כאשר העידה, כי אינה אחראית לעניין ולא מתפקידה לחקור אם המסמך נכון או לא (עמ' 5 לפרוטוקול מיום 23.10.11). 10. אין ספק, כי עדותה של העדה לא תרמה רבות לבירור ההליך. הגם שהעדה התבקשה להעיד לגבי נהלי התובע ואופן התנהלותו ככל שהדבר נוגע להסכמי פיתוח וארכות הניתנות ביחס אליהם והגם שהתבקשה לעיד לגבי המסמכים שהוגשו על ידה, הרי שכיוון שמדובר בעובדת מחלקה שונה מזו הרלוונטית לענייננו, הרי שהעדה לא ידעה ליתן מענה הולם לשאלות שנשאלה. ב"כ הנתבעת אף טוען, כי לא ניתן להגיש באמצעות העדה את כל אותם מסמכים שהוגשו על ידה, בשים לב לכך שלא הוגשו בהתאם לדרישות הוראות סעיף 36 לפקודת הראיות. בעניין זה, מסכימה אני עם עמדתו של ב"כ הנתבעת, כי המסמכים אמנם לא הוגשו באופן שבו יש להגיש רשומה מוסדית ואף לא הוגשו בדרך בה ניתן להגישם באמצעות תעודת עובד ציבור, היות ומדובר בעובדת מחלקת השיווק ולא בעובדת מחלקת העסקאות שטיפלה בעניין. העדה לא יכלה להעיד על דרישות סעיף 36 לפקודה, המהווים תנאי לקבילותם של המסמכים. ואולם, דרישת סעיף 36 הינה לצורך קבלת המסמך כקביל לצורך הוכחת תוכנו. עדותה של העדה לצורך קבלת המסמכים כחלק מהמסמכים המצויים בתיק הנכס אצל התובע הינה עדות קבילה, היות ובעניין זה העידה העדה מתוך ידיעתה האישית. המסמכים הרלוונטיים לתקופות המוקדמות, שעד בסמוך למועד שבו ניתנה לנתבעת ארכה להתחלת העבודות הם מסמכים אשר אינם שנויים במחלוקת. 11. ואולם, לגופו של עניין, הנני סבורה, כי גם אם היו המסמכים מתקבלים לשם הוכחת תוכנם, ישנו קושי של ממש עם התנהלות התובע בהליך דנן. טרם הוחל בעבודות הבניה, פנה התובע אל הנתבעת והתריע, כי הנתבעת אינה עומדת בלוח הזמנים הקבוע בהסכם הפיתוח. לאחר מכן, למעשה פסקו הפניות מטעם התובע, כאשר שתי פניות שאמנם נעשו (על פי הנטען ומבלי שיש ראיה קבילה לכך), בהתאם למופיע בתיק התובע הן פניות, שמתוכן ניתן ללמוד, כי נשלחו בדואר רגיל (בניגוד להוראות סעיף 20 להסכם הפיתוח) ואין ידיעה האם הגיעו לידי הנתבעת. מנהל הנתבעת מצדו טוען, כי פניות התובע לא הגיעו בשל בעיות שיש בתיבת הדואר שלו. 12. זאת ועוד, התובע המשיך לטפל בעניינה של הנתבעת ואף פנה אל משרד המסחר והתעשיה וקיים עמו מפגשי עבודה בקשר עם הנתבעת. במסגרת אותם מפגשי עבודה וועדות שהתקיימו מציין התובע בפרוטוקולים של וועדת האיתור, כי "פניות ליזם לא נענו", עובדה שהסתברה כלא נכונה. כל אותו זמן, לא מצא התובע לנכון לפנות אל הנתבעת ולהתרות בה, כי בכוונת התובע לבטל את ההסכם, התובע אף אינו עושה זאת בין וועדת איתור אחת לשניה, הגם שחולפים מספר חודשים בין האחת לשניה, כאשר בוועדה השניה, נראה, לאור העובדה שהתובע בחר לקיים ישיבה בעניינה של הנתבעת, ביקש התובע לבדוק את עניינה של הנתבעת בשנית, ואיזה עניין יש לבדוק הסוגיה פעם נוספת, אם בין וועדה אחת לשניה, התובע אינו מתרה בנתבעת ואינו מאפשר לה לתקן את מחדליה. 13. הנני סבורה, כי העובדה שהתובע לא נקט בהליכים כלשהם כדי להתרות בנתבעת הינה משמעותית. אמנם, אף הנתבעת אמורה לפעול בהתאם להתחייבויותיה ואינה יכולה לסמוך על כך שתינתנה ארכות נוספות לקיום התחייבויותיה החוזיות ואף אינה אמורה לסמוך על התובע, כי זה יתזכר אותה וידאג, כי הנתבעת אמנם תעמוד בהתחייבויותיה. אלא, ששעה שצד להסכם נותן ארכה לקיום התחייבות הצד המפר, ולא עומד על זכויותיו לביטול ההסכם לאחר מתן הארכה, יכול לעתים הצד המפר להסתמך על אי עמידתו של הנפגע על התחייבויותיו החוזיות. סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א- 1970 מורה: "ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7 (ב) ובכל מקרה לאחר שהנפגע נתן למפר תחילה ארכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה הארכה." בהתאם לפסיקה, מקום בו ניתנה ארכה למפר לקיים את ההסכם ולא ניתנה לו הודעת ביטול בחלוף זמן סביר, הרי שמקום בו המפר יכול לפרש את התעלמות הנפגע מזכותו החוזית לבטל את ההסכם, כויתור על זכות הביטול, לא יהווה הדבר אמנם ויתור גורף של זכות הביטול, אלא במקרה זה, יאלץ הנפגע ליתן למפר הזדמנות נוספת לקיים את ההסכם, טרם יעמד על זכותו לבטל את ההסכם. כך נאמר בע"א 71/75 מרגליות נ. אברבנאל, פ"ד כ"ט (2) 652,657: "אכן, ההלכה הינה, כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן בו מבקש הנפגע לבטל את החוזה, אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו, ומבטל את החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן האורכה." וכן ראה מיגל דויטש, "ביטול חוזה בעקבות הפרתו" (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב, 1993), בעמ' 276-277: "השאלה המכרעת היא, אימתי יצדק המפר אם יסיק מהמשך שתיקתו של הנפגע על החלטתו לוותר על זכות הביטול. מטרה מרכזית בהסדר היא, כנזכר, להגן על אינטרס ההסתמכות של המפר באשר להכרעתו של הנפגע. עם זאת יש לשים לב, שמידת ההסתמכות המוגנת מוגבלת למדי, לאור הפסיקה. גם לאחר שחלף המועד הסביר, אין המפר זכאי להניח שהחוזה לא יבוטל על ידי הנפגע בהמשך בגין אותה הפרה. לנפגע נתון הכוח לחדש את זכות הביטול על ידי מתן ארכה נוספת לביצוע. מהותה של ההסתמכות המוגנת של המפר, בעקבות חלוף המועד הסביר, היא איפוא, שהמפר חסין מפני הפעלה מפתיעה של זכות הביטול, ולא מפני הפעלת הזכות בכלל. הוא יכול, לאחר חלוף המועד הסביר, לסמוך על כך שתינתן לו הזדמנות לקיים טרם הביטול." 14. בשים לב לטיבן וקבילותן של הראיות שלפניי, הרי שעל פניו, התובע, אשר שקט על שמריו, לא נתן לנתבעת ארכה לקיום ההסכם, זאת בחלוף זמן מעבר לסביר לאחר הארכה שניתנה, כאשר ברי, כי בהסכם שתוקפו שלוש שנים והתובע עמד בתחילה על זכויותיו באשר למועד התחלת הבניה, ניתן לומר, כי הזמן הסביר הינו לא יותר ממספר חודשים ובוודאי לא שנים ארוכות. 15. בהקשר זה, מצאתי מקום להעיר, כי בהסכם שבין הצדדים, נקבע בסעיף 18, כי אם לא השתמש המנהל בזכות מזכויותיו על פי ההסכם, לא יחשב הדבר כויתור על אותה זכות. בקביעתי לעיל, אין כדי לקבוע, כי זכות התובע נמחלה לגמרי, וזוהי אף אינה רוח הפסיקה, כפי שתואר מעלה, אלא שדרך קיומה של הזכות, שעודנה קיימת לתובע, תיעשה תוך התחשבות בהתנהלותו הוא, שעה שלא עמד על זכויותיו במועד. 16. אלא, שכיום, גם אם לא ניתנה ארכה לאחר הארכה הראשונה וחלוף זמן סביר מאז,לא ניתן להתעלם מהודעת הביטול שניתנה בשנת 2004, אשר ניתן לראות בה עצמה ארכה נוספת לקיום ההסכם. בתצהירו אישר מר ירושלמי, כי נמסרה הודעת ביטול בשנת 2004. בעדותו אמנם טען מר ירושלמי, כי בעת שציין, כי קיבל הודעת ביטול, התכוון למועד שבו נמסר לידיו כתב התביעה, אך לא ניתן להתעלם מהודאה למעשה שניתנה בתצהירו באשר לקבלת ההודעה. יצויין, כי מועד מסירת ההודעה האמורה תואם גם את האמור במש/3, אשר הוגש בבקשת הרשות להגן, שכתב משרד התמ"ת לנתבעת ביום 12.8.04 ובו הודיע משרד התמ"ת, כי ההקצאה מבוטלת. מכתב זה מתייחס על פי האמור בו לפרוטוקול וועדת האיתורים שהתקיימה ביום 20.7.04 ויש לקרוא את האמור בו באשר לבקשת הנתבעת להארכת הסכם הפיתוח בזהירות הראויה, שכן לא מצאנו, כי הנתבעת אמנם ידעה על קיומה של וועדת האיתורים. באשר לעדותו של מר ירושלמי, מצאתי מקום לציין, כי בעדותו התייחס מר ירושלמי לדברים שאמר במהלך חקירתו בבקשת הרשות להגן, שם טען, כי נעשתה פניה למשרד המסחר והתעשיה, אך במהלך עדותו כבר לא זכר קיומה של פניה זו. מר ירושלמי גם לא העיד את עו"ד טרכנגוט אשר טיפל מטעמו בעניינים הנוגעים לביטולו של ההסכם. אמנם, בישיבת יום 23.11.11 התייחס ב"כ הנתבעת לנימוקים שבגינם לא התייצב עו"ד טרכנגוט, אלא יהיו הנימוקים אשר יהיו, נותרה עדותו של מר ירושלמי בעניין מסירת הודעת ביטול כעדות יחידה של בעל דין. מר יהושע ארד, שאף הוא בעל דין, לא ידע, למעשה, להוסיף על דברים שנאמרו על ידי מר ירושלמי בעניין, כאשר גם הוא הפנה בעדותו לעו"ד טרכנגוט וכן אישר, כי ידע שהנתבעת לא עמדה בלוחות הזמנים ואף אישר, כי ידע שנושא הארכת המועד טופל על ידי עורכי הדין מטעמו, מבלי שידע לנקוב בתאריכים. 17. לאור כל המכלול, הנני סבורה, כי עד לשלהי שנת 2004, רשאית הנתבעת ליהנות מן הספק, בשים לב לכך שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח, כי פנתה אל הנתבעת לאחר שניתנה הארכה הראשונה. ואולם, אמנם, יש לראות, לאור האמור לעיל, בהודעת הביטול משנת 2004, כהתראה, לפיה התובע עומד על זכויותיו ולכן על הנתבעת לתקן את המחדל בתוך זמן סביר, אלא שהנתבעת מצדה, לא הביאה כל ראיה לפיה, החל מאותו מועד פעלה בדרך כלשהי על מנת לתקן את ההפרה ולזכותה בזכות המחודשת לקיים את הסכם הפיתוח. היה מקום לצפות מהנתבעת באותו זמן, כי תפנה בקשות אל התובע, כי תציג לפניו את נסיבותיו המיוחדות של מר ארד, אשר ייתכן והיו מצדיקות מתן ארכה לבניה והיה מקום לצפות, כי הנתבעת, אשר פנתה בעבר אל התובע ואישרה אצלו את התוכניות, תחל בביצוע עבודות הבניה ואף תסיימן, על מנת ללמד על רצינות כוונותיה. אלא, שבשלב זה, הנתבעת לא עשתה דבר ולמעשה בהתנהגותה ניתן לראות משום השלמה עם המצב הקיים. יש לזכור, כי במקביל אף נשלח אל הנתבעת המכתב מש/3 מאת משרד המסחר והתעשיה, שהוא זה שעל פי המלצתו ניתנה הקצאה ללא מכרז, אותה ביטל באותו מכתב וגם בעניין זה הנתבעת לא פעלה, כאשר על פניו, היה על הנתבעת לפעול הן מול התובע והן מול משרד המסחר והתעשיה. הנתבעת בוודאי אינה יכולה להיתלות במחדליו של התובע, תוך התעלמות ממחדליה היא לאורך שנים. הנתבעת התקשרה עם התובע בהסכם, ידעה, או צריכה היתה לצפות, כי התובע עומד על זכויותיו, ומחובתה היה לקיים התחייבויותיה, כשאינה יכולה להיאחז לעד בהתנהלות התובע. על הנתבעת לדעת, כי חוזים יש לקיים ועליה מוטלת האחריות לעמוד בקיומו של הסכם ואם לא עשתה כן, עלולים מחדליה של הנתבעת להביא בסופו של יום לביטולו של ההסכם. 18. יש לזכור בנוסף, כי הנתבעת נהנתה מהקצאת הקרקע בפטור ממכרז, כאשר מאחורי פטור זה עומדת טובת הציבור כולו, וממילא, כאשר הסיבות שבגינן ניתן הפטור ממכרז כבר אינן מתקיימות, אף ההתחשבות באינטרס הנתבעת לבדה, צריכה להיות מוגבלת. על הרציונל שבמתן הקצאה ללא פטור עומד בית המשפט בעניין ה"פ (נצ') 97/08, פאן פקטורי בע"מ נ. מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 5.11.09), והגם שבענייננו לא נשמעו ראיות לעניין העילות למתן הפטור, נראה כי הדברים יפים גם לענייננו: "מתברר כי ההקצאה בפטור ממכרז במקרה דנא, על כל ההטבות הגלומות בה, נועדה לעודד הקמתם של אזורי תעשייה באזורי עדיפות לאומית ובכך ליצור מקומות עבודה, כחלק ממדיניות הממשלה בדבר פיתוח התעשייה ועידוד התעסוקה באותם אזורים." וכן ראה הפ (נצ') 32864-06-10 פרג' נ. מדינת ישראל- מנהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 21.10.12): "לכך יש להוסיף את העובדה כי עסקינן בהקצאת מקרקעין בפטור ממכרז ביחס למקרקעין שהם רכוש הציבור- הקצאה אשר על פי הפסיקה צריכה להיעשות בצמצום וכחריג בלבד )עע"מ 8412/07 חברת מלון ומלון סוויטות אפ.אס.א. בירושלים בע"מ נ' שימי הורן ואח', ]]( - הקצאה זו נעשתה מתוך מטרה ברורה לעודד ולחזק אזורי עדיפות לאומית מכוח תקנה 25(5) לתקנות חובת המכרזים התשנ"ג- 1993, שכן עצם הקצאת המקרקעין בפטור ממכרז מגלמת בתוכה הטבות כלכליות משמעותיות ביותר ובהן סבסוד של הוצאות הפיתוח, הקצאת מקרקעין במחיר נמוך משמעותית משווי השוק שלו ועוד. מטרת ההקצאה הינה ליצור מקומות עבודה זמינים בסד זמנים קצר וזאת על מנת לחזק ולעודד ישובים בפריפריה." 19. הנתבעת הביאה נימוקים רבים לעניין אי עמידתה בקיום ההסכם, אשר מצדיקים לטעמה את הארכת הסכם הפיתוח. איני סבורה, כי נכון הוא לבדוק נימוקים אלו כיום ובדיעבד. ראשית, לעניין הנימוקים שהובאו על ידי מר ירושלמי, הרי שבעניינם של אלו לא ניתן פירוט מספיק, השריפה במפעל הנתבעת היתה על פי הנטען בראשית הדרך ולא הוברר מדוע שריפה זו מנעה המשך פיתוח המגרש בשלב מאוחר יותר. גם מחלתה של אמו של מר ירושלמי, לא רק שלא גובתה במסמכים, היא אף אינה יכולה לשמש נימוק להתעלמות מהסכם הפיתוח לאורך שנים, בלא שתוגש כל בקשה למתן ארכה. נימוקיו של מר ארד היו כנים. למשך תקופה מסויימת, נבצר ממר ארד לטפל בעניין, אך בחלוף אותה תקופה, מר ארד לא קידם הנושא, היות והיה טרוד בענייניו, לרבות ענייניו העסקיים האישיים, תוך שהוא סומך על שותפיו שיקדמו את פיתוח המגרש. כל הנימוקים האמורים, גם אם היו יכולים לשמש עילה מלכתחילה למתן ארכה, כשבעניין זה היו ההסברים נבחנים על ידי הגורמים המקצועיים המתאימים, בוודאי אינם יכולים לשמש בדיעבד עילה למתן ארכה על ידי בית המשפט לאחר שהחוזה בוטל והנתבעת עצמה לא פעלה בדרך כלשהי לקידומו. 20. משכך, בחלוף כשנתיים ומחצה מאז הודעת הביטול משנת 2004, עם הגשת התביעה, זכאי התובע לבטל את ההסכם שבין הצדדים ומשכך, יש מקום לקבל את התביעה ולקבוע, כי ההסכם שבין הצדדים בטל. 21. הנתבעת טוענת, כי כוונתו של התובע לשווק היום את המגרש מעידה על חוסר תום לבו של התובע ועל מתן אפשרות לנתבעת להמשיך ולהחזיק במגרש לשם פיתוחו. ראשית, הנתבעת לא הביאה ראיות לעניין זה והיא סומכת טענותיה על דברים שנאמרו לב"כ התובע או לבא כוחה. ואולם, גם אם צד שלישי ביקש לפתח את המגרש וגם אם התובע ביקש לבחון אפשרות לשווק את המגרש, איני סבורה, כי יש בכך כדי להקנות לנתבעת זכות כלשהי. אין ספק, מדובר במגרש המצוי באיזור תעשיה והוא בעל יעוד מסויים. כשם שהתובע שיווק את המגרש לנתבעת, יש להניח, כי הוא מעוניין לשווקו בשנית, בין במכרז ובין ללא מכרז, אך כוונתו זו של התובע בוודאי אינה מקנה לנתבעת זכויות קנייניות או אחרות במגרש. הנתבעת איבדה, עם ביטולו של ההסכם, את הזכות לפתח את המגרש והיא תוכל לעשות כן שעה שתתמודד פעם נוספת במכרז הנוגע למגרש זה (או שתהנה מפטור ממכרז) ואולם בכך, אין כדי להצביע על זכות כלשהי שיש ליתן לנתבעת במגרש רק בשל העובדה שהתקשרה לגביו בעבר בהסכם פיתוח. 22. כפי שציינתי מעלה, התנהלותו של התובע באשר לטיפול במגרש האמור, בין לפני שנת 2004 ובין לאחריה, אינה חפה מביקורת. התנהלותו זו של התובע אף נטעה, כך משתמע, תקווה בלב הנתבעת, כי הסכם הפיתוח לא בא אל קיצו וכי תוכל לקיימו, גם אם חלפו המועדים הנקובים בו. כפי שקבעתי, בסופו של יום, גם מחדליה של הנתבעת הם מחדלים שלא ניתן להתעלם מהם ולכן יש לאשר ביטולו של ההסכם. יש לקוות, כי התובעת, לא תתעלם מהתנהלותה בשעת דיון על השבת כספי הנתבעת עם ביטולו של ההסכם. 23. לאור כל האמור, אני מורה כי הנתבעת תפנה את המגרש נשוא התובענה ותמסור החזקה בו לידי התובע. היות והנתבעת טוענת, כי בפועל אינה מחזיקה במגרש וכי החפצים בו הונחו על ידי הקבלן מטעמה, הרי שככל שהנתבעת לא תפנה את אותם מיטלטלין מהמגרש בתוך 30 יום מהיום, או תודיע, כי יש לה עניין במיטלטלין, תחשב כמי שוויתרה על אותם מיטלטלין והתובעת תוכל לתפוס חזקה במגרש ולפנות ממנו (על חשבון הנתבעת) את אותם מיטלטלין. לאור התוצאה אליה הגעתי, מצאתי מקום לחייב את הנתבעת בהוצאות התובע בסכום של 7,000 ₪. חוזהמקרקעיןסילוק ידהסכם פיתוח