להלן פסק דין בנושא תאונת עבודה - קפיצה ממנוף במהלך הדגמה של תרגיל כיבוי אש: א. פתח דבר 1. עניינה של התביעה, פיצויים בגין נזקי גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]. התובעת 1 (להלן: "התובעת"), ילידת 13.06.64, נפצעה ביום 15.11.05, כאשר הדגימה קפיצה ממנוף במסגרת תרגיל כבוי אש אשר נערך למוסדות חינוך. 2. הנתבעים קיבלו על עצמם את האחריות לתאונה והסכימו לא לטעון לרשלנות תורמת מצד התובעת. בנוסף, נתבעים 1-2 ונתבעת 3 הגיעו להסכמה ביחס לחלוקת האחריות ביניהם, לפיה נתבעים 1-2 יישאו ב- 85% מהפיצוי ונתבעת 3 תישא ב- 15% מהפיצוי. 3. לאור ההסכמות כאמור, פסק הדין להלן יתייחס לסוגית הנזק בלבד. ב. הנכות הרפואית 4. הצדדים הגישו חוות דעת רפואיות מטעמם. בנוסף, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט, ד"ר גבריאל אגר. הצדדים הגיעו להסכמה לפיה, פסק הדין יתבסס על חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט. 5. כאמור בחוות הדעת, בעת שהתובעת הדגימה קפיצה ממנוף, היא נפגעה בגבה וספגה שבר ללא תזוזה בחוליות מותניות ראשונה ושנייה. לדברי המומחה, מדובר בשבר יציב של עמודה אחת בלבד עם איחוי מלא של השברים ובמיפוי עצמות אין עוד פעילות באזור חוליות 1 ו-2 מותניות. ב- CT ורקונסטרוקציות מודגמת דחיסה של לוחית עליונה של חוליות מותניות 1 ו-2. בבדיקה הקלינית לא קיים חסר נוירולוגי אך קיימת מגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני. 6. המומחה ציין כי בתיק התובעת בקופת חולים, אין תיעוד על ביקורים חוזרים אצל אורתופד בגלל כאבים אך יש מספר ביקורים המעידים על מגבלה וסבל. 7. ד"ר אגר קבע לתובעת נכות צמיתה בשיעור 15% כסעיף ביניים בין 37(7)(א) ל37(7)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956, עקב מגבלת תנועה שהיא יותר מקלה אך לא בינונית. 8. על פי חוות דעת המומחה, התובעת יכולה לתפקד כמורה עיונית. ג. הפסדי שכר עבודת התובעת והשתכרותה 9. התובעת, שבהשכלתה היא מורה לחינוך מיוחד, מכהנת משנת 2000 בתפקיד מנהלת בית ספר יסודי. (סעיף 2 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 19 ש' 9-12). 10. לאחר הפציעה, לאחר הפציעה, גבה של התובעת קובע במחוך, אותו לבשה במשך שלושה חודשים. לדברי התובעת, במשך שלושה חודשים, מרבית הזמן שכבה במיטה, תוך שהיא סובלת כאבים קשים. עוד לדברי התובעת, בתקופת היעדרותה מהעבודה, המשיכה לקבל שכר, שלא על חשבון ימי מחלה, ומעסיקיה נטלו את דמי הפגיעה. (סעיפים 7-8 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 21 ש' 9-10). 11. בתחילת חודש פברואר 2006, התובעת שבה לעבודתה. התובעת עובדת במשרה מלאה. מאז ששבה לעבודה, התובעת המשיכה לקבל את אותו השכר אשר שולם לה קודם לתאונה, לא חלה כל הפחתה בשעות עבודתה, לא חלה כל פגיעה בשכרה והיא לא נטלה אף לא יום מחלה אחד. (סעיפים 11, 15 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 18 ש' 16-17. עמ' 20 ש' 3-4. עמ' 21 ש' 13. עמ' 24 ש' 12-14. עמ' 100 ש' 30-33). 12. שכרה של התובעת משולם לה על ידי משרד החינוך ומפעלי בית עמנואל (מוסד השייך לעירית רמת גן). בשנים 2003-2008 התובעת השתכרה כמפורט בטבלה שלהלן: שנה שכר שנתי (ברוטו) 2003 171,788₪ 2004 179,396₪ 2005 177,513₪ 2006 195,131₪ 2007 לא הוגשו נתונים 2008 237,480₪ (ר' סעיף 19 לתצהיר התובעת וכן טופסי 106 אשר צורפו לתצהיר התובעת). 13. שכרה החודשי הממוצע של התובעת קודם לתאונה הוא בסך של 14,793₪. (ר' טפסי 106 של משרד החינוך ומפעלי בית עמנואל לשנת 2005, נספחים לתצהיר התובעת). סכום זה, בצירוף הפרשי הצמדה עד למועד פסק הדין, הינו 17,860₪. פרישה מוקדמת 14. הנתבעות טענו כי לתובעת לא ייגרם הפסד שכר בעתיד גם מן הטעם שהיא צפויה לפרוש בגיל צעיר מהמקובל במשק. מן העבר השני, לטענת התובעת, מערכת החינוך אינה מאפשרת פרישה מוקדמת לפנסיה כבעבר, והצוות החינוכי נאלץ להמשיך לעבוד עד גיל 67. (סעיף 17 לתצהיר התובעת). 15. לבית המשפט הוגשה תעודת עובד ציבור מיום 29.05.13 של מר איתי הדר, מנהל תחום גמלאות ופיצויים של עובדי הוראה במשרד החינוך (מוצג נ/2). בתעודה הובאו ממוצעי גיל הפרישה לעובדים בהוראה בחינוך הרשמי, אשר פרשו לגמלאות בסוף שנות הלימודים תשס"ז-תשע"א ומספר המורים אשר פרשו בכל שנה. הנתונים הם כמפורט בטבלה להלן: שנת הלימודים ממוצע גיל הפרישה מספר המורים שפרשו תשס"ז 55.5 2,071 תשס"ח 56.0 2,477 תשס"ט 56.4 1,606 תש"ע 57.1 1,902 תשע"א 57.7 1,844 16. לתעודת עובד הציבור צורף מכתב אגף בכיר לפרישה וגמלאות בנציבות שירות המדינה, אשר מתייחס להטבות פרישה, אשר ניתנו למורים אשר פרשו בסוף שנת הלימודים תשע"ב. במסגרת תנאי הפרישה במסלול פרישה לקצבה, למורים אשר משרד החינוך קבע כי פרישתם המידית חיונית למערכת, קיימת זכאות למענק מיוחד בסך 50,000₪ ולששה חודשי הסתגלות. המענק וחודשי ההסתגלות הם בכפוף לחלקיות המשרה המשוקללת לגמלאות. מסלול פרישה שני מיועד למורים אשר הוגדרו "מורים שחוקים". מסלול זה מתייחס למורים בגיל 50-65 ולאחר 20 שנות הוראה. במסגרת תנאי הפרישה במסלול זה של פרישה לקצבה, קיימת זכאות למענק מיוחד בסך 40,000₪ ולחמשה חודשי הסתגלות. גם במסלול זה, המענק וחודשי ההסתגלות הם בכפוף לחלקיות המשרה המשוקללת לגמלאות. למנהלים הזכאות היא למענק מיוחד בסך 50,000₪ ולששה חודשי הסתגלות. 17. מטעם נתבעת 3 הוגש תצהיר גב' בת שבע ישי, מרכזת תנאי העסקה במשרד החינוך. לדברי גב' ישי, בגילאים 42-62 ניתן לפרוש במסגרת "פרישה מוקדמת". פרישה זו מותנית באישור משרד החינוך ותלויה בצרכי המחוז, הפיקוח ומכסת הפרישה המתקבלת מידי שנה ממשרד האוצר. הפורשים בפרישה מוקדמת, מקבלים, בנוסף לזכויות הפנסיה שצברו כמקובל (2% לשנת עבודה), הטבות פרישה כגון מענק חד פעמי ועד ששה חודשי הסתגלות, בהתאם לקריטריונים שנקבעו ובכפוף לחלקיות המשרה המשוקללת. בעדותה אמרה גב' ישי כי בדרך כלל לא ניתן אישור לפרישה בגיל 42 אלא החל מגיל 50. מגיל 60 ואילך, כל עובד הוראה רשאי לפרוש מרצונו ללא צורך באישור מיוחד. עובד הטוען כי אינו מסוגל להמשיך עבודתו מטעמי בריאות, רשאי לפנות לוועדה רפואית, המחליטה אם לאשר פרישה מטעמים רפואיים ובאילו תנאים. (סעיפים 3-4 לתצהיר. פרוט' עמ' 41 ש' 18-19, 21-22). 18. מהנתונים כאמור עולה כי עובדי הוראה רבים מממשים את זכותם לפרוש מעבודתם, עוד קודם לגיל 67. לכן, גם לגבי התובעת קיימת אפשרות לפיה היא תפרוש מעבודתה קודם לגיל 67. זאת, מעצם תנאי עבודתה במשרד החינוך ומבלי קשר לנכותה. היה ותפרוש באחד ממסלולי הפרישה המוקדמת, היא גם תהא זכאית למענק אשר נע בין 40,000-50,000₪ ובנוסף 5-6 חודשי הסתגלות. הפיצוי 19. כאמור לעיל בסעיף 10, בתקופת אי הכושר הזמני, אשר במהלכה התובעת נעדרה מהעבודה, שולם לתובעת מלוא שכרה, שלא על חשבון ימי מחלה. כמו כן, לאורך כל השנים, שכרה של התובעת לא נפגע ולא נגרע. ההפך מכך. כמפורט לעיל בסעיף 12, בשכרה של התובעת יש מגמה מתמדת של עליה. לפיכך, ומשלא נגרמו לתובעת כל הפסדי שכר בעבר, אין מקום לפצותה בגין הפסדי שכר לגבי השנים שחלפו מהתאונה ועד למועד פסק הדין. 20. באשר להפסדי שכר בעתיד, התובעת שבה לעבודתה קודם לתאונה והיא התמידה בה במשרה מלאה. שכר התובעת לא נפגע עקב התאונה במשך כשבע שנים והוא אף עלה. על פי חוות דעת מומחה בית המשפט, לתובעת אין מגבלה בעבודתה כמורה עיונית. התובעת היא עובדת קבועה של משרד החינוך ואין חשש ממשי כי בעתיד היא תפוטר עקב נכותה או ששכרה יפחת. בפועל, אפוא, נכותה של התובעת אינה מגבילה את כושר השתכרותה, כושר השתכרותה לא נגרע ופגיעה ממשית כזו גם אינה צפויה. במצב דברים זה שבו לא צפוי לתובעת הפסד שכר בעתיד, אין מקום לחשב את הפסדי השכר של התובעת על פי שיעור נכותה של התובעת לצמיתות, כמשקפת את שיעור הפסד כושר ההשתכרות, והדרך הנאותה לפצותה היא בפסיקת פיצוי גלובאלי. (ר' ע"א 286/89 קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב הפול, 31.12.89). 21. יש מקום לפסיקת פיצוי כלשהו בראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, בגין החשש הנמוך לגריעה מכושר ההשתכרות ובגין הסיכוי הנמוך להיפלטותה של התובעת לשוק העבודה. יש גם לשקלל את האפשרות, כאמור לעיל בסעיף 18, לפיה התובעת תממש זכותה לפרוש מעבודתה קודם לגיל 67, מבלי קשר לנכותה. מהלך אשר יקטין את הפסדי השכר הפוטנציאליים. בהתאם, ייפסק לתובעת בגין ראש הנזק של הפסדי שכר לעתיד, פיצוי גלובלי בסך 150,000₪ שהם כשליש מן הפיצוי בחישוב קונבנציונאלי, לפי שכר התובעת כאמור לעיל בסעיף 13. 22. לנוכח השתכרותה בפועל של התובעת לאחר התאונה, כמפורט לעיל, התובעת אינה זכאית לפיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות או פנסיה. רכיבה טיפולית 23. לדברי התובעת, לפני התאונה, בשנת 2004 לערך, היא עשתה במכון וינגייט קורס הכנה לקורס רכיבה טיפולית על סוסים. לדבריה, היה בדעתה לעסוק בתחום זה במקביל לעבודתה במשרד החינוך אך עקב התאונה, היא אינה יכולה להמשיך ולרכב על סוסים וממילא אינה יכולה לעסוק בתחום הרכיבה הטיפולית. לדבריה, אנשים העובדים בתחום הרכיבה הטיפולית מקבלים סכום של כ- 150 ש"ח לשיעור ולהערכתה יכלה ללמד לפחות ארבעה שיעורים בשבוע. התובעת ביקשה לפסוק לה פיצוי עבור הפסדי שכר בגין שיעורי רכיבה טיפולית. (סעיף 20 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 96 ש' 28). 24. קודם לתאונה התובעת לא עסקה בפועל במתן שיעורי רכיבה טיפולית. למעשה התובעת אף לא השלימה הכשרתה ולימודיה בתחום זה כך שגם לא היו בידיה לא תעודה ולא הסמכה לעסוק בתחום. (ר' פרוט' עמ' 22 ש' 6-7). בנתונים אלה, מדובר באפשרות ערטילאית לעבודה בתחום. התובעת מעולם לא מימשה אפשרות זו ולא ניתן לקבוע כי היא אכן הייתה משתכרת בגין העיסוק בתחום זה. שיעורים פרטיים 25. התובעת טענה עוד כי היא תכננה, לאחר יציאתה לפנסיה, לתת שיעורים פרטיים בתחום התמחותה כמורה לחינוך מיוחד והוראה מתקנת, תמורת 100-150₪ לשיעור. לטענתה, עקב נכותה היא לא תוכל לעסוק במתן שיעורים פרטיים. אינני מקבלת את טענת התובעת. אין כל סיבה שלאחר פרישה מעבודתה, התובעת לא תוכל לעבוד מספר שעות ביום במתן שיעורים פרטיים. זאת לאור מהות נכותה של התובעת והיקפה, חוות דעת מומחה בית המשפט, לפיה אין לתובעת כל מגבלה לעבודתה כמורה עיונית וכן העובדה שהתובעת עובדת בפועל כמנהלת בית ספר במשרה מלאה וממלאת תפקידיה בהצלחה. ד. עזרת צד ג' 26. באשר לתקופת אי הכושר הזמני, אשר במהלכה התובעת נעדרה מהעבודה, משך חודשיים וחצי, לנוכח חומרת הפגיעה ומהותה, סביר שהתובעת נזקקה בתקופה זו לעזרת צד ג' מוגברת. 27. לאחר ההחלמה, כאמור בחוות דעת מומחה בית המשפט, לתובעת מגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני שהיא יותר מקלה אך לא בינונית. בהתחשב במהות והיקף נכותה זו של התובעת, סביר שהיא מנועה מלבצע פעולות הדורשות מאמץ פיזי משמעותי. עם זאת, התובעת אינה מנועה מלבצע את רוב הפעולות היומיומיות. כמו כן, התובעת מתפקדת באופן עצמאי והיא אינה זקוקה לטיפול אישי או ליווי. לתובעת רישיון נהיגה והיא לא מנועה מלנהוג. 28. במשך כעשר שנים לפני התאונה, התובעת העסיקה עוזרת בית, אחת לשבועיים למשך 6 שעות. (ר' פרוט' עמ' 23 ש' 15-22). משכך, קודם לתאונה ומבלי קשר אליה, התובעת לא ביצעה בפועל את עבודות ניקיון הבית. על כן, ולאור עקרון השבת המצב הכלכלי לקדמותו, ביחס להוצאה עבור עובדת משק בית, אשר מבצעת את עבודות הבית, שאותן התובעת מנועה מלבצע עקב נכותה, התובעת אינה זכאית לפיצוי, משום שגם קודם לתאונה, היא לא ביצעה בפועל עבודות אלה אלא שילמה מכיסה שכר לעובדת תמורת ביצוע העבודות. 29. לאחר שקילת מכלול הנסיבות כאמור לעיל, בדרך אומדן אני רואה לפסוק לתובעת בפריט הנזק של עזרת צד ג', לעבר ולעתיד, סכום של 30,000₪. ה. הוצאות רפואיות ונסיעות 30. לדברי התובעת, היא לא הייתה מרוצה מטיפולי הפיזיותרפיה של קופת החולים ולכן היא פנתה לקבלת טיפולים פרטיים ממר גדי טנא ("ספורטנא"). (סעיף 9 לתצהיר התובעת). התובעת צירפה לתצהירה קבלות של "ספורטנא" מהתאריכים 07.04.05 עד 20.07.06, על סך של כ- 5,000₪. יש לציין כי בכמה מהקבלות התאריך הוא מתקופה קודמת לתאונה. 31. לטענת התובעת, היא קיבלה טיפול ממר טנא פעמיים בשבוע, בעלות של 200₪ לטיפול, עד לחודש אוגוסט 2007. לטענת התובעת, בתחילה מר טנא נתן לה קבלות אולם בהמשך, לא נתן קבלות והיא לא התעקשה לקבל קבלות. התובעת לא זימנה את מר טנא למתן עדות. לדברי התובעת בחקירתה הנגדית, ביומניה יש רישומים אודות טיפולי הפיזיותרפיה, אולם היא לא הגישה את היומנים. (סעיף 11 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 21 ש' 14-17. עמ' 89 ש' 31-32. עמ' 90 ש' 1-7, 20. עמ' 94 ש' 6-11). 32. משכך, התובעת לא הוכיחה כנדרש את הוצאותיה הנטענות בגין טיפולי פיזיותרפיה פרטיים. בהיעדר קבלות, אין ביסוס להוצאה הנטענת ואין די בעדותה של התובעת לעניין זה בהיותה בעלת דין מעוניינת. לכן, התובעת זכאית לפיצוי בסך 6,500 בגין הסכומים המבוטאים בקבלות שהגישה. 33. לדברי התובעת, היא קיבלה גם טיפול באמצעות דיקור, מסז'ים רפואיים והידרותרפיה. לדבריה, שילמה עבור הטיפולים, סכומים המסתכמים באלפי ש"ח מבלי לקבל קבלות. גם ביחס לטיפולים אלה התובעת טענה כי הם מתועדים ביומניה וכאמור לעיל, היא לא הגישה את היומנים. (סעיף 11 לתצהיר התובעת. פרוט' עמ' 90 ש' 20. עמ' 94 ש' 6-11). משכך, אין מקום לפסיקת פיצוי עבור טיפולים אלה, אשר הן עצם קבלתם והן ההוצאה הנטענת בגינם, לא הוכחו כנדרש. 34. התובעת הציגה קבלה מיום 08.08.06 על סך 5,000₪, בגין חוות דעת רפואית פרופ' נרובאי, וקבלות בגין ייעוץ רפואי, מתאריכים 29.12.05, 04.12.05 ו- 23.02.06, ע"ס 900₪ כל אחת. בגין הוצאות אלה זכאית התובעת, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, לסך של 10,750₪. 35. התובעת הציגה בגין הוצאות רפואיות קבלות המסתכמות בסך של כ- 3,000₪ ובגין נסיעות קבלות בסך של כ- 300₪ בלבד. מדובר בהוצאות מהשנים 2005-2006. התובעת לא הציגה כל הוצאה לשנים שחלפו מאז. עובדות אלה מצביעות כי משנת 2007 לא היו לתובעת הוצאות וכי לתובעת לא צפויות בעתיד הוצאות משמעותיות. 36. בנוסף לאמור, משהתובעת נפגעה בעבודה, היא זכאית לכך שהמוסד לביטוח לאומי יעניק לה את כל הטיפולים הרפואיים בעבר ובעתיד ונסיעות לאותם טיפולים (סעיפים 86-89 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), תשכ"ח-1968). התובעת גם זכאית לשירותי הבריאות על פי חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994, וחובת הנתבעות לפצות אינה חלה לגבי שירותי בריאות אלה. 37. אשר על האמור, ייפסק לתובעת בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעבר פיצוי בסך 25,000₪. סכום זה כולל את הפיצוי כאמור לעיל בסעיפים 32 ו- 34-35. בגין הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה לעתיד, ייפסק לתובעת סך של 5,000₪. ו. כאב וסבל 38. בהתחשב בנסיבות התאונה, מהות הפגיעה שנגרמה לתובעת, שיעור נכותה הרפואית, תקופת החלמתה ומידת הכאב והסבל שחוותה בעת הפגיעה ולאחריה, הפיצוי ההולם בגין כאב וסבל הינו בסכום של 75,000₪. ז. ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי 39. מסכומי הפיצויים להם זכאית התובעת מאת הנתבעות כאמור לעיל, יש לנכות תשלום חד פעמי בסך 61,241₪ מיום 10.02.09 ומענק חד פעמי בסך 2,322₪ מיום 28.07.09, אשר קיבלה התובעת, לאור זאת שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בתאונה כתאונת עבודה. בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק למועד פסק הדין, עומדים הסכומים הנ"ל על הסך של 75,343₪. ח. סיכום 40. התובעת זכאית לפיצויים כדלקמן: הפסדי שכר בעתיד 150,000 ₪ עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 30,000 ₪ הוצאות עבר 25,000 ₪ הוצאות עתיד 5,000 ₪ כאב וסבל 75,000 ₪ סה"כ 285,000 ₪ ניכוי תשלומי המל"ל 75,343 ₪ יתרה 209,657 ₪ ט. תביעת המוסד לביטוח לאומי 41. בהתאם לפסק הדין מיום 24.03.13, תובע 2 זכאי לקבל מנתבעים 1-2 85% מהתגמולים אשר שולמו על ידו. תובע 2 שילם דמי פגיעה, תשלום חד פעמי ומענק חד פעמי בסך כולל של 99,581₪, שהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד התשלום ועד למועד פסק הדין, סך של 111,361₪. 85% מהסך הנ"ל הם 94,657₪. י. סוף דבר 42. נתבעות 1-2 ונתבעת 3 ישלמו לתובעת, בהתאם לחלוקת האחריות ביניהן (85%, 15%), פיצויים בסך של 209,657₪, אגרת בית משפט וכן שכ"ט עו"ד בסך 49,479₪. 43. נתבעות 1-2 ישלמו לתובע 2, את הסך של 94,657₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500₪. שריפהמנוףכיבוי אשציוד מכני הנדסי (צמ"ה)תאונת עבודה