משנקלעה החברה לחדלות פירעון, הגיש הבנק את התביעה הנוכחית כנגד הנתבעים, בטענה כי הם חתמו על כתב ערבות לכיסוי מלוא חובותיה של החברה שבשליטתם. כל אחד מן הנתבעים הגיש בנפרד בקשה למתן רשות להגן. בקשתו של אבוטבול, נדונה תחילה לפני השופט כספי. השופט כספי שמע את הבקשה וביום 15.2.09 דחה בקשת רשות להתגונן שהגיש אבוטבול והוא חויב בתשלום מלוא סכום התביעה. על כך הגיש אבוטבול ערעור, לבית המשפט המחוזי. כבוד השופטת רות לבהר-שרון, דנה בערעור ופסקה, כי יש לקבלו. היא גרסה, כי התנהגות הבנק שנתן לחברה אשראים, ראויה לבדיקה בהליך של ראיות, זאת על רקע טענותיו של אבוטבול כי הוא זכאי לעילת קיזוז לגבי הסכומים שנגבו ממנו ע"י הבנק וסכומים נוספים, הכל משום שהבנק התעלם מהודעות שנמסרו לו ע"י אבוטבול, לפיהן חדל להיות נושא משרה ובעל תפקיד בחברה. יצוין, כי אבוטבול לא התכחש לערבותו ככל שנגע לחובות שנצברו לפני מועד פרישתו מהחברה, אולם התכחש לחובות שנוצרו לאחר מכן. בגין תקופה זו, ניתנה לו הרשות להגן ע"י בית המשפט המחוזי, פסק דינו של השופט כספי מיום 15.2.09 בוטל והתיק הוחזר אליו לשמיעת הראיות. בית המשפט השלום התבקש לבחון, האם הודעת הביטול שמסר אבוטבול לבנק באופן חד צדדי ומבלי שאושרה ע"י הבנק, היא הודעה תקפה והאם הבנק פעל כשורה כאשר המשיך לראות בו ערב לחיובים שנוצרו בחשבון החברה לאחר מועד מסירת הודעת הביטול. חשוב לציין, כי בפער הזמנים בין מתן פסק הדין ע"י השופט כספי ביום 15.2.09 ועד לקבלת הערעור ע"י כבוד השופטת רות לבהר-שרון בבית המשפט המחוזי במסגרת ע.א. 1448/09 ביום 14.4.10, פרע אבוטבול את מלוא סכום החוב הנתבע בתיק זה לידי הבנק. השופטת לבהר-שרון הורתה בפסק הדין, כי הסכומים ששילם אבוטבול לבנק על יסוד פסק הדין יישארו בידי הבנק עד להחלטה אחרת של בית המשפט. כהן מצידו, הגיש בקשת רשות להגן ובה טען כי החתימה הנטענת להיות חתימת ערבות מצידו, היא מזויפת ואינה חתימתו. הוא הכחיש כי חתם לפני נציג הבנק. המצב שנוצר הוא אפוא, כי יש לבחון את טענות הצדדים כדלקמן: א. טענות הבנק לקיומו של חוב. ב. טענות אבוטבול להפסקת ערבותו, וכפועל יוצא מזה החזרת הכספים ששילם לידיו, הואיל והחיוב נוצר בתקופה שלאחר מסירת הודעת הביטול. ג. טענות כהן לזיוף חתימת הערבות. אבחן את הטענות אחת לאחת. קיומו של חוב: כאמור, התביעה הוגשה על סך של 115,525 ₪. החברה נקלעה לחדלות פירעון וניתן נגדה צו פירוק. על פי דפי החשבון שצורפו לכתב התביעה כנספח ג', ביום 19.1.07 היתה בחשבון יתרת חובה בסכום התביעה. בהליכים שקוימו בתיק זה, הוגשו דפי חשבון נוספים המלמדים על השתלשלות העניינים בחשבון החברה וכיצד נוהל החשבון. ראו המסמך במ/1 שהוגש בדיון הראיות ביום 16.6.11 לפני השופט כספי. מכאן, כי מצב החשבון ויתרת החובה בו לא נתערערו. למען ההגינות יצוין, כי הנתבעים, כל אחד משיקוליו, לא חלק על היות החברה ביתרת החובה הנטענת. משכך, אני קובעת כי הבנק הוכיח את קיומו של החוב הנטען, כלומר כי החברה חבה כלפיו בסכום התביעה. טענות אבוטבול: כאמור, אבוטבול טען, כי הוא אינו חב בחובות החברה. הוא מאשר כי אכן חתם על כתב ערבות במועד פתיחת החשבון בבנק. אולם לטענתו, עזב את החברה. בהליך ההוכחות מיום 16.6.11 הוגש המסמך במ/4. זהו הסכם היפרדות בין כהן מצד אחד לבין אבוטבול מצד שני לבין החברה מצד שלישי. ההסכם נחתם ביום 23.5.03 ושם נאמר: "הואיל ומשה ויוסי הקימו את החברה וזו עסקה ועוסקת בענף עבודות החשמל ולקבלנות; והואיל משה ויוסי הינם בעלי המניות היחידים בחברה; והואיל ומשה ויוסי ניהלו את החברה במשותף; והואיל והצדדים הגיעו לכדי הסכמה לפיה יעזוב משה את החברה, יפסיק את כל פעילותו בה ויעביר ליוסי את כל מניותיו בה, הכל בכפוף לתנאי הסכם זה; והואיל ובצרון הצדדים להסדיר את יחסיהם ואת כל הכרוך והקשור בפעילותם בחברה ובעזיבת משה; " בהמשך דנו הצדדים באופן ההיפרדות. כך או כך, ברי, כי החל ממאי 2003 אבוטבול לא נשא עוד משרה בחברה. מדפי החשבון שהוגשו לעיוני, מבקש אבוטבול להסיק כי החוב נשוא התביעה נצבר ולו בחלקו, לאחר שעזב את החברה ולא היה מעורב עוד בניהולה. לטענתו, הבנק התובע ידע היטב כי הוא עזב את החברה ואינו נושא בה תפקיד. ביום 27.5.03 קיים אבוטבול פגישה עם הגב' פרלה שוקרון פקידת הבנק ובה הודיע לה על פרישתו מהחברה. ביום 15.6.03 הוא שלח הודעה מסודרת לבנק, לידי הגב' פרלה שוקרון בסניף רוגוזין אשדוד, ושם הודיע על עזיבתו את החברה. הוא ציין, כי אין לו יותר כל קשר ועיסוק בחברה ולפיכך ביקש שלא לאשר כל פעולה או התחייבות כלשהי הקשורה אליו במישרין או בעקיפין. כמו כן הוצגו תכתובות שנשלחו לבנק ע"י עו"ד אלי כהן בחודש פברואר 2004 שגם מהן עלה, כי אבוטבול משתף פעולה עם הבנק והוא מבקש לדעת מהם הבטחונות הנוספים המצויים ברשות הבנק שטרם מומשו והפעולות שננקטו ע"י הבנק לגבותם. אבוטבול אישר כי ביום פרישתו, החברה נותרה חייבת לבנק סך של כשלושה מליון ₪ כנגד בטחונות, אך לטענתו לאחר פרישתו הופקדו בחשבון הבנק סכומים המגיעים במצטבר לכדי 3,823,127 ש"ח ועל כן במועד בו פרש, יתרת החוב כוסתה. ככל שנוצרה יתרת חוב, היא נוצרה לאחר פרישתו בשעה שהבנק היה מודע לכך שערבותו חדלה. כל הלוואה שניתנה ע"י הבנק לחברה, למרות שידע שאינו עוד בתמונה, אינה מכוסה ע"י ערבותו. הוא טען, כי בידי הבנק היו בערכי קרן, שיקים בסכום של 325,190 ₪ שהבנק לא גבה מצדדים שלישיים ועל כן, קיימת לו הזכות לקזז מסכום התביעה סכום זה. הוא הוסיף, כי העובדה שפנה לבנק לקבל נתונים כספיים ולא זכה להם אלא במסגרת ההליך הנוכחי, מלמדת כי הבנק ביקש להסתיר את מחדליו בניהול חשבון החברה לאחר פרישתו. בפרוטוקול מיום 16.6.11, העיד אבוטבול כי סיכם עם כהן על עזיבת החברה וכי החובה להביא מכתב שחרור מאת הבנק הוטלה על שמו של כהן. ראו שם עמ' 9 לפרוטוקול ש' 24 עד עמ' 10 ש' 4. מכאן אני למדה, כי גם אבוטבול היה מודע לכך שהודעה חד צדדית על עזיבת החברה, אינה מועילה לבטלות חיוביו כלפי הבנק. הגב' פרלה שוקרון שהיתה סגנית מנהלת הבנק במועד הרלוונטי, העידה לפני השופט כספי ביום 16.6.11, ושם אישרה, כי הבינה ממכתב הביטול שאבוטבול כבר אינו מנהל בחברה. בדיון ההוכחות לפני מיום 16.9.13, לא התייצבה גב' שוקרון ועוה"ד סעדון וגלילי הסכימו שתצהירה לא ישמש ראיה. הסכמה זו רלוונטית לגביו כהן שלוחו של עו"ד גלילי, אך לא לגבי אבוטבול שלוחו של עו"ד כהן. מה גם שעדותה של גב' שוקרון באותו מעמד, תומכת בגרסתו של אבוטבול, כי אכן מסר מכתב ביטול. הבנק מצידו גרס, כי אכן נמסר מכתב ביטול, אולם מכתב זה לא שקול כנגד שחרורו מהערבות האישית שנתן בבנק לטובת החברה, כפי שעולה מסעיף 3.א. למסמך במ/4. גם אבוטבול בעדותו לפני השופט כספי אישר כי הבין שהיה צורך בהליך נוסף מול הבנק, אשר העניק מכתב שחרור ברור מאת הבנק כלפיו. העובדה שאבוטבול חדל מפעילות בחברה שלעצמה אינה משחררת אותו מערבותו. לשאלת מצב החיוב במועד מסירת ההודעה של אבוטבול לבנק, הוגשו דפי חשבון. מדפי חשבון העולה, כי בשונה מטענתו של אבוטבול החשבון היה מצוי ביתרת חובה גבוהה ביותר במועד העזיבה ובסכום שעלה לפרקים על מליון ₪. מדפי החשבון עולה, כי הבנק קיים פעילות עיסקית להפחתת החיובים על דרך של מימוש בטחונות. אכן רואים הצטמקות של החוב לאורך התקופה וירידה משמעותית בו , מסכום של למעלה ממליון ₪ התכווץ החוב עד לסכום התביעה. כל זה כתוצאה מפעילות של גביית בטחונות, המשתקפת בדפי החשבון. יוצא מכך, כי אין ממש בטענתו של אבוטבול, לכאורה נוצרו החיובים נשוא התביעה בחשבון החברה, רק לאחר שהודיע לבנק על עזיבתו והפסקת ערבותו. כבר בשעה שאבוטבול עזב את החברה, היא היתה ביתרת חובה בבנק. יתרת החובה היתה מובטחת בבטחונות שונים ובין השאר בערבותו של אבוטבול. משכך, אבוטבול אינו יכול באופן חד צדדי ומבלי שהציג בטוחה נוחה אחרת, להפסיק את ערבותו זו. ההסכם בינו לבין כהן והחברה שלעצמו, אינו מחייב את הבנק. אבוטבול היה מודע לכך ואכן סעיף 3.א. להסכם דנן, מטיל חובה על כהן להשיג עבור מר אבוטבול הפטר מערבותו. אם הדבר לא נעשה, יש לאבוטבול דין ודברים בנושא מול כהן. אולם, אין בכך כדי לחייב את הבנק. אבוטבול טען בהגנתו בנוסף כי יש לו זכות קיזוז מול הבנק, שכן הבנק לא מיקסם את גביית הבטחונות ויכול היה לגבות שיקים נוספים מצדדי ג' באופן שהיה מכסה את החוב. אני מוצאת כי טענה זו היא כללית וסתמית ואין לה אחיזה בחומר הראיות. הבנק הגיש גם לאבוטבול וגם לתיק בית המשפט, רשימה מסודרת של בטחונות ופירוט הפעילות שנקט לגבייתן. לא מצאתי כי הבנק התרשל בגביית הבטחונות. הבנק הפך אבן על אבן וגבה מאות אלפי ₪ מהבטוחות שהיו בידיו. רק שלא נותרה כל ברירה, ולאחר שהחוב הצטמצם באופן משמעותי דרך הבטחונות, הוא נקט באפיק של תביעת הערבים, הלא היא התביעה הנוכחית. התוצאה היא שאני קובעת, כי אבוטבול ערב לבנק בעת פתיחת החשבון, יחד עם כהן כבעל עניין בחברה. אני סבורה, כי יש להחיל את כתב הערבות ואין לאפשר לאבוטבול להתנער ממנו באופן חד צדדי. התנהלות הבנק תואמת במישור זה את הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח) תשמ"א-1981. בהתאם להוראות סעיף 5 לחוק הערבות תשכ"ז-1967, כאשר חל שינוי בחיוב הנערב על פי ההסכם בין החייב לנושה, משתנה חיובו של הערב. אולם, בענייננו, בעת מתן החיוב הנערב, קרי, העמדת האשראי, עדיין לא השתנה חיובו של הערב. הוכח להנחת דעתי מעיון בדפי חשבון הבנק, כי האשראי הועמד לחברה לפני יציאתו של אבוטבול ממנה. על כן, אני דוחה את הגנתו של אבוטבול. לסיכום פרק זה, אני קובעת, כי אבוטבול הפסיק את ערבותו באופן חד צדדי, ומבלי ליטול את הסכמת הבנק, שעה שהחיובים נשוא התביעה נוצרו קודם לכן. אני קובעת, כי הבנק לא התרשל בגביית הבטחונות וכי עשה את המיטב על מנת לפרוע את חוב החברה מתוך הבטחונות שבידיו. משכך, לא עומדת לאבוטבול טענת קיזוז כנגד הבנק. התביעה כנגד אבוטבול מתקבלת במלואה. כיוון שהחוב כבר נפרע ע"י אבוטבול במלואו, במסגרת ההליכים הקודמים לפני השופט כספי באופן אופרטיבי, לא תחול על הבנק חובת ההשבה. טענות כהן: כהן הכחיש את חתימתו על כתב הערבות. לטענתו, כפי שפורטה בתצהירו שקדם למתן רשות להגן וכן בתצהיר עדות ראשית מטעמו שהוגש ביום 11.4.11, הוא טען שהחתימה על כתב הערבות זויפה ככל הנראה ע"י הנתבע 2 (אבוטבול) שאיתו הוא מסוכסך שנים רבות. הוא טען, כי אבוטבול זייף את חתימתו פעמים רבות ללא רשות ממנו ואף פירט הליכים אחרים בבתי משפט אחרים, במסגרתם נמחקו תביעות נגדו לאחר שהוכח כי חתימתו זויפה ע"י אבוטבול. על רקע זה טוען מר כהן, כי הערבות האישית שלו לחובות החברה כלפי התובע הינה מזויפת ולכן אין הוא ערב לחשבון נשוא התיק שבכותרת. כהן היה ער לכך שגרסתו אינה נתמכת בחוות דעת של גרפולוג, אולם טען, כי הוא סובל מחסרון כיס שלא איפשר לו לשכור גרפולוג. ראו ס' 9 לתצהיר העדות הראשית. כהן לא הציג חוות דעת גרפולוג מטעמו, גם הבנק בחר שלא להגיש חוות דעת גרפולוג בעניין כשרות החתימה והוא הסתמך על שני עדים, גב' פרלה שוקרון סגנית מנהל סניף הבנק בתקופה הרלוונטית ומר יעקב בן שיטרית שהיה מורשה חתימה ומנהל תחום בבנק בתקופה הרלוונטית. עדותה של גב' פרלה שוקרון נשמעה ביום 16.6.11 לפני השופט כספי. לישיבת יום 16.9.13 לפני לא התייצבה הגב' שוקרון. משכך, ביקש עו"ד גלילי למחוק את עדותה ולא להתייחס אליה. בקשה זו הוסכמה ע"י עו"ד סעדון ב"כ הבנק וניתנה לה תוקף של החלטה. לפני נמצאת אפוא מטעם הבנק עדותו של מר בן שיטרית בלבד. מר בן שיטרית צרף לתצהירו את המסמכים הבאים: טופס פתיחת חשבון החברה, שלטענתו נחתם לפניו, נספח א'. הסכם תנאי עסק כלליים של חשבון החברה בבנק, שלטענתו נחתם לפניו, נספח ב'. כתב הערבות חתום ע"י שני הנתבעים, שלטענתו נחתם לפניו, נספח ג'. מר בן שיטרית טען בצורה מפורשת בסעיף 7 לתצהירו : "החתימות הנ"ל נחתמו בפני וטענת יוסף כהן כי חתימתו על כתב הערבות זויפה, אינה אמת". מר בן שיטרית נחקר פעמיים, הן לפני והן לפני השופט כספי, ולא חזר בו מן הגרסה, כי החתימות נעשו בנוכחותו. בשני הדיונים התבקש מר בן שיטרית לרשום בכתב ידו "יוסי את משה שירותי חשמל בע"מ", לרבות כתובת החברה. ב"כ כהן ביקש להסיק מאופן הכיתוב, שזהו כתב יד שונה לחלוטין מכתב היד המופיע על נספחים א' - ג' לתצהירו של מר בן שיטרית. על יסוד זה הוא מבקש לבסס את הגירסה כי המסמכים לא נחתמו לפני מר בן שיטרית בניגוד לאמור בתצהיר. העד בן שיטרית אישר, כי אינו מזהה את חתימתו של מר כהן והוא נתמך ומתבסס בטענתו על כך שהמסמכים נחתמו לפניו, מן המסמכים עצמם. הוא הסביר שהוא מזהה משום ששמו של מר כהן רשום סמוך לחתימה שאושרה על ידו. עמ' 16 לפרוטוקול מיום 16.9.13 ש' 12 עד עמ' 17 ש' 5. העדות לפני תאמה את עדותו לפני השופט כספי ביום 16.6.11. ראו שם עמ' 6 לפרוטוקול ש' 18 עד עמ' 7 ש' 8. כיוון שאין לפנינו חוות דעת גרפולוג, לא מטעם התובע ולא מטעם הנתבע 1, יש להכריע בין הגרסאות הנוגדות של שני הצדדים. התובע ביקש לטעון כי הנתבע נמנע במכוון מלהביא גרפולוג בתמיכה בגרסתו, משום שידע היטב כי לא יצליח להשיג חוות דעת כאמור. ראו טענותיו בסיכומים ביום 16.9.13 עמ' 21 ש' 25-27. עוד טען, כי בחקירה התגלה שמצבו הכלכלי של כהן שפיר, ולא כפי שטען. כך למשל הסתבר כי הוא עובד בחברה בשם "נוישטלטר תשתיות בע"מ" המופעלת ע"י אשתו המגלגלת מחזור עיסקי מכובד. החברה עוסקת בעבודות חשמל, מעסיקה עד תשעה עובדים ויש לה לקוחות מוסדיים גדולים. עמ' 20 לפרוטוקול ש' 9 עד עמ' 23. לכן הוא מבקש להסיק, כי בהחלט היתה באפשרותו של מר כהן לשכור גרפולוג, אילו סבר שהדבר נחוץ. הנתבע מצידו הכחיש את הטענה מכל וכל, והצביע על כך שנטל הראיה והשכנוע במקרה של זיוף חתימה אינו מוטל על שכם הטוען לזיוף, אלא על התובע. חתימתו של הנתבע על המסמך הרלוונטי המהווה תשתית לתביעה, חיונית להוכחת החבות. כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, הרי התובע בהיותו "המוציא מחברו", נושא בנטל ההוכחה. מבחינה משפטית אכן טענת זיוף מסמך מוטלת על שכמו של התובע, המבקש להוכיח כי המסמך הינו אותנטי ומקים אחריות משפטית על החתום. ראו ע.א. 5293/90, בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פד"י מ"ז 3, עמ' 240. שם בעמודים 261-263 : "...כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אומנם חתימתו של הנתבע... כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע; חתימת הנתבע על המסמך הרלוונטי -כמו כתב הערבות בענייננו - חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על פי המסמך והיא בגדר 'עמוד התווך של התובענה' ". האם הרים התובע את הנטל בענייננו ? לטעמי התשובה חיובית. עדותו של מר בן שיטרית לפני היתה רציפה וקוהרנטית. העדות היתה אמינה ועלתה בקנה אחד עם העדות הקודמת לפני השופט כספי. יתרה מכך, לגרסה זו מצטרף גם ההסכם מב/4 אשר נחתם בין הצדדים ביום 23.5.03, הסכם ההיפרדות. בהסכם זה, התייחסו הצדדים לסוגית הערבויות שלהם כלפי בנק המזרחי. בסעיף 3 להסכם, התייחסו הצדדים בס.ק. א' לכך ש: "יוסי מתחייב לפעול בחריצות ובשקדנות לשם שחרורו של משה מכל ערבויותיו האישיות שנתן לטובת החברה לרבות בבנקים...". בהמשך ההסכם התייחסו הצדדים להתחייבויות אישיות אחרות של משה ובני משפחתו. בסעיף 6.ב. להסכם התחייב משה ליטול על עצמו: " אף כל החיובים האישיים שעל שם משה שעד היום החברה היתה פורעת אותם, ייפרעו ע"י החברה". מההסכם האמור עולה, כי שני הצדדים היו מודעים לכך שניתנו ערבויות אישיות על ידם לגורמים שונים ולרבות בבנקים. מנוסח ההסכם ברור, כי כהן היה מודע לקיומם של ערבויות אישיות בבנקים וכי הסכים לשחרר את אבוטבול מכל הערבויות האישיות הללו וליטול אותן על עצמו. על רקע זה, טענותיו של כהן כביכול לא ערב ולא התכוון לערוב אישית לחיובי החברה בבנק, אינן מחזיקות מים. שני הצדדים ניהלו חברה במשותף, שניהם ידעו או היה עליהם לדעת, כי הינם ערבים אישית לחובותיה. אבוטבול יצא בשלב מסוים מניהול החברה תוך שהוא מבהיר לכהן, כי מבחינת מערכת היחסים ביניהם ערבותו האישית בטלה ונותרת רק ערבותו האישית של כהן. כהן לא טען באותו שלב כי אינו ערב אישית. טענה זו התעוררה רק בהליך הנוכחי מול הבנק. התנהלות זו של כהן מדברת בעד עצמה ומעידה, כי כהן לא התכחש לערבותו האישית בזמנים הרלוונטיים לתפעול החשבון וטענה זו נולדה אצלו רק בדיעבד לאחר הגשת התביעה. נכון, נטל הראיה הראשוני להוכיח את אמינות כתב הערבות מוטל על שכם הבנק. לטעמי, הבנק הרים את הנטל גם באמצעות עדותו של מר בן שיטרית וגם מתוקף הנסיבות שפורטו לעיל. לפיכך, עבר הנטל המשני להביא ראיות לסתור על שכמו של כהן. כהן לא הרים את הנטל המשני הזה ולא הוכיח כי חתימתו מזויפת. למעט טענה כללית שזו אינה חתימתו, הוא לא הביא כל אסמכתא אובייקטיבית לכך. הפניה לפסקי דין אחרים שניתנו בסיטואציות אחרות, אינה ישימה במקרה הנוכחי ומה גם שכלל יסוד במשפטנו הוא, כי עדות שיטה אינה רווחת במשפט האזרחי. כל אחד מן הצדדים בחר, משיקוליו, שלא לתמוך יתד טענותיו בחוות דעת מקצועית של גרפולוג. אני מוצאת, כי העדרה של חוות הדעת המקצועית האמורה עומדת לרועץ לנתבע 1 ולא לתובע. אשר על כן, אני דוחה את טענות ההגנה של כהן. התביעה כנגדו מתקבלת במלואה. כיוון שאבוטבול כבר שילם את מלוא סכום החוב, במסגרת ההליך הקודם שהתנהל לפני כבוד השופט כספי, הרי בפועל הבנק לא יגבה יותר מכהן, על פי הצהרתו בדיון לפני. כל שנותר הוא לפסוק לחובת כהן ולטובת הבנק, שכר טירחת עו"ד בהליך הנוכחי בסך של 6,000 ₪. פסיקתא תוגש לחתימתי. סיכום: מן המקובץ לעיל, מתקבלת התביעה כנגד כל אחד מן הנתבעים בנפרד, ומן הנימוקים שפורטו לעיל. ההליך כנגד הנתבע 2, אבוטבול, כבר מוצה בשלב קודם, ולפיכך המשמעות האופרטיבית של ההכרעה היא, כי לא תחול על הבנק חובת השבה כלפי הנתבע 2, אבוטבול, בגין הכספים שנגבו ממנו על חשבון פסק הדין הקודם שניתן ע"י השופט כספי ובוטל. ההליך כנגד הנתבע 1, כהן, התקבל במלואו, אך כיוון שממילא הנתבע 2 אבוטבול כבר שילם את מלוא סכום החוב לבנק, לא יגבה הבנק הליכי גביה כנגד כהן בגין פסק דין זה. עם זאת, אני פוסקת לזכות הבנק ולחובת כהן הנתבע 1, סך של 6,000 ₪ בגין הוצאות משפט בהליך הנוכחי, אותן יהא רשאי לגבות מאת כהן, כשהן צמודות ונושאות ריבית למדד הידוע היום. בהקשר זה, תוגש פסיקתא לחתימתי.בנקמסמכיםחדלות פירעוןערבות