לטענת התובעת נפלה כתוצאה מכך שרגליה נתקלו באחד מן המפגעים החמורים בהם השביל היה משופע כתוצאה מהתאונה ספגה התובעת חבלות קשות בפלג גופה הימני ובעיקר בכתפה הימנית. 2. הנתבעת כפרה בנסיבות אירוע התאונה ובאחריותה לאירוע. כמו כן חלוקים הצדדים בשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת. דיון: 3. בטרם אכריע בשאלת האחריות יש לקבוע את עובדות המקרה שהינן שנויות במחלוקת. התובעת מסרה גרסתה בעדותה וכן בתצהירה (ת/1) לפיה ירדה בשביל המדרגות שמוביל לרח' כינרת בחיפה. לטענתה המדרגות היו משובשות מלאות במכשולים בולטים מהאדמה. בנוסף השביל היה חשוך. בעודה יורדת המדרגות, ליד בית מס' 11 ברח' כינרת היא מעדה על אחד מגרמי המדרגות, איבדה שיווי משקל ונפלה. בתצהירה טענה כי בעת נפילתה הייתה לבדה ולא היה איש בסביבה, על כן עזרה את כוחותיה ולמרות כאביה חזרה אט אט לביתה. בעדותה (בעמ' 21 לפרוטוקול הדיון מיום 20.12.12) חזרה התובעת על גרסתה: " ש. את אומרת שנפלת בשביל הזה איך הגעת הביתה בכוחות עצמך. ת. היה גשם זה היה יום שיש בלילה הייתי שם ישבתי, צעקתי לא היה מי שישמע אותי, היה חורף, קמתי לבד לאט לאט, חזרתי הביתה ולקחתי קרח וצלצלתי לילדים. זה לא היה הרגליים אלא הכתף. ש. את באה ומספרת לנו עכשיו שהגעת הביתה בכוחות עצמך. ת. נכון. ש. אף אחד לא ראה אותך נופלת. ת. נכון, אף אחד לא היה בחוץ. אם אף אחד לא היה בחוץ אף אחד לא ראה אותי גם. ש. ניסיתי לצעוק. ת. צעקתי, ישבתי ובכיתי נרטבתי וחזרתי הביתה , לקחת לי חצי שעה. ש. עד הרגע שהגעת הביתה אף אחד לא ראה אותך. ת. לא עוברים שם הרבה, בשעה כזו אני עברתי במקרה. יש שם הרבה דתיים שם ואני לא ראיתי אף אדם. ש. את משוכנעת שאת זוכרת היטב את הדברים. ת. כן..." התובעת צירפה תמונות של מקום הנפילה הנטענת (ראה: ת1/א'). בתמונה נראה שביל המדרגות מלא במכשולים ומהמורות. המדרגות משובשות, חלקן שבורות ומהוות ממש סכנת נפשות לעושים בהם שימוש, במיוחד בשעות החשכה. 4. הנתבעת הציגה את תצהירה של חוקרת פרטית מטעמה (ראה: נ/6), הגברת ציפי אבו חצירא (להלן: "החוקרת"), וכן את תמליל השיחה בינה לבין התובעת, אשר הוקלטה על ידה. הנתבעת טענה כי אין ליתן כל אמון בגרסת התובעת, הן בשל היותה עדות בעל דין יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, והן משום שהוכח אם ע"י הקלטת השיחה בין התובעת לחוקרת ואם בעדותה של התובעת כי היא איננה אמינה. לטענתה לא זו בלבד שהתובעת לא הוכיחה את הסיבה לנפילתה ולא הוכח כל קשר סיבתי בין המפגע הנטען לנפילה, אלא שהימנעותה מהבאת ראיות מן הראוי שתתפרש לחובתה ודין תביעתה הוא להידחות. כך למשל מצביעה הנתבעת על עדותה של התובעת בבית המשפט בה טענה כי כאשר נפלה הייתה לבדה ואף אחד לא ראה אותה או שמע אותה. לחוקרת מטעם הנתבעת, סיפרה התובעת סיפור שונה, מתמלול השיחה עולה כי התובעת סיפרה שעבר אדם זקן במקום התאונה, היא ביקשה ממנו לסייע לה ולהביא לה את התיק שלה שנפל על הארץ, היא הוציאה מתיק את הטלפון הסלולארי, טלפנה לבנה והמתינה עד שזה האחרון הגיע על מנת לקחת אותה לביתה. בעדותה התובעת זיהתה את קולה בהקלטה אולם כאשר אומתה עם השוני בין הגרסאות שוב טענה כי לאחר הנפילה צעקה, בכתה ונרטבה בגשם אולם מאחר ולא היה מי שישמע אותה חזרה לבדה לביתה. 5. התובעת נשאלה (בעמ' 21 לפרוטקול): " ש. נכון שהיתה חוקרת של חברת הביטוח וסיפרת לה מה היה. ת. יכול להיות. ש. את סיפרת לה דברים שונים לגמרי, את סיפרת שחיכית 20 דקות, הגיע אדם מבוגר את ביקשת את התיק שעף לכיוון המדרכה או הכביש. ת. לא זוכרת שאמרתי את זה. ש. הוא הביא לך את התיק נתן לך את הטלפון והתקשרת לבן שלך והבן שלך אסף אותך ממקום התאונה, הדברים מוקלטים ולכן אני אומר לך שאת משקרת ולא נפלת שם. אלא דברים שנאמרו מספר פעמים, הם מוקלטים אנחנו תיכף נשמע אותם, כל מה שאת מספרת פה לא היה ולא נברא. עכשיו אני נותן לך הזדמנות לפני שיהיו משמעויות למה שיקבע בית המשפט להגיד שלא נפלת שם. ת. למה שאני אגיד דברים שלא קיימים. אתה מנסה לשכנע אותי שלא נפלתי שם? ש. תסבירי לבית המשפט ת. אני זוכרת את הנפילה, אני לא זוכרת אם בן אדם בא או לא בא, אני צלצלתי לילדים שלי לבוא לראות אותי, הם רצו לקחת אותי אמרתי להם לא לקחת אותי אני אלך מחר לקופת חולים..." 6. לתובעת היו אי התאמות נוספות בעדותה כאשר ההסבר אשר ניתן ע"י התובעת (בעמ' 22 לפרוטוקול) לאי התאמות אלה היה כי היא אינה זוכרת בימים אלה הרבה דברים. "ש. את מסכימה איתי שלא יכול להיות שאת לא זוכרת אם הבן שלך אסף אותך או לא. ת. יש לי בעיית זכרון בזמן האחרון, המון דברים אני לא זוכרת היום. הדגשתי את זה מלכתחילה. ש. את לא מספרת אמת לבית המשפט לא יכול להיות שאת לא תזכרי מי אסף אותך משם. ת. אני מסבירה לך נפלתי שם, לא זוכרת, יכול שצלצלתי, לא זוכרת הרבה דברים. אני יודעת שנפלתי והגעתי הביתה". גם בתה של התובעת הגב' אילנית בן שושן (להלן: "הגב' בן שושן") טענה בעדותה (בעמ' 30 לפרוטוקול) כי לאימא יש קושי בזיכרון: "ש. איך הזיכרון של אמא שלך. ת. תלוי. ש. מה הכוונה. ת. מלפני או אחרי כדור. ש. בערך.. ת. אני לא יכולה להגיד שבסדר גמור אחד הקונפליקטים שלנו שהיא לא תמיד זוכרת את מה שקורה. ש. יהיה נכון לומר שהזיכרון שלה חלש. ת. לא יודעת לאבחן את זה. ש. איך הזיכרון שלה חלש בינוני. ת. בינוני יש עליות ומורדות. ש. היא לא חדת זיכרון. ת. אבל היא לא סנילית. ש. הזיכרון שלה גם חלש. ת. אני לא יכולה להגיש חלש לגמרי, בממוצע מ 0-10 בערך בין 6-8 וזה נע..." 7. אכן, מעדותה של התובעת עולה כי היא מתקשה לזכור את האירוע לפרטי פרטיו וכי יש חלקים, כגון הדרך בה הגיעה חזרה לביתה, אשר מבולבלים בזיכרונה. עם זאת התובעת עמדה בנטל להוכיח כי נפלה במקום בו טענה כי נפלה, וכן הצליחה להוכיח כי נגרם לה נזק כתוצאה מהנפילה. בחקירתה טענה התובעת כי סמוך לקרות האירוע צלצלה לילדיה וביקשה שיגיעו לביתה לאור הפגיעות מהן סבלה. על שיחת הטלפון הנטענת לביתה ניתן לקבל חיזוק מעדותה של הגב' בן שושן, אשר טענה בעדותה בעמ' 30 לפרוטוקול כי אימא התקשרה אליה בערב יום שישי, מיד לאחר שהגיעה לביתה לאחר קרות התאונה, בכתה וצעקה וביקשה כי תבוא לסייע לה. למרות אי דיוקים בנוגע לדרך בה הגיעה התובעת לביתה לאחר הנפילה, ניתן לראות גם בעמ' 5-7 לתמליל השיחה בין התובעת לחוקרת (ראה: נ/6) כי התובעת לקחה את החוקרת למקום הנפילה ותיארה בפניה את השתלשלות האירועים בפירוט. דרך הגעתה של התובעת הביתה, גם אם חשובה היא, היא אינה מהותית לעצם קרות האירוע והנזקים שנגרמו בעקבותיו. 8. כידוע, במשפט האזרחי שולט הכלל "המוציא מחברו עליו הראיה" (משנה בבא קמא ג יא). על התובע להוכיח את עילת תביעתו על כל מרכביה העובדתיים. במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית מאזן ההסתברות לאחר שבית המשפט בוחן את מהימנותן של הראיות אשר הובאו בפניו, את דיותן והמשקל שיש להעניק להן ומגיע למסקנה כי גרסה אחת סבירה יותר ומתקבלת יותר על הדעת מן הגרסה שכנגד. על התובע להוכיח את תביעתו בחמישים ואחד אחוזים בלבד, כדי לצאת ידי חובתו (ראה: ד"ר נ. קנת ועו"ד ח. קנת, נטל ההוכחה והחזקות במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי [הוצאת בורסי, התשס"ב - 2002] עמ' 49). חובת שכנוע זו מעוגנת בעקרון הבסיסי של דיני הראיות, שלפיו בעל דין במשפט אזרחי הטוען טענה משפטית התומכת או מבססת עמדתו ישא בנטל להניח את התשתית העובדתית הנחוצה לביסוס טענתו, ולשכנע כי זו אכן מתקיימת (ראה: ע"א 533/87 - ארגון מושבי הפועל המזרחי בע"מ נ' משה ולך . פ"ד מג(2), 864). במקרה שלפניי, לאחר ששקלתי את כלל עדויות הצדדים, ולאור הנסיבות המיוחדות של התובעת, אני קובע כי עדותה של התובעת הנה עדות מהימנה וכי יש לקבל את העובדות על פי גרסתה כעובדות שהתרחשו בנוגע לקרות התאונה. אחריות הנתבעת: 9. באשר להיבט המשפטי; חובתה של רשות מקומית לדאוג להסרת מכשולים בשטחים ציבוריים, מעוגנת בפקודת העיריות (כאשר הפקודה **מוחלת על רשויות מקומיות באמצעות צווים) בסעיף 235(3) לפקודה לפקודת העיריות [נוסח משולב] (להלן: "הפקודה") נקבעה חובתה של העירייה לדאוג להסרת מכשולים וכן לנקוט "אמצעי זהירות נאותים, נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות" (ראה: סעיף 235(5) לפקודה) בנוגע לרחובות נקבע כי העירייה תבצע כדלקמן: "235. רחובות בענין רחובות תעשה העיריה פעולות אלה: (1) תפקח על השיוור, הרום, הרוחב והבניה של כל רחוב; (2) תדאג לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב שאינו רכוש הפרט; (3) תמנע ותסיר מכשולים והסגת-גבול ברחוב; (4) (א) תקרא שמות לכל הדרכים, הרחובות, הסימטאות והככרים, או תשנה שמותיהם כשיש צורך בכך, בכפוף לאמור בסעיף 235א ותדאג לקביעתם במקומות בולטים ולסימון הבנינים במקומות אלה במספרים; (ב) (נמחקה). (5) תנקוט אמצעי-זהירות נאותים נגד תאונות בשעת בנייתם או תיקונם של רחובות, ביבים או תעלות...." סעיף 249 לפקודה מקנה לעירייה סמכויות ובהם: "לסלול כל רחוב שאיננו רכוש הפרט ולדאוג למצבו התקין של כל רחוב כאמור...". מעשיה ומחדליה של הרשות המקומית יבחנו בהתאם לנסיבות העובדתיות והמשפטיות של כל מקרה ומקרה. סוגיית חובת הזהירות של רשות מקומית פותחה בין היתר בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז (1) 113 עת יצר בית המשפט אבחנה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית (להלן: "פרשת ועקנין"). קביעת האחריות בעוולת הרשלנות נעשית בשלבים, כאשר יש לבחון ראשית האם המזיק חב חובת זהירות (על שני היבטיה) המושגית ואח"כ הקונקרטית לניזוק. המבחן שיש להפעיל הוא מבחן הציפיות. 10. ההיבט הראשון הוא ההיבט העקרוני, הבוחן למעשה את חובת הזהירות המושגית - יש לבחון האם ביחס לסיכון מסוים קיימת חובת זהירות? הכלל שנקבע בפסיקה הוא כי מקום בו ניתן לצפות נזק כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית השוללים את החובה. חובה זו נועדה לאפשר קביעתה של מדיניות שיפוטית. כבר נקבע בפרשת ועקנין כי הבעלות במקרקעין יוצרת זיקה בין הבעלים לבין סיכונים שנוצרו במקרקעין, בתקופה שהמקרקעין היו בשליטתו. הבעלים, יכולים למנוע סיכונים כלפי המבקר במקרקעין ומכאן חובת הזהירות המושגית. במקרה שבפני, קיימת חובת זהירות מושגית של העירייה כלפי עוברי אורח בשטח שיפוטה. ההיבט השני הוא ההיבט הספציפי בו בוחנים את חובת הזהירות הקונקרטית. יש לבחון האם ביחס לניזוק פלוני, בנסיבותיו של אירוע אלמוני, קיימת חובת זהירות. הכלל שנתגבש בפסיקה, ואף בפסיקה קודמת של בית משפט זה, הוא כי חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. סיכון בלתי סביר הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו (ראה: פרשת ועקנין). 11. במקרה שלפני עולה השאלה האם מצב השביל והמדרגות כפי שעולה מגרסת התובעת ומהתמונות שצורפו (ראה: ת/1א')) מהווה סיכון בלתי סביר? התובעת טוענת כי מצבו המשובש של השביל הוא שהביא לנפילתה עת פסעה עליו בשעות החשכה. הנתבעת כאמור סבורה כי לא היה כל סיכון שהקים עליה אחריות כמחזיקת המקרקעין, וכי היה על התובעת להיזהר בדרכה, במיוחד לאור העובדה שהכירה את הדרך היטב. זאת ועוד, הנתבעת טענה כי התובעת סבלה מבעיות בברכיה ומקשיים בהליכה, עובדה העשויה, כשלעצמה, להוות טעם לנפילה, וזאת בנוסף לבעיות הראיה מהן סובלת התובעת שאישרה בעדותה, כי במועד התאונה היא לא הרכיבה את משקפיה. אינני מקבל את טענת הנתבעת. אומנם נכון כי קיימים סיכונים בדרך שאינם בבחינת סיכון בלתי סביר שכן אין לצפות כי הרחובות והשבילים יהיו סטריליים לחלוטין. אך מעיון בתמונות יש לקבוע כי מדובר במכשול המהווה סיכון בלתי סביר בדרך. זירת האירוע, מצב השביל והמדרגות מלמדים כי בוודאי מדובר בסיכון כזה המצדיק נקיטת אמצעי זהירות סבירים במטרה למנוע נפילה של עובר אורח. גם אדם צעיר, בריא לחלוטין ובעל ראיה חדה כנץ היה עשוי ליפול בשביל ובמדרגות קלוקלות אלה, במיוחד בשעות החשכה. מצב כה ירוד של שביל ומדרגות לשימוש הציבור, אסור שיהיה. מצבו של השביל וכן מצבם של המדרגות מהווה סיכון בלתי סביר בדרך, סיכון אליו כפי הנראה הנתבעת הייתה מודעת (ראה: נ/6 עמ' 5), או לפחות היה עליה להיות מודעת לקיומו שכן היא קיים במשך זמן רב. 12. כעת נעבור לשלב השני ונבחן האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה (האם התרשלה), במקרה המסוים שבפני? האומנם סטתה מסטנדרט הזהירות המוטל עליה? בעמ' 131 בפרשת ועקנין נאמר כדלקמן: "חובתו של המזיק היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים, ואחריותו מתגבשת רק אם לא נקט אמצעים אלו. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה, כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין..." בעמ' 305 לע"א 176/59 עירית תל-אביב נ' ישראל ראש חודש וערעור שכנגד, פ"ד ט"ז (1) 300 נקבע: "נוכח אופיו של התפקיד האמור (אחריות העיריה להחזיק את הדרכים והמדרכות במצב תקין - י.ו.) מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש ציבורי שבתחומי העירייה אשר מהווים סכנה למשתמשים בו תהא העירייה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים, אשר בכוחם להסיר את הסכנה או לפחות להרחיקה וזאת על ידי ביצוע תיקון נאות תוך זמן סביר, גידור המקום, הצבת תמרור אזהרה בו או כיוצא באמצעים אלה...". מהו האמצעי שיש לדרוש כי העירייה תנקוט בו בנסיבות העניין? במצב דברים זה, היה על העירייה במקרה שלפני, לדאוג לתיקון המפגע באופן שלם או אפילו באופן זמני וכן להציב שלט כלשהו המתריע על מצב השביל והמדרגות או אפילו לגדר את אזור הסכנה או למנוע מעבר באזור עד לתיקון המפגע, וזאת כדי למנוע נפילה של עוברי אורח והתובעת בכלל זה. 13. בשלב השלישי והאחרון יש לבחון האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק? תנאי לקביעת אחריות בעוולת הרשלנות הוא כי מעשהו של המזיק, אשר הפר את חובתו כלפי הניזוק, גרם לנזק. דהיינו קביעתו של קשר סיבתי (עובדתי ומשפטי) בין הפרת חובתה של העירייה לבין הנזק שנגרם. דהיינו קביעה של הסיבה העובדתית לקרות הנזק, שכן - לולא הופרה החובה, ואילו ננקטו אמצעי הזהירות הראויים - ייתכן והנזק היה נמנע. וקביעה משפטית כי הפרת אותה חובה היא גם הסיבה המשפטית לקרות הנזק שיש לקבוע בגינה כי מחדלה של העירייה גורר אחריו את אחריותה. לאחר שעיינתי במסמכים שצורפו ובחקירת התובעת אני סבור כי יש קשר סיבתי בין נפילת התובעת למצב השביל כפי שהוא עולה מהתמונות שצורפו (ראה: ת/1א'). אינני סבור כי הנתבעת הוכיחה שמצבה הבריאותי של התובעת הוא זה שגרם לנפילתה. מכאן שנתמלאו יסודות עוולת הרשלנות ועל הנתבעת מוטלת החובה לפצות את התובעת בגין נזקיה. אשם תורם: 14. סוגיית היקף האחריות נוגעת לשאלה: עד היכן משתרעת אחריותו של המזיק? יש לשקול כל מקרה לנסיבותיו, כאשר בקביעת קיומו של אשם תורם יש לבחון תחילה אם, בנסיבות העניין, נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה; ואם נמצא שלשאלה זו יש להשיב בשלילה, יש לחלק את האחריות לפגיעה בין המזיק לבין הניזוק על-פי מבחן האשמה המוסרית (ראה: ע"א 11512/04 - קרניל חברה לעבודות הנדסיות בע"מ נ' גב ים חברה לקרקעות בע"מ . תק-על 2006(4), 1593 ,עמ' 1599). האם בנסיבות העניין, נהגה התובעת כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה? אמנם אין לצפות כי עוברי אורח בערים יהלכו כשראשיהם מושפלים ועיניהם בקרקע כדי להימנע מהמהמורות ומכשולים ברחובה של עיר. אין זו דרכם של בני אדם ואף הנתבעת אינה רשאית לצפות כי כך ינהגו תושביה (ראה: ע"א 2004/92 - עירית קרית אונו נ' מנחם שחם .תק-על 95(1), 1011 ,עמ' 1012). מאידך, הליכה על גבי שביל ומדרגות משובשות הינה הליכה אשר דורשת משנה זהירות מצד הולך הרגל. במקרה שלפני, אירוע התאונה התרחש בשעות החשכה, כאשר התובעת צעדה במסלול מוכר, (עמ' 20 לפרוטוקול). מכאן שידעה מהוא מצב השביל והיה עליה לשים לב ולהיזהר בדרכה. הכלל הוא כי אדם אחראי לעצמו. התובעת, שמודעת למצבו של השביל, הייתה צריכה לנקוט אמצעי מניעה וזהירות כמו למשל להסתכל על השביל בו היא צועדת ולהימנע מלעבור "מכשולים" כמו במקרה שלפני, בהתחשב במיוחד במצב רפואי קודם שהגבילה בהליכה לעומת אדם בריא, דבר שיתכן והצריך מצידה להפעיל שק"ד אם לעבור במקום זה, או לשקול אם יש צורך לאשה בגילה ובמצבה, בעקיפת המכשול ע"י הליכה בדרך אחרת. בשים לב לאמור סבורני שיש לקבוע "אשם תורם" הכולל באומדן מסוים את אי נקיטת אמצעי זהירות מצידה של התובעת ושק"ד מוטעה שתרמו לאירוע התאונה, בשיעור של 20%. מכאן להיקף הנזק. היקף הנזק: נכות רפואית ותפקודית 15. התובעת בהכשרתה הינה מורה להתעמלות שיקומית, ועד כחצי שנה טרם התאונה עבדה במקצוע זה, עם קשישים בקרית אתא. לטענת התובעת כתוצאה מן התאונה, נפגעו חייה באורח משמעותי. היא נפגעה באורח חמור, קרע בגיד הכתף, קריעה מלאה של רצועות הכתף, דלדול שרירים באזור הפגיעה וקרע חלקי בסיבים הקדמיים של השריר. התובעת נאלצה לעבור ניתוח בהרדמה כללית לטיפול בקרע, כאשר בסיומו הונחה הכתף הפגועה בסד, על מנת למנוע תזוזה. לאחר הניתוח אושפזה התובעת משך 6 ימים, ולאחר שחרורה מבית החולים, עברה סדרה של טיפולי פיזיותרפיה. התובעת עודנה מתלוננת על כאבים ויש לה מגבלה בתנועות הכתף. ביום 18.10.09 מונה ד"ר קליגמן מרדכי, כמומחה מוסכם מטעם בית משפט. ביום 26.12.09 המציא המומחה את חוות דעתו (ראה: בימ"ש/1) לתיק בית המשפט. מחוות הדעת עולה כי כתוצאה מהתאונה נותרה לתובעת נכות צמיתה של 7.5%. יש לציין כי בחוות הדעת (בעמ' 3) מציין ד"ר קליגמן את הבעיות הרפואיות הנוספות ברקעה של התובעת. לפיכך, אני סבור כי בקובעו את נכותה של התובעת בשל התאונה, לקח ד"ר קליגמן בחשבון את מצבה הרפואי הכולל. 16. לטענת הנתבעת התובעת היא אישה חולנית הסובלת מקשת רחבה של מחלות המגבילות מאד את כושר פעולתה, ללא כל קשר לתאונה הנטענת. בין היתר התובעת סבלה עוד קודם לתאונה מכאבים ומגבלות בברכיה בכתפיה במרפק ימין, כמו גם מבעיות ראייה. היא סבלה משבר ברגלה בעבר, סובלת מגמגום, בעיות זיכרון ונותחה בעבר בשתי כפות ידיה. בנוסף מצוינות בתיקה הרפואי מחלות כגון יתר לחץ דם, סוכרת ואסטמה, שהתובעת מתכחשת להן אך מאשרת כי המספר המתנוסס על המסמכים הוא מספר תעודת הזהות שלה. זאת ועוד, לטענת הנתבעת לתובעת אין הגבלה תפקודית. לטענתה התובעת שהנה פנסיונרית, כבת 63 כיום איננה עובדת במתן טיפולי פיזיותרפיה לא בשל מגבלותיה אלא בגין איסור של המל"ל. אינני מקבל את טענות הנתבעת בעניין זה. כאמור ד"ר קליגמן התייחס לבעיותיה הרפואיות הקודמות של התובעת. זאת ועוד, לא עולה על הדעת שלנכות של 7.5% בגין פגיעה בכתף אין כל השפעה תפקודית על אישה בגילה של התובעת ושמקצועה הוא מורה להתעמלות שיקומית. התובעת, בהגינותה טענה בעדותה בבית המשפט (בעמ' 28 לפרוטוקול) כי היא מתפקדת בביתה: "אני לא נכה יש לי הגבלה בכתף אני לא נכה." עם זאת, ברור, כי לאור הפגיעה בכתפה, התובעת לא מסוגלת לשוב לעבודתה, ובהתחשב בגילה המתקדם, ברור כי אין באפשרותה לבצע הסבה למקצוע אחר. מתצהירה של הגב' בן שושן (ראה: ת/2) וכן מעדותה (עמ' 32 לפרוטוקול) עולה כי בשנה הראשונה לאחר התאונה, התובעת לא הייתה מסוגלת לבצע פעולות פשוטות בעצמה, כגון הרמת משאות כלשהם, מקלחת, קניות , ניקיון הבית, לא יכלה להתלבש בעצמה. גם התובעת בעדותה חזרה על האמור בעמ' 28 לפרוקטול: "ש. קבעו לך נכות. ת. לא כי לא היתה לי נכות. זה היה מכה. ש. אין לך עזרה בשכר. ת. היתה לי עזרה מביטוח לאומי שהייתי חבושה, העדה מצביעה על כל היד, היא היתה באה לנקות לי את הבית ולקלח אותי, היא היתה באה שלוש פעמים. זה היה אחרי הניתוח, היא היית כמה ימים..." לאחר מכן, כנראה עקב שיקולים כלכליים ולאחר שהתברר כי נכותה של התובעת היא לצמיתות, בתה של התובעת עברה להתגורר עימה, מסייעת לה, ולמעשה מבצעת עבורה פעולות ניקיון הבית, בישול, עריכת קניות, וכו'. לאור כל האמור, הנניכי נכות רפואית צמיתה בשיעור של 7.5% היא גם נכות התפקודית. נזק בלתי ממוני (כאב וסבל) 17. התובעת דרשה סכום של 75,000 ₪ בגין כאב וסבל. הנתבעת מעריכה ראש נזק זה בסכום של 10,000 ₪ לכל היותר. שקלתי את טענות הצדדים ונראה לי בנסיבות לנוכח סוג הפגיעה, תקופת ההחלמה, האשפוז והנכות הצמיתה יש לזכות את התובעת בפיצויי בסך של 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה. הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעות לעבר ולעתיד 18. לטענת התובעת התאונה הסבה לה נזקים רבים, והיא נאלצה להוציא מכיסה הפרטי תשלומים עבור משככי כאבים אותם היא נוטלת דרך קבע, רכישת אביזרי שיקום לתמיכה בכתפה הפגועה תקופה ממושכת ועוד. כמו כן, לטענת התובעת בעקבות התאונה היא נאלצה להיות תחת מעקב רפואי מתמיד, לנסוע לבדיקות שונות במכונים רבים ואף בבתי חולים. מאחר ומאז התאונה היא אינה מסוגלת לנהוג ברכבה מחוץ לגבולות העיר בה היא מתגוררת, היא נאלצת לפנות לתחבורה ציבורית. הנתבעת מתנגדת וטוענת כי התובעת לא הוכיחה את ההוצאות הרפואיות שנגרמו לה לכאורה. כמו כן הנתבעת מוסיפה וטוענת כי טענתה של התובעת להוצאות נסיעה מוגברות מנותקת ותלושה מהמציאות, שכן אם זקוקה התובעת לנסיעות מרובות, הרי שיש לזקוף זאת לבעיות הברכיים הקשות מהן היא סובלת ללא כל קשר לתאונה. 19. שקלתי את מכלול טענות הצדדים ואני פוסק לתובעת פיצוי בגין הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעות בסכום גלובלי בסך של 4,000 ₪ בגין העבר, וסך נוסף של 6,000 ₪ לעתיד. בסה"כ - 10,000 ₪ בראש נזק זה. עזרת צד ג' לעבר ולעתיד 20. כאמור לטענת התובעת לאחר התאונה היא נאלצה להסתייע רבות בבני משפחתה, עד כדי כך, שבתה של התובעת נאלצה לעבור להתגורר עם התובעת באותה דירה, על מנת לסעוד את אימה. לטענת הנתבעת התובעת איננה סובלת ממגבלות כנטען ויכולה לבצע פעולות בביתה. לא הוכחה עזרת צד ג' בשכר וגם לא נטען לעזרה כזו ובתה של התובעת מתגוררת עימה על כן אין כל הוצאה על עזרת צד ג'. שקלתי את מכלול טענות הצדדים ובנסיבות לנוכח סוג הפגיעה, תקופת ההחלמה הממושכת, והנכות הצמיתה יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג', באומדן גלובלי סך של 60,000 ₪ בגין העבר והעתיד יחדיו. ניכויים: 21. כאמור יש לנכות מכל סכום שיפסק 20% בגין אשם תורם. התוצאה: 22. סכום הפיצויים יעמוד אפוא ע"ס של 100,000 ₪. מסכום זה יש להפחית אשם תורם בשיעור של 20% כך שסכום הפיצויי שעל הנתבעת לשלם לתובעת יעמוד ע"ס של 80,000 ₪. כמו כן הנני מחייבה בהוצאות המשפט, אגרה, ושכ"ט עו"ד בשיעור של 20% בצירוף מע"מ על סכום הפיצויים שנפסקו. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום ויישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. מפגעיםנפילה