חלוקת אחריות בין מעסיקים לתאונת עבודה של עובד מטבח עסקינן בתביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת עפ"י הנטען כתוצאה מעבודתה במטבח של הנתבעת 2, חברת ישקר בע"מ (להלן - "ישקר"). אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת הועסקה על ידי ישקר כעובדת מטבח החל משנת 1994 ועד לשנת 2006, וכי העסקתה שם התבצעה באמצעות השמתה על ידי חברות כוח אדם, תחילה על ידי צד ג' 2, חברת איי.אס.אס. אשמרת בע"מ (להלן - "אשמרת") בתקופה שבין 1/10/96 ועד ליום 29/2/00, ולאחר מכן ועד שהפסיקה לעבוד בשנת 2006 על ידי הנתבעת 1, חב' ניתוב כוח אדם בע"מ (להלן - "ניתוב"). הצדדים הגיעו כבר להסכמה בדבר גובה הנזק וגובה הפיצוי שישולם לתובעת, והמחלוקת היחידה שנותרה להכרעה נוגעת לשאלת החלוקה בין הנתבעות והצדדים השלישיים, ולשם כך הגישו האחרונים סיכומים מפורטים בכתב שכוללים התייחסות לשאלת ההתיישנות, לשאלת היריבות ולשאלת האחריות של כל אחת, הן במישור החוזי והן במישור הנזיקי. לטענת אשמרת, בהינתן הדעת לגרסתה של התובעת במסגרת תביעתה למל"ל להכיר באירוע שאירע ביום 26/4/06 כתאונת עבודה בשל כך כי נתקפה באותו יום כאבי גב עזים במהלך עבודתה, הרי שהיא מושתקת מלטעון בתביעתה כאן כי נזק הגוף ממנו היא סובלת כיום, ואשר מתבטא בכאבים בעמוד השדרה עם הגבלה בתנועות, הוא נזק שנגרם עקב אירועי נזק מתמשכים (מיקרו-טראומה). לפיכך, ובשים לב למועד סיום העסקתה של התובעת באמצעות אשמרת (בשנת 2000), טוענת אשמרת כי אין היא נושאת באחריות לאירוע הנזק מיום 26/4/06. אשמרת טוענת לחילופין, כי גם אם מדובר בנזק כתוצאה ממיקרו-טראומה, הרי שלפי חוות הדעת הרפואית של פרופ' רופמן מטעם ניתוב וחוות הדעת של ד"ר מטעמה, נזק זה התגבש במלואו בסוף שנות ה-90 לפי ד"ר , ובשנת 1999 לפי פרופ' רופמן. ואם כך הוא הדבר אזי התביעה התיישנה מחמת כך שהוגשה בשנת 2007, לאחר חלוף יותר מ-7 שנים ממועד התגבשות הנזק, וגם ההודעה לצד ג' נגד אשמרת התיישנה (ההודעה הוגשה בשנת 2008). לאחר בחינת הטענות והמסמכים אני דוחה את שתי הטענות הנ"ל של אשמרת. חזית המחלוקת לגבי סיבת הנזק היא כמפורט בכתב התביעה, שם טוענת התובעת לנזק כתוצאה ממיקרו-טראומה שאירע משך שנות עבודתה בישקר. זה המקום לציין, כי יתר הצדדים אינם חולקים על טענת התובעת בדבר נזק מתמשך - ואכן, זה הטיעון ששימש בסיס להצעה בדבר גובה הנזק שייפסק לתובעת, ומתוקף כך הוא הטיעון שישמש לשם הכרעה ביתר המחלוקות שבתיק. אגב כך אעיר, כי המל"ל דחה את התביעה ולא הכיר באירוע מיום 26/4/06 כתאונת עבודה. בהינתן הדעת לקביעת אחד המומחים הרפואיים לגבי מועד התגבשות הנזק בסוף שנות ה-90, המסקנה המתבקשת מקביעתו היא, כי התביעה הוגשה במסגרת 7 השנים שעומדים לרשות התובעת לפי סעיף 5 לחוק ההתיישנות, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. ואולם גם בהתבסס על הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין ניתן להגיע למסקנה כי התביעה לא התיישנה. מתוך התיק הרפואי של התובעת אשר נסקר בחוות דעתו של ד"ר , התלונה הראשונה של התובעת שקשורה לכאבים בעמוד השדרה - וכאבים אלה הם שעומדים בבסיס התביעה, כפי שעולה מפרק ב' לכתב התביעה המתוקן - היא תלונה משנת 1998, ומכאן ברור שהתביעה הוגשה בפרק הזמן של 10 שנים העומדים לרשותה לפי אותו סעיף. על יסוד המפורט לעיל אני דוחה את הטענות בדבר התיישנות התביעה ובדבר התיישנות ההודעה לצד ג' כנגד אשמרת. הנימוקים אשר פורטו לעיל רלוונטיים לא רק לטענת ההתיישנות אלא גם לשאלת האחריות של ניתוב, או יש לומר העדר אחריותה. הטעם לכך נעוץ בעובדה כי ניתוב החלה להעסיק את התובעת כחברת כוח אדם החל משנת 2000 ואילך, וברי אם כן כי אין היא נושאת באחריות בגין נזקיה הגופניים של התובעת אשר החלו ואף הספיקו להתגבש באופן מלא עוד לפני כן (בשנים 1999-2000 לפי האמור בחוות הדעת הרפואיות). אשר על כן אני דוחה את התביעה וההודעה לצד ג' כנגד ניתוב, ובנסיבות העניין ללא צו להוצאות. אגש כעת לדון בשאלת האחריות של ישקר ושל אשמרת. כצפוי, כל אחת מהשתיים ביקשה להטיל את מלוא האחריות על השניה: על ישקר, מחמת היותה המעבידה הישירה והאחראית על שיטת ונוהלי העבודה במטבח, לרבות נוהלי הבטיחות במקום; על אשמרת, בשל היותה חברת כוח אדם אשר העסיקה את התובעת בתקופה הרלוונטית ואמורה היתה לדאוג לכך כי תפקידה במקום העבודה בישקר אינו חושף אותה לסיכונים שעלולים לפגוע בבריאותה. לאחר ששקלתי את הטענות בעניין, נחה דעתי להטיל אחריות על השתיים באופן שישקר תישא ב-80% מהנזק, ואילו אשמרת ב-20% הנותרים. ערה אני אומנם לפסיקה אליה הפנתה אשמרת בסיכומיה, לפיה הופטרו חברות כוח אדם מאחריות בגין נזקים שנגרמו לעובדיהן אשר הועסקו במקומות עבודה אחרים, ואולם הטעמים שפורטו שם מתייחסים למקרים ספציפיים של תאונות במובן של אירוע חד-פעמי שחברת כוח האדם לא יכולה היתה לצפות ולמנוע. לעומת זאת, המקרה דנן מתייחס לנזק בגין מיקרו-טראומה שנגרם לאורך זמן כתוצאה מתנאי עבודתה של התובעת, ובנסיבות אלה ראוי היה כי אשמרת תוודא מראש כי שיטת ותנאי העבודה במקום דואגים לבטיחות עובדיה, ומשלא עשתה כן - וגם לא נטען כי עשתה כן - אין לפטור אותה כליל מאחריות. באיזון הראוי, אני מעמידה את חלוקת האחריות בין השתיים על השיעורים שצוינו לעיל. בשים לב להסכמה הדיונית בדבר גובה הנזק שיש לפסוק לתובעת (בסך של 18,000 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד והחזר אגרה), לצד קביעתי לעניין חלוקת האחריות, ראיתי לנכון מטעמי נוחיות להורות לאשמרת לשלם את חלקה ישירות לתובעת. סיכומו של דבר, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסך של 18,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד בשיעור של 17.5% ומע"מ וכן החזר אגרה ששולמה כשהיא משוערכת נכון להיום. סכומים אלה ישולמו על ידי ישקר ואשמרת לפי החלוקה אשר צוינה לעיל. הסכומים הנ"ל ישולמו תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין, שאם לא כן יישא כל סכום שלא ישולם במועדו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ככל שיחול חיוב בגין יתרת אגרה, בין בתביעה ובין בהודעות לצד ג', ניתן פטור מתשלומה. חלוקת אחריותתאונת עבודה