הרכב בו אירעו התאונות היה שייך לאזרח זר שאינו מחזיק ברישיון נהיגה ישראלי ובחלק מהתאונות הוא בוטח בביטוח חובה על ידי הנתבעת 2 (AIG או הנתבעת). לאחר קרות הביטוח פנו התובעים לקבלת פיצוי אולם AIG כפרה בחובתה לפצות אותם בטענה שבעת עריכת הביטוח מסר התובע 2, אבי המשפחה, פרטים שאינם נכונים בנוגע לרישיונו של האזרח הזר, בעל הרכב. AIG מוסיפה כי שתיים מהתאונות כלל לא הוכחו וכופרת בקיומן. בשל המחלוקות, הואיל והוגשו מספר תביעות שאוחדו, והואיל והמבטחת בתאונה רביעית (I.D.I, ביטוח ישיר) אינה כופרת בחבות, הופרדה שאלת החבות בתאונות הנוגעות ל- AIG, וזו השאלה שתידון בפסק דין זה. הדיון יתחלק לשני חלקים - בחלק הראשון אדון בהוכחת התאונות, וכפי שיפורט מצאתי שהתובעים הוכיחו קיומה של תאונה אחת בלבד. שתי התאונות העצמיות בהן, לטענתם, נפגעו הקטינים למרות שהיו קשורים בכיסאות בטיחות במושב האחורי, לא הוכחו. בחלק השני אדון בשאלת הכיסוי הביטוחי ובהתנערות המבטחת מפוליסת ביטוח החובה שביטחה את הרכב. כפי שיוסבר, פוליסת הביטוח לא הותנתה בכך שלבעל רכב (להבדיל מהנהג) יהיה רישיון נהיגה, ולא מתקיימים התנאים הקבועים בדין המאפשרים למבטחת לבטל פוליסה לאחר שקרה מקרה הביטוח. התאונות והוכחתן התובעים, הורים וילדיהם הקטינים (בנים תאומים, שבמועדים הרלוונטיים היו כבני שלוש), היו מעורבים בארבע תאונות דרכים, כולן באותו רכב. תאונה ראשונה ארעה ב-11/4/06. במועד זה היה הרכב מבוטח בחברת I.D.I (אישי ישיר) חברה לביטוח בע"מ, שאינה כופרת בחובתה לפצות את התובעים. הדיון בתאונה הנ"ל אינו רלוונטי לפסק הדין הנוכחי. בתקופה שבין ב-1/6/06 ל- 31/5/07 היה הרכב מבוטח בביטוח חובה על ידי AIG. לטענת התובעים בתקופה זו נפגעו בשלוש תאונות דרכים שאירעו בימים 7/6/06 (התאונה הראשונה), 24/2/07 (התאונה השנייה) ו-1/4/07 (התאונה השלישית). AIG כופרת בחובתה לפצות את התובעים בגין כל התאונות בטענה שביטוח הרכב הושג במרמה, ולגבי התאונה הראשונה והשנייה, שהיו תאונות עצמיות ללא עדים, היא כופרת גם בעצם קיומן. על יסוד הראיות שהוצגו מצאתי כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח את התאונות הראשונה והשנייה ועל כן התביעה בגין תאונות אלו נדחית. תאונה ראשונה לטענת התובעים ב-7/6/06, 7:40 נהגה התובעת 1 (דוניא), אם המשפחה, בשדרות ירושלים ביפו כשבנה ס' א' (א'), שהיה כבן שלוש, ישב מאחור בכיסא בטיחות. ילד חצה את הכביש והיא בלמה בפתאומיות. לאחר הבלימה הבחינה כי לא' פצע מדמם במצחו. לא נמצא מקום למינוי מומחה רפואי בגין פגיעה זו. העדות היחידה לתאונה זו היא עדותה של דוניא שהיא בעל דין במשפט אזרחי ולפיכך נדרש לה סיוע או שנדרשת הנמקה ממשית להסתמכות עליה (סעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971). אין גרסה נוספת מלבד גרסתה של דוניא, וכל המסמכים נסמכים על עדותה בלבד. לכל אורך הדרך - במיון, במשטרה, בתצהירים ובבית-המשפט [עמ' 13, 25] - חזרה דוניא על גרסתה בנוגע לתאונה, והדגישה כי א' ישב בכיסא בטיחות, חגור בחגורה. עקביות זו עשויה, במקרים מתאימים, להוות חיזוק לעדות היחידה, אולם במקרה הנוכחי הגרסה אינה סבירה בעיני שכן כיסא בטיחות אמור לשמור על הקטין ולהצמיד אותו למושב הרכב. לא נטען כי כיסא הבטיחות זז ממקומו ולא הוסבר כיצד נפצע א' במצחו למרות שהיה חגור ומאובטח. לספק זה יש להוסיף את העובדה שעל פי תעודת המיון א' הובא למיון בשעה 21:00, ואילו בתלונה למשטרה שהוגשה ב-11/6/13, ארבעה ימים אחרי התאונה נרשם שהתאונה ארעה בשעה 7:40. בנסיבות אלו, ובשים לב לכך ששריטה במצח עלולה להתרחש בכל מקום ואינה אופיינית לתאונת דרכים דווקא, מתעורר ספק של ממש בנוגע לגרסת התובעים, ואף עולה חשש כי הפציעה ארעה בנסיבות אחרות, וכי הטענה שא' נפצע בתאונת דרכים נטענה לצרכי פיצוי בלבד. התובעים לא הוכיחו את קיומה של התאונה הראשונה ואת העובדה שהפצע במצחו של א' נגרם בתאונת דרכים. לפיכך התביעה בגין תאונה זאת נדחית. תאונה שניה לטענת התובעים, ב-24/2/07 נהגה דוניא ברכב ברחוב יפת ביפו כששני בניה התאומים - א' ואדם - שהיו כבני שלוש שנים וחצי, יושבים מאחור, חגורים בכיסאות בטיחות. גם במקרה זה מצאה דוניא להדגיש כי הקטינים היו במושבי בטיחות. לטענתה רכב אחר לא נתן זכות קדימה והיא בלמה בפתאומיות. לאחר הבלימה החל בנה אדם לבכות ולהתלונן על כאבים בידו. אדם נלקח לבית החולים ושם נתגלה שבר ביד. מומחה רפואי שמונה מצא כי לא נותרה נכות כתוצאה מהשבר. העדות היחידה לתאונה זו היא עדותה של דוניא שהיא בעל דין במשפט אזרחי. הסיוע היחיד לעדות היא תעודת המיון מאותו יום, מהשעה 18:30, שבה נרשמה גרסת דוניה לתאונה, ונרשם כי אדם "נחבל מחגורת בטיחות ביד שמאל". אלא שקשה למצוא במסמך זה חיזוק לגרסתה ממספר טעמים: הגרסה היא מפיה ולא מפי גורם אובייקטיבי; אין עדות לחבלה אחרת שאופיינית לתאונת דרכים, למשל, סימנים באזור החזה שאותו מכסה החגורה; לא ברור כיצד נשברה היד דווקא; ונרשם כי האם והאח שהיו ברכב לא נפגעו, ולא מוסבר מדוע רק אדם נפגע. זאת ועוד: מנגנון הפגיעה שהוביל לשבר ביד לא הוסבר ואינו סביר בנסיבות העניין. שבר ביד נגרם, על פי רוב, ממכה חזקה (גם בקטין) וסביר כי מכה כזו הייתה נגרמת רק אם כיסא הבטיחות היה זז ממקומו. אלא שבעדותה בבית-המשפט הודתה דוניא כי אדם לא השתחרר מכיסא הבטיחות וכי אינה יודעת כיצד נחבל. בנסיבות אלו, הואיל ומדובר בפגיעה שעשויה להיגרם ללא קשר לתאונת דרכים, והואיל ולא ניתן כל הסבר לשבירת היד למרות שאדם היה קשור בכיסא בטיחות וחגור בחגורת בטיחות, מתעורר ספק של ממש בנוגע לגרסת התובעים, וגם כאן עולה חשש כי הפציעה ארעה בנסיבות אחרות, והגרסה (היחידה) שמדובר בתאונת דרכים הועלתה לצורך קבלת פיצוי. התובעים לא הוכיחו את קיומה של התאונה הראשונה ואת העובדה שהשבר בידו של אדם נגרם בתאונת דרכים. לפיכך התביעה בגין תאונה זאת נדחית. לשלמות התמונה אוסיף כי הנתבעת הגישה תצהיר חוקרת (גב' מייס עתאמנה) ממנו עלה כי בשיחות עם שכנים נמסר לה כי אדם שבר את ידו כשנפל מרכב שחנה בחנייה. אלא שדברים אלו הם בגדר עדות שמועה בלבד, שכן מדובר בשמועות והשכנים כלל לא היו עדים לתאונה, ולכן אינני מייחס לדברים משקל כלשהו ואינני מבסס עליהם ממצא כלשהו. סיכום ביניים: לא הוכח כי התאונות הראשונה והשנייה התרחשו. התביעה בגין שתי תאונות אלו נדחית. קיומו של ביטוח תקף אין חולק כי התאונה השלישית התרחשה, וכי ב-1/4/07, בעת שהתובעים ושני ילדים נוספים שאינם תובעים בתביעה זו, נסעו ברכב פגע בהם מאחור רכב אחר וכתוצאה מכך נזקקו כל בני המשפחה לטיפול רפואי. חילוקי הדעות בתאונה זו הם בשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי תקף. מקור המחלוקת בכך שהרכב בו אירעו התאונות היה בבעלותו של מר עומר סמוגני (עומר), אזרח מרוקני הנשוי לישראלית ומתגורר בישראל. לטענת כמאל, עומר ביקשה ממנו לדאוג לביטוח הרכב. תחילה בוטח הרכב בחברת I.D.I ובהמשך, עם סיום תקופת הביטוח, פנה כמאל ל-AIG כדי לרכוש ביטוחי חובה וצד שלישי לרכב, לתקופה שבין 1/6/06 ו-31/5/07. לטענת AIG במהלך שיחת הטלפון בה רכש את הביטוח מסר כמאל מידע מהותי וכוזב בנוגע לעומר ולרישיונו. הנתבעת טוענת כי המידע נמסר בכוונת מרמה וכי לו היו נמסרות העובדות לאשורן היתה נמנעת מכריתת חוזה הביטוח. שמעתי את טענות הצדדים ומצאתי לקבוע כי פוליסת הביטוח, שלא כללה תנאי לפיו לבעל הרכב (להבדיל מהנהג) יהא רישיון תקף, תקפה וכי על הנתבעת לפצות את הנפגעים בתאונה השלישית. המתווה הנורמטיבי כדי שנוכל להכריע בין הצדדים עלינו לפנות תחילה להוראות חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 המסדירות את ההתקשרות שבין מבטח למבוטח, לרבות חובת הגילוי והסנקציות בגין הפרתה. בהתאם לסעיף 6 לחוק, מקום בו הציג המבטח למבוטח שאלה ב"עניין מהותי", כלומר "עניין שיש בו כדי להשפיע על נכונותו של מבטח סביר לכרות את חובה הביטוח", נדרש המבוטח להשיב עליה "תשובה מלאה וכנה". הפרת חובת הגילוי על-ידי המבוטח מובילות לסנקציות המפורטות בסעיף 7 לחוק, שקובע כי לפי קרות מקרה הביטוח רשאי המבטח לבטל את ההסכם, ואילו אחרי קרות מקרה הביטוח (כבענייננו) מוגבלת יכולת הביטול, וכאמור בסעיף 7(ג) לחוק: קרה מקרה הביטוח לפני שנתבטל החוזה מכוח סעיף זה, אין המבטח חייב אלא בתגמולי ביטוח מופחתים בשיעור יחסי, שהוא כיחס שבין דמי הביטוח שהיו משתלמים כמקובל אצלו לפי המצב לאמיתו לבין דמי הביטוח המוסכמים, והוא פטור כליל בכל אחת מאלה: (1) התשובה ניתנה בכוונת מרמה; (2) מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו; במקרה זה זכאי המבוטח להחזר דמי הביטוח ששילם בעד התקופה שלאחר קרות מקרה הביטוח, בניכוי הוצאות המבטח. המחוקק הציב אפוא רף גבוה בפני מבטח המבקש לבטל פוליסה אחרי שמקרה הביטוח כבר קרה. הנטל להוכיח את התנאים המאפשרים ביטול מוטל על כתפיו של המבטח (ע"א 1845/90 רוני סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661 [1993]) ואין די שיוכיח כי המבוטח מסר פרטים שאינם נכונים והוא נדרש להראות שמדובר בפרטים מהותיים שיש להם השפעה של ממש על סיכון המבוטח. בנוסף מוטל על המבטח להוכיח יסוד נפשי פסול בהתנהגות המבוטח - כוונת מרמה או יסוד אובייקטיבי ולפיו מבטח סביר אחר לא היה מתקשר בעסקה אף בדמי ביטוח מרובים יותר (י. אליאס, דיני ביטוח [תשס"ט-2009], 401). קביעת מבחנים אובייקטיביים והצבת תנאים מחמירים לביטול חוזה הביטוח אחרי קרות מקרה הביטוח נועדה לאזן בין זכויות המבטח למבוטח - מצד אחד הם מגנים על מבטח מפני סיכונים שלא סביר לבטחם ומנגד הם מגינים על המבוטח ששילם את דמי הביטוח ושעלול למצוא עצמו במצב רע בהשוואה למצבו הטרום-חוזי, שכן לוּ היה יודע שאינו זכאי לביטוח היה מנסה לרכוש כיסוי ביטוחי אחר או, לכל הפחות, מכלכל התנהגותו בהתאם לסיכון הצפוי לו (שחר ולר, חובות גילוי של מבוטחים בחוזי ביטוח [תשס"ב-2002], 221). התנאים שנקבעו בחוק מקבלים משנה תוקף נוכח ההלכה הפסוקה לפיה יש להעדיף פרשנות המקיימת את חוזה הביטוח על פני פירוש המבטלו (ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל, פ"ד נ(3) 77 [1996]); בוודאי כאשר המבטח רוצה להתנער מפוליסת ביטוח חובה של רכב מנועי, שכן התנערות שכזו מנוגדת לתכליתם החברתית של חוק הפיצויים ושל חובת הביטוח, ולגישה המעדיפה פרשנות שאינה שוללת פיצוי מניזוק שהחזיק בביטוח חובה (רע"א 9121/00 לוי נ' מנורה, פ"ד נז(5) 337 [2003]; ע"א 11081/01 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש [2007]). מן הכלל אל הפרט - השיחה שבין כמאל לבין נציגת חברת הביטוח על רקע המתווה הנורמטיבי שפורט למעלה נקרא את תוכן שיחת עריכת הביטוח שבין כמאל לבין נציגת הנתבעת בשם סיגל, ונמצא כי אף שכמאל מסר פרטים בלתי מדוייקים, לא הוכחו היסוד הנפשי או היסוד האובייקטיבי הקבועים בחוק. נהפוך הוא. כמאל ביקש לרכוש ביטוח לכל נהג מעל גיל 24, ובמהלך השיחה אף שאל את נציגת הנתבעת מדוע היא שואלת פרטים לגבי בעליו של הרכב. הנציגה לא השיבה לשאלה ולא הסבירה, בשום שלב, על חשיבות פרטי בעל הרכב בעיני המבטחת. אעיר כי השיחה הוקלטה, אולם קיימים חילוקי דעות מסוימים בנוגע לדברים שנאמרו בה, בין השאר בשל מבטאו של כמאל. להלן עיקרי השיחה: כמאל פונה טלפונית לחברת הביטוח ומבקש לרכוש ביטוח חובה וביטוח צד שלישי. סיגל, נציגת המבטחת, אינה שואלת אותו לטיב הקשר בינו לבין בעל הרכב. כמאל מתבקש למסור מספר זהות של בעל הרכב ומוסר מספר זהות כלשהו; הוא נשאל לכתובתו של בעל הרכב ומוסר את כתובתו שלו; הוא נשאל לפרטיו של בעל הרכב ומשיב כי שמו עומר, נשוי ושנת לידתו היא 1971; בהמשך נשאל כמאל "מי הנהג העיקרי?" [עמ' 4 לתמליל השיחה], ולטענת הנתבעת תשובתו היא "עומאר. הוא כולה בן 24". כמאל טוען כי השיב "עומאר וכל נהג בן 24", ולאחר האזנה בקלטת (שלא הניבה הכרעה ברורה) ובחינת הקשר הדברים, מצאתי לקבל את גרסתו. שניות קודם לכן השיב כמאל שעומר נולד ב-1971 (כבן 35) ולא סביר שיאמר לפתע, מבלי שנשאל, שהוא "כולה בן 24". יתרה מכך, מיד לאחר מכן שואלת נציגת הנתבעת את כמאל "...ולכל נהג מעל 24 כן?" [עמ' 4 לתמליל] ובהמשך "אני נותנת לך הצעה לכל נהג מעל גיל 24, בסדר?" [עמ' 5 לתמליל, 19], ומכאן ברור שגם היא הבינה כי כמאל ביקש לרכוש ביטוח לכל נהג מעל גיל 24. יודגש כי התשובה שעומר יהא הנהג העיקרי אינה תשובה נכונה שכן הוכח שכמאל הסיע את עומר עוד לפני התאונה [עמ' 13, 1-2] וסביר שידע שעומר אינו יכול לנהוג בישראל [עמ' 16, 31]. בהמשך נשאל כמאל כמה זמן יש לעומר רישיון ומשיב "שמונה שנים". תשובה זו היא חלקית, שכן היא מתייחסת לרישיון הנהיגה של עומר במרוקו, וכמאל ידע, כאמור, שלעומר אין רישיון נהיגה ישראלי. בשלב זה של השיחה פונה כמאל לסיגל ומנסה לברר מדוע היא שואלת אותו על פרטי בעל הרכב ולא על פרטי הנהגים ברכב. סיגל אינה מבינה את השאלה וכמאל מנסה להסביר באמצעות דוגמא של רכישת ביטוח לרכב שבבעלות סבתו המבוגרת שאינה נוהגת. סיגל מתקשה להבין את הדוגמא, אינה מסבירה לכמאל שהנתבעת לא מבטחת רכב שבעליו חסר רישיון, אינה מבהירה לו את חשיבות הפרטים, ומחזירה את השיחה לרכישת ביטוח לכל נהג מעל גיל 24. נביא את עיקר חילופי הדברים, ונעיר כי בחלק זה של השיחה התמליל שהגישה הנתבעת מקוטע ביותר [מעמ' 4 שורה 22 ובעמ' 5]: כמאל: תגידי ... זה מוזר מה שאת שואלת. .......... כמאל: בסדר. עכשיו לסבתא שלי, סיגל: כן, כמאל: יש שני רכבים על שמה. סיגל: כן. כמאל: והיא אין לה רישיון נהיגה. סיגל: כן. כמאל: היא לא נוהגת וזה שלה, אבל היא לא נוהגת, סיגל: o.k כמאל: זה מישהו אחר נוהג לה. סיגל: o.k. נו? כמאל: בסדר, אז ... את שואלת אותי שאלות כמה זמן יש לו רישיון. סיגל: רגע, עומר זה אישה? כמאל: לא. סיגל: אה. בסדר. O.k. לא חשוב. בוא אני נותנת לך הצעה לכל נהג מעל גיל 24, בסדר? בהמשך נשאל כמאל שאלות שונות בנוגע לשימוש שיעשה ברכב, מקבל הצעה לביטוח חובה וביטוח צד שלישי, ולאחר שמתגלים קשיים מסוימים בביצוע ביטוח הצד השלישי, בשל רצונו לשלם במזומן, הוא רוכש ביטוח חובה בלבד. האם הוכחה כוונת מרמה? כוונת מרמה פירושה שהמבוטח ביקש להשיג כיסוי ביטוחי ולשם כך מסר במודע ובמכוון פרטים מטעים ושקריים (אליאס, דיני ביטוח, 389). העובדה שמבוטח העלים מידע או מסר מידע שגוי אינה מלמדת על כוונת מרמה דווקא, ועל המבטח להוכיח יסוד נפשי שלילי וכוונת תרמית. "הצורך בהוכחת 'כוונת מרמה' מציב בפני המבטח דרישה חמורה אף יותר מזאת שניתן ללמוד מן המילה 'הסתרה' כך או כך, יש לראות בסעיף זה ביטוי לכוונתו הברורה של המחוקק להצר, בתנאים האמורים בסעיפים 6-8 את האפשרויות של המבטח להשתחרר מחובתו לשלם את תגמולי הביטוח על יסוד טענת אי-גילוי מצד המבוטח" (ע"א 1809/95 הלמן נ' לה נסיונאל, פ"ד נ(3) 77 [1996]; וראו גם: ת.א (ת"א) 68458/93 אוזן נ' מיכאלשווילי [1997]; ת.א. (ת"א) 61852/05 אלגסראוי נ' אליהו [2007]). במקרה הנוכחי הראיות שבתיק ובעיקר תוכן השיחה שבין כמאל לבין הנתבעת אינן מלמדות על כוונת מרמה דווקא שכן לא הוכח שכמאל ידע שהנתבעת לא היתה מבטחת את הרכב אם היה מוסר פרטים מדוייקים יותר. הרי עיקר הסיכון בביטוח חובה נגזר מזהות הנוהג ברכב ולא מזהות בעליו של הרכב, ואדם סביר אינו אמור לדעת כי AIG מייחסת חשיבות לרשיון בעל הרכב גם אם אינו נוהג בו. כמאל לא יכול היה לדעת כי בעיני AIG רישיון נהיגה לעומר הוא תנאי לעריכת הביטוח, בוודאי לאחר שמבטחת קודמת (I.D.I) ביטחה את הרכב. כמאל ביקש לרכוש ביטוח לכל נהג מעל גיל 24 - ובכך הגדיר את הסיכון המבוטח - ובשום שלב לא נאמר לו כי יש חשיבות מיוחדת לפרטיו של עומר. יודגש כי נציגת הנתבעת ידעה היטב כי כמאל אינו בעל הרכב, אך לא חקרה על טיב הקשר בינו לבין עומר ולא הסבירה לו כי יש חשיבות לפרטיו של עומר או לשאלות הנשאלות לגביו. הואיל ולא הוכח שכמאל ידע על חשיבות פרטיו של עומר לא ניתן לייחס לו כוונת מרמה כלשהי, שכן ביסוד כוונת המרמה מונח, כאמור, הרצון להשיג כיסוי ביטוחי ובמקרה הנוכחי לא הוכח שלכמאל היתה סיבה לחשוב שלא היה מקבל כיסוי. יתרה מכך, כפי שהוסבר, כמאל היה זה ששאל את נציגת הנתבעת מדוע היא מבררת פרטים על בעל הרכב ולא על הנהג. זו אינה התנהגות המעידה על כוונת מרמה, שכן סביר כי אדם שמבקש לרמות לא היה מעלה את הנושא מיוזמתו או מדגיש אותו. גם חלק מן הפרטים השגויים שנמסרו אינו מצביע על כוונת מרמה דווקא. פרט ראשון הוא מספר תעודת זהות שלטענת הנתבעת אינו שייך לעומר. בהקשר זה אעיר כי השאילתות ששלחה הנתבעת למשרד הרישוי מתייחסות למספר שונה בספרה אחת מהמספר שמסר כמאל בשיחה. פרט שני הוא מסירת כתובתו של כמאל ככתובת לרישום על תעודת הביטוח - זהו פרט משני. הפרטים השלישי והרביעי - שעומר יהיה הנהג העיקרי ושיש לו רישיון נהיגה כשמונה שנים הם מהותיים ועשויים להצדיק ביטול הפוליסה לפני מקרה הביטוח. אולם משמקרה הביטוח קרה נדרשת כוונת מרמה, וכאמור לעיל, לא הוכח שכמאל התכוון לרמות או שידע שאם ימסור את הפרטים האמיתיים הוא לא יקבל ביטוח. האמירה שעומר יהיה הנהג העיקרי נאמרה יחד עם הבקשה לערוך ביטוח לכל נהג בן 24, ואילו תשובתו לגבי רשיון אינה שקרית לחלוטין שכן לעומר היה רשיון במרוקו וכמאל נשאל לגבי רישיון נהיגה בכלל ולא לגבי רישיון ישראלי דווקא. ספק זה פועל לטובת המבוטח. סיכום נקודה זו הוא שלא הוכחה כוונת מרמה. כמאל רכש פוליסה שמאפשרת נהיגת כל נהג מעל גיל 24. הפוליסה עצמה אינה כוללת תנאי שמחייב רשיון נהיגה ישראלי לבעל הרכב, הנתבעת לא הבהירה שפרט זה הוא מהותי בעיניה, וכמאל לא היה אמור לשער שבעיני AIG קיומו של רשיון נהיגה ישראלי בידי עומר הוא תנאי לביצוע הביטוח. האם הוכח כי מבטח סביר לא היה מבטח את הרכב? מבחן זה הוא, כאמור, מבחן אובייקטיבי ועל AIG להוכיח כי מבטח סביר אחר לא היה מתקשר בחוזה אילו ידע את המצב האמיתי, גם בדמי ביטוח מרובים יותר. הנטל המוטל על הנתבעת אינו נטל של מה בכך, ועליה לעמוד בסטנדרט ראייתי מחמיר מאוד (אליאס, דיני ביטוח, 401-404). AIG לא עמדה בנטל מחמיר זה. הוכח שאין הוראה חוקית או הוראה של המפקח על הביטוח האוסרת על עריכת ביטוח לרכב שלבעליו אין רשיון נהיגה. מדובר בפרקטיקה שאימצה AIG על דעת עצמה, ולא הובאה כל ראיה להתנהלות חברות ביטוח אחרות ואפילו לא נטען במפורש שמבטחת אחרת לא היתה מבטחת את הרכב בביטוח חובה בנסיבות העניין (השוו: ת.א (מחוזי ימ') 1615/99 יקבי הכורמים נ' מגדל [2002]). גם הראיות שהובאו לגבי נהלי AIG עצמה אינן מוכיחות את טענתה בדבר מבטח סביר. מר צפריר כרמי, חתם ב-AIG, העיד אמנם שאינה מבטחת בביטוח חובה רכבים שלבעליהם אין רישיון, אולם לא הוצגו השיקולים העומדים ביסוד מדיניותה, ולא הובאו ראיות לסיכון החריג בביטוח רכב שלבעליו אין רישיון נהיגה (ת.א (חי') 20706/03 סיליד נ' מנורה [2007]; ת.א. (ימ') ר.ד. משקאות גורמה נ' אליהו [2003]). AIG הציגה אמנם טופס הנחיות חיתום המיועד ל"חיתום לביטוח חובה בלבד" שאמור לעמוד לנגד עיני נציג הנתבעת המשוחח בטלפון. בטופס נרשמו שורת שאלות הנוגעות לפרטי המבוטח וכן נרשם כי אם התשובה לאחת מהשאלות הינה בשלילה לא ניתן לבטח. עם זאת נרשם בטופס כי בקשות שנדחות יש להעביר לראש צוות, ומכאן נלמד כי יש שיקול דעת מסויים וכי קיימות נסיבות בהן הנתבעת עשויה למכור ביטוח למרות שאחת התשובות שלילית. הנתבעת לא הציגה כל ראיה לגבי שיקול דעתו של ראש הצוות או לגבי חריגים והמקרים בהם יתכן ותבטח רכב למרות שלבעליו אין רישיון. זאת ועוד, הנתבעת לא הציגה את טופס החיתום הספציפי שמילאה סיגל בעקבות השיחה עם כמאל, וכלל לא ברור אם טופס זה אכן עמד לנגד עיניה בעת השיחה, שכן כמאל פנה לבצע ביטוח חובה + ביטוח צד שלישי ואילו הטופס מיועד לביטוח חובה בלבד. לגופו של הטופס - קריאתו מעלה שאין בו שאלה האם לבעל הרכב יש רישיון, לא הוגדר בו שרשיון לבעלים הוא תנאי גורף לביצוע ביטוח, והשאלות שנרשמו בו מתייחסות לנהג העיקרי ברכב ולא לבעלים וכדברי מר כרמי: "ההתייחסות כאן אינה לבעל הרכב אלא לזה שבא לעשות את הביטוח. זה שאמור להיות הנהג ברכב. אני מבין שיש ערפול מסויים" [עמ' 22, 1]. עולה כי הטופס שהוצג אינו מוכיח שהנתבעת אינה מבטחת רכב שלבעליו אין רישיון. לכל אלו נוסיף כי מר כרמי העיד שהנתבעת אינה מאפשרת לאדם לרכוש ביטוח לרכב שאינו בבעלותו, ולא יכול היה להסביר מדוע במקרה הנוכחי נמכר הביטוח לכמאל שאינו בעל הרכב ומדוע לא ביקשה המוקדנית (סיגל) לשוחח עם עומר בעל הרכב [עמ' 20 משורה 4]. מר כרמי הדגיש בעדותו כי הוא מעיד על נהליה השגרתיים של הנתבעת וטען שאינו מכיר את פרטי המקרה ואף השיב, בין השאר, "קשה לדעת איך התגלגלה השיחה" וזאת אף שבידי מעסיקתו היו קלטת ותמליל של השיחה. לא ניתן כל הסבר מדוע לא שמע את קלטת השיחה ולא ניתנה כל התייחסות לפרטי המקרה עצמו. מן האמור לעיל עולה כי AIG לא עמדה בנטל להוכיח את המבחן האובייקטיבי שבחוק. לא- לא הוצגה ראיה לגבי מבטח סביר כלשהו, לא הוצגו טעמי מדיניותה והחריגים להם, הוכח כי הטופס מתייחס לנהג העיקרי ולא לבעלים, וכן הוכח כי נציגת הנתבעת הפרה את את נהלי החברה בכך שלא שוחחה עם בעל הרכב, ואין כל ודאות שטופס החיתום עמד לנגד עיניה בעת עריכת הביטוח או שהיתה נמנעת ממכירת הפוליסה לו היו נמסרים לה הפרטים המדוייקים. בנסיבות אלו נקבע לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי מבטח סביר אחר לא היה מוכר את הביטוח, ולוּ בדמי ביטוח גבוהים יותר. סיכום לעניין תוקף הפוליסה AIG הנפיקה פוליסת ביטוח חובה לרכב המאפשרת נהיגת כל נהג מעל גיל 24. הפוליסה אינה כוללת תנאי הנוגע לרישיונו של בעל הרכב. גם הדין אינו מונע הנפקת פוליסה לרכב שלבעליו אין רישיון. לאחר מקרה הביטוח מבקשת AIG לבטל את הפוליסה. ביטול שכזה מחייב אותה להוכיח כוונת מרמה או מבחן אובייקטיבי ושני אלו לא הוכחו.AIG הוכיחה אמנם שכמאל מסר לה פרטים לא מדויקים בנוגע לעומר, בעליו של הרכב, אולם אין ספק שלא הודגשה בפניו חשיבות הפרטים, אף שהיה ידוע שהוא רוכש פוליסת ביטוח לטובת אחר. הראיות שהוצגו אינן מצדיקות קביעה של כוונת מרמה ולא הוצגה כל תזה שתבהיר מה טעם היה על כמאל לרמות את הביטוח. לא הובאה גם ראיה לכך שמבטח סביר אחר לא היה מוכר ביטוח חובה בתנאים דומים. בנסיבות אלו, בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק חוזה הביטוח, ובשים לב לכך שמדובר בביטוח חובה על כל המשתמע מכך, אין מקום לבטל את הפוליסה ונקבע כי הפוליסה היתה תקפה במועד התאונה השלישית. סוף דבר התביעה נדחית לגבי התאונה הראשונה והשנייה ומתקבלת לגבי התאונה השלישית. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שהנתבעת שילמה את הוצאות המומחה בתאונה השנייה, אין, בשלב זה, צו להוצאות. קדם משפט ב-8/7/13 9:00. הצדדים רשאים להודיע כי הסתיימו הליכי קביעת הנכות לגבי התאונה השלישית ולהגיש הסדר דיוני להגשת תחשיבי נזק או ראיות לגבי הנזק. משפט תעבורהרכברישיון נהיגה