התובע התלונן בפני המומחה על כאבים בצוואר עקב התאונה. במסגרת חוות דעתו מיום 26.3.10 ציין המומחה, כי בצילומים ובבדיקות הדמיה נמצאו בלטי דיסק בעמוד השדרה הצווארי. המומחה קבע, כי לתובע נותרה עקב התאונה נכות צמיתה בת 10% בגין הגבלת תנועות עמוד השדרה הצווארי בהתאם לסעיף 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956. המומחה קבע, כי התובע סבל מנכות זמנית בת 100% לתקופה בת שבוע מיום הארוע ובהמשך מנכויות זמניות חלקיות (בין 50% ל - 20%) לתקופה של ארבעה חודשים, אך ציין כי, לדברי התובע, לאחר מספר ימי מחלה הוא שב לעבודתו. המומחה לא נחקר על חוות דעתו. בהעדר נסיבות מיוחדות, אני מקבלת חוות דעתו וקובעת כי הנכות הרפואית הצמיתה, אשר נותרה לתובע עקב התאונה, עומדת על 10%. התובע העלה בתצהירו טענות שונות באשר להחמרה במצבו הרפואי. הדרך הראויה לבחון טענות אלו הייתה להעבירן לבחינת המומחה הרפואי, במסגרת שאלות הבהרה או חקירה בבית המשפט. בהעדר התייחסות המומחה איני מוצאת מקום להידרש לטענות אלו. נפנה להעריך נזקי התובע עקב התאונה ותחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובע הגיש שני תצהירים מטעמו. בתצהיר הראשון, מיום 9.2.12, ציין, כי במועדים הרלוונטיים לתאונה ניהל שתי חנויות מסוג "פיצוציה" בראשון לציון. אחת מהן, ברחוב הרצל 75, נפתחה כתשעה חודשים לפני התאונה. לטענתו, עקב התאונה וקשיי התפקוד שסבל בעטיה, נאלץ לסגור את החנות השנייה. עוד טען, כי חלה ירידה בהכנסותיו עקב התאונה. הוא ציין כי הוא בשלבי משא ומתן גם לגבי מכירת החנות הראשונה. בתצהיר השני, מיום 3.1.13, ציין, כי סגר את החנות הראשונה וכי מאז אוגוסט 2012 הוא עובד כשכיר בעיריית ראשון לציון. התובע צירף לתצהירו הסכם שכירות בלתי מוגנת לגבי חנות ברחוב הרצל 75 בראשון לציון, לתקופה של שנה, מיום 15.12.03. עוד צורפו דוחות שומה מהן עולים נתוני הכנסות מעסק כדלקמן: בשנת 1999 - 200,141 ₪; בשנת 2000- 227,708 ₪; בשנת 2002 - 93,843 ₪; בשנת 2003 - 95,500 ₪; בשנת 2004 - 28,835 ₪ ; בשנת 2005 - הפסד; בשנת 2006 - הפסד; בשנת 2007 - הפסד; בשנת 2008 - 23,462 ₪. לגבי השנים 2009 - 2011 צורפו דוחות רווח והפסד ולא דוחות שומה. בהתאם לדוחות רווח והפסד הרווח הנקי בשנת 2009 עמד על 138,544 ₪; בשנת 2010 - 131,848 ₪; בשנת 2011 - 71,231 ₪. לגבי שנת 2012 צורפו תלושי שכר מהחברה העירונית ראשון לציון החל מחודש אוגוסט. בהתאם לתלוש השכר של חודש דצמבר 2012, השכר ברוטו בגין חמישה חודשים עמד על 17,059 ₪, 3419 ₪ בממוצע לחודש. הנתבעת הציגה דו"ח רציפות זכויות מהמוסד לביטוח לאומי, ממנו עולה, כי החל משנת 1996 התובע דווח כעצמאי, כאשר בשנים עובר לכך דווח הן כשכיר והן כעצמאי. בחודשים אוגוסט - אוקטובר 2012 דווח כשכיר אצל צבאן אליהו, ללא פירוט הכנסות, ובחודש ינואר 2013 דווח כעצמאי. התובע ציין בחקירתו, כי הוא עצמאי משנת 1992 ועסק בניהול פיצוציות ומינימרקט. בשנת 2002 היו לו שני עסקים ובשנת 2003 עסק אחד, ברחוב רוטשילד בראשון לציון (עמ' 11). החנות הייתה פתוחה 20 שעות ביממה "מצאת כיפור עד כניסת כיפור". בשנת 2004 החליט לרכוש פיצוציה נוספת, אותה מכר בדצמבר 2004 (עמ' 12). הוא החליט לא להאריך את החוזה לגבי החנות השנייה כחודשיים לאחר התאונה. הוא מכיר את אליהו צבן "מענף הפיצוציות". "אני עובד אצלו היום בבקרים. אני מועסק שלו אבל אין לי איתו עסקים...זה החל מהחודשים האחרונים, מנובמבר 2012" (עמ' 14). אצל צבן הוא "מוכר בקיוסק" בשכר של כ - 2000 ₪, "יש לי תלושי משכורת". הוא לא צירף תלושים אלו כי "נשאלתי על עבודה ראשית והעבודה הראשית זו העירייה". הוא עובד בכל בוקר בקיוסק עד השעה 08:00 בבוקר ולאחר מכן עובד בעיריית ראשון לציון עד השעה 14:00. את העסק שלו מכר ביום 1.8.12. בעיריית ראשון לציון "עברתי לתחום אולמות הספורט...בגלל המגבלה שלי אני איש תחזוקה, פותח וסוגר את האולם ומדליק את האורות. מיום ראשון הבא אני מקבל תפקיד חדש שזה לפתוח את המתחמים ומדליק ומכבה את האור ופותח וסוגר את המקום...אחראי על המקום" (עמ' 15). "אני משגיח שלא יהרסו את המקום. אני אמור לנקות את השירותים להחליף נייר טואלט ולנקות את פחי האשפה, לכבות את האורות והמזגנים ולנעול מנעולים והולך הביתה...אני עובד זמני עד שאקבל קביעות". בפיצוציה ברחוב הרצל עבד הוא עצמו, אביו ושני עובדים נוספים (עמ' 16). הוא עבד בשנת 2004 בשני עסקים, מהבוקר ועד השעה 02:00. בעסק עבדו אשתו, אביו, ובתקופות מסוימות גם אמו (עמ' 17). הכנסתו בשנת 2003 נמוכה יותר מזו שבשנים 1999 - 2000 כי בשנת 2003 בצע את העסקה לפתיחת העסק הנוסף, וכן כי בשנת 2002 מסר עסק שהיה לו (עמ' 18). הוא ציין כי לאחר התאונה "לא יכולתי לעבוד, צמצמתי את הפעילות שלי...יש לי בעיה ותמיד יכאב לי. יש לי הירדמויות ביד שמאל. יש לי בעיה בתפקוד. יש לי קפיצות, אני צריך לעבור ניתוח במפרק היד ובצוואר" (עמ' 19). הוא אישר שהוא סובל מתסמונת התעלה הקרפלית ואישר כי סבל מכתף שמאל לפני התאונה. לאחר התאונה העסיק יותר עובדים מאשר לפניה (עמ' 20). הוא לא העיד עדים נוספים לגבי מגבלותיו כי "המסמכים הרפואיים ...מספקים. אני לא נכה, אבל אני מאד מוגבל" (עמ' 21). מתיקו הרפואי של התובע עולה כי בשנת 2000 עבר ניתוח לקיצור קיבה. קיימות תלונות עובר לתאונה על כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליים ועל כאבי כתפיים. התובע טוען בסיכומיו, כי עקב התאונה וקשיי תפקודו בגינה נאלץ לסגור את החנות השניה. נטען כי עדותו לא נסתרה. בהתאם לשומות המס שהוגשו שכרו המשוערך עובר לתאונה עמד, כנטען, על כ - 17,500 ₪. משנת התאונה ואילך פחתו הכנסותיו בשיעור ניכר, עד אשר סגר גם את החנות הראשונה ועבר לעבוד כשכיר. הוא אמנם לא ציין בתצהירו המשלים את עבודתו הנוספת אצל אליהו צבאן, אך יש להבין זאת על רקע היותו אדם פשוט חסר ידע משפטי, אשר לא סבר כי הוא צריך לדווח גם על עבודה נוספת זו, המהווה עבודה "משנית". כאשר נשאל על כך השיב מיד תשובות אמת. הוא עותר לחשב את הפסדי שכרו לעבר בהתאם לפער בין שכרו עובר לתאונה ובין השכר שהשתכר בכל שנה מאז, הפרש ממוצע בשיעור 18,000 ₪ ברוטו לחודש. באשר לעתיד - התובע טוען כי איבד את מעמדו כעצמאי בעקבות התאונה וכי כיום הוא שכיר, המשתכר לכל היותר כ 5000 ₪ בחודש. לכן, נטען, יש לפסוק הפסדי שכרו לעתיד על בסיס הפסד חודשי בשיעור 12,000 ₪. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מדובר בנכות מינימלית, אשר אין לה השפעה של ממש על אורח חייו של התובע. השינויים במצבו העסקי והכלכלי אינם נובעים מהתאונה. טענות התובע באשר להפסדי שכר לעבר הם בגדר עדות יחידה של בעל דין. מעיון בשומות המס עולה כי בשנים עובר לתאונה, 2002- 2003, קיימת ירידה של ממש, בת כ- 55%, בהכנסתו לעומת השנים 1999- 2000. לשנת 2001 לא הוצגה שומה ויש לראות אי הצגת ראיה זו כמלמדת על ירידה בהכנסות. ייתכן ומגמת הירידה בהכנסות היא בעקבות תנאי השוק או כתוצאה מהכאבים בכתף שמאל או מהשלכות הניתוח לקיצור קיבה שעבר, אך היא החלה לפני התאונה. החל משנת 2004 לא הוצגו דוחות מאושרים על ידי מס הכנסה. בשנים הקודמות לתאונה לא הוצגו נתוני רווח והפסד, מה שמקשה על היכולת להשוות ולאבחן בין התקופות ולבודד הגורמים לשינוי. גם דוחות מע"מ לא הוצגו. בשנת 2004 התובע פתח פיצוציה שניה, בגינה שילם דמי שכירות נוספים, וכן שילם בגין מלאי וציוד. בהתחשב בהוצאות חד פעמיות ושוטפות נוספות, הכרוכות בפתיחת עסק חדש, אין להתפלא על כך שהכנסתו החייבת בשנת 2004 פחתה. לכך אין כל קשר לתאונה, אשר התרחשה רק ברבעון האחרון של שנת 2004 ואשר בגינה נעדר התובע לכל היותר שבעה ימים. חיזוק נוסף לכך שהתאונה לא השפיעה על הכנסות עסקו של התובע נמצא בכך, שבהתאם לדוחות רווח והפסד לשנת 2009 ואילך קיימת עליה בהכנסות למרות, שלכאורה, התובע התלונן בתקופה זו על החמרה במצבו. עדותו של התובע אינה אמינה, כיון שלא ציין בתצהירו כי הוא עובד בשני מקומות עבודה כשכיר משנת 2012 ומסר כי הוא עובד במקום אחד בלבד. התובע לא צירף תלושי שכר לגבי עבודתו אצל צבאן אליהו ויש לזקוף הימנעות זו מהבאת ראיות - לחובתו. בסיס השכר שהציג התובע בסיכומיו מטעה ומוטעה. הירידה בהכנסות מקורה השקעה עסקית לא מוצלחת שנתנה אותותיה עד שנת 2008. התובע לא הציג פרטים לגבי מכירת תכולת הפיצוציה הראשונה בשנת 2012 ויש לקחת בחשבון סכומים אלו במסגרת חישוב הכנסותיו. התובע נמנע מלזמן עדים, אשר יחזקו טענותיו ביחס לתפקודו, מגבלותיו וכן ביחס לנסיבות מכירת שתי הפיצוציות. הנתבעת סבורה, כי יש לפצות התובע רק בגין שבעה ימי היעדרות לאחר התאונה, וזאת בלבד. באשר לעתיד - סבורה הנתבעת כי כושר השתכרותו של התובע כלל לא נפגע, שהרי הוא שב לעבודתו מספר ימים לאחר התאונה. הוא המשיך להיות בעל פיצוציות עוד כשמונה שנים נוספות לאחר התאונה וגם כיום הוא עובד בשני מקומות עבודה. לצורך הערכת פגיעתו התפקודית והפסדי שכרו של התובע עקב התאונה, יש לשקול מספר שיקולים ולאזן ביניהם. מחד, התובע אכן, חסר השכלה מקצועית כלשהי ואופי עבודתו עובר לתאונה דרש מאמצים פיסיים. אין מדובר בעבודה משרדית גרידא וקיימת לנכות הרפואית השפעה תפקודית. בנוסף, הוכחה ירידה חדה בהכנסות התובע מעסק החל משנת 2004, שנת התאונה, כאשר שלוש שנים לאחר התאונה, בשנים 2005 - 2007, נגרמו הפסדים. מאידך, קיימים מספר סימני שאלה, באשר לקשר הבלעדי בין ירידה זו בהכנסות ובין התאונה. בין סימני שאלה אלו ניתן למנות הנושאים הבאים: ראשית, התאונה ארעה רק בסוף שנת 2004 וקשה לתלות הירידה החדה בהכנסות בשנת 2004 רק בתאונה. שנית, אין חולק כי התובע נעדר רק מספר ימים לאחר התאונה מעבודתו ולא הובאו ראיות על היעדרויות נוספות. שלישית, בשנת 2004 רכש התובע עסק נוסף, מה שיכול להסביר ירידה ברווחים, הנובעת מהשקעות והוצאות בגין העסק החדש. ייתכן והעסק הנוסף התברר כהשקעה לא מוצלחת, מה שגרר הפסדים, ולאחר מכן הביא למכירתו. יוער, כי קשה ללמוד מהנתונים שהובאו מהי סיבת ההפסדים. בהעדר דוחות רווח והפסד לשנים עובר לתאונה, לרבות פרטים לגבי משכורות ששולמו ולגבי יתר ההוצאות, לא ניתן לערוך השוואה המלמדת על סיבת ההפסדים. רביעית, מגמת ירידה בהכנסות החלה כבר בשנת 2002, כאשר ייתכן והמגמה החלה עוד בשנת 2001, שנה לגביה לא הוצגו נתונים, ואי הצגת הנתונים משמשת כנגד התובע. חמישית, משנת 2009 החל העסק לצבור שוב רווחים, וההכנסות בשנים 2009 - 2010 אף עלו על ההכנסות בשנים 2002 - 2003, למרות שלטענת התובע מצבו הרפואי רק החמיר מאז התאונה. שישית, לא ברור מדוע סגר התובע את עסקו בשנת 2012, לאחר שהצליח לחזור לרמת רווחים, כפי שהייתה לו עובר לתאונה, מה שמביא למסקנה, כי סגירת העסק אינה בהכרח קשורה רק לתאונה וייתכן שנבעה גם משיקולים אחרים. שביעית, התובע המשיך וממשיך לעבוד באופן קבוע ורצוף מאז התאונה. מאז סגר את עסקו הוא עובד בשני מקומות עבודה. לא הוצגו נתונים ברורים לגבי הכנסות התובע מאז סגר את עסקו, שהרי הוצגו תלושי שכר רק לגבי מקום עבודה אחד. התובע בתצהירו כלל לא מסר כי הוא עובד בשני מקומות עבודה, מה שפוגע באמינותו ובמשקל עדותו. בשים לב לכלל השיקולים המפורטים לעיל ובניסיון לאזן ביניהם, מסקנתי היא כי אין לחשב את הפסדי שכר התובע בגין כל שנה באופן נפרד, בהתאם להפרש בין השכר עובר לתאונה ובין השכר בכל שנה, כפי שמבקש התובע לעשות. השיטה המתאימה לחישוב הפסדי התובע, בנסיבות אלו, היא, לטעמי, בהתאם לנכות הרפואית שנקבעה לו ובהתאם לשכרו הממוצע בשנתיים עובר לתאונה, השנים 2002 - 2003. השכר הממוצע החודשי ברוטו בשנים אלו עמד על 7890 ₪. שכר זה משוערך להיום עומד על 9600 ₪ ובניכוי מס - 8900 ₪. ההפסד החודשי יעמוד על 890 ₪. בגין העבר - 107 חודשים - 95,230 ₪. לסכום זה תתווסף ריבית מאמצע תקופה. חישוב דומה יש לערוך גם לגבי העתיד. בהתאם להפסד חודשי של 890 ₪ ובהוון עד גיל 67 סכום הפיצוי יעמוד על 182,560 ₪, נכון להיום. בגין כאב וסבל, בהתאם לנכות רפואית בת 10% וגילו, התובע זכאי לפיצוי בסכום של 21,150 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. התובע עותר בסיכומיו לפיצוי בגין עזרת צד שלישי, הוצאות רפואיות ונסיעות, לעבר ולעתיד. לא הוצגו קבלות כלשהן. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי התובע כלל לא טען לראש נזק של עזרת צד שלישי ונסיעות בכתב התביעה הוא אינו זכאי לפיצוי בגין כך. מעבר לכך, נטען, לא הוכח הצורך בהוצאות מסוג זה. באשר להוצאות רפואיות, טוענת הנתבעת, לא הוצגו קבלות לגבי הוצאות כלשהן ויש להניח כי גם בעתיד לא יזדקק התובע לקבלת טיפולים רפואיים מעבר לאלו המכוסים בסל הבריאות. צודקת הנתבעת בטענתה כי משלא כלל התובע במסגרת כתב התביעה ראשי נזק של עזרת צד שלישי ונסיעות, הוא מנוע מלטעון לראשי נזק אלו במסגרת סיכומיו, שהרי הצדדים התנגדו להרחבת חזית. התובע אף לא הגיש בקשה להגיש סיכומי תשובה באשר לטענות אלו של הנתבעת וגם לא ביקש בשלב כלשהו תיקון כתב התביעה. בנסיבות אלו, בגין הוצאות רפואיות מעבר לסל הבריאות, ובהעדר קבלות לגבי הוצאות כאלו עד היום, זכאי התובע לפיצוי בסך 3000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. הנתבעת טוענת, כי מדובר בתאונת עבודה וכי מסכומי הפיצויים להם זכאי התובע יש לנכות גמלה רעיונית של המוסד לביטוח לאומי, דמי פגיעה ומענק, שהיו משולמים לתובע, אם היה מגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי. הנתבעת מסתמכת על תעודת חדר המיון מיום התאונה, כאשר במדבקה שהודבקה על טופס הבדיקה נרשם: "ת. דרכים עבודה" וכן על "תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה" שהוצאה ביום 12.10.04 על ידי ד"ר עוזר מקופת החולים. יצוין, כי בכל המסמכים הרפואיים והאחרים לאחר מועד זה לא נרשם כי מדובר בתאונת עבודה. התובע נכח בישיבת קדם המשפט ביום 19.12.10 ולשאלת ב"כ הנתבעת מסר כי אין מדובר בתאונת עבודה: "נסעתי מחבר לכוון ביתי, זה היה בסביבות 18:00 בערב וזה לא היה בחזרה מהעבודה. קיצרתי את יום העבודה". גם בתצהירו ציין כי התאונה לא הייתה תאונת עבודה: "בעת קרות התאונה אני הייתי בנסיעה פרטית בדרך חזרה מביקור אצל חבר לכיוון ביתי, זה בשעה 18:00 בערב. הרופאים בבית חולים הוציאו בהתחלה אישור אוטומטי של תאונת דרכים בעבודה, אולם הצהרתי כבר בדיון מיום 19.12.10, ואני מצהיר שוב שאין מדובר בתאונת עבודה. כמובן שאם זו הייתה תאונת עבודה הייתי פונה למצות את הזכויות שלי בביטוח הלאומי, אבל אין זה המצב". בחקירתו הנגדית חזר על כך, שאין מדובר בתאונת עבודה. הרישום בחדר המיון, ובעקבות כך בתעודה רפואית שנרשמה לו, כי מדובר בתאונת עבודה, הוא שגוי (עמ' 22- 23). הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי היא סבורה שהתאונה היא תאונת עבודה. הנתבעת טוענת כי תעודת חדר המיון היא רשומה מוסדית וכי היה על התובע לזמן את עורכי תעודת חדר המיון ואת ד"ר עוזר כדי להעיד על נסיבות עריכת המסמכים. הנתבעת טוענת כי שעת התאונה ומיקומה, העיר ראשון לציון, מקום עבודתו וגם מקום מגוריו באותה עת, מעידים, כי התובע היה בדרכו ממקום העבודה או אל מקום העבודה ויש לדחות טענתו כי מדובר בנסיעה מחבר לביתו. לאחר שקילת טענות הצדדים אני סבורה כי לא הוכח כי מדובר היה בתאונת עבודה ולא הוכח כי יש לנכות ניכוי רעיוני או להקפיא סכום כלשהו. אמנם, בתעודת חדר המיון נרשם על גבי המדבקה "ת. דרכים עבודה", וכפי הנראה, בהסתמך על כך רשם גם ד"ר עוזר בבדיקתו הראשונה את התובע כי מדובר בתאונת עבודה, אך איני סבורה כי יש לראות בכך ראיה מכריעה לעניין היות התאונה תאונת עבודה. דבריו של התובע כי מדובר בטעות, מקובלים עלי. מעבר למסמכים אלו לא נרשם עוד כי מדובר בתאונת עבודה ולא הוצגה כל ראיה המלמדת על כך שמדובר בתאונת עבודה. הנתבעת מבקשת לראות ברישום בתעודת חדר המיון רשומה מוסדית אך לא הוכיחה התקיימות התנאים הנדרשים לכך בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א - 1971 ולא הוכחה שיטת הרישום בחדר המיון. בכל מקרה, יוער, כי אין בקביעה זו משום קיפוח זכויות הנתבעת, שהרי המוסד לביטוח לאומי ממילא לא יוכל לחזור עוד אל הנתבעת, נוכח מועד התאונה. לסכום הפיצויים יתווספו שכ"ט עו"ד כולל מע"מ בשיעור 15.34% כולל מע"מ והוצאות המשפט (שכר המומחה בגין חוות הדעת, למעט השכר שנגבה על ידי המומחה בגין אי הופעה לבדיקה, ואגרה), כל הוצאה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום תשלומה ועד היום. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מכן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. צווארמומחה