חבלת ראש וחתך עמוק בקרקפת בגין תאונה

לתובעת נגרמו חבלת ראש וכן חתך עמוק בקרקפת, שנתפר. היא אושפזה להשגחה במשך שלושה ימים. בהיות התאונה תאונת עבודה עמדה התובעת בפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"). המוסד קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בת 10% בתחום העיניים, בגין פגיעה בקונברגנציה, בהתאם לסעיף 57(1) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי") וכן נכות צמיתה בת 15% בתחום הנפשי, בהתאם לסעיף 34 ב' - ג' לתקנות הביטוח הלאומי. המוסד קבע כי לתובעת לא נותרה נכות צמיתה בתחום הכירורגיה הפלסטית ובתחום הנוירולוגי. באשר לתחום העיניים - נקבע כי התלונות בדבר חדות הראיה אינן קשורות לתאונה. יצוין כי בתיקה הרפואי של התובעת קיימות תלונות שונות גם בתחום האורתופדי וגם בתחום השמיעה, אך בתחומים אלו לא נקבעה נכות הקשורה לתאונה. בהתאם להוראות סעיף 6ב לחוק הנכות שנקבעה לתובעת במוסד מחייבת בתיק זה. נכותה הרפואית המשוקללת של התובעת עומדת, אם כן, על 23.5%. הפגיעה התפקודית והפסדי השכר הראיות נפנה להעריך את נזקי התובעת מהתאונה ותחילה, הפגיעה התפקודית והפסדי השכר. התובעת היא ילידת אוקראינה ובעלת שלושה תארים אקדמיים מאוקראינה: חינוך לכתות הנמוכות, חינוך גופני ופסיכולוגיית ילדים. היא עלתה לישראל עם בעלה בשנת 1997. היא נישאה פעמיים ואם לשני ילדים (הבכור נולד באוקראינה בשנת 1991, השנייה נולדה בישראל, לאחר התאונה, בשנת 2009). בתצהירה ציינה, כי עוד בהיותה באוקראינה עסקה בספורט באופן מקצועי והמשיכה לעסוק בכך בישראל. היא עבדה, לטענתה, כמאמנת בחדר כושר וכמאמנת כושר אישית. בנוסף, עבדה בעבודות תרגום. היא השתתפה בתחרויות ספורט שונות בארץ ובחו"ל שעניינן פיתוח ובניית גוף, בסגנון "מיס פיטנס". התובעת מציינת בתצהירה כי עובר לתאונה אימנה בין חמישה לשמונה אימונים אישיים ביום, ארבעה ימים בשבוע לפחות. התובעת טוענת כי מאז התאונה היא סובלת מחוסר ריכוז ומירידה בזיכרון, כי יכולת הארגון והריכוז שלה נפגעו וגם יכולת הכתיבה, הניסוח והתרגום: "קשה לי מאד להתעסק עם מסמכים, הן עקב הבעיה בראייה והן עקב בעיית הזיכרון והריכוז שנפגעו כל כך". עוד טוענת התובעת, כי גם יכולותיה הפיסיות נפגעו: "אני כבר לא אותה בחורה חזקה ואנרגטית כמו שהייתי, כושרי הגופני נמוך מאד, אני לא יכולה לעסוק בספורט בכלל ובספורט תחרותי ומקצועי בפרט, אבדתי את מקור הפרנסה העיקרי שלי ואני אף לא יכולה לעבוד יותר בעבודות בפקידות ותרגום...אני סובלת מכאבים והגבלות בתנועות שלא מאפשרים לי לחזור לכושר הגופני הגבוה מאד לו הורגלתי ושלו אני זקוקה כל כך...איני יכולה לשוב ולאמן אחרים או להתאמן בעצמי". התובעת טוענת כי היא סובלת מסיוטים, נדודי שינה ודיכאון. לאחר התאונה נפרדה מבעלה. היא לא חזרה לעבוד עד היום לא כמאמנת כושר ולא בעבודות התרגום. התובעת צרפה לתצהירה מסמך משנת 2005 לגבי היותה מוכרת כמדריכה מוסמכת במחול אירובי וכן מסמכים וקטעי עיתונות לגבי זכייתה בתחרויות פיתוח גוף בישראל ובחו"ל בשנים 1999 - 2000. התובעת צירפה תיעוד רב לגבי תלונות וטיפולים המתייחסים למצבה הנפשי מאז התאונה, לרבות הערכה נוירופסיכולוגית שיקומית מאוקטובר 2010 של המכון הלאומי לשיקום נפגעי ראש, שם נרשם, כי ממצאי האבחון מעידים על יכולות מאד נמוכות בכל התחומים שנבדקו, הפרעות קוגניטיביות, הפרעת דחק פוסט טראומטית, על כל היבטיה, ומצב נפשי דכאוני. הומלץ להפנותה למסגרת טיפולית נוירופסיכיאטרית ולעובדת סוציאלית. יוער, כי במסמכים הרפואיים נרשם, בין היתר, בהתייחס לעברה, כי מגיל צעיר סבלה מכאבי ראש בעלי אופי מיגרנוטי וכי בינואר 2005 עברה ארוע טראומטי במשפחה - "מאז אינה ישנה, בוכה ומצב רוחה ירוד". היא טופלה אז ברסיטל. במאי 2010 עברה ניתוח להוצאת התוספתן. התובעת צירפה לתצהירה מסמכים לגבי השתכרותה עובר לתאונה בחברת טקסל טכנולוגי בע"מ, שם עבדה בעבודות תרגום ממאי 2004. בהתאם לטופס 106 לשנת 2004 השתכרה התובעת בשנה זו סכום חודשי ממוצע של 2148 ₪. בהתאם לטופס 106 לשנת 2005 השתכרה התובעת בשנה זו סכום חודשי ממוצע של 2209 ₪. בהתאם לטופס 106 לשנת 2006 השתכרה התובעת בשנה זו סכום חודשי ממוצע של 4060 ₪. בינואר, פברואר ומרס 2007 השתכרה סכום של 1780 ₪ בכל חודש. באפריל ובמאי 2007 השתכרה סכום של 3410 ₪ בכל חודש. בהתאם לרישומי המוסד לגבי השכר הרבע שנתי עובר לתאונה, שכרה החודשי הממוצע עמד על 1780 ₪. לתובעת הוצג בחקירתה סרטון, אשר מתאר את השתתפותה בתחרות "מיס פיטנס", שנערכה בנתניה בחודש אוגוסט 2007, כארבעה חודשים לאחר התאונה. התובעת אישרה שהשתתפה בתחרות וזכתה במקום השני (עמ' 22). עוד ציינה בחקירתה כי בגיל 19 זכתה בתחרות "מיס פיטנס" באוקראינה. לאחר מכן, שנים רבות כלל לא עסקה בתחום באוקראינה. היא למדה הוראה. לאחר לימודיה עבדה כמזכירה בתחום הובלות בינלאומיות. היא נישאה לראשונה בגיל 20. לאחר מכן נולד בנה הבכור. בהמשך, התגרשה (עמ' 23). לאחר מכן הכירה את בעלה השני, עמו הגיעה לישראל בשנת 1997. היא חזרה לעסוק בספורט בישראל בשנת 1998. שיאה בתחום תחרויות הספורט היה בשנים 1999 - 2000. עובר לתאונה עבדה בעבודות תרגום במשרה חלקית, כארבע - חמש שעות ביום (עמ' 24). היא אישרה כי בטופס ההודעה למוסד על התאונה רשמה כי עבדה בעבודות תרגום בלבד ולא ציינה את נושא הספורט: "זה היה כמו הובי". היא ראתה עצמה עובדת בתרגום והספורט היה תחביב: "ספורט היה כיף" (עמ' 25). בגיל צעיר סבלה ממיגרנות ומכאבי ראש. בשנת 2005 פנתה לפסיכיאטר בעקבות מריבה עם בעלה (עמ' 26). היא החלה לעבוד בתרגום "כי בעלי איש עסקים והיה חשוב לו שאעבוד בחברה...אמא שלו אמרה שהייתי צריכה לעבוד בעבודה טובה. עבודה בספורט זה לא עבודה טובה בעיניים שלהם". אין לה כל אסמכתא לגבי עבודתה כמאמנת כושר עד התאונה (עמ' 27). היא אישרה שמזכייה בתחרויות פיתוח גוף אין הכנסות: "עושים את זה בשביל הכיף להיות הראשון, המראה הזה, רציתי לעשות את זה בשביל בעלי. בעלי היה מממן אותי בכסף...". היא לא סבלה משברים בתאונה ולא הייתה בגבס או קביים. היה לה צווארון. לגבי התחרות בה השתתפה לאחר התאונה ציינה: "הגעתי לתחרות כאילו, עשיתי הופעה בגלל שהבטחתי לאלי האנה, לפני התאונה, הוא ביקש שאבוא אפילו עם זריקות, כי הייתי כבר רשומה והוא ביקש, ובשביל שיהיה הרבה נשים אצלו ורואים שהוא מעסיק הרבה נשים מהמקצוע, ואת היית מיס עולם ואירופה, תבואי תעשי את ההופעה. אפילו כסא היה בהופעה, היה לי קשה מאד...עשיתי מינימום, לפני ואחרי עשיתי זריקות, כמו עכשיו. לפעמים אני צריכה ללכת למקום עם עקבים, אני עושה זריקות וולטרן וקורטיזון". לשאלה מדוע לא המשיכה להתאמן לאחר התאונה השיבה: "עצבים...זה צריך סבלנות, לשמוע את האנשים...אין לי סבלנות, אני כל הזמן עצבנית, אני על כדורים" (עמ' 28). התובעת העידה מספר עדים לתמיכה בטענתה, כי עבדה כמאמנת כושר עובר לתאונה. מר ולדימיר נובודובורץ ציין בתצהירו כי הוא מכיר את התובעת משנת 2000 לערך, מתוקף עבודתו כמאמן כושר פרטי: "הכרתי אותה כאשר עבדנו יחד במכון ספורט "קליפורניה ספורטס קלאב בתל - אביב ומאז אני בקשר שוטף אתה. בתחילה עבדנו במכון הנ"ל כשכירים ובמשך השנים צברנו מוניטין רב וקשרים והתחלנו, כל אחד בנפרד, לעבוד עם אנשים פרטיים בבתיהם או בחדרי כושר שונים בהם התאמנו. אירנה היא ספורטאית מוכשרת ומחוננת ביותר ומאמנת כושר מקצועית שזכתה להצלחה רבה בעבודתה...לאירנה היו מתאמנים רבים שאותם היא הצליחה להביא להישגים טובים ביותר. מדובר במאמנת כושר מאד מנוסה ומקצועית, שטיפלה בלקוחות רבים...כאשר נעדרתי מהארץ הפניתי לקוחות שלי אל אירנה והיא טיפלה בהם במסירות וברצינות רבה...היו לה מטופלים רבים מאד והיא עבדה בהיקף של בין 5 ל - 8 אימונים ליום. מדובר בעבודה בבית הלקוחות או במכון הכושר, לפי המתאים להם, והיא כרוכה בנסיעות רבות". לאחר התאונה התובעת "כבר לא יכולה לעבוד בתור מאמנת כושר". בתקופה שלפני התאונה "בשנים 2005 - 2007 שילמו המתאמנים כ - 150 ₪ לשיעור והיום מדובר בכ - 180 ₪ עד 200 ₪ תלוי בסוג האימון". בחקירתו ציין כי "אני יודע שאחרי התאונה היא הפסיקה לעבוד וזהו, והיו לה המון לקוחות והמון תלמידים. אני השארתי לה את הלקוחות שלי...בשנת 2001 נסעתי לחו"ל והעברתי לה את הלקוחות שלי, השארתי לה 10 לקוחות...וכשחזרתי כולם היו מרוצים, הייתי כחודש בחו"ל. היא עבדה הרבה. היו לה המון לקוחות מרוצים" (עמ' 21). הגב' אריאלה ארליך ציינה בתצהירה כי התובעת היא "מאמנת כושר מאד מפורסמת, מנוסה, מקצועית, דייקנית ומסורה לעבודתה. היא בעלת ידע רב בכל הנושאים הקשורים בכושר גופני ובין היתר בעלת הבנה באנטומיה, תזונת ספורט, תכניות כושר בהתאמה אישית והיא מוכשרת מאד בתחום...הכרתי את אירנה באמצעות מכר משותף, אשר המליץ עליה בפני בחום...אירנה הייתה מגיעה לביתי באופן סדיר, בין פעמיים לשלוש פעמים בשבוע, ושם התאמנו...שילמתי לאירנה 150 ₪ לשיעור וזאת בתום כל שיעור. התחלנו להתאמן ביחד בשנת 2004...והמשכנו בכך ברציפות וללא הפסקה עד שאירנה נפגעה בתאונת הדרכים בשנת 2007...לחלק נכבד מהאימונים הצטרפה חברה שלי אליזבט...התאמנתי עם אירנה עד שהייתה מעורבת לצערי הרב בתאונת דרכים בשנת 2007". בחקירתה ציינה כי לאחר התאונה פנתה לתובעת אך "היא לא יכלה...אני הייתי הולכת לבקר אותה ואני יודעת שהיא לא הייתה במצב שמאפשר את זה. היא הרגישה מאד לא טוב" (עמ' 16). "היא אמרה שהיא לא מסוגלת, אמרה שיש לה בעיה בריאותית ונפשית והיא לא מסוגלת לאמן. אני בקשר איתה, מזמינה אותה גם בחגים". האימונים היו בביתה, כל אימון נמשך שעה. היא הכירה את התובעת דרך הסַפָּר שלה. היא לא קיבלה מהתובעת מעולם חשבונית או אישור על התשלום (עמ' 18). מר דורון מרדינגר ציין בתצהירו, כי התובעת "שימשה כמאמנת כושר שלי ושל רעייתי נעמה...אירנה הייתה מאמנת אותי ואת רעייתי בחדר הכושר בבניין סי.אנד. סאן. בתל - אביב בו התגוררנו. באותה עת אשתי עסקה בנושא ברצינות רבה, כולל השתתפות בתחרויות ספורט שאירנה הכינה אותה לקראתן וזכתה בהישגים מרשימים. אירנה הייתה מגיעה אלינו בין שלוש לארבע פעמים בשבוע וזאת בשנים 2001 - 2002 ומעבירה לנו אימונים בנפרד. שילמנו כל אחד 120 ₪ לשיעור ובסה"כ אני מעריך ששילמנו לה כ - 1000 ₪ לשבוע לאורך כשנתיים". בחקירתו ציין כי יצר קשר עם התובעת בעקבות כתבה שהתפרסמה בעיתונות לגביה. הוא הפסיק להתאמן עם התובעת כי "הגעתי לרמה מקצועית מסוימת, כיום אני מתאמן לבד, עשיתי אז שינויים, החלפתי מדריכים, היו לי לפני התובעת וגם לאחריה מאמנים" (עמ' 14). היחסים ביניהם הסתיימו בשנת 2003: "זה הלך ודעך כזה. אני מדבר על שנת 2003, כשהיא אימנה רק את אשתי לתחרות, ואני או שהתאמנתי לבד, או שעשיתי גם אגרוף תאילנדי. גיוונתי בתחומים אחרים בחלק, ובחלק עדיין המשכתי במכון כושר". הוא נשאל אם פנה אליה לאחר שנת 2007 והשיב: "פניתי, ניסיתי, אבל היא עצמה לא הייתה כל כך בכיוון, ראינו שזה לא עובד" (עמ' 15). הוא נהג לשלם לתובעת במזומן, מבלי שקיבל חשבונית או אישור כלשהו (עמ' 16). טענות התובעת התובעת טוענת בסיכומיה, כי עובר לתאונה עבדה הן כמאמנת כושר והן כמתורגמנית. נטען כי כתוצאה מהתאונה איבדה לחלוטין את כושר השתכרותה והיא אינה מסוגלת לחזור לעבוד. היא אינה מסוגלת לעסוק בספורט כלל וגם איבדה את היכולת לעבוד בתרגום. פגיעתה בתאונה הייתה הן נפשית והן גופנית. הפגיעה הנפשית היא הבסיס לתסמינים הגופניים מהם היא סובלת. באשר להשתתפותה בתחרות "מיס פיטנס" לאחר התאונה, הרי שמדובר בהתחייבות שניתנה על ידה להשתתף בתחרות עוד לפני התאונה והתרגילים שבוצעו בתחרות היו פשוטים. אין ראיה לכך שהיא ממשיכה להשתתף בתחרויות או לעסוק בספורט וטענותיה לא נסתרו. כל תלונותיה הן תלונות אמת המשקפות מצבה לאשורו. את הפסדי שכרה יש לחשב על בסיס שכרה מעבודות התרגום וכן בהתחשב בשכר נוסף של לפחות 8500 ₪ בחודש מאימונים אישיים, כאשר, נטען, זה היה עיקר עיסוקה. אמנם, מדובר בהכנסה שלא דווחה לשלטונות המס אך יש לתת אמון בעדותה ובעדות העדים מטעמה בנושא זה. לגבי העבר - נטען כי היא זכאית להפסדי שכר מלאים מיום התאונה ועד היום, כיון שלאורך כל התקופה לא היו לה הכנסות כלשהן מעבודה. לגבי העתיד - גם כאן, נטען, יש לפצותה בגין הפסדי שכר מלאים עד גיל 67, או לחילופין על פי נכות תפקודית בת 36%. טענות הנתבעת הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי עובר לתאונה עיסוקה של התובעת ומקור הכנסתה היחיד היה עבודת תרגום בחצי משרה בחברת "טקסל". היא לא הוכיחה כי התפרנסה גם מתחום פיתוח הגוף והספורט. גם כשפנתה למוסד הצהירה, כי עיסוקה הוא עבודות תרגום במשרה חלקית. היא לא דיווחה מילה או חצי מילה על היותה מאמנת כושר או על קושי כלשהו שיש לה בתחום הספורט. בחקירתה הסבירה, כי עבודתה האמיתית הייתה תרגום וכי העיסוק בספורט היה עבורה אך תחביב וכייף. התובעת הסבירה עוד, כי בישראל לא ניתן להרוויח כסף מהשתתפות או מזכייה בתחרויות, כך שממילא אין מדובר במקור פרנסה. בכל הבדיקות שעברה במסגרת המוסד לא התלוננה על בעיה כלשהי בתפקוד בספורט. התובעת לא סבלה מפגיעה אורטופדית בתאונה ולא נקבעה לה נכות בתחום זה. לכן, לא יכולות להישמע מפיה טענות בדבר בעיות אורטופדיות. הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי נכותה של התובעת אינה בעלת השפעה משמעותית. נכות בת 10% בתחום העיניים אינה נכות שמשפיעה על תפקוד בחיי היום - יום. רופא המוסד קבע, כי אין קשר בין חדות הראיה ובין התאונה. באשר לנכות הנפשית - הרי שזו אינה נובעת במלואה מהתאונה. מתיקה הרפואי עולה כי בשנת 2005 עברה ארוע טראומטי במשפחה והיא אף טופלה על ידי פסיכיאטר. התובעת לא ציינה זאת בפני רופאי המוסד. התובעת אף הסתירה העובדה כי לאחר התאונה, באוגוסט 2007, השתתפה בתחרות פיתוח גוף וזכתה במקום השני. תחרות זו כרוכה באימונים אינטנסיביים ובמאמץ פיסי ונפשי רב. מהסרטון, בו נראית התובעת משתתפת בתחרות לאחר התאונה, ניתן ללמוד, כי מדובר בנכות חסרת השפעה בתחום הנפשי. התובעת נראית בסרטון במצב גופני מעולה. לא ניתן לקבל טענות התובעת בדבר חוסר יכולתה לאמן. העדים מטעם התובעת, אשר העידו כי אימנה אותם, העסיקו אותה זמן רב לפני התאונה. גם אם התובעת אימנה בתקופה מסוימת לקוח זה או אחר, היא לא הוכיחה כי מדובר במספר רב של מתאמנים ובהכנסה קבועה ומשמעותית, שיש בה כדי לשנות את בסיס שכרה, מעבר לזה שדווח על ידה למוסד. הכנסתה היחידה הייתה מעבודות התרגום. כל עוד לא הוכחה רמת השתכרות אחרת מזו שדווחה לשלטונות המס, ברמה מרבית של ודאות - אין לקחת זאת בחשבון. הסיבה האמיתית לכך שהתובעת לא ראתה כל מקום להתאמץ לשוב ולאמן נעוצה בכך, שהיא מתקיימת ממימון שניתן לה על ידי בעלה דאז, כיום גרושה. בעלה עזב את הבית והותיר לה דירה בת חמישה חדרים בתל -אביב. הפרידה מבעלה גרמה לה עגמת נפש ומחסור רגשי, אשר השפיעו עליה יותר מאשר נכותה עקב התאונה. התובעת אינה מוגבלת בעבודה כלשהי וגם לא בעבודה הכרוכה באימוני ספורט. היא אינה מעוניינת לצאת ולעבוד, שכן עבודות אלו ממילא אינן עבודות מכניסות. היא ממומנת על ידי בעלה. היא לא עבדה גם כיון שבחרה לטפל בבתה התינוקת, אותה ילדה לאחר התאונה. היא אינה זכאית לפיצוי בין הפסדי שכר לעבר, מקום בו מספר חודשים לאחר התאונה השתתפה בתחרות. באשר להפסדי שכר לעתיד - היא אינה מנועה מלעבוד, הן בעבודות תרגום והן בתחום הספורט. ניתן לפצותה בסכום גלובלי בגין היעדרויות ספוראדיות תיאורטיות, אשר ייתכן ויתממשו אילו התובעת תחפוץ לצאת לעבודה. דיון והכרעה לצורך הערכת פגיעתה התפקודית של התובעת בתאונה עלינו לבחון את מכלול השיקולים. מחד, התובעת סובלת מנכות רפואית, בעיקר בתחום הנפשי, עקב התאונה. היא אכן אינה עובדת מיום התאונה. קיים תיעוד רב לאחר התאונה לגבי פגיעה בתחום הנפשי, לרבות אבחונים וטיפולים, תיעוד המעיד גם על פגיעה תפקודית. מאידך, איני סבורה כי פגיעותיה בתאונה מצדיקות אי חזרה לעבודה כלשהי באופן מוחלט ותמידי. התובעת לא נפגעה פגיעות אורתופדיות בתאונה. מדובר בהפרעה במיקוד הראייה וכן בפגיעה נפשית בגין פוסט טראומה ודיכאון. אין באלו כדי להצדיק הימנעות מוחלטת וממושכת מכל עבודה עד היום, יותר משש שנים לאחר התאונה. התובעת יכולה הייתה להשתלב בעבודות שונות אשר אינן מחייבות ריכוז ממושך במסמכים בתחומים שונים, לרבות בתחום הספורט, כיון שכאמור, התובעת לא נפגעה פגיעה אורתופדית כלשהי. כפי שניתן לראות בסרטון שהוצג על ידי הנתבעת, התובעת בחרה להשתתף בתחרות ספורט מספר חודשים לאחר התאונה, ואף זכתה במקום השני. טענתה כי התחייבה לעשות כן אינה יכולה לעמוד, שהרי אם אכן לא הייתה מסוגלת לכל עבודה או פעילות, הן גופנית והן נפשית, יש להניח כי הייתה מודיעה על ביטול השתתפותה בתחרות. יש להניח כי השתתפות בתחרות, הכרוכה בחשיפה בפני קהל, דורשת הן מאמץ גופני והן מאמץ נפשי מסוים, מה שאינו מתיישב עם טענות התובעת בדבר חוסר יכולתה לתפקד כליל לאחר התאונה. בנסיבות אלו, קשה לקבל הטענה כי התובעת אינה מסוגלת לכל פעילות שהיא ולכל עבודה שהיא לאחר התאונה. התובעת גם לא פנתה למוסד בתביעה לנכות כללית, על מנת שתוכר כבעלת אי כושר מלא. התובעת יכולה לעבוד, למשל, כמוכרת בחנות ספורט או בחנות אחרת, כפקידה במכון כושר, כמזכירה במשרד או בעבודה דומה אחרת אשר, כאמור, לא תחייב מאמץ נפשי מיוחד וגם לא ריכוז ממושך ומתמיד במסמכים. יש לזכור, כי לתובעת אין עבר תעסוקתי רצוף במקום עבודה כלשהו או בתחום תעסוקה כלשהו, למרות שהייתה כבת 37 במועד התאונה. היא, אמנם, בעלת מספר תארים מאוקראינה, אך גם שם לא עבדה בתחומים בהם למדה. לא ידוע כמה שנים עבדה באוקראינה, מה היה אופי עבודתה והאם עבדה באופן רצוף. היא הגיעה לישראל בשנת 1997 אך רק שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2004, החלה לעבוד ולהשתכר. שבע שנים לא עבדה כלל. בתחום בניית ופיתוח הגוף עסקה כתחביב בין השנים 1998 - 2000 בלבד. התובעת אישרה, כי תחום זה אינו תחום ממנו ניתן להתפרנס וכי לא הייתה לה השתכרות כלשהי מתחום זה. בשנת 2004 החלה לעבוד בעבודות תרגום בחצי משרה. גם עבודה זו, בהתאם לעדותה, לא הייתה בשל רצונה לעבוד או בשל כורח כלכלי אלא בשל לחץ בעלה, ממנו התגרשה בינתיים. אין מדובר, אם כן, במי שעבדה כל חייה הבוגרים ופרנסה עצמה באופן רצוף ומסודר, במקצוע אחד, אותו למדה ובו התקדמה, כאשר התאונה גרמה לה לאבד מקצועה, אלא, במי שרוב חייה דווקא לא עבדה ולא השתכרה. על בסיס האמור יש לבחון את הפגיעה התפקודית. מסקנתי היא, כי לא ניתן לקבל טענת התובעת כי איבדה באופן מלא את כושר השתכרותה עקב התאונה. לתובעת ניתנו תעודות אי כושר עד ליום 29.2.08. לאחר מכן ילדה את בתה. בנסיבות אלו, אני סבורה כי התובעת זכאית לפיצוי בגין הפסדי השתכרות מלאים לתקופת אי הכושר, עשרה חודשים וחצי. לאחר מכן, לא הייתה כל מניעה שתשתלב בעבודה כלשהי. אם לא עשתה כן, הרי שלא ניתן לקשור זאת לפגיעתה בתאונה. ייתכן שלתובעת קשיים אחרים, הפוגעים בתפקודה, אשר אינם נובעים מהתאונה. לא ניתן לקשור את העובדה, שהתובעת אינה עובדת מאז התאונה - לפגיעתה בתאונה. את הפסדי שכרה מאז ועד היום, וכן לעתיד, ראוי לחשב, לטעמי, בנסיבות העניין, בהתאם לנכות הרפואית שנותרה לה עקב התאונה. ובאשר לבסיס השכר. בשנים 2006 - 2007 השתכרה התובעת סכום חודשי ממוצע בסך 3580 ₪ לחודש מעבודות תרגום. סכום זה משוערך להיום עומד על 4270 ₪. מסכום זה אין לנכות מס. התובעת טוענת כי בנוסף לסכום זה השתכרה סכומים נוספים בגין מתן אימוני כושר פרטיים, סכומים עליהם לא דיווחה לרשויות המס. התובעת העידה מספר עדים, מהם ניתן להסיק כי אכן התובעת עסקה מעת לעת במתן אימוני כושר פרטיים בתשלום, אך לא ניתן לדעת מה היה היקף הכנסותיה מכך והאם מדובר היה בהכנסה קבועה. אני סבורה כי ראוי להוסיף לבסיס השכר על פיו יחושבו הפסדי התובעת סכום מסוים בגין מתן אימוני כושר, אך מדובר בסכום בהיקף מינימלי, בהתחשב בכך שהתובעת לא עמדה בנטל המוגבר, המוטל על תובע הטוען להכנסות לא מדווחות, להוכיח את היקף הכנסותיה ממקור זה, בהתחשב במיסים אותם היה עליה לשלם בגין הכנסותיה ובהתחשב בכך, שכפי הנראה, לא עבדה באופן רצוף וקבוע בתחום זה וגם סביר שלא הייתה עובדת בכך באופן רצוף וקבוע גם בעתיד. לאור האמור, אעמיד את סכום השכר החודשי של התובעת על סכום של 4550 ₪ נטו. בגין העבר, התובעת זכאית, אם כן, לפיצוי בסך 47,775 ₪ בגין הפסדיה בתקופת אי הכושר, עד ליום 29.2.08. החל מיום 1.3.08 ועד היום זכאית התובעת לפיצוי בהתאם לנכות רפואית בשיעור 23.5%, פיצוי חודשי בשיעור 1070 ₪ במעוגל, סכום של 68,480 ₪. לעתיד, מהיום ועד גיל 67, זכאית התובעת לפיצוי בסכום של 213,140 ₪ לאחר הוון. ראשי נזק נוספים עזרת צד שלישי התובעת עותרת לפיצוי בגין עזרת צד שלישי לעבר ולעתיד. היא מציינת בתצהירה כי "מיד לאחר לידת התינוקת, ומאחר ולא הצלחתי לטפל בה בעצמי עקב הגבלות הבריאות הרבות מהן סבלתי עקב התאונה, שכרתי שירותיה של מטפלת צמודה ואף אמי הגיעה מאוקראינה במיוחד כדי לסייע לי בטיפול בילדה ובמשק הבית. נעזרתי ואני עדיין נעזרת הרבה מאד בחברות ושכנות ובכל מי שרק יכול ומוכן ליתן לי יד...מאז התאונה אני נזקקת באופן רצוף לעזרה מוגברת של עוזרת ומטפלת וכן לטיפולים רפואיים, פרה - רפואיים והוצאותיי המצטברות גבוהות ומגיעות כדי 50,000 ₪ לפחות...עקב התאונה אני נזקקת לעוזרת לפחות 5 שעות לשבוע מינימום לעבודות משק הבית שאיני מסוגלת לבצע, בסכום המגיע לפחות ל - 1350 ₪ לחודש. אחרי התאונה, כשעוד יכולתי לממן, שכרתי שירותי עוזרת בית ומטפלת בתינוקת, בהיקף שנבע מהמגבלות שלי. אמי נאלצה להגיע לארץ מספר פעמים על מנת לסייע לי. הוצאותיי הכוללות הגיעו להערכתי לסך של לפחות 100,000 ₪ בנוסף על מימון הגעתה של אמי לארץ...כיום...אני נעזרת בחברות קרובות שלי שמציעות את עזרתן...הן עוזרות לי בטיפול במשק הבית וכן בבתי הקטנה". מטעם התובעת הוגש תצהירה של שכנתה, הגב' יוליה חון. היא ציינה בתצהירה כי התובעת "פונה אלי מדי פעם, כאשר היא סובלת מכאבים ולא יכולה לתפקד, על מנת שאסייע לה בקניות או בשמירה על ילדתה...ואני עושה זאת עקב היותי שכנה שלה המודעת לקשיי התפקוד שלה. קורה שאירנה פונה אלי שלוש או ארבע פעמים בשבוע ואני מנסה לעזור לה כמה שניתן". בחקירתה אישרה כי התובעת נוהגת ברכב. בתה היא חברתה של בתה של התובעת, הן נפגשות יחד בגן המשחקים, בבית התובעת או בביתה. הא עצמה נמצאת בישראל רק משנת 2010. היא ראתה את אמה של התובעת שהגיעה לבקר את התובעת פעמיים (עמ' 19). היא אישרה שהיא והתובעת חברות טובות. "אני לוקחת את בתה לביתי לשחק עם הבת שלי, לפעמים אני קונה לה דברים כשאני קונה לי. היא יודעת שאני הולכת לקניות ומבקשת שאקנה לה...לפעמים אנו הולכות לקניות יחד" (עמ' 20). התובעת טוענת בסיכומיה כי היא זכאית לפיצוי בגין עזרת צד שלישי כיון שלאחר התאונה הפסיקה לתפקד באופן נורמטיבי ולא הייתה מסוגלת לדאוג לענייני משק ביתה. נגרמו לה הוצאות בגין העסקת עוזרת ומטפלת ואף הסתייעה באמה ובחברותיה. נטען כי היא זקוקה לעזרה בהיקף של חמש שעות שבועיות לפחות. הנתבעת טוענת בסיכומיה כי מעדותה של הגב' הון לא עולה כי התובעת נזקקה לעזרה יוצאת דופן שנגרמה כתוצאה ישירה מהתאונה ואשר בגינה נדרשה התובעת להוצאה כספית כלשהי. התובעת הייתה זכאית לפנות למוסד, המעניק לנפגעי עבודה את הסיוע לו הם זקוקים. התובעת לא רק שלא נזקקה לסיוע אלא גם ארחה את אמה מאוקראינה בביתה. העובדה שהגב' הון קונה לעיתים לתובעת מספר מוצרים מעידה על חיי חברות ושכנות טובים ולא לחוסר יכולת לדאוג לקיום משק בית תקין. לתובעת אין כל פגם מוטורי או אחר המצריך עזרת צד שלישי. גם באשר לעתיד - פגיעתה של התובעת אינה מצדיקה עזרת צד שלישי ובכל מקרה זכאית התובעת לפנות למוסד לקבלת קצבת שירותים מיוחדים. לאחר שקילת טענות הצדדים, אני סבורה כי מעבר לפיצוי מסויים בגין עזרת צד שלישי בתקופת ההחלמה ואי הכושר, סמוך לתאונה, אין מדובר בפגיעה המצדיקה פיצוי בסכום ממשי בגין עזרת צד שלישי. התובעת אינה סובלת מנכות בתחום האורתופדי. נכותה הרפואית אינה אמורה למנוע ממנה לבצע את עבודות משק הבית. יש לזכור כי בשנת 2009 ילדה התובעת את בתה ובהקשר זה יש לבחון גם את הגעת אמה לישראל, לשהות עמה, וכן להבין את העזרה לה נזקקה בתקופה זו. עוד יוזכר כי לא הוצגו כל קבלות או אסמכתאות לעניין עזרה בשכר ואת הדברים האמורים בעדותה של הגב' הון יש להבין כפעולות שנעשות במסגרת ידידות בין שכנות, להן בנות אשר מבלות לעיתים יחדיו, כחברות. אני מעמידה את כלל הפיצוי בגין עזרת צד שלישי, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 3000 ₪, נכון להיום, כולל ריבית. הוצאות רפואיות, נסיעות ותוספות שיער התובעת עותרת עוד לפיצוי בגין הוצאות רפואיות ובגין נסיעות לטיפולים רפואיים, לעבר ולעתיד. התובעת הציגה מספר קבלות לגבי תרופות. הנתבעת טוענת כי כיון שמדובר בתאונת עבודה כל הוצאותיה הרפואיות של התובעת, לרבות נסיעות לטיפולים, מכוסות על ידי המוסד ועל התובעת לפנות למוסד על מנת לקבל החזרים. קבלות רבות שצירפה התובעת אינן קשורות כלל לפגיעותיה בתאונה. התובעת טוענת עוד כי יש לפצותה בגין הוצאות הקשורות לתוספות שיער ופאה. בתצהירה ציינה כי בראשה נותר אזור בו השיער אינו צומח: "אני נאלצת לבצע הדבקות/הלחמות שיער כדי לכסות את האזור. מדובר בהוצאה גבוהה מאד המסתכמת בעלות שנתית מינימלית של כ - 20,000 ₪. אפשר לנסות להתגבר על הבעיה ע"י ניתוח השתלת שיער באזור הקרחת, אך ההצלחה של ניתוח כזה אינה ודאית, אני חוששת מהשפעה שלילית של הניתוח וההרדמה וגם העלות הנדרשת גבוהה מאד ומגיעה לפי בירורים ראשוניים שערכתי לסכומים שבין 6000 דולר ל - 8000 דולר. לנוכח ההצלחה שאינה ברורה והעובדה שמדובר בניתוח שדורש תקופת החלמה, אני שוקלת את הנושא וטרם החלטתי אם לעבור ניתוח כזה". בחקירתה נשאלה, אם פנתה לרופאים בעניין זה והשיבה בחיוב, אך היא אינה זוכרת אם יש בידה מסמכים (עמ' 25). הרופאים אמרו לה שניתן לתקן הצלקת באמצעות ניתוח בהרדמה מלאה והיא אינה רוצה זאת: "בינתיים אני עושה הדבקות". היא נשאלה מדוע לא התלוננה על כך במוסד והשיבה: "אני לא יודעת למה לא רשמו את זה, שאלו שאלות, בדקו את הראש, היה אדם שגם צילם אותי אפילו" (עמ' 26). צורפו מספר קבלות לגבי טיפולי שיער, לרבות צבע, תספורת, פן וגם תוספות שיער. בבית המשפט הופיעה התובעת עם מטפחת ופאה. הנתבעת טוענת כי התובעת לא התלוננה על בעיה כלשהי מסוג זה במוסד. התובעת אף לא הראתה את הבעיה בבית המשפט. רופא פלסטיקאי בדק אותה במסגרת ועדות המוסד וקבע כי לא נותרה לה נכות בתחום הפלסטי. לא הוצג כל מסמך על פניה לרופאים בנושא צמיחת השיער. באשר להוצאות רפואיות, מקובל עלי כי נוכח פגיעתה בתחום הנפשי התובעת נזקקה ותיזקק הן לתרופות והן לטיפולים נפשיים, גם מעבר לסל הבריאות ולהחזרים להם היא זכאית מהמוסד. מעבר לכך, התובעת אכן צירפה קבלות רבות אשר אינן קשורות לפגיעותיה בתאונה. התובעת אינה מוגבלת בניידות ואף נוהגת ברכב, כך שאין בסיס מוצק לדרישה לפיצוי בגין נסיעות. בהתייחס לדרישה לפיצוי בגין תוספות שיער, הרי שאין כל מסמך רפואי המגבה את טענות התובעת ומאשר כי היא סובלת מהתקרחות בקרקפת עקב התאונה. גם לא הוצגו מסמכים המעידים שהתובעת טענה זאת בפני ועדות המוסד. המוסד קבע כי לא נותרה לה נכות, ולו אסתטית, בתחום הפלסטי. התובעת לא הציגה בפני בית המשפט את הצלקת שנותרה לה כיום, לא באופן ישיר ולא באמצעות תמונות עדכניות. אין כל ראיה, למעשה, התומכת בטענותיה בעניין זה. עם זאת, אין חולק כי לתובעת נגרם חתך בקרקפת ויש להניח כי בחודשים שלאחר התאונה נאלצה להסתיר החתך באמצעות פאה או תוספות שיער, כך שהיא זכאית לפיצוי כלשהו בנושא זה. לאחר שקילת כלל השיקולים, אני מעמידה את סכום הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הוצאות רפואיות בכל התחומים, לרבות הוצאות הנובעות מהצלקת, ובגין נסיעות, לעבר ולעתיד, על סכום כולל של 40,000 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. כאב וסבל בגין כאב וסבל, בהתאם בגילה של התובעת, נכותה הצמיתה וימי האשפוז, התובעת זכאית לסכום של 44,200 ₪ נכון להיום, כולל ריבית. ניכויים מסכום הפיצויים ינוכו תגמולי המוסד שקיבלה ותקבל התובעת בענף נפגעי עבודה. על הנתבעת לעדכן את חוות הדעת האקטוארית מיום 11.1.12. הניכוי יהיה בהתאם לחוות הדעת האקטוארית המעודכנת, לרבות תוספת ריבית על תשלומי העבר. ליתרת הסכום יתווספו שכ"ט עו"ד בשיעור 15.34% כולל מע"מ וכן אגרה. הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אצל ב"כ הנתבעת ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק. תאונות (חתכים)קרקפת