תביעה לפיצוי בגין ביטול זמני של רישיונות להפעלת מוניות על ידי משרד התחבורה

תביעה לפיצוי בגין ביטול זמני של רישיונות להפעלת מוניות שבבעלותה, על-ידי משרד התחבורה א. רקע עובדתי וטענות הצדדים . 1. התובעת, היא חברת פרטית העוסקת בתחום התעבורה ובעלת 6 רישיונות להפעלת מוניות. משרד התחבורה הוא הגוף האחראי על מתן רישיונות להפעלת מוניות ועל ביטולם. 3. על מנת לקבל רישיון להפעלת מונית, על המבקש לפנות למפקח על התעבורה במשרד התחבורה, בבקשה לקבלת רישיון ולהוכיח את עמידתו בדרישות הכשירות לקבלתו. לאחר שוועדת המוניות מאשרת כי המבקש עומד בתנאי הכשירות, נשלח לו שובר לתשלום אגרה, אותו עליו לשלם בבנק הדואר. לאחר תשלום השובר, מציג אותו המבקש לפני משרד התחבורה, ומקבל את הרישיון. 4. התובעת פנתה לאחד, פנחס מיכאלי, שעסק בתיווך בעסקאות קניה, מכירה והשכרה של רישיונות להפעלת מונית, וכן בסיוע למבקשי רישיונות למונית בטיפול הביורוקראטי במשרד התחבורה, והיה גורם ידוע למשתמשים השונים ברישיונות להפעלת מונית, כדי לרכוש באמצעותו רישיונות. התובעת רכשה באמצעות מר מיכאלי 6 רישיונות, 3 מצדדי ג' ו- 3 ממשרד התחבורה. 5. לימים התברר שמר מיכאלי הוא נוכל, שקיבל מרוכשי הרישיונות שפנו אליו כספים לתשלום אגרת הרישיון, זייף את אישור התשלום, ושלשל את כספם לכיסו במקום לשלמם לנתבעת. לאחר קבלת אישור התשלום המזויף ממר מיכאלי, פנו הרוכשים למשרד התחבורה עם השובר שנחזה כאילו שולם בבנק הדואר, וקיבלו רישיונות למונית. 6. בסוף שנת 2004, עלה חשד במשרד התחבורה למרמה מצידו של מר מיכאלי. לאחר פנייה למשטרה וחקירה, הוגש נגד מר מיכאלי, כתב אישום והוא הורשע בת.א. 483/04 (להלן: "התיק הפלילי"), בין היתר, בזיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר בנסיבות מחמירות וקבלת דבר במרמה בשל כך שזייף 176 שוברים ושלשל לכיסו מעל 27 מיליון ש"ח שהיו אמורים להגיע לקופת המדינה. 7. לאחר שנחשפו מעשי המרמה, ונעשתה בדיקה של שוברי התשלום שתשלומם לא הגיע לידי הנתבעת, הודיע משרד התחבורה לבעלי הרישיונות האמורים על כוונה לבטל את הרישיונות שבידם. 8. ביום 12.7.05 ניתן פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים בעת"מ 361/05 סיקאפ בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, מפי כבוד השופטת יהודית צור, בעניין דומה. 9. בעניין סיקאפ, עתרה חב' סיקאפ להורות למשרד התחבורה להעביר לבעלותה ארבעה רישיונות להפעלת מונית עליהם הוטל משכון לטובתה. חב' סיקאפ, שעיסוקה ברכישת רישיונות להפעלת מוניות והשכרתם לנהגי מוניות, התקשרה ביום 18.10.04 עם מר מיכאלי בהסכם לפיו התחייב מיכאלי לרכוש עבור חב' סיקאפ ארבעה רישיונות להפעלת מונית, בתמורה ל- 610,000 ₪. כן התחייב מיכאלי, להעביר לסיקאפ את הרישיונות עד ליום 1.1.05. סיקאפ שילמה את התמורה למיכאלי, וכבטוחה להעברת הרישיונות, מושכנו לזכותה ארבעה רישיונות של בני משפחתו של מיכאלי, והוסכם כי במקרה שבו לא תועבר הבעלות ברישיונות שנרכשו לסיקאפ, תעביר סיקאפ לרשותה את הרישיונות המשועבדים. ביום 11.11.04 מסר משרד התחבורה לסיקאפ אישורים בכתב לפיהם אין הגבלות על הרישיונות המשועבדים. מיכאלי לא כיבד את חלקו וסיקאפ ביקשה לממש את המשכון ולהעביר על שמה את הבעלות ברישיונות הממושכנים. בשלב זה, הודיע משרד התחבורה לסיקאפ כי לא שולמה אגרה עבור אותם רישיונות, כי מדובר ברישיונות שכשירותם נבדקה בחקירה של המשטרה עקב חשדות לזיוף הקבלות על תשלום האגרה וכי בשל כך לא ניתן לבצע את העברת הבעלות. בעקבות זאת הגישה חב' סיקאפ עתירה מנהלית, ובפסק הדין נקבע כי החלטת הרשות שלא להעביר את הרישיונות המשועבדים על שם סיקאפ, נמצאת במתחם הסבירות, כי הנוהל שעל-פיו פעל משרד התחבורה בטרם נולדה פרשת החשדות לזיוף שוברי התשלום הושתת על ההנחה הסבירה לפיה מבקשי הרישיונות הם אנשים נורמטיביים, וכי אין זה סביר לדרוש מהרשות להניח, כנקודת מוצא, התנהגות עבריינית של מבקשי הרישיונות. בעקבות חקירת המשטרה והגשת כתב האישום (באותו שלב), התברר למשרד התחבורה כי הרישיונות המשועבדים יסודם במצג של מרמה, והמשמעות היא שלמעשה מדובר ברישיונות שלא באו לעולם. כן נדחתה טענתה של סיקאפ לפיה גם אם טעה משרד התחבורה בכך שהוציא את הרישיונות, הרי שככל שמדובר בסיקאפ, מדובר ברישיונות תקפים. נקבע כי עצם העובדה שמשרד התחבורה הוטעה ורומה והנפיק רישיונות חסרי תוקף, בלי ששולמה בגינם אגרה, אינו מצדיק להשלים עם הטעות ולהנציח אותה, במיוחד כאשר הפגיעה שנגרמה לסיקאפ מקורה במעשה מרמה של מוכר הרישיונות כלפיה ולא של הרשות. 10. התובעת קיבלה ביום 10.5.05 מכתב של משרד התחבורה, לפיו היא מוזמנת לשימוע. השימוע התקיים ביום 25.5.05, וביום 20.4.06 קיבלה התובעת מכתב על ביטול הרישיונות שבידה, בתוקף מיום 15.5.06. 11. לאחר השימוע, ולפני שהתובעת קיבלה את החלטת משרד התחבורה בדבר ביטול הרישיונות, הגישה התובעת, יחד עם 65 אחרים, עתירה מנהלית עת"מ 250/06 (להלן: "העתירה המנהלית") להורות למשרד התחבורה שלא לבטל את הרישיונות. 12. ביום 30.3.06 נתנה החלטת בית המשפט (כבוד השופט נעם סולברג) בבקשה לצו מניעה זמני לפיה, בין היתר, נקודת המוצא היא ההלכה המשפטית שנפסקה בסיקאפ, לפיה החלטת משרד התחבורה שלא לאשר את העברת הרישיונות, סבירה. כן נקבע כי העותרים אינם עשויים מקשה אחת ולמרות זאת לא ניתן על ידם פירוט מתאים, וכי העותרים לא מיצו את הליכי השימוע. לפיכך נדחתה העתירה לצו זמני, אך נקבע כי עד לשימוע, הרישיונות אינם מבוטלים. 13. ביום 14.5.07 ניתן פסק הדין בעתירה המנהלית (להלן: "פסק הדין"). בפסק הדין מאבחן בית המשפט את עניינה של העתירה המנהלית מעניין סיקאפ, בין היתר, בכך שבפרשת סיקאפ היה מדובר ברישיונות של מיכאלי עצמו או של בני משפחתו, והוא עצמו קיבל אותם במרמה, בעוד שבעתירה היה מדובר ברישיונות של אחרים, העותרים, שמיכאלי רק סייע בקבלתם ובתוך כך הנפיק קבלות מזויפות. גם ההסתמכות וגם המידתיות אינן דומות בעתירה המנהלית ובעניין סיקאפ. 14. כן נקבע בפסק הדין כי כל העותרים שהיו בשימוע וקיבלו הודעות, קיבלו הודעה על ביטול הרישיון, וזאת בשל טענת המדינה לפיה הרישיונות בטלים מעיקרם, כאילו לא ניתנו מעולם. אילו זומנו העותרים לשימוע רק לשם החלטה על ההיבטים הכספיים הנובעים מבטלות הרישיון, כי אז הייתה מטרת השימוע ברורה וכנה, אך העותרים זומנו לדיון על עתיד הרישיון, רישיון שלא בא כלל לעולם לשיטתה של הנתבעת. לכן הגיע בית המשפט למסקנה כי השימועים, בכל הנוגע לדינם של הרישיונות, נעשו כמצוות אנשים מלומדה, ותו לא. בנוסף נקבע כי הרישיון איננו בטל מעיקרו אלא רק ניתן לביטול ולא על העותרים להפיח בו רוח חיים אלא על המדינה להוכיח כי הם ראויים לביטול. השאלה היא האם ניתן להצדיק החלטה לבטלם, כאשר מוטל על המדינה נטל כבד לשכנע בצדקתה של החלטה שכזו, ויש צורך בטעמים עניינים וסבירים, בזיקה לנושא הרישיון ובשים לב למעשיו או מחדליו של בעל הרישיון. אכן, הרישיונות הוצאו במרמה, אך לא במרמה מצד העותרים, לא לבקשתם ולא בידיעתם, והם לא הפיקו ממנה כל הנאה. בית המשפט לא מצא פסול בכך שהעותרים נעזרו ב"מאכר", וקבע כי מצופה ממשרד התחבורה לבדוק חשבונותיו מעת לעת, וכי אזרח הגון במדינה מתוקנת רשאי להניח שהפקיד המוסמך במשרד התחבורה יבדוק ויוודא שכנגד קבלה, נכנס כסף לקופת המשרד. אילו עמד משרד התחבורה על המשמר כמצופה ממנו, היו מעשי הנוכל נחשפים עד מהרה, וקרבנותיו היו מתמעטים. גם בדיעבד נקטה המדינה בדרך הקלה בבואה אל העותרים להיפרע מהם. בית המשפט קבע כי יש לזקוף לחובת המדינה את הטעות שבמתן הרישיון כנגד הצגת קבלה, בלי לבדוק תחילה כי הכסף נכנס לקופת משרד התחבורה, כי המעשים של מיכאלי נמשכו זמן רב וכי הייתה הסתמכות של העותרים. בנסיבות אלה לא מצא בית המשפט טעמים עניינים וסבירים להצדקת ביטול הרישיונות, קיבל את העתירה, והצהיר כי הרישיונות תקפים. 15. הנתבעת טוענת כי משהוחלט במשרד התחבורה שלא לערער על פסק הדין, חודשו כל הרישיונות, ביניהם הרישיונות נשוא התובענה. התובעת טוענת, כי גם לאחר שהתקבל פסק הדין, לא הזדרז משרד התחבורה ליישם את פסק הדין, ובמשך תקופה של כחודש ימים ציין כי בכוונת לערער על פסק הדין ועד להכרעה בערעור, אין בדעתו לחדש את הרישיונות. רק ביוני 2007, הודיעה הנתבעת, כי אין בכוונתה לערער על פסק הדין בעתירה המנהלית, וכי היא תפעל על-פיו. 16. התובעת טוענת כי מיכאלי היה הגורם המרכזי בשוק הרישיונות להפעלת מונית במועד הרלוונטי לתביעה, וכי היה מקובל במשרד התחבורה ופעל בו כ"בן בית". לטענתה, הגורמים הרלוונטיים במשרד התחבורה יצרו מצג לפיו מיכאלי הוא סוחר אמין ובעל מהלכים במשרד התחבורה, בכל הקשור למתן רישיונות להפעלת מוניות. 17. הנתבעת טוענת כי לא היו למיכאלי קשרים או מהלכים כלשהם במשרד התחבורה. 18. התובעת טוענת כי מעשי המרמה של מיכאלי התאפשרו כתוצאה מעצימת עיניים מצדה של הנתבעת, והעדר מנגנון ביקורת בסיסי על קבלת התשלומים בפועל על ידה. כל אותם אנשים וגופים אשר נפלו קורבן למעשיו של מיכאלי, החזיקו ברישיונות להפעלת מונית ולא ידעו, ולא יכלו לדעת, כי התשלום ששילמו, לא הגיע לנתבעת. 19. התובעת טוענת כי כתוצאה מביטול הרישיונות, נגרמו לה נזקים. 20. הנתבעת טוענת כי הנזק נגרם עקב מעשי מרמה של מיכאלי, ולא של הנתבעת או מי מטעמה, כלפי התובעת. לטענתה, היא לא התרשלה כאשר יצאה מההנחה כי מבקשי הרישיונות הם אנשים נורמטיביים, והסתפקה בחותמת בנק הדואר על ביצוע התשלום. בנוסף, טוענת הנתבעת, כי היא לא התרשלה כשהחליטה לבטל את הרישיונות ופעלה על פי סמכותה, לאחר שהתברר כי ברישיונות נפל פגם מהותי הפוסל את תוקפם. 21. כן טוענת הנתבעת, כי במסגרת הדיון בעתירה המנהלית, היא הסכימה להפעיל באופן זמני את הרישיונות שבוטלו, כך שכל מי שפנה בבקשה לקבל רישיון - קיבל רישיון. כן לטענתה כל המוניות שרישיונותיהן בוטלו, הופעלו משך כל התקופה, בין ברישיון ובין ללא רישיון. לפיכך, לטענתה, הפעילה התובעת או יכלה להפעיל את המוניות במשך כל התקופה. 22. התובעת טוענת כי לא עשתה שימוש ברישיונות מהמועד בו הודיעה לה הנתבעת על ביטולם ועד לחידושם. 23. בכתב התביעה טוענת התובעת כי נגרמו לה נזקים בסך 131,000 ₪ כדלקמן: הפסד הכנסה בשל אי היכולת להשכיר את הרישיונות בתקופת הביטול, בסך של 1,000 ₪ בתוספת מע"מ לחודש, לכל רישיון, בגין 6 רישיונות, למשך 12.5 חודשים מיום 15.6.05, סה"כ 81,000 ₪. נזקים עקיפים של עגמת נפש, אבדן ימי עבודה, פגיעה במוניטין, הוצאות עקיפות, הוצאות מימון והוצאות לצורך השתתפות בעתירה המנהלית - 60,000 ₪. 24. בסיכומיה טוענת התובעת לנזקים נוספים, אולם, הללו, כאמור, לא נתבעו. 25. הנתבעת מכחישה את קרות הנזק ואת שיעורו. ב. דיון והכרעה . ב.1. רשלנות . 1. לטענת התובעת, לנתבעת אחריות מכוח עוולת הרשלנות. 2. כדי לבסס את זכותה מכוח עוולת הרשלנות, על התובעת להוכיח כי התקיימו שלושת יסודות עוולת הרשלנות: התרשלות, חובת זהירות ונזק. כמו כן, על התובעת להוכיח קשר סיבתי "עובדתי" ו"משפטי" בין ההתרשלות לבין הנזק. ראה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1) 113, 129 (1985) (להלן: "עניין גורדון"); ע"א 610/94 בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה, פ"ד נד4) 289, 309 (2003) (להלן: "עניין בוכבינדר"). 3. להלן תיבחן התקיימותם של יסודות העוולה. התרשלות . 1. המבחן הקובע לעניין זה הוא 'מבחן האדם הסביר' (עניין בוכבינדר, לעיל בע' 310), כאמור בסעיף 35 רישא לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות — הרי זו התרשלות..." 2. התובעת טוענת כי היא לא יכלה לעשות שימוש בששת הרישיונות שרכשה, עקב הודעת הביטול, אשר נכנסה לתוקף ביום 15.5.06, מאותו מועד (עמ' 10, שורות 7-5 לפרוטוקול), עד לפסק הדין בו נקבע כי רישיונות העותרים בתוקף. 3. הנתבעת טוענת, כי על אף הודעות הביטול של הרישיונות, בהסכמתה שניתנה במסגרת הדיון בעתירה המנהלית, הופעלו הרישיונות של כל המוניות באופן זמני, עד למתן פסק הדין. לפיכך טוענת הנתבעת כי ניתן היה להפעיל את הרישיונות, והם הופעלו בפועל, משך כל התקופה, ויש להניח שהתובעת הפעילה, או יכלה להפעיל, את הרישיונות מושא התובענה. 4. כעולה מההחלטה בצו הביניים בעתירה המנהלית, ביטול הרישיונות הושעה עד לשימוע, ולא עד למתן פסק הדין. כפי שהעיד מר יוסי נזרי, ממונה היסעים ומוניות במשרד התחבורה, מטעם הנתבעת, במשרד התחבורה הייתה התלבטות ממושכת ביחס לאופן בו יש לפעול כלפי העותרים, כאשר מחד הם שילמו כסף רב עבור הרישיון, ולא ידעו על המרמה, ומאידך, הם אלה שפנו למי שהתברר להיות נוכל, כאשר נגרם למדינה נזק כספי אדיר וכאשר הרישיונות הוצאו מבלי שהתקיים התנאי של תשלום האגרה למדינה בגינם. סופו של דבר, שרק ביום 20.4.06, כשלושה שבועות לאחר ההחלטה בצו הביניים, וכמעט שנה לאחר השימוע, הודיע משרד התחבורה לתובעת על ביטול הרישיונות. 5. אשר להתרשלות הנטענת, שכתוצאה ממנה נמשכו מעשיו של מיכאלי זמן כה רב והוא המשיך להפיל ברשתו את הפונים אליו, טוענת המדינה כי הכספים נכנסו למדינה ולא למשרד התחבורה, ולכן נוצר קושי לגלות, שלמרות הצגת שוברי התשלום, לא שולמו הכספים בפועל. 6. גם אם אצא מההנחה כי הנתבעת הייתה רשאית לצפות כי, כנגד אישורי תשלום בבנק הדואר, שולמו כספי האגרה, אין לכך קשר, לפעולותיה של הנתבעת בשלב מאוחר יותר, בו מחד, היא הודיעה לכל מי שנערך בעניינו שימוע, כולל לתובעת, כי הרישיונות בוטלו, ומאידך, היא טוענת כי בפועל, יכלה התובעת להמשיך ולעשות שימוש ברישיונות כל אותו זמן, וכי מי שפנה וביקש להפעיל את הרישיון באופן זמני, נענה בחיוב. 7. ראשית, אין לקבל את הטענה כי על אף שמשרד התחבורה הודיע לתובעת כי רישיונה בוטל, היא יכלה להמשיך ולעשות בו שימוש בשל כך שהרישיון עצמו נותר בידיה. הנתבעת לא דרשה החזרת הרישיונות בפועל, אלא הודיעה על ביטולם. 8. הנתבעת לא הגישה כל ראייה לכך שניתן היה, ברשות, להמשיך ולעשות שימוש ברישיונות באופן זמני עד לפסק הדין, או כי פנו אליה עותרים והיא נענתה לבקשתם ונתנה להם רישיון זמני כאמור. אם סברה הנתבעת כי העותרים רשאים להשתמש ברישיון באופן זמני, עד למתן פסק דין בעתירה המנהלית, היה עליה להודיע על כך לעותרים, כולל לתובעת, וזאת בשים לב להודעתה החד משמעית בכתב, לפיה הרישיונות בוטלו. 9. לפיכך, בעוד שהנתבעת יכלה לטעון כי הסתמכה על פסק הדין בעניין סיקאפ ועל ההחלטה בבקשה לצו ביניים בעתירה המנהלית, וכי ביטול הרישיונות בנסיבות אלה, עד לפסק הדין בעתירה המנהלית, היה סביר, אין לקבל את הטענה כי ביטלה את הרישיונות של מי שקיים שימוע, אך אפשרה לפונים אליה שימוש זמני ברישיונות אלא שלא טרחה להודיע על כך לעותרים אליהם שלחה הודעות על ביטול הרישיונות, כולל לתובעת. 10. בכך, לא נהגה הנתבעת בסבירות, אלא התרשלה. חובת זהירות 1. בעניין גורדון לעיל, בע' 129 נקבע, לעניין חובת הזהירות: "חובה זו דורשת עריכתן של שתי בחינות: האחת, אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק... הבחנה האחרת היא, אם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל. ניתן לכנות חובה זו כקונקרטית" ובהמשך נקבע בעניין גורדון לעיל, בע' 135, לעניין חובת הזהירות המושגית: "...הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וצפייה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית... נמצא, שלא רק שקיום סמכות סטטוטורית אין בו כדי להעניק חסינות או לשלול אחריות וחובה, אלא דווקא קיומה של הסמכות הסטטוטורית הוא הוא המשמש אבן מסד ותשתית, עליהן נבנית חובת הזהירות המושגית". 2. מעצם סמכותה של הנתבעת להעניק רישיון להפעלת מונית, ואף לשלול אותו ממחזיק ברישיון, הרי שקמה חובת הזהירות המושגית שלה כלפי מבקשי הרישיון. 3. בצד חובת הזהירות המושגית, יש לבסס את קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר תלויה בנסיבות המקרה, והיא תוטל אם בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי היה על הנתבעת לצפות לכך שהתרשלותה תזיק לתובעת (עניין בוכבינדר, לעיל בע' 309). 4. הנתבעת, בתור הרשות האחראית על הענקת רישיונות להפעלת מונית למי שעומד בדרישות החוק, צריכה הייתה לצפות כי ביטול הרישיון, כאשר בפועל היא מאפשרת את השימוש ברישיון, מבלי להודיע על כך למי שרישיונו בוטל, עלולה לגרום נזק לבעל הרישיון, בעניינינו - לתובעת. 5. לפיכך, מתקיימת בעניינינו, חובת הזהירות. קשר סיבתי לכאורה, התנהלותה של הנתבעת, יש בה כדי לגרום לנזקים הנטענים על ידי התובעת, בין היתר, אבדן רווח (אבדן הכנסה, לשיטתה של התובעת), כתוצאה מביטול הרישיונות. רשלנות תורמת 1. הנתבעת טוענת כי התובעת שעיסוקה, בין היתר, בתחום השכרת רישיונות להפעלת מונית, ידעה כי ניתן לקבל את הרישיונות ללא צורך בתיווך, ולפיכך, קיבלה על עצמה סיכון מדעת, כשבחרה לרכוש את הרישיונות באמצעות מיכאלי, ולא ישירות מהנתבעת. לצד טענה זו מעלה הנתבעת שלל תמיהות הקשורות בכך, כגון, מדוע לא ביקש מי מטעם התובעת להיות נוכח בעת תשלום השוברים ומדוע לא בדקה התובעת מול בנק הדואר אם אכן שולמו השוברים. 2. ראשית, אינני מקבלת את הטענה, בשל כך שאין לה קשר להתרשלות הנתבעת בכך שלא הודיעה לתובעת כי היא יכולה להמשיך ולהשתמש ברישיון עד למתן פסק הדין. שנית, הפנייה של התובעת למיכאלי נעשתה לצורך פישוט ההליכים הבירוקרטים, מיכאלי פעל בתחום, משך שנים, והיה מוכר, בקרב מבקשי הרישיונות, וגם, כעולה מפסק הדין הפלילי ומפסק הדין בעתירה המנהלית, לנתבעת. אין מדובר רק בתובעת שפנתה אל מיכאלי, אלא במבקשים רבים, אשר "עברו דרכו" בדרך להשגת הרישיון המיוחל. פנייה ל"מאכר" כאמור, אמנם, אינה מחויבת המציאות, אך לא אסורה או פסולה, כאמור בפסק הדין. 3. לפיכך, אין להתפלא שהתובעת לא ראתה לנכון להיות נוכחת בעת תשלום השוברים או לא לבדוק את עצם התשלום מול בנק הדואר. תמוה יותר, שהנתבעת לא ידעה, משך שנים, על כך שסכומי עתק שכאלה לא התקבלו אצלה, למרות השוברים שהוצגו לה. 4. הנתבעת מעלה תמיהה נוספת על כך שהתובעת שילמה למר מיכאלי בגין הרישיונות רק לאחר אישורם על-ידי הנתבעת, אולם, לא מצאתי כי הסדר זה היה צריך להעלות חשד בלב התובעת. ב.2. נזק . אבדן הכנסה . 1. התובעת טוענת בסיכומיה לנזק שנגרם לה משך 14.5 חודשים מיום 15.5.06 (מועד כניסת הביטול לתוקף, על פי ההודעה במכתב מיום 20.4.06, בעקבות שימוע שנערך לתובעת ביום 25.5.05) ועד ליום 31.7.06, לאחר שהנתבעת חידשה את הרישיונות, והתובעת סיימה להתארגן מחדש להשכרתם. 2. התביעה הוגשה, כאמור, לנזק שנגרם במשך 12.5 חודשים, והתובעת אינה רשאית לחרוג מהסכום הנתבע. 3. התובעת טוענת כי היא לא עשתה שימוש ברישיונות, וזאת בהתאם להודעת הנתבעת על ביטול הרישיונות. הנתבעת טוענת כי התובעת עשתה שימוש ברישיונות משך כל התקופה. 4. בחקירתו הנגדית, נשאל מר נזרי מאין לו שהתובעת עשתה שימוש בפועל ברישיונות במהלך כל התקופה, מהודעת ביטול הרישיונות ועד לחידושם, והשיב כי הוא מסיק זאת מכך שהתובעת לא החזירה את הרישיונות לנתבעת. לשיטתו, האינדיקציה לביטול הרישיונות היא החזרת הרישיון (עמ' 15, ש' 26 לפרוטוקול). 5. מדובר בהשערה בלבד מצדה של הנתבעת. הנתבעת שלחה לתובעת הודעה על ביטול הרישיונות (נספח ח' לתצהירו של מר שביט). לפי ההודעה, הביטול נכנס לתוקף ביום 15.5.06, ללא כל תנאי או סייג. לא הייתה דרישה מצד הנתבעת כי התובעת תפקיד אצלה את הרישיונות. מצופה מאזרח שומר חוק כי יפעל על-פי האמור בהודעת הביטול של הנתבעת, וכי יחדל מלעשות שימוש ברישיונות, החל ממועד כניסת הביטול לתוקף, על-פי ההודעה. 6. בהנחה שאכן, התובעת לא השתמשה ברישיונות ממועד ביטולם, יש להניח, כי נגרם לה נזק של אבדן רווח, הכנסות מהרישיונות, בניכוי הוצאות. 7. עם זאת, אבדן רווח הוא רכיב שעל תובע להוכיח כי אירע בפועל, ובכך לא עמדה התובעת. יתר על כן, התובעת לא הביאה, ולו ראשית ראייה לכך שלא השתמשה ברישיונות בתקופה האמורה. 8. התובעת לא הביאה לעדות את נהגי המוניות שלהם הושכרו הרישיונות, שיעידו על הפסקת השכרתם להם, או על המועד בו נעשה הדבר, וכן לא הביאה כל ראייה לגבי השכרת הרישיונות לאחר חידושם. בנוסף, לא הובאו ראיות האם לפני ביטול הרישיון עלה בידי התובעת להשכיר את כל הרישיונות שבבעלותה, או שמא, את חלקם לא עלה בידה להשכיר, כך שבפועל היא לא ניזוקה מאי השכרתם של הרישיונות מושא התובענה. 9. אבדן רווח הוא עניין שבמומחיות, והיה על התובעת להגיש, לצורך הוכחתו, חוות דעת מומחה. לא רק שהתובעת לא הגישה חוות דעת מומחה, והסתפקה בתצהיר של רואה החשבון שלה, אלא שתצהירו נתן תמונה חלקית בלבד, וגם זו, לא נתמכה באסמכתאות ובחומרי הגלם החשבונאיים של התובעת. 10. התובעת הגישה כראייה רק חשבוניות מסוימות מתקופות שונות, ולא ניתן לבסס עליהן קביעה של הפסדי רווחים, מה גם, שלא ניתן לקשור את החשבוניות שהוגשו (נספח יא' לתצהירו של מר שביט), למספר הרישיון הספציפי. 11. אין די בעדות לגבי עלות השכירות חודשית של שכירת רישיון להפעלת מונית, בין אם עדות זו ניתנת מטעמה של התובעת, ובין אם בעדותו של מר נזרי (עמ' 18, ש' 4-3 לפרוטוקול), כדי להוכיח את אבדן הרווח שנגרם לתובעת. 12. לאור האמור לעיל, התובעת לא הוכיחה כי בפועל נגרם לה נזק כתוצאה מהביטול הזמני של הרישיונות, ולא את שיעורו. לפיכך, דין התביעה ברכיב של פיצוי בגין אבדן הכנסה - להידחות. נזקים נטענים נוספים . 1. התובעת טוענת כי נגרמו לה נזקים נוספים של פגיעה במוניטין, הוצאות מימון בגין העתירה המנהלית, אבדן ימי עבודה, עגמת נפש והוצאות בגין ריבית ששילמה. 2. התובעת לא הגישה אסמכתאות לרכיבי תביעה אלה, אף לא ברמה של ראשית ראיה. 3. אין די בהעלאת טענה כללית, ללא כל פירוט. אין גם מקום להשאיר לבית המשפט את מלאכת הניחוש אם נגרם נזק כזה או אחר, ובאיזה שיעור, על ידי השארת העניין "לשיקול דעת בית המשפט". 4. לפיכך, דין יתר רכיבי התביעה, כאמור לעיל - להידחות. משפט תעבורהפיצוייםמוניתרישיון מוניתמשרד הרישוי / משרד התחבורהתחבורה