1. תביעה לפי חוק פלת"ד התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 21.11.2006, תאונה שגם הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי (להלן המל"ל) כתאונת עבודה ובגין נזקיה הוא תובע את הנתבעת 1. התובע נפגע בתאונת דרכים שניה ביום 26.8.2007 ובגין נזקיה הוא תובע את הנתבעת 2 (להלן יכונו התאונות "התאונה הראשונה" ו"התאונה השניה"). חבות הנתבעות אינה במחלוקת. 2. מומחה מטעם בית-המשפט, פרופ' אברהם גנאל, העריך את נכותו האורתופדית של התובע. דעתו פורטה בלא פחות משלוש חוות-דעת וחמש סדרות של שאלות הבהרה ותשובות עליהן. על כל זה נוספה חקירה נגדית ארוכה. לתובע נגרמו שברים בשורש כף יד שמאל. הוא נותח ועצם הטרפזיום נכרתה. אחר-כך נותח שוב ובסיס עצם המסרק השניה קובע. אחר-כך נותח שוב ועצם המסרק הראשונה קובעה לעצם המסרק השניה. הוא מתלונן על כאבים, הרגשת רדימות בצד הגבי של האגודל ומדווח על שימוש במשככי כאבים ובמייצב חיצוני לשורש יד שמאל. בבדיקה נמצאה הגבלה בתנועות שורש כף יד שמאל, תחושה מופחתת באזור אספקת הסעיף השטחי התחושתי של העצב הרדיאלי. פרופ' גנאל העריך שלתובע נותרו נכויות אלה: 15% בגין הגבלת תנועות שורש יד שמאל, אשר לדעת המומחה מפריעה לתפקוד התובע. 10% נכות בתחום האסתטי בגין צלקות ניתוח. 10% בגין הנזק לעצב הרדיאלי משמאל. לדעת המומחה נכות זו לא משפיעה לרעה על תפקוד היד. בסך הכל העריך המומחה שלתובע נותרו 31.1% נכות שנגרמה בחלקים שווים בשתי התאונות. לדעתו, מצב התובע יציב, אך יש חשש להחמרה בעתיד עקב הופעת שינויים ניווניים בשורש כף היד. 3. הצדדים חלוקים בהערכת המשמעות התפקודית של נכות זו והנתבעות תוקפות גם את הערכת המומחה בנוגע לחלוקה השווה של הנכות בין שתי התאונות. כל אחת מהן מבקשת שכל הנכות, או לפחות רובה, תיוחס לתאונה שבגין נזקיה חבה הנתבעת האחרת. 4. הנתבעת 2 סבורה שפרופ' גנאל נכשל כאשר הסתמך על פענוח מילולי של צילומי רנטגן ובדיקות הדמיה ולא עיין בהם בעצמו. לטענתה הוא הסיק ללא בסיס מספיק שבתאונה השניה נגרם שבר חוזר בעצם הטרפזיום. לכאורה לא היה לו בסיס לייחס לתאונה השניה פגיעה ביד שמאל של התובע לאחר שלא תיעד תלונה עובדתית של התובע שנפגע בידו השמאלית בתאונה. הנתבעת 2 מסתמכת על דברי המומחה בעדותו, שהפגיעה שנגרמה בתאונה הראשונה עשויה היתה לבדה לגרום לנכויות שמצא בתובע. היא גם מסתמכת על כך שכשבוע בלבד לפני התאונה השניה הוערכה לתובע נכות זמנית של 100% בגין התאונה הראשונה. מכך מסיקה הנתבעת 2 שכל נכותו של התובע נגרמה לו בתאונה הראשונה וייחוס מכלול הנכות בחלקים שווים לשתי התאונות, אינו מבוסס. 5. הנתבעת 1 סבורה כי בפועל היה התובע בעיצומו של מהלך שיקום אחרי התאונה הראשונה, כאשר שב ונפצע. אף שאושרו לו ימי אי כושר, הוא המשיך בעבודה בפועל. עיקר הטיפול הרפואי שנדרש לתובע התבצע דווקא אחרי הפציעה השניה, והדבר מצביע על הדומיננטיות שלה בגרימת נכותו. כלל לא ברור על סמך מה נקבע לתובע אי כושר רטרואקטיבי לתקופה ארוכה, כשבוע לפני התאונה השניה דווקא. הנתבעת 1 סבורה שמדובר בטעות הקלדה ששכפלה את עצמה במחשב קופ"ח. ברור שקביעה זו עמדת בניגוד למהלך הריפוי המתועד (הודה התובע בעדותו שסמוך לתאונה השניה כבר חזר במידה רבה לאיתנו) הנתבעת 1 מצביעה על בדיקת מיפוי עצמות מספטמבר 2007 שהגיש התובע עצמו ובה נטען כי יש עדות לשבר טרי וברור שלא יתכן שהכוונה לשבר שנגרם בתאונה הראשונה בנובמבר הקודם. על סמך כל זה מסיקה הנתבעת 1 שדווקא התאונה השניה היא שגרמה לנכותו של התובע. 6. פרופ' גנאל העריך את עניינו של התובע בלא פחות מתשע הזדמנויות. בכל פעם נחשף למסמכים נוספים ולטענות שונות, אך הוא נותר איתן בדעתו שתמציתה פורטה בראשית הדברים. הרושם שנותר היה שמדובר בעמדה שקולה ומאוזנת, שהביאה בחשבון באופן מציאותי את הפער בין מה שרצוי היה לדעת לבין מה שניתן לדעת בפועל. כפי שהבהיר המומחה הרישום שהיה "חשד לשבר" בעקבות התאונה הראשונה מבטא את מגבלות צילום הרנטגן שנערך לתובע, אך הטיפול שקיבל התובע הלם שבר ממש. על-פי המהלך הטיפולי שבעקבות כל אחד מהאירועים ניתן ללמוד שאכן סבל התובע בהם פגיעות ועבר בעקבותיהם טיפולים באותה יד. בעקבות התאונה הראשונה ביום 21.11.06 התלונן התובע על כאבים ביד שמאל, נמצאו ביד שברים והיא גובסה. בהמשך התלונן התובע על כאבים וטופל בגינם וגם נמצאו אצלו ממצאים פיסיים שונים. צילום רנטגן של כף יד שמאל כבר פוענח ביום 8.7.2007 כתקין. אלא, שביום 26.8.2007 היה התובע מעורב שוב בתאונת דרכים. כבר בחדר המיון צויין שיש חשד לשבר בעצם הטרפזיום (ומכאן שאין מקום לטענה שהוא כלל לא נפגע ביד זו בתאונה) ושוב קובעה ידו. בדיקת מיפוי עצמות שפוענחה ביום 23.9.2007 הדגימה ממצאים המתאימים לשבר טרי או לשבר בשלבים מוקדמים של ריפוי בעצם הטרפזיום. המשך הטיפול ביד שמאל חייב טיפולים נוספים (לרבות ניתוחים) עד אביב 2008. 7. רצף זה מלמד שהתובע אכן נפצע ביד שמאל בשתי התאונות. נראה שלאחר שהתקדמה ההחלמה מהפציעה הראשונה שב התובע ונפצע. לא ברור אם החלים לגמרי, או, שהפציעה השניה לכדה את התובע בעמדה של פגיעות. צודק פרופ' גנאל וגם התאונה השניה גרמה לתובע פגיעה חוזרת ביד שמאל. פרופ' גנאל לא יכול היה להעריך איזה חלק מהנכות שמצא נגרם בכל אחת מהתאונות. האמירה שכל אחת מהן היתה עשויה לגרום לנזק זה, אינה מסייעת להערכה בענין זה, מקום שבו ברור שכל אחת מהן גרמה לנזק כלשהו. במובן זה, מסקנתו של פרופ' גנאל (שנראתה לנתבעים שגויה) שיש לערוך "משפט שלמה" ולחלק את האחריות לנזק שווה בשווה בין האירועים, נראית מאוד הוגנת: מדובר בשני אירועים נפרדים שיחד הצטרפו וגרמו לתובע לנזק אחד. יתכן שמקצת הנכות התגבשה כבר בעת הפציעה הראשונה. יתכן שהפציעה הראשונה רק הכשירה את הקרקע לפציעה השניה. יחס הגומלין בין שתי הפגיעות לא ידוע ואינו ניתן לבירור אך הוא קיים. אף אחת מהנתבעות לא העלתה בטיעוניה את האפשרות שהתוצאה המשפטית של השקפת פרופ' גנאל היא חיוב שתיהן יחד ולחוד בכל נזקו של התובע (תוצאה שגם יוצרת קשיים לא מבוטלים בניכוי תשלומי המל"ל). בנסיבות אלה נראה הפתרון של פרופ' גנאל, ייחוס הנכות בחלקים שווים לשתי התאונות, כפתרון הסביר וההגיוני ביותר. 8. פרופ' גנאל עמד גם על דעתו שמבין הנכויות שהעריך לתובע רק להגבלת התנועות בשורש יד שמאל יש השפעה תפקודית (בגין נכות זו העריך נכות בשיעור 15%). מעדותו עלה שהכוונה היתה שרק נכות זו משפיעה על היכולת לבצע תנועות ופעולות ביד. השפעת הדבר על תפקודו המקצועי של התובע נתונה במחלוקת קשה בין הצדדים. בעוד שהתובע הציג תמונה עגומה מאו של הקריירה שלו - כאילו איבד במידה רבה את יכולתו לתפקד מקצועית - סבורות הנתבעות שלמעשה לא משפיעה הנכות על תפקוד זה כלל וכלל. טענות הצדדים 9. התובע העיד שמאז גיל 13 הוא עסק אך ורק בעבודה של תקליטן ו - DJ. הוא למד 12 שנים אך אין לו תעודת בגרות או מקצוע אחר. בקרוב יהיה בן 40 וזה שעשה כל ימיו. התובע תיאר את פעילותו במשך שנים רבות כ- DJ מפורסם ומבוקש מאוד באזור הצפון. פעילותו נעשית במסגרת של עסק הנושא את שמו. עם זאת, לא מדובר בעסק בבעלותו או בניהולו, אלא בעסק משפחתי שבו עובדים גם אחיו של התובע (וגם אשתו, לפחות חלק מהזמן) ומנוהל על-ידי אביו. התובע תיאר את עבודתו ככרוכה במאמצים גופניים. היא כרוכה גם בהנעת ציוד תאורה הגברה וציוד נלוה אחר הנחוץ לעבודתו, אשר מתבצעת באולמות אירועים שונים בכל פעם. התובע הסביר שמהות עבודתו לא היתה רק הפעלה של ציוד אלקטרוני, אלא גם בביצוע "סקרצ'ים" בשתי הידיים, ירידה אל הקהל ריקוד עמו, ולחיצות ידיים. לדבריו, מאז שנפצע איבד התובע את היכולת לעשות זאת. למעשה, פוצל תפקידו הקודם והוא יצר לעצמו תפקיד מיותר שמחייב שבהופעות שלו יבצעו שניים את מה שבעבר - ואצל אחרים במקצועו - עושה אדם אחד. התובע גם ציין שהעובדה שהוא נזקק דרך קבע לתחבושת - סד מכערת, פוגמת בייצוגיות של הופעתו. התוצאה היא שלטענת התובע הוא חי מפרסומו שבעבר ובשל מוגבלותו הפך התובע "פחות נחשב ופחות מבוקש בתחום התקליטנות, בו התחרות הנה כה גבוהה." 10. לתובע נקבעו תקופות אי כושר ממושכות המצטברות לכ- 17 חודשים. לטענתו, היו תקופות שבהן נקבעה לו תקופת אי-כושר אך בפועל הוא הופיע על הבמה בהנחיה בלבד. הוא הסביר שהזמנות עבודה נעשות זמן רב לפני אירועים. מצד אחד, לא ניתן לבטל השתתפות באירוע (מחמת חשש לתביעה בשל הפרת חוזה) והדבר חייבו להשתתף בפעילות גם בעת שאמור היה להיות בחופשת מחלה. מצד שני, בתקופות שבהן לא היה כשיר לעבודה לא קיבל הזמנות חדשות וכך נותר ללא פעילות מספקת גם בעת שהיה כשיר לעבודה. על כל אלה סיפר התובע בלי לספק נתונים מספריים כלשהם. התובע טוען שבתקופה שבין שתי התאונות הוא כמעט לא עבד. חלק מהזמן היה מגובס והוא גם היה בטיפולים רפואיים. בסמוך לפני התאונה השניה כמעט והחלים והוא התכוון לחזור לעבודה באופן הדרגתי וביקש להשתבץ לעבודה הרגילה שלו. התובע סיפר שלאחר התאונה השניה המשיך לעבוד על הזמנות שנסגרו קודם, למרות פציעתו, כדי להמנע מטענות על הפרת חוזה. הוא סיפר באופן דרמטי למדי על מקרה שבו התקשרו לכלה ואמרו לה שהוא נפצע בתאונה, אך היא אמרה שהיא לא מאמינה, והיא עומדת על כך שיבוא לאירוע אפילו כולו מגובס - וכך עשה. התובע העיד שלמרות מגבלותיו והשינויים בעבודתו הוא המשיך לקבל שכר מתוך התחשבות בני משפחתו במצבו ורצונם לעזור לו. אף שלא "ספרו לו" ימי מחלה, השכר ששולם לו היה בעצם עבורם. 11. הנתבעות חולקות על התובע. העסק שבו מועסק התובע ("בני מיקס") נושא את שמו. זהו עסק משפחתי המנוהל ע"י אבי התובע מבית ההורים. בעסק עובדים ארבעה אחים כתקליטנים, ויש בו שני תקליטנים שכירים ועוד מספר משתנה של שכירים נוספים (כנראה כ - 15) ובעבר הועסקו בו גם רקדניות. העסק לא מאוגד והוא מנוהל ביד רמה ע"י האב והוא הקובע בלעדית את תנאי העבודה והשכר. התובע לא העיד איש מהעובדים האחרים בעסק, בני משפחתו המסייעים לו. יש להניח שהיה לו ממה לחשוש אם יעידו. לטענת הנתבעות הוא לא הוכיח את הטענות הנוגעות למגבלותיו, או להיקף פעילותו - לא פרטנית ואף לא בהשוואה לפעילות מכלול העסק. הוא לא הביא עדים לטענתו שהוא מתפקד רק כ"בובה" ולמעשה לא הוכיח העדרות מעבודה או פגיעה בהכנסות. בתלושי השכר שהציג התובע אין הנתבעות מגלות אמון. הם הודפסו כולם כמקשה אחת בדיעבד. מעדותו של התובע התברר כי אשתו קיבלו 4000-5000 ₪ בחודש - בהיקף דומה או גדול יותר מהירידה בשכרו - מבלי שהוכח למעשה כי היא עבדה בו בפועל. התובע לא העיד את אביו שיסביר כיצד חושב שכרו ומדוע הופחת כנטען - והטענה ששמו מוכר ובמשך השנים הוא ש"משך קהל" אינה מתיישבת עם ההפחתה בשכרו. 12. הנתבעת 2 סבורה שאין לקבל את טענת התובע שבמשך שנים הוא "מבלף" את קהל לקוחותיו ולמעשה אינו משמש כ - DJ אלא כמנחה בלבד. העובדה שבמשך שנים ממשיך התובע למשוך לקוחות והזמנות עבודה כשלעצמה מצדיקה שכר גבוה יותר משל אחיו. את טענתו יכול וצריך היה לתמוך בעדותו של מי שלטענתו "מכסה" על מגבלותיו בהופעות, אלא שאותו עובד לא זומן להעיד. הנתבעת 2 מצביעה על כך שבסרטי המעקב נראה התובע מתפעל את הקונסולה בשתי ידיים בעת שהוא עובד באירוע. הסברו היה שזו פעולה למראית עין, אך הנתבעת 2 מבקשת לדחות טענה זו והיא סבורה שלא את קהל לקוחותיו הוא "מבלף" אלא את בית-המשפט. מסרטי המעקב רואים גם שהתובע אינו מתקשה בנשיאת הציוד החוץ לו וציוד אחר מובא לאתר האירוע ע"י נהג המשאית שנשכר לצורך זה. ההכרעה 13. לתובע נגרמו פגיעות שונות, אך בסופו של דבר נותרה לו נכות קבועה ביד שמאל בלבד. במהלך תקופות שונות הוא סבל מנכויות זמניות גבוהות, אך עדותו מבלבלת. מצד אחד העיד שבתקופה שבין התאונות "כמעט לא עבד" ולצד זה העיד שבני המשפחה אינם מחמיצים עבודה גם כשהם חולים ושגם שהוא המשיך לעבוד בתקופות מחלתו. בפני קהל הלקוחות הציג התובע לדבריו חזות של מי שמתפקד כרגיל וכך הוא עושה גם כיום. כצופה בלתי מקצועי בסרטי המעקב, יכול היה בית-המשפט רק להתרשם שאם מדובר בהעמדת פנים היא משכנעת מאוד. סרטי המעקב מראים את התובע נושא עמו ציוד שאינו נראה כבד או גדול במיוחד והוא נראה מתפקד היטב לעיני הקהל. לא ראוי להמעיט במגבלותיו ולזלזל בסבלו. לתובע יש נכות כפי שפירט פרופ' גנאל. עם זאת, משמעותה התפקודית צנועה בהרבה מכפי שהוא טוען. ההגבלה בתנועה היא ביד שמאל, שאינה ידו הדומיננטית של התובע. יתכן שיש פעולות שונות שנהג לבצע בעבר ואינו מבצע כיום, אך מכאן ועד להצגתו כמי שאיבד את יכולתו לתפקד במקצועו ארוכה הדרך מאוד. 14. לשם הערכת הפסדיו הכספיים של התובע ראוי להבין מהו ה"נכס" המניב את הכנסותיו. האם זהו "עסק" הנושא את שמו והוא היה בין מייסדיו? האם זהו המוניטין המקצועי שלו ואם כן, ממה נובע מוניטין זה, מטעם מוסיקלי, ממיומנות ביצוע, מקשר עם קהל? מקור המידע היחיד בעניינים אלה היה התובע עצמו, אך התעלומה לא פוענחה. התובע סיפר על עצמו שהוא "מפורסם" ויש לו "מוניטין" ועשרות שנות ניסיון מקצועי. שמו מושך לקוחות. הוא מתפקד בעסק בכפיפות מוחלטת לאביו, הכנסותיו (גם לפני שנפצע) צנועות מאוד, אף שהעסק רווחי מספיק כדי לפרנס עשרות אנשים. התובע טוען שמזה שנים הוא משטה בלקוחותיו, ומוכר להם מראית עין של תפקוד מקצועי. רק התובע העיד על השינוי שחל בתפקודו כאשר מתקליטן ו - Dj הוא הפך ל"מנחה", מעין "גלגל חמישי" מיותר, אשר מגדיל את עלויות העסק אך אינו מייצר לו הכנסות. לטענתו, עם השנים הוא הפך ל"פחות נחשב ופחות מבוקש" בתחום בשל מוגבלותו (סעיף 71 בסיכומיו). 15. האבחנה שערך התובע בין תפקודו כתקליטן ו - DJ, לבין תפקודו החדש כ"מנחה" שלמעשה אין בו צורך, נראית כהפרזה גדולה. ראשית, הטענה שמי שמבצע את העבודה הממשית באירועים שבהם משתתף התובע הוא אדם אחר והתובע משמש רק כ" מנחה", אינה מתיישבת עם מה שרואים בסרט המעקב, שם נראה התובע מתפקד כהלכה. גם מעדותו של התובע ברור למדי שגם תקליטנים אחרים של "בני מיקס" מגיעים לפחות לחלק מהאירועים כשלצידם תקליטן נוסף. גם ההשפעה של המגבלה הגופנית בנשיאת משאות צריכה להיות מוערכת לאור הידיעה שמדובר בעסק שמחזיק בבעלותו ציוד הגברה, תאורה וסאונד יקר שאותו מביאים לאירועים באמצעות משאית והוא מטופל ממילא באמצעות צוות לוגיסטי. בשים לב לכך שהוא מוותיקי העסק, בן למשפחה שהעסק בבעלותה ונוכח הכישורים המקצועיים שהוא מייחס לעצמו נראה שנכון לראותו כ"ראש צוות" הכולל עובדים אחדים, ואשר בין עובדיו מתחלקת העבודה באירועים השונים. אף שלתובע אכן נגרם נזק גוף, לא שוכנעתי כלל בטענתו שחל בתפקודו המקצועי שינוי דרמטי. 16. מבחינה פורמאלית התובע הוא שכיר המועסק על-ידי אביו בעסק שאינו מאוגד. הוא תובע פיצוי בגין הפגיעה בשכרו, שלפי תלושי השכר, אכן ירד מאוד אחרי שנפצע. הנתבעות לא מאמינות שתלושי השכר משקפים את תפקודו של התובע, אפילו לא את הכנסתו האמיתית. האם תלושי השכר משקפים את היקף העבודה של התובע או את שכרו והאם ניתן ללמוד מהם על הפסדיו? 17. מעיון בתלושי השכר עצמם עולה שהם הודפסו (וכנראה גם הופקו) זמן רב לאחר התאריכים המתנוססים עליהם. הם מציגים "אחידות" שאינה מאפיינת תלושי שכר אמיתיים. במשך שנים הם זהים זה לזה לחלוטין. בולטת בהם תופעה חריגה: בכולם כמעט מצויין שכר נטו במספרים עגולים, שניתן להשיגו רק אם כל שאר הנתונים הותאמו אליו באופן מלאכותי. אכן, הנתבעת 1 מביעה תמיהה כיצד התובע שבעת המשפט העיד שהוא עובד בעת מתן עדותו, אינו מדווח כעובד בדו"ח הרציפות בתעסוקה של המל"ל הנוגע לאותה תקופה עצמה. 18. התובע העיד שהעובדים מגיעים לעבודה גם כשהם חולים, אם הם "לא בכסא גלגלים" וגם הוא עשה כן אחרי שנפצע. הוא העיד, שאף שמגיעים לו "ימי מחלה" "לא סופרים" אותם, ובתקופות שבהן היה מוגבל שולם לו שכר. לא ניתן לחלץ מהתלושים כל שיטה, או חוקיות בחישוב שכרו של התובע. אין כל תיעוד על ימי עבודה וימי העדרות ואין כל הסבר לבסיס שלפיו שולם לתובע שכרו. לכאורה, מדובר בשרירותיות מוחלטת, שלא הוצע לה כל הסבר. 19. התברר שאשתו של התובע הועסקה באותו עסק. תקופות העסקתה המדויקות לא הובררו, אך נראה שהן חפפו לתקופות שבהן נטען ששכרו של התובע הופחת. השכר ששולם לה היה לערך השכר שפחת בתלושי השכר שלו. לא ברור מה עשתה אשת התובע בעסק. האם מדובר בעבודת אמת ובשכר אמת, או בפיקציה שנועדה לאפשר הצגת מראית עין של הפסד אצל התובע ובמקביל להמשיך לתת לו אותו שכר? 20. התובע העיד שלצד השכר המשולם לו ומתועד בתלוש, הוא מקבל מהעסק גם טלפונים סלולאריים והחזרי הוצאות במזומן. הוא גם סיפר שהוא ובני משפחתו אוכלים אצל הוריו כל יום וגם בסופי שבוע הם נמצאים אצלם (או אצל הורי אשתו). כאן נוצר קושי גדול להפריד בין ה"פרטי" וה"עסקי": האם מדובר בהרגל משפחתי, ענין של אורח חיים, בעזרה של הורים לבנם הפצוע בהכנסה "בעין", או פשוט בבני משפחה שבה לא קיימת ההפרדה המקובלת בין משקי הבית של ההורים וילדיהם הבוגרים מאוד? ההתלבטות מחריפה, כאשר מתברר כי מדי פעם אמו של התובע "דוחפת" לו סכומי כסף (כביטויו שלו). שוב, אין מנוס מלתמוה: האם זו מתנה פרטית, או תשלום של הכנסה מהעסק ללא תיעוד? כנראה שכדי להחליט בשאלה כזו טוב היה לדעת מה הסכומים ובאיזו תדירות הם ניתנים - אך התובע לא סיפר על כך דבר. 21. ה"שכר" שמושך אדם מעסק שבבעלותו, או בשליטתו לא מלמד בהכרח על ההכנסה האמיתית שלו. יתכן שהעסק שקוע בחובות ויתכן שנותרים בו רווחים המגיעים בדרך אחרת לידי מי ששולט בו. התובע מתפרנס מעסק משפחתי, שבו מעורבים עוד בני משפחה רבים. העסק מתנהל באופן מאוד לא פורמאלי. זו אינה חברה בע"מ ואף לא שותפות. נראה שהתובע היה בעצם מייסד העסק (הראשון או השני מבני המשפחה שעסק בתחום - האחרים הצטרפו אליו, כולל האב שכעת נטען ש"מנהל" את העסק). העסק נושא את שמו והוא מציג עצמו כ"כוכב" המקצועי שלו. עם זאת, אין לו לטענתו כל מעמד בניהול העניינים והשכר שהוא קיבל מהעסק לטענתו, לא נראה כמשקף את המעמד המקצועי שלו הוא טוען. קשה להאמין שכל בני המשפחה היו בוחרים להתפרנס מ"בני מיקס" (יחד עם עוד שכירים נוספים שהעסק מפרנס), כאשר כל שיכול העסק להפיק עבור ה"כוכב" שלו היא הכנסה שמתחת לשכר הממוצע במשק. למעשה, מעדות התובע קשה מאוד להבין אם ההכנסות שהוא הפיק מהעסק מבטאות באמת "שכר עבודה", מוניטין, או חלקו בבעלות בעסק (שאותה הוא מכחיש). המידע שסיפק התובע מקשה על ההערכה האם התובע הוא באמת "שכיר" או אולי הוא מתפקד כ"שותף" שמטעמים חשבונאיים מפיקים לו תלושי שכר, או שמא, פשוט מערבבים בני המשפחה לחלוטין את ה"פרטי" וה"עסקי". 22. על רקע זה נראה היה שלא ניתן לברר מה ההשפעה של הפציעות על הכנסותיו של התובע בפועל בלי לדעת הרבה יותר על העסק ועל פעילותו של התובע בו. נתונים מספריים (להבדיל מהצהרות מילוליות) ועדויות של בני המשפחה העובדים בעסק ומאוד רוצים לעזור לתובע לדבריו, עשויים היו לסייע מאוד: נתונים אודות מספר האירועים שבהם השתתף התובע לפני שנפצע ואחר-כך - והשוואתם למספר האירועים שבהם השתתפו עובדים אחרים בעסק, היו מלמדים רבות על ההשפעה של הפציעה על כושר ההשתכרות של התובע. נתונים אודות מספר האירועים שבהם הופיע התובע בלוויית DJ נוסף, והשוואתם להופעות של עובדים אחרים עם ובלי DJ נוסף, היו יכולים לסייע לבחון את אמינות טענתו שמאז פציעתו הוא משמש רק "מנחה". נתונים אודות תנועות הכספים בעסק ורווחיו לפני שנפצע התובע ואחר-כך, ואודות התשלומים שהועברו לכלל בני המשפחה, עשויים היו לסייע להעריך את אמינות תלושי השכר (אף שלא היו מסייעים להבין את משמעות סכומי הכסף המזומן ש"דוחפים" ההורים לילדים מעת לעת). 23. מהתובע למדנו שהעסק מנוהל באופן מסודר מאוד ויש לו יומן אירועים ורואה חשבון. הוריו של התובע ואחיו מתחשבים בו מאוד. לא היה כל קושי להביא את המידע בפני בית-המשפט. הנתבעים מניחים שההמנעות מהבאת עדים וראיות אלה נובעת מכך שיש לתובע מה להסתיר, ויש לזקוף אותה לגנותו. מכל מקום, ברור שהתובע לא סיפק מידע זמין מאוד אשר היה יכול לבסס (ולאמת) טענות עובדתיות שלו. הוא לא עשה כן. הוכחת נזק נעשית ע"י הוכחה של "פרטים" ולא ע"י הצהרות סובייקטיביות. נטיית הלב היא להניח שמי שנפצע גם הפסיד הכנסות, אך הדבר תלוי לגמרי באופי מקורות הכנסתו. אבני בנין שמהן נבנים פסקי דין אינן נטיות לב, אלא ראיות והתובע סיפק ראיות דלות מאוד להערכת נזקיו. חישוב הפסדי עבר 24. התובע חישב את הפסדיו בעבר על בסיס שכרו ערב התאונה : (לפי שכר חודשי 8264 ₪). בהמשך תיעדו תלושי שכרו סכומים חודשיים נמוכים יותר וכך נצברו לו לטענתו הפסדים בסך 395,700₪. הנתבעות סבורות שמדובר במספרים שאין להם אחיזה במציאות. הפסדים בעבר הם נזק מיוחד אשר צריך (ואמור להיות אפשרי) להוכיח במדוייק ולא על דרך הספקולציה. הקושי בחישובו של התובע הוא, שהתובע העיד שלמעשה המשיך לעבוד גם בתקופות שבהן אושר לו "אי-כושר". תלושי השכר שלו אינם מקור מהימן להערכה של הכנסותיו. מידע על היקף פעילותו הממשי בעסק (או על היקף פעילות העסק עצמו) לפני שנפצע ואחר-כך - אין. כל שנותר הוא להעריך אם וכיצד באו לידי ביטוי מגבלות הגוף של התובע בהכנסותיו, כאשר כלל לא ברור אם ובמה ירדו פעילותו בעסק או הכנסתיו ממנו בעקבות פציעתו. הנתון העובדתי האמין היחיד שמצאתי שניתן להאחז בו הוא המידע אודות הניתוחים שעבר התובע. מדובר בששה אירועים שבגין כל אחד מהם אושפז התובע 3-5 ימים בכל פעם ובסה"כ 22 ימים. סביר שבתקופות האשפוזים ובימים הסמוכים אכן לא היה התובע זמין לעבודה וסביר שלדבר היה ביטוי כלשהו בהכנסותיו. לאור זאת מוערך הפסדו בעבר גלובאלית בסך 30,000 ₪. חישוב הפסדי שכר לעתיד, תנאים סוציאליים ביטוחי מנהלים ופנסיה 25. התובע מבקש פיצוי לעתיד לפי הפסד חודשי של 5,000₪ ובהיוון עד גיל 67 סך של 1.119,000₪. לטענתו, מאז התאונה שכרו עומד בממוצע על 4,300₪ לחודש. עבודתו בעסק בעצם מיותרת. לפי הערכת פרופ' גנאל צפוי מצבו להחמיר עם הזמן וכלל אין לדעת עד מתי יוכל לחסות תחת הרצון הטוב של בני משפחתו. כעולה מתלושי השכר הוא קיבל גם ביטוח מנהלים לפי 5% משכרו ברוטו. כמו כן הוא היה זכאי לימי חופשה מחלה ותנאים סוציאליים, אף שלא נוהל רישום שלהם. הוא גם היה זכאי לטלפון על חשבון העבודה. על בסיס זה מבקש התובע שיפסק לו פיצוי בסך 175,000₪. הנתבעות דוחות גם חישובים אלה. 26. גם בהערכת ראש נזק זה חוזר הקושי הנובע מהמידע הקלוש אודות הכנסות האמת ועבודתו הממשית של התובע. התובע לא הוכיח שתפקודו הממשי בעבודתו הנוכחית, נפגע. הוא גם לא הוכיח שהכנסתו נפגעה. מצד שני, ברור שיש לו נכות ושלפניו שנים רבות שבהן עלולה הנכות לבוא לידי ביטוי בהכנסותיו. דומה ש יש מקום לתמוה עד איזה גיל צפוי היה התובע להמשיך לתפקד כתקליטן ו- ?DJ ניסיון החיים מלמד שאלה עיסוקים תלויי אופנה שבהם לנעורים יתרון מכריע. ספק אם התובע יכול לצפות ברצינות שיעסוק בכך עד גיל 67. ואם לא יוכל התובע להמשיך בעבודה הנוכחית שלו יהיה עליו למצוא עבודה אחרת והרי אין לו כל הכשרה מקצועית או השכלה רלבנטית. מכלול שיקולים אלה מחייב לפסוק לתבוע פיצוי בגין אובדן הכנסה אפשרי בעתיד - כאשר לא ברור מהו בסיס ההכנסה הרלבנטי וגם לא ברורים היקף הפגיעה הצפויה בהכנסה ומשכה. מצאתי שנקודת איזון סבירה היא פסיקת פיצוי לפי היוון עד גיל 67 של 2/3 ממכפלת השכר הממוצע במשק (לאחר הפחתת רכיב המס לפי כללי החישוב של חוק פלת"ד) בנכות המשפיעה על כושר תנועת יד שמאל של התובע (15%, הנכות היחידה שלדעת פרופ' גנאל משפיעה על תפקודו הגופני): 285,962 ₪. עזרת צד ג' 27. התובע טוען שהוא מנוע כיום משימוש בידו השמאלית ונזקק לעזרה אינטנסיבית בכל דבר לרבות הכנת אוכל הרמת סירים כבדים וחפצים כבדים, אפילו לצורך התלבשות ונעילת נעליים. הוא העיד שהוא מתקשה אפילו לבצע בבית תיקונים קטנים הכרוכים בהפעלת שתי הידיים. הוא מבקש שיפסקו לו פיצויים בגין עזרת צד ג' בעבר בסך 60,000₪ לעבר ו- 84,000₪ לעתיד לפי 300₪ לשבוע). יצויין שבסעיפים 161- 164 לסיכומיו (בהן מועלות טענות אלה), לא נטען שבפועל רכש התובע עזרה כזו בעבר, הוציא סכומים כלשהם בגין אותה עזרה ואפילו לא מוסבר כיצד בדיוק אמורה אותה עזרת צד ג' לסייע לו במגבלות שפורטו (שהרי עוזרת בית, לא תשרוך עבורו את נעליו וגם לא תישא עבורו חפץ כבד מזדמן). בשים לב לתקופות ארוכות יחסית שבהן סבל התובע מנכויות זמניות, אכן סביר שנזקק לעזרה, אך אין כל ראיה לכך שהוציא בגינה כספים, אף אין הסבר איזו עזרה ירכוש בעתיד ובמה תועיל לו. לאור זאת נפסק לתובע פיצוי בראש נזק זה בסך 10,000₪. הוצאות 28. התובע טוען שהוא הוציא ממון רב על נסיעות לטיפולים רפואיים, תרופות, משככי כאבים, סד לתמיכה ביד, חניות וטיפולים משלימים. הוא הגיש קבלות בסך 2300₪, אך העריך את הוצאותיו בסך 200₪ בשבוע. הוא אישר כי עקרונית ניתן לקבל מהמל"ל החזר עבור הוצאות שנגרמו בתאונה הראשונה, אלא שהדבר אינו פשוט מבחינה מעשית. בסה"כ הוא מבקש 65,000₪ לעבר ולעתיד. הנתבעות מלינות על סכום "פנטסטי" זה ואכן, הפער בין מה שמוכח בקבלות לבין מה שנדרש גדול מאוד. עם זאת, דומה שצודק התובע במידה מסויימת וחלק מההוצאות הרפואיות שלהן הוא טוען אכן נפלו ויפלו על שכמו. בגינן אני פוסק לו פיצוי בסך 15,000₪. כאב וסבל 29. נכותו של התובע נגרמה בשתי תאונות שביניהן חלף זמן. בכל אחת מהתאונות נגרמה לו מחצית נכותו ולכן יש לייחס לכל אחת מהן את מחצית ימי האשפוז. לפיכך נפסק לתובע בגין התאונה הראשונה פיצוי סך 45,419 ₪ ובגין התאונה השניה פיצוי בסך 43,769 ₪. תגמולי המל"ל 30. התובע מסכים שיש לנכות מהפיצוי שישולם לו תגמולים שקיבל מהמל"ל. הוא טוען שיש להפחית מהניכוי את התשלומים שאותם התחייב לשלם כשכר טרחה לצורך הטיפול בתביעתו נגד המל"ל (15% בתוספת מע"מ מכל תשלום שיקבל מהמל"ל). הליך זה התנהל לשיטתו, על מנת להקטין את הנזק והוא לתועלת הנתבעת 1. איני סבור שנכון לפסוק לתובע "הוצאות משפט" בגין ההליך שניהל נגד המל"ל, כראש נזק נפרד במסגרת תביעה זו. הסברה שמדובר בפעולה שהיא "לטובת" מי מהנתבעים היתה יכולה להיות נכונה, אילו היה המל"ל מנוע מלתבוע את הנתבעים בתביעת שיבוב בגין התגמולים ששילם לתובע. אלא, שכל ניכוי שיערך בפסק-דין זה מהפיצויים שישולמו לתובע, חושף את מי שיהנה ממנו לתביעת שיבוב של המל"ל. מכאן, שמימוש זכויות התובע במל"ל לא היה כלל "לטובת" מי מהנתבעים ואין הצדקה לחייבם במימון אותו הליך. 31. התובע אישר שיש להפחית את תגמולי המל"ל מהפיצוי שישולם לו עקב התאונה הראשונה, אך בסיכומיו ציין שהמל"ל לא הבחין בין נזקי שתי התאונות. התובע זכאי היה לקבל מהמל"ל תגמולים רק בגין פציעתו בתאונה הראשונה. מהתיעוד עולה שאצל המל"ל נכרכו יחד נזקי שתי התאונות (כנראה מפני שהתובע ייחס שם את כל נזקיו לתאונה הראשונה דווקא) ולתובע שולמו תגמולים המשוערכים לסך 243,996₪. לאור קביעות פסק-דין זה רק מחצית מנכותו של התובע נגרמה בתאונה הראשונה וממילא רק מחצית מתגמולי המל"ל ניתן לייחס לה. לאור זאת ינוכו מחצית מתגמולי המל"ל מהפיצוי שיפסק לתובע בגין התאונה הראשונה. לסיכום התביעה מתקבלת. הנתבעת 1 תשלם לתובע 215,900 ₪ בניכוי מחצית תגמולי המל"ל (121,998₪) ובסה"כ 93,902₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 14,405₪. הנתבעת 2 תשלם לתובע 214,250 ₪ בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 32,865₪. התובע יגיש תוך 14 את פירוט הוצאותיו והחלטה משלימה לגביהן תנתן.תאונת דרכיםביטוח לאומי