תביעת פיצויים בגין אחריות על התאבדות 1. גופתו הירויה של המנוח ז"ל (להלן: המנוח) נמצאה בדירתו השכורה. לידו נמצא אקדח שנתנה לו הנתבעת 5 (להלן: עמישב), שהעסיקה אותו כשומר. התובעת היא בתו, יורשתו והתלויה בו. היא טוענת שהוא שלח יד בנפשו והנתבעים חבים בשל כך בנזיקין. כשנה וחצי לפני מותו, ניסה המנוח להתאבד, טופל ואושפז בבית החולים איכילוב. התובעת סבורה שהרופאים היו חייבים לדווח על מצבו לרשויות שהיו חייבות למנוע ממנו לשאת נשק וכך היתה נמנעת התאבדותו. בשל פרטי רשלנות שונים נתבעו כאילו היו גופי נפרדים הנתבעים 1-4, כולם חלק מאישיות משפטית אחת - מדינת ישראל. עמישב בוטחה ע"י צד ג' (להלן: שירביט), ושלחה לה הודעת צד ג'. האם המנוח התאבד? 2. הבסיס לתביעה היא הטענה שהמנוח התאבד, אלא שאין קביעה רשמית כלשהי שכך קרה והתובעת גם לא ביססה את טענתה על חוות-דעת. המנוח עבד כמאבטח למרות שכנראה הוכשר כמהנדס תוכנה. בשנת 2000 נולדה לו בת וכעבור שנתיים הוא התגרש, בתו (התובעת) נשארה במשמורת גרושתו ונקבעו הסדרי ראיה ומזונות. למרות שדירת המגורים נותרה בבעלות הגרושה הותר למנוח לשהות שם עוד זמן מה אחרי הגירושין. לאחר זמן הוא התבקש לעזוב, עזב וניסה להתאבד ביום 3.9.02. הוא היה אז מובטל. הוא אושפז בבית החולים איכילוב במחלקה הכירורגית תוך קבלת ייעוץ פסיכיאטרי ושוחרר ביום 5.9.02 להמשך טיפול מחוץ לבית-החולים ולהמשך מעקב פסיכיאטרי בקהילה. לא ידוע אם ניסה לקבל טיפול פסיכיאטרי אך נראה שבפועל הוא לא קיבל אותו. ביום ראשון 1.3.04 נמצאה גופתו בדירתו השכורה לאחר שגרושתו החלה לחפש אותו כשלא הגיע לאסוף את בתם בסוף השבוע, ללא הודעה. ביום חמישי הקודם לא הגיע לעבודה. נציג המעביד צלצל אליו והמנוח אמר שהוא חולה. ביוזמת גרושתו הצטרף אליה נציג המעביד לתחנת המשטרה ביום ראשון כדי לנסות ולאתר את כתובתו. הם היו בדירת המנוח כשנמצאה גופתו. בדו"ח אירוע שכתבה פקד אילנה לוי נכתב שאין חשד לפלילים ושהממצאים בזירה הצביעו על התאבדות. 3. התובעת טוענת, בהתבסס על דו"ח המשטרה, שכל הראיות מצביעות על התאבדות. היא שוללת תסריטים חלופיים: בהעדר חומרי ניקוי, למשל, נשללת לדעתה האפשרות שהמנוח נהרג בתאונה כשניקה את נשקו. גופת המנוח לא נותחה אך נבחנה חיצונית. לדעת התובעת פצע חדירת הקליע מוקם בדיוק במרכז הסנטר בזווית שיכולה ללמד רק על התאבדות. ההסתברות לפציעה כה מדויקת בתאונה סתמית אפסית. ביום 4.3.03 כתבה עמישב למחלקת רישוי כלי יריה והודיעה שהמנוח התאבד. מר דובנוב, עובד עמישב, העיד שהמשטרה הודיעה לו שהמנוח התאבד והוא הוזמן ליטול את נשקו מהתחנה. לדעת התובעת קשורים הנתבעים באמירות אלה. 4. הנתבעים טוענים שכלל לא הוכח שהמנוח התאבד. משפחתו ויתרה על נתיחה שלאחר המוות וחסמה את הדרך להוכחת סיבת המוות. בחווה"ד הפתולוגית נכתב: "על סמך בדיקה חיצונית בלבד לא ניתן לקבוע את סיבת המוות. כדי לקבוע את סיבת המוות היה צורך לבצע נתיחה". נטען שדו"ח פקד אילנה לוי אינו חוו"ד מקצועית, אלא התרשמות בלבד ומחברתו לא העידה. גם גרושת המנוח לא סיפקה מידע רלבנטי מכלי ראשון: היא לא היתה עדה לאירוע, וגם לא לתהליך הנפשי שקדם לו. ספק אם ראתה את המנוח בחודשי חייו האחרונים, והיא אף לא ידעה היכן הוא גר. אף שהיא נכנסה לדירה יחד עם המשטרה עם פריצת הדלת, גרסתה לוקה: היא טוענת שהמנוח ישב ירוי וערום על הכיסא אך בדו"ח הנתיחה כתוב שהוא לבש תחתונים ומכנסיים קצרים. לבסוף, היא הודתה שראתה אותו רק מרחוק. אמרות שונות שצוטטו אינן "הודאה" שכן מי שאמר אותן יכול היה לכל היותר להביע דעה לא מושכלת או שמועה ונותני האמרות אינם יכולים "להודות, בעובדה שכלל אינם יודעים. אם המנוח העידה במשטרה וסברה שהוא נרצח ולא התאבד, שכן הוא היה במצב רוח מצוין לאחרונה ומעולם לא דיבר על התאבדות "גם לא כשחתך את הורידים". גם היא לא העידה במשפט. עוד ציינו הנתבעים שהמנוח לא נקבר מעבר לגדר בית הקברות בחלקה שיועדה למתאבדים וזו ראיה נסיבתית דווקא לכך שהוא לא התאבד. 5. בבואנו להעריך את סיבת מותו של המנוח ראוי לסלק משיקולינו אמרות והתנהגויות המצביעות על -כך שאנשים שונים "האמינו", או "חשבו" שהואח התאבד. כל עוד לא ידוע מה הבסיס שהיה להם לאותה "אמונה", אין לעצם קיומה כל ערך ראייתי. ספקולציות ושמועות אינן ראיה. ראיה ישירה - אין. ראיות עקיפות יש לא מעט ועליהן תתבסס ההכרעה. 6. על מצבו הנפשי של המנוח יש מעט מידע. בגיל צעיר יחסית הוא נפלט מעיסוקו כמתכנת מחשבים, משפחתו התפרקה, הוא איבד את ביתו. על רקע זה, הוא ניסה להתאבד ביום 3.9.2003. אחר-כך הוא מצא עבודה כמאבטח, אך לא ברור עד כמה שבו חייו למסלול תקין: בעוד שידוע שהוא ביקר את בתו, גרושתו אפילו לא ידעה היכן הוא גר (ואולי גם לא ידעה שהוא מחזיק נשק) ולא הובא כל מידע על קשרים חברתיים כלשהם שלו. אין גם ראיה בנוגע למצבו הנפשי בזמן הסמוך למותו. אין עד ששמע ממנו התבטאויות המלמדות על דכדוך או על כוונה להתאבד. לעומת זאת יש ראיות עקיפות לכך ש"משהו" לא היה כשורה לפחות כמה ימים לפני שמת, שכן הוא חרג מפעילויות השגרה שלו. הוא לא הגיע לעבודה, בלי לדווח למעביד על העדרותו ואמר שהוא "חולה" רק כאשר המעביד צלצל אליו. הוא גם לא הגיע לראות את בתו, כפי שהוסדר וגם זאת בלי שצלצל להודיע או להסביר. 7. השוטרים שפרצו לדירת המנוח לא סברו שמדובר באירוע פלילי אלא בהתאבדות. זהו תיעוד מזמן אמת של התרשמות ספונטנית ע"י משקיפים מנוסים ואחראיים המבינים את חשיבות הדיווח. רק מקצת מהסיבות להתרשמותם תועדו, אך משקלה נראה גדול יחסית. גם המעט שתועד במפורש, מחזק רושם זה. לא נמצאו בדירה סימני פריצה. ליד הגופה נמצא אקדחו של המנוח, "רכוש מבוקש". שספק אם עבריין מזדמן היה מותירו שם. אין כל ראיה שלמנוח היה אויב, או שהיה מאוים. אין סיבה לחשוד שבוצע רצח. גם האפשרות שהמנוח נהרג בתאונה אגב ניקוי נשקו, בתאונה, לא סבירה. ליד הגופה לא נמצאו אמצעי ניקוי. 8. במנוח לא בוצעה נתיחה שלאחר המוות. זה לא נבע מהחלטה של התובעת ולא עליה לשאת בתוצאות הנזק הראייתי, ככל שנגרם. רופא בדק את הגופה בדיקה חיצונית. בזהירות הולמת הוא ציין שלא ניתן לקבוע את סיבת המוות ללא ניתוח. הכוונה היא כמובן, לתהליך הגופני המדויק שגרם למוות. עם זאת, הממצא הגופני הבולט ביותר היה חור כניסה של קליע אקדח באמצע הסנטר וחור יציאתו במצח. בהעדר ממצאים רלבנטיים אחרים, מסתמנת סבירות גבוהה מאד שהמנוח מת מפגיעת יריית אקדח שניתן לו לשם עבודתו. 9.לשם הכרעה בהליך זה, ניתן להסתפק בכל אלה כדי להגיע למסקנה שסביר ביותר שהמנוח שם קץ לחייו ביריית אקדח. האם נושא מי מהנתבעים בחבות בשל כך? אחריות רופאי בית-החולים איכילוב 10. הטענה המרכזית של התובעת נוגעת לאירועים שקרו כשנה וחצי לפני ההתאבדות בבית-החולים איכילוב. אף שהלוז של טענתה הן טענות בתחום בריאות הנפש היא לא הגישה חוות-דעת רפואית התומכת בטענותיה. כפי שיפורט להלן, ניתן להתקדם בבירור טענות אלה כברת דרך מסויימת גם בלי להעזר בחוות-דעת של מומחים, אלא שהתובעת הרחיקה לכת הרבה מעבר לכך - וכאן כשלה. 11. לטענת התובעת היה על הצוות הרפואי לדווח לרשויות על ניסיון ההתאבדות של המנוח בשנת 2002 ועל מסוכנותו לעצמו. התובעת טוענת שההחלטה להציב שמירה ליד מיטתו מלמדת שהצוות המטפל סבר בזמן אמת שהמנוח מסוכן לעצמו. לו היה בית החולים מדווח למשרד הפנים, לא היה ניתן למנוח רישיון לנשיאת נשק וההתאבדות הייתה נמנעת. התובעת טוענת שחובת הדיווח חלה על כל עובד בתחום בריאות הנפש שטיפל במנוח בין אם טיפל בו במישרין או "רק" כיועץ למי שטיפל בו. לפי נהלי בית החולים, כל שהיה דרוש לשם הדיווח הוא מילוי ומשלוח טופס הודעת מטפל. 12. הנתבעים טוענים שלאחר ניסיון ההתאבדות בשנת 2002 נמצא שהמנוח לא היה מסוכן לעצמו ולאחרים. הוא אושפז במחלקה כירורגית ולא במחלקה פסיכיאטרית, אף שהצוות המטפל נועץ בפסיכיאטרים. ביום קבלתו נבדק המנוח על ידי פסיכיאטר שזהותו לא התבררה שקבע כי "אין צורך בשמירה". ד"ר ראול ליפניק כתב למחרת "כעת אין סבירות למעשה אובדני. אין צורך בשמירה צמודה". למרות זאת, החליט ד"ר איגור פופקו מאוחר יותר להציב על המנוח שמירה אך הדבר נעשה "ליתר בטחון" למרות שלשיטת ד"ר פופקו לא הוערך המנוח כמסוכן. בנסיבות אלה, טוענים הנתבעים שלא חלה עליהן חובת הדיווח כלל. 13. הנתבעים מסתמכים על עדויות ד"ר פופקו וד"ר ליפניק שהמנוח היה במצוקה כלכלית ואישית אך לא סבל מכל תחלואה נפשית. זהות העובד הסוציאלי שלפי המלצתו הוצבה השמירה לא הובררה והוא לא העיד. התובעת טענה שהייעוץ לא היה תקין לאחר שהוכח כי המנוח לא שלט בעברית וטופל בתחילה על ידי פסיכיאטר שאינו דובר רוסית, אלא שד"ר פופקו כן דיבר רוסית וד"ר ליפניק הסיק מהרישומים שלא נתקל בבעיית קומוניקציה עם המטופל. בבוקר יום 5.9.02 נבדק המנוח שוב על ידי ד"ר ליפניק שמצא שהוא יכול להשתחרר לביתו במצב נפשי מניח את הדעת. בטופס השחרור נכתב שעליו להמשיך בטיפול פסיכיאטרי אמבולטורי. זהו טיפול וולונטרי שלא ניתן לכפותו והמנוח מעולם לא קיבל אותו. ד"ר ליפניק העיד במפורש שאילו סבר בזמן אמת שהמנוח מסוכן לעצמו, היה פועל לאשפוזו הכפוי בבית חולים פסיכיאטרי. 14. הנתבעים מסתמכים גם על עדות פרופ' שרייבר, מנהל המערך הפסיכיאטרי בבית החולים, שהחובה לדווח חלה על הרופא המטפל ואילו הפסיכיאטרים שראו את המנוח לא נתנו לו "טיפול" אלא נתנו "ייעוץ" לרופאים שנתנו את ה"טיפול". פרופ' שרייבר הכין מאוחר יותר נוהל לדיווח על אנשים שנשקפת מהם מסוכנות לעצמם או לסביבתם ובו הבחין בין רופא מייעץ, לרופא מטפל במחלקה, שעליו מוטלת חובת הדיווח (ולמען הסר ספק: נוהל זה לא היה בתוקף בעת האירועים שעליהם נסבה התביעה). התובעת סבורה שהאבחנה בין "רופא מטפל" ל"רופא מייעץ" היא מלאכותית. פרופ' שרייבר העיד גם, שלא כל ניסיון לפגיעה עצמית מצביע על "ניסיון אובדני". לפעמים אנשים פוגעים בעצמם כאמצעי למשוך תשומת לב ולאו דווקא משום שהם רוצים למות. זה הזמן להזכיר שהוא לא העיד כמומחה, אף שתוכן דבריו חורג מעדות עובדתית. דומה שכאשר רופאים מעידים הדבר כמעט בלתי נמנע, אך במקרה זה, מדגים הדבר לקוי בסיסי בדרך שבה ניהלו בעלי-הדין את התביעה: ענין שכולו בתחום המומחיות הרפואית בורר בלי שניתנו בו חוות דעת רפואיות. גם ד"ר פופקו העיד בעניינים המערבבים עובדה ודעה מקצועית כשסיפר שהדיווח על מסוכנות נעשה במשורה ובזהירות, תוך ניסיון להעריך את מכלול נסיבות חייו של המטופל ומחשש של "נבואה המגשימה את עצמה". 15. הנתבעים טוענים שממד הזמן, חלוף שנה וחצי בין הטיפול בספטמבר 2002 להתאבדות במרץ 2004, מנתק כל קשר סיבתי בין פגם שאולי נפל במעשיהן לבין התאבדות המנוח. פרופ' שרייבר העיד כי מניסיונו, מי שנחוש בדעתו למות ימצא דרך לעשות זאת, בין אם בידו אקדח ובין אם לאו. המנוח מעולם לא אובחן כחולה נפש ונסיבות חיים אומללות דחפו אותו להתאבד. גם גרושתו של המנוח, רופאה במקצועה, לא העריכה שהוא מסוכן ולא דיווחה לאיש על חשש שיפגע בעצמו. דיון בטענות הצדדים 16. טענת התובעת מבוססת על סעיף 11א חוק כלי היריה, תש"ט-1949 המטיל על הגורם המטפל באדם שעשוי להתגלות כמסוכן לעצמו או לאנשים אחרים בסביבתו חובת דיווח למנהל משרד הבריאות. הסעיף התקבל בתיקון מס' 12 ביום 11.1.2001 ונכנס לתוקף חצי שנה לאחר מכן: (א) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם והסבור כי אם האדם יחזיק בכלי יריה יהיה בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לצבא הגנה לישראל. (ב)(1) רופא, פסיכולוג, קצין בריאות הנפש או עובד סוציאלי במערכת הבריאות, המטפל באדם ושנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד הבריאות, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד הבריאות; (2) עובד סוציאלי המטפל באדם, למעט עובד סוציאלי שחלות עליו הוראות פסקה (1), שנודע לו כי האדם מחזיק בכלי יריה, ולדעתו יש בכך משום סכנה לאותו אדם או לציבור, יודיע על כך למנהל משרד העבודה והרווחה, שיהא רשאי להעביר את הידיעה לפקיד הרישוי וגם לצבא הגנה לישראל, וכן לגוף המנוי בסעיף 5ב(א) לגבי מועמד לשירות שגוף כאמור מסר לגביו הודעה למנהל משרד העבודה והרווחה; (3) שר העבודה והרווחה ימנה ממונה להערכת מסוכנות אשר ייעץ למנהל משרד העבודה והרווחה לענין העברת ידיעות כאמור בפסקה (2). 17. חובת הדיווח חלה על מטפל הסבור שאדם מהווה סכנה לעצמו או לציבור. אם אינו סבור כך, אינו חייב לדווח. השאלה העיקרית - והיא שאלה עובדתית - היא על-כן, לא מה היתה האמת (דהיינו, אם היה המנוח מסוכן לעצמו או לציבור), אלא מה סברו המטפלים במנוח בשנת 2002? שאלה קשה ממנה היא שאלה מובהקת שברפואה, מה היו צריכים הרופאים להעריך אז? 18. רופאים שטיפלו במנוח בעקבות ניסיון התאבדותו העידו. הרישום בתיק הרפואי ברור למדי. ביום 2.9.02 הגיע המנוח לבית החולים לאחר ניסיון התאבדות ע"י חיתוך ורידים. הוא איבד הרבה דם, אך לא נגרם לו נזק נוירולגי והוא טופל במחלקה כירורגית. נערך ייעוץ פסיכיאטרי שבסיומו כתב פסיכיאטר (שזהותו לא ידועה) "אין צורך בשמירה". למחרת ראה אותו הפסיכיאטר ד"ר פופקו, אשר ציין "זקוק לשמירה פרטית עד שעות בוקר". למחרת ראה את המנוח ד"ר ליפניק, אשר עמד (כמו קודמיו) על הרקע הסוציאלי ולא הפסיכיאטרי לניסיון ההתאבדות, ביקש התערבות דחופה של עו"ס והוסיף במפורש: "כעת אין סבירות למעשה אובדני. אין צורך לשמירה צמודה". עוד באותו יום נרשם ע"י הרופאה במחלקה: "לאחר בדיקת ע"ס. בשיחה בהמשך עם ד"ר ליפניק (15:00) הוראה להמשך שמירה צמודה". למחרת, 5.9.02 שב ובדק ד"ר ליפניק את המנוח, לא מצא אצלו תחלואה פסיכיאטרית ואישר שמבחינה פסיכיאטרית ניתן לשחררו. 19. התיעוד - ועדויות הרופאים תומכות במסקנה זו - מלמד שהרופאים לא העריכו את מצבו של המנוח כמסוכן, אך העדיפו לנהוג זהירות. נוכח קרבת הזמן לניסיון ההתאבדות הם הצמידו לו שמירה. הם העריכו שהרקע לנסיון ההתאבדות הוא סוציאלי ולא פסיכיאטרי והם לא העריכו שהמנוח מסוכן לעצמו או לאחרים. התובעת מבקשת שבית-המשפט יסיק מהתיעוד מסקנה הפוכה, ולמעשה מזמינה אותו לקבוע ממצא רפואי, בלי להזקק לחוות-דעת מומחה. על-פי תקנות סדר-הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, על המבקש להוכיח דבר שברפואה לבסס את טענתו על חוו"ד רפואית. השאלה מהי "מסוכנות" והאם התקיימה בנסיבות קונקרטיות באדם מסויים היא שאלה שברפואה (או לפחות של מומחיות, בשים לב לסמכויות ולחובות שיש לפסיכולוגים ולעובדים סוציאליים בתחום בריאות הנפש). זהו ענין שפסיכיאטרים מחווים עליו דעתם כענין שבשגרה. הטיעון של התובעת כורך יחד שני עניינים שונים: "חשש" ו"הערכת מסוכנות". נראה שלשיטתה, כאשר רופא מגלה "חשש", הוא גם "מודה" במסוכנות. על פניה זו אינה מסקנה מובנת מאליה וניתן ללמוד אותה רק מעדות מומחה, לא מטיעון משפטי. דומני שכל רופא סביר המטפל באדם שזה עתה ניסה להתאבד חייב תמיד לגלות "חשש" מפני ניסיון אובדני נוסף. קיומו של חשש הוא המובן מאליו (והוא נשמע היטב בעדויות הרופאים בבית-המשפט, שמהתבטאויות שונות שלהם מנסה התובעת לדלות מסקנות מרחיקות לכת שאין בהן). צריך להדגיש, שחובת הדיווח שבסעיף 11א אינה קמה רק בשל קיום חשש, היא דורשת קיום "סברה". עוצמת החשש ומידת ביסוסו, הם היוצרים (או שוללים) את סברתו של הרופא, שהמטופל מסוכן לעצמו או לזולת. 20. בעת שיוצקים תוכן לנורמה המשפטית, לא ניתן להתעלם מהפרקטיקה הרפואית - ועליה יכול בית-המשפט ללמוד רק מעד מומחה. השאלות רבות וקשות: האם נוהגים פסיכיאטרים לראות כל מי שמנסה להתאבד כ"מסוכן לעצמו" גם אחר-כך? ועד מתי נמשכת מסוכנות כזאת? וכיצד נוהג עולם הרפואה בחובת הדיווח לגבי מטופל הנמצא באשפוז ונתון להשגחת רופאיו: מתי בוחנים את המסוכנות לצורך הדיווח לפי סעיף 11א, במהלך האשפוז או בסיומו? וכיצד נהוג לראות את היחס בין חובות אנשי הצוות השונים במערכת היררכית? האם נדרש איש צוות זוטר לדווח על מסוכנות שקיימת לדעתו, אך נשללה ע"י הבכיר ממנו? בעת שמיישמים את הנורמה המשפטית על התנהגותם של רופאים קונקרטיים, קשה מאוד לעשות כן בלי להעזר ב"תיווך" של מומחה. דומני שרק מומחה יכול לסתור את דברי הרופאים שהם לא סברו בשנת 2002 שהמנוח מסוכן לעצמו. רק מומחה יכול לעשות את שניסתה ב"כ התובעת לעשות כטיעון משפטי, דהיינו, לקרוא את התיעוד ולפרש אותו כמבטא סברה שהמנוח היה מסוכן. 21. פירושו של סעיף 11א מחייב איזון בין אינטרסים שנראים על-פניהם מאד לא שווים זה לזה: חיי אדם וחופש העיסוק. לכאורה נראה שחיי אדם "חשובים" יותר, אך יש לזכור שאחת ההצדקות למתן רישיון לשאת נשק היא בדיוק לשם הגנה על חיי אדם. יתירה מזו, איזון אינטרסים נכון אינו מעמיד זה מול זה רק את חשיבותם היחסית של האינטרסים המוגנים (אפילו היה קיים דירוג מוסכם של אינטרסים כאלה), אלא גם את מידת הפגיעה הצפויה בהם. לענין סעיף 11א, ברור שלא כל חשש בלתי מבוסס, לא כל הרהור חולף ולא כל דעה שמשמיע מישהו, מחייבת הפעלה מיידית של חובת הדיווח. ברור שלענין העיתוי שבו קמה חובת הדיווח ומידת הביסוס של ה"סברה" המחייבת דיווח, יש הבדל בין סיטואציות שונות. דומני שבמקום שבו שהה המנוח שלושה ימים בבית-החולים, לא קמה חובת הדיווח על מידת הסיכון שהוא עלול לסכן את עצמו אלא כאשר התייצב מצבו והרופאים כבר ידעו מספיק על מצבו על מנת להחליט על שחרורו. 22. התיעוד הרפואי מצביע על כך שהרופאים דווקא נהגו בזהירות רבה. במשך שלושה הימים שבהם שהה המנוח בבית-החולים הם גילו את החשש (הטבעי, המתבקש, ההכרחי) מפני ניסיון אובדני נוסף. הם עשו את מה שמתחייב ושמרו על המנוח. עם זאת הם לא העריכו שניסיון אובדני נוסף כזה הוא סביר. אכן, קיומו של "חשש" במהלך הדרך, אינו מצביע על מסקנה בסופה. בהעדר ראיה על הפרקטיקה הרפואית, לא שוכנעתי שדי ב"חשש" הנובע בעצם רק מכך שהמנוח כבר ניסה להתאבד, כדי לחייב רופא לדווח לפי סעיף 11א (ויש להניח, שאילו לכך התכוון המחוקק, היתה חובת דיווח מפורשת ופשוטה לפי סעיף 11א על כל מי שידוע שניסה להתאבד). 23. כל מה שקדם לרגע שחרור של המנוח מבית החולים, לא היו אלא שלבי ביניים, התלבטויות, חלק מתהליך למידה ובירור. התלבטות זו באה לידי ביטוי גם במעשי הרופאים, שביטאו לסירוגין הערכה שניסיון אובדני נוסף אינו סביר ולצד זה הורו על שמירה. רגע השחרור היה רגע האמת שאחריו מאבד הרופא את השליטה על המידע ואת הפיקוח על המטופל. את מה שחשבו הרופאים בעת השחרור קל מאוד לברר מתוך מה שכתבו ומה שעשו - וגם ממה שלא עשו. ד"ר ליפניק אמר במפורש שאילו סבר שהמנוח מסוכן לעצמו היה יוזם את אשפוזו הכפוי. אני מאמין לו. הוא לא עשה כן, אלא שחרר אותו. אגב השחרור, לא נקבע טיפול תרופתי ולא נשלח דיווח לפי סעיף 11א. סמוך לנסיון ההתאבדות חששו הרופאים לשלומו של המנוח והציבו לידו שמירה. שחרורו של המנוח מהאשפוז מלמד על כך שהחשש פחת מאוד והם סברו שניתן לשחררו ללא אמצעי זהירות כלשהם. המנוח שוחרר מבית-החולים בלי שום הנחיות טיפוליות המלמדות על סכנה ובלי שהצוות נהג כאילו יש בו סכנה. המסקנה מהתנהגות זו היא שהרופאים פשוט לא סברו בעת ששחררו את המנוח שהוא מסוכן לעצמו. ובניגוד לטענת התובעת, הם כנראה צדקו. 24.בבחינת מסוכנותו של המנוח לעצמו בדיעבד יש להשמר מאנכרוניזם, המבוסס על ידיעת מה שקרה לבסוף. לאחר ניסיון התאבדות (שלא היה על רקע תחלואה נפשית) שוחרר המנוח מבית-החולים מצא עבודה ושמר על שגרת חיים במשך עוד שנה וחצי בלי שמישהו אחר חשד שיש לו כוונה להתאבד. שנה וחצי היא תקופה ארוכה למדי. לכאורה, ניתן ללמוד ממה שקרה במהלכה שהרופאים צדקו. בעת שהמנוח שוחרר מבית החולים הוא לא סיכן את עצמו וקשה לצפות שהרופאים יחזו את שעתיד לקרות לאחר זמן כה רב. 25. למען שלמות התמונה אוסיף דברים אלה בנוגע לשאלת הקשר הסיבתי: התובעת הניחה שאם היה נשלח דיווח לפי סעיף 11א, לא היו מאשרים למנוח לשאת נשק. לכאורה זו השערה סבירה, אך איש לא הוכיח אותה, ובלי שתוכח לא ניתן להוכיח את התזה העיקרית של התובעת דבר אחריות בית-החולים להתאבדות. פרטי הנוהל הננקט עם קבלת דיווח לפי סעיף 11א לא הוכחו. האם מסתפקות הרשויות בכך שרופא כלשהו הביע סברה? האם לאותה "סברה" של הרופא "תאריך תפוגה" כלשהו? האם מוזמן האזרח לבדיקה? ואם כן, איזו הבחנה פסיכיאטרית צפויה להביא לתוצאה שלא יותר לו לשאת נשק? רופאי המנוח עמדו על-כך שהוא לא סבל מתחלואה נפשית וניסיון התאבדותו היה על רקע של מצוקה כלכלית ומשפחתית. האם מבחינת הרשויות, די בכך כדי למנוע מאדם קבלת היתר לשאת נשק? ועד מתי? כל אלה שאלות קשות - שבירורן הכרחי כדי להניח תשתית לתזה של התובעת. בירור כזה לא נעשה והתזה, לאחר שהועלתה, לא הוכחה. בלעדיה, לא ניתן כלל להוכיח קשר סיבתי בין אי-הדיווח לבין ההתאבדות. 26. המסקנה: ביום שהמנוח שוחרר מבית החולים איכילוב לא סבר הצוות הרפואי שהוא מסוכן לעצמו או לאחרים (וגם אין כל בסיס למסקנה שצריך היה לסבור אחרת) ולכן גם לא היה חייב לדווח לרשויות לפי סעיף 11א. אחריות המעביד 27. התובעת טוענת שעמישב התרשלה בשל כך שלא עלה בדעתו של איש מאנשיה לחפש את המנוח ולאסוף ממנו את נזקו לאחר שנעלם ימים רבים מעבודתו. עמישב טוענת שהמנוח נעדר מעבודתו ביום חמישי ונציג שלה מיד יצר עמו קשר. המנוח הודיע שהוא חולה ובסך הכל נעדר מעבודתו שתי משמרות ולא "ימים רבים" - והעדרות זו לא חייבה פעולה מיוחדת, מה גם שהמנוח היה ידוע כאדם בעל מוסר עבודה גבוה, נעים הליכות ומסור ודבר בהתנהגותו לא עורר חשש שיתאבד. בענין זה צודקת עמישב ללא ספק: המנוח נעדר מעבודתו זמן קצר מאוד ומעסיקיו שמרו עמו על קשר סביר ומיידי. כאשר פנתה גרושתו של המנוח לעמישב, התלווה אליה נציג החברה למשטרה וגם לביתו של המנוח. איני סבור שהתנהגות זו מלמדת על הזנחה של חובת זהירות כלשהי ובה עצמה אין כל עילת תביעה נגד עמישב. 28. התובעת סבורה שעמישב התרשלה בכך שהעסיקה את המנוח למרות מסוכנותו, או בשל כך שלא דאגה לבדוק בעצמה את מצבו הנפשי ולוודא שאינו מסוכן. עמישב טוענת שהיא פעלה על פי החוק בהעסיקה שומרים חמושים רק לאחר שאלה אושרו לנשיאת נשק ע"י משרד הפנים, לאחר שמסרו למשרד הפנים הצהרת בריאות וטפס ויתור על סודיות רפואית. לה עצמה אסור להפלות אדם בקבלה לעבודה על רקע מצבו הבריאותי, ומשאושרה העסקתו ע"י משרד הפנים בעצם אין לה שום שיקול דעת בהעסקתו. 29. לאור הקביעות הקודמות בשאלת המסוכנות, איני סבור שיש בסיס כלשהו לטענה שעל עמישב היה להמנע להעסיק את המנוח. איני סבור שעמישב היתה רשאית לאסוף מידע רפואי אודותיו, אך אפילו היתה אוספת מידע כזה, לא היתה יכולה להפיק ממנו כל מסקנה לגיטימית. לעמישב יש פחות כלים להעריך את מסוכנותו של המנוח משהיו לרופאיו. אילו ידעה על ניסיון ההתאבדות שלו, מניחה התובעת שהיא היתה נמנעת מלהעסיקו. יתכן מאוד שהיא צודקת עובדתית, אך זו דווקא סיבה מצויינת כדי למנוע מעמישב גישה למידע פרטי שכזה. הרי לעמישב אין כלים להעריך את מסוכנותו של המנוח. על סמך יכולה היתה לקבל החלטה - זולת על סמך בורות ודעות קדומות? המנעותה מלעשות כן אינה רשלנות. 30. התובעת טוענת שעמישב התרשלה כלפי המנוח בכך שלא דאגה להחזרת הנשק האישי של המאבטחים לאחר תום שעות העבודה. עמישב משיבה על-כך שחברת שמירה לא חייבת לאסוף את הנשק בסיום יום העבודה. לשיטתה, תעודת ההרשאה מגבילה את השימוש בנשק ונשיאתו לתפקיד בלבד ולכן כשעובדים אינם בתפקיד עליהם לאחסן את הנשק במקום מאובטח בביתם. כאשר עובדים יוצאים לחופשה, או שוהים בחופשת מחלה העולה על 7 ימים, מופקד נשקם במחסן החברה. סמנכ"ל עמישב, מר ערד, טען שבתקופה הרלבנטית היתה זו מדיניות של השלטונות לעודד נוכחות של אנשים חמושים ברחובות הערים, כדי לסייע בהתמודדות עם פיגועים. אכן, תהליך התפתחות הדין כפי שהתבטא בפסיקה, מתיישב היטב עם טענה זו. 31. התובעת מבססת את טענותיה על דעת הרוב בע"א 755/76 "משמר" חברה לשמירה, ביטחון ושירותים בע"מ נ' עישא אלמנת מוחמד אסעד מלחמם, ו- 12 אח', פ''ד לג(2) 656 (להלן: הלכת משמר). בפסק-דין זה אכן נקבע שחברת שמירה חייבת לאסוף את הנשק מהשומרים בסוף המשמרת, כאשר מגיע ה"תפקיד" לסיומו. אלא שהתובעת מתעלמת מהשינויים שחלו מאז בהוראות הדין, שינויים שבאו גם לידי ביטוי בפסיקת בתי-המשפט. הוראות הדין שנדונו בהלכת משמר הוחלו על חברות שמירה ואבטחה, אך לא יועדו להן. בשנת 1978 חוקקו הוראות ספציפיות הנוגעות לגופים כאלה ובהן גם סעיף 10ג(ב) לחוק רישוי כלי יריה, התשי"ט - 1949 שקובע: בעל הרישיון המיוחד רשאי להרשות בתעודת הרשאה מועסק מהמועסקים בשירותו כאמור בסעיף קטן (א) לשאת ולהחזיק בכלי ירייה שניתן לו עליו הרישיון המיוחד." משמע: בניגוד למצב הנורמטיבי שלגביו ניתנה הלכת משמר, המחוקק הרשה אחרי 1978 לחברות שמירה להתיר לשומרים להחזיק בכלי הנשק שנמסרו להם לשם השמירה, גם לאחר סיומה. הפרקטיקה שנהגה אצל עמישב אינה חורגת מנורמת הזהירות שנקבעה בחוק. עמדה זו בוטאה גם בת"א (מחוזי י-ם) 5308/03 עזבון רחלין נ' ציסין ות"א (מחוזי נצ') 524/09 לוי נ' מהרטה (אף פסק-דין זה עוסק באירוע שעליו חל כבר דין מעט שונה). די בכך כדי לסתור את טענת התובעת כנגד עמישב. 32.בשולי הדברים, יש לציין שתעודת ההרשאה שמסרה עמישב למנוח העניקה לו את הסמכות "לשאת", את אקדחו "בתפקיד בלבד" ולא את הסמכות להחזיק בו - ההוראות לענין ההחזקה נמסרו לו בנפרד. לא ברור עד כמה מסתפקות הרשויות בנוסח ההרשאה הקיים והאם דורשות הן שההרשאה להחזיק בנשק תרשם בהיתר הכתוב, או אולי, הן מפרשות את נוסח ההרשאה כהיתר מכללא להחזיק בנשק, מכח הפרקטיקה הנקוטה משכבר. יתכן שתעודת ההרשאה שהיתה בידי המנוח לא היתה מספקת שוטר שהיה מוצא בביתו את אקדחו, אך איני סבור שיש בכך כדי לשנות דבר וחצי דבר באשר לחבותה של עמישב. לאחר שהמחוקק הותיר לה את הכח להחליט אם הנשק ישאר בתום יום העבודה בידי השומרים, אין לומר עליה שהחלטה זו כשלעצמה לוקה ברשלנות. 33. גם בפרק זה של דיוננו, אין מנוס מהתייחסות קצרה לשאלת הקשר הסיבתי בין החלטת עמישב לאפשר למנוח ליטול את נשקו הביתה, לבין התאבדותו. דומה שיש מידה רבה של מלאכותיות בהטלת אחריות על עמישב בשל כך שהמנוח נטל את נשקו לביתו (וכך "הקלה" עליו להתאבד), לצד קביעה שמותר היה לה למסור לו את אותו נשק לשם השמירה, שבה יכול היה המנוח לממש אותו רצון עצמו. אמנם לעתים זמינותו של אמצעי התאבדות מאפשרת מימושה של החלטה אימפולסיבית, אך קשה להתעלם מההיגיון בדבריו של פרופ' שרייבר, שבסופו של דבר, לא ניתן למנוע מאדם הרוצה להתאבד, לממש את רצונו. אנשים מצליחים להתאבד גם תחת השגחה וגם מי שאינו מחזיק בנשק ימצא לבסוף אמצעי זמין להתאבד אם הוא רוצה בכך - ומטעמים מובנים לא אפרט. אחריות המדינה - רישוי ופיקוח 34. התובעת טוענת שעל משרד הפנים היה לערוך ביקורות תקופתיות על האוחזים בנשק וכך לגלות בעצמו, גם ללא תיווך בית החולים, שהמנוח אינו כשיר לשאת נשק. כנגד משרד הבריאות היא טוענת שהתרשל בכך שלא נקט אמצעים מספיקים לוודא שאנשים כגון המנוח לא יקבלו רישיון לנשיאת נשק או שרישיונם יותלה. כמו כן, נמנע משרד הבריאות להתקין תקנות או לוודא קיום נהלים מתאימים במוסדות השונים. כנגד משרד המשפטים טוענת התובעת כי לא קבע תקנות ונהלים המסדירים את התנאים למתן רישיון נשק לשומרים ואת התנאים בהם יוחזק הנשק. נוכח הקביעות הקודמות, לא הונח הבסיס העובדתי לטענות אלה (שמתפרשות לכל רוחב יריעת המשפט המינהלי) והן נדחות. אחריות צד ג' 35. עמישב בוטחה על-ידי שירביט ושלחה לה הודעת צד ג'. לאור הקביעות הקודמות, שדחו את טענות התובעת, נותרה המחלוקת בין השתיים עיונית לחלוטין ואין צורך להכריע בה. לשם שלמות התמונה אוסיף הערות אלה: לעמישב היה כיסוי ביטוחי מפני תביעות שיוגשו בגין "תאונת עבודה" של עובדיה ובשל תביעות של צדדי ג'. איני סבור שעמישב היתה זכאית לכיסוי ביטוחי בשל התאבדות המנוח, שלא היה "אירוע תאונתי" שקרה למנוח במהלך עבודתו. המנוח גם אינו יכול להחשב כ"צד ג'" של עמישב: בפוליסה הרלבנטית הוזכרו בשמותיהם עובדים שיחשבו לצורכי הפוליסה כ"צדדי ג'" והוא לא היה אחד מהם. מכאן, שאילו היה צורך להכריע בהודעת צד ג', היא היתה נדחית לגופה. סיכום 36. המנוח שלח יד בנפשו על רקע שלא הוברר, אך בוודאי קשור בנסיבות חייו הקשות. זהו אירוע טראגי אשר אין איש מהנתבעים אשם בו. התביעה היא תביעתה של קטינה שאיבדה את אביה בנסיבות קשות. אף שלניהול המשפט היו עלויות משמעותיות, לא אחייב אותה בהוצאות שגרמו החלטות שקיבלו עבורה אחרים. התביעה והודעת צד ג' נדחות ללא צו להוצאות. מכיוון שהתובעת היא קטינה, ניתן פסק-הדין בדלתיים סגורות. עם זאת, מותר לפרסמו בכפוף לכך שיושמטו ממנו פרטים מזהים כלשהם של התובעת או של הוריה.פיצוייםהתאבדות