תביעה של עמותה העוסקת בהגנה על זכויות עובדים בשטחי הרשות הפלסטינית, אשר מסייעת לעובדים בייצוג משפטי באמצעות עורכי דין מטעמה או על ידי הפנייתם לעורכי דין חיצוניים. הנתבע הועסק כעורך דין אצל התובעת בהתאם להסכם העסקה לתקופה מיום 1.5.01 ועד ליום 30.4.03 (נספח א' לתצהיר התובעת). בסוף שנת 2002, פנו אל התובעת עובדי חברת החשמל המזרח ירושלמית וביקשו סיוע משפטי בנוגע להודעות פיטורין שקיבלו ממעבידם. לאחר פרק זמן מסוים המליץ הנתבע להפנות את העובדים לעו"ד חוסין מחאמיד (להלן: עו"ד מחאמיד), קרוב משפחה של הנתבע (דוד של אשתו) על מנת שייצגם ויטפל בעניינם, נוכח ניסיונו רב השנים בדיני עבודה ובשל העובדה כי מדובר בתביעה מורכבת. ביום 9.2.03 הגיש הנתבע בשם עובדי חברת החשמל תביעה על סך 19,184,150 ₪, כאשר רכיב פיצויי הפיטורין (הפטור מאגרה) הועמד על סך 5,002,712 ₪, בעוד שלצד רכיב זה נתבע שכר עבודה בסך 13,657,532 ₪ (החייב באגרה) (להלן: התביעה הראשונה ת/1, עב' 1305/03). כנגזרת מסכום התביעה היה על התובעים בתביעה, עובדי חברת החשמל, לשלם את מחצית האגרה סך של 141,814 ₪. הנתבע הציג בפני התובעת את דרישת תשלום האגרה שהפיקה גזברות בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (נספח ב' לתצהיר התובעת), וקיבל כנגדה המחאה משוכה לפקודתו בסך הנקוב בדרישה. ביום 2.3.03, כשלושה שבועות לאחר הגשת התביעה הראשונה, הוגשה בשם אותם עובדים תביעה נוספת כנגד חברת החשמל המזרח ירושלמית, חתומה על ידי עו"ד מחמיד חוסין (להלן: התביעה השנייה, עב' 423/03). תביעה זו כללה רכיב פיצויי פיטורין בסך 18,660.244 ₪ לצד דמי הודעה מוקדמת בסך 523,908 ₪ מבלי שנתבע רכיב של הלנת שכר עבודה. האגרה בגין הגשת התביעה השנייה בסך 5,239 ₪ בלבד, שולמה על ידי הנתבע. הנתבע שילם את האגרה בגין התביעה הראשונה בסך 141,814 ₪ באמצעות שיק המשוך מחשבונו, במועד השנוי במחלוקת בין הצדדים, וביום 17.3.03 הפיקה גזברות בית המשפט המחוזי בירושלים קבלה על התשלום (נספח ג' לתצהיר התובעת). ביום 2.4.03, לאחר שחולל השיק שבאמצעותו שולמה האגרה, ניתנה החלטת בית הדין בתביעה הראשונה (עב' 1305/03) ולפיה לנוכח הגשת התביעה השנייה ובאי תשלום האגרה בגין התביעה הראשונה על התובעים להודיע לבית הדין האם הם עומדים על תביעתם. בהעדר הודעה מטעם התובעים נמחקה התביעה הראשונה. ביום 18.9.03 זומנו הנתבע ועו"ד מחאמיד לפגישה במשרדי התובעת ברמאללה בהשתתפות מנכ"ל התובעת, מר חסאן ברגותי ובנוכחות נציג עובדי חברת החשמל. התרחשות הדברים באותה הפגישה שנויה במחלוקת בין הצדדים כפי שיפורט בהמשך. במהלך הפגישה נערכו ארבעה מסמכים אשר נועדו להסדיר את ההתחייבויות ההדדיות שהושגו בין הנתבע לתובעת: אישור הנתבע כי קיבל לידיו סכומי אגרות בתיקים אחרים שאינם נוגעים לשיק נשוא התביעה, בסך 21,670 ש"ח וכי מצויים ברשותו סכומי זכייה של עובדים בתיקים אחרים (נספח יד' לתצהיר ברגותי); אישור הנתבע כי התובעת ועובדי חברת החשמל לא ידעו על התביעה הנוספת ועל הפרשי האגרה ועל כך שהסכום בסך 141,814 ש"ח שנמסר לנתבע לא שולם לגזברות בית הדין ועל כן מתחייב הנתבע להשיבו לתובעת תוך 5 ימים (נספח טו' לתצהיר ברגותי); מסמך הסוכם את כל הסכומים המצוינים בשני המסמכים הראשונים חתום על ידי הנתבע כשחתימתו מאומתת באמצעות עו"ד מחאמיד (נספח טז' לתצהיר ברגותי); התחייבות מר ברגותי שלא לתבוע את הסך של 141,043 ש"ח והסך של 21,678 ש"ח אם הנתבע ישיב את התיקים שברשותו ויוכיח שלא קיבל תשלומים כלשהם בתיקי החזרי המס וימסור לתובעת אישורים על תשלום האגרות (נספח יז' לתצהיר ברגותי). בנוסף מסר הנתבע למנכ"ל התובעת, מר ברגותי, שני שיקים דחויים: האחד על סך 141,814 ₪ בגין האגרה בתביעה הראשונה והשני על סך 162,713 ₪ "שהוא מיצוי הסכומים 141,043 ₪ בגין החזרי מס בתביעות עובדים שלא הועברו אליהם ו- 21,670 ₪ עבור אגרות שנמסרו לו ולא הוכח ששולמו לבית הדין". בישיבת יום 5.11.12 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה המחלוקת נשוא השיק על סך 162,713 ₪ שמספרו 5000023 ז.פ. 25.9.03, תידון בפני בורר שהינו רואה חשבון. טענות התובעת התובעת טוענת כי ייפוי הכוח לטיפול בתביעת העובדים ניתן לעו"ד מחאמיד והוא שייצג את העובדים בפועל, כאשר הנתבע לא הוסמך לייצגם ולא התבקש להכין את כתב התביעה בעניינם. התובעת מוסיפה וטוענת כי הנתבע לא ידע אותה בזמן אמת על הגשת 2 התביעות והאגרה המופחתת, והיא מכחישה את גירסת הנתבע לפיה הודיע למר ברגותי על הגשת התביעה השנייה והאגרה המופחתת. התובעת מכחישה את טענת התובע בתצהירו לפיה הוא החזיר למר ברגותי את סכום האגרה שנותר בידו לאחר תיקון התביעה. בנוסף התובעת מכחישה מכל וכל את גירסת הנתבע בעניין זה, ולעמדתה, פגישה זו הניבה התחייבויות הדדיות בין הנתבע לתובעת שהוסדרו במסגרת 4 מסמכים ללא כל כפייה, אלימות או אילוץ מצד מר ברגותי או מי מאנשיו. לכך מוסיפה התובעת כי מדובר בגירסה כבושה משלא הוגשה על ידי הנתבע תלונה במשטרה בגין מאורעות הפגישה בסמוך לאחריה, אלא רק כשנה לאחר פתיחת ההליכים בהוצאה לפועל. לאור האמור מבקשת התובעת לקבוע כי התביעה השטרית נהנית מחזקת הכשרות וכפועל יוצא לדחות את התנגדות הנתבע להמשך הליכי ההוצאה לפועל. טענות הנתבע הנתבע טוען כי הוא התבקש על ידי התובעת להגיש את התביעה בשם עובדי חברת החשמל וכך עשה; כן לגירסתו הוא יידע את התובעת ומנהלה מר ברגותי בנוגע להגשת שתי התביעות ותשלום האגרה הפחותה; בנוסף הוא מדגיש כי השיב למר ברגותי את כספי האגרה שפרע במזומן מהשיק שנמסר לפקודתו על ידי התובעת לצורך תשלום האגרה. עוד טוען הנתבע כי התובעת נטלה את השטרות בחוסר תום לב אגב איומים, כפייה ואילוץ. הנתבע טוען כי המפגש במשרדי התובעת ברמאללה מיום 18.9.03 הפך מפגישת עבודה ל "מסע אימים", כהגדרתו, שהחל בכניסתם של גברתנים למשרדו של מר ברגותי אשר לקחו בכוח את הפלאפונים האישיים שלו ושל עו"ד מחאמיד, המשיך בהוצאת חבלי תלייה ממגירתו של מר ברגותי, הנפת סכין ארוכה להוצאת סיכות לעברו, סגירת דלתות וחלונות כאקט איום והפעלת כוח ופחד כלפיו, וכלה בצעקות, צרחות ואיומים על חייו. לגירסת הנתבע, כפועל יוצא מאיומים והפחדה זו הוא אולץ בכפייה לחתום על התחייבות בכתב שהוקרא לו על ידי מר ברגותי וכן על שני שיקים משוכים מחשבונו נשוא התביעה. בנוסף העלה הנתבע טענת קיזוז בהתייחס לסכומים שעל פי הנטען חייבת לו התובעת בגין שכר עבודה ופיצויי פיטורין. התביעה שהוגשה על ידי הנתבע בשם עובדי חברת החשמל והאגרה שנדרשה כאמור, הנתבע הגיש ביום 9.2.03 תביעה בשם עובדי חברת החשמל על סך 19,184,150 ₪. לטענת הנתבע ביקשה ממנו התובעת להגיש תביעה בשם עובדי חברת החשמל, ובהתאם הוכנה התביעה הראשונה על ידו "לפי ראות עיניו וידיעתו המשפטית" (ראו גם: עמ' 16 לפרוטוקול). ביום 2.3.03, כשלושה שבועות לאחר הגשת התביעה הראשונה, הגיש עו"ד מחמיד תביעה בשם אותם עובדים כאשר סכום האגרה הנדרש הינו 5,239 ₪ בלבד. הנתבע מאשר כי העמותה שילמה לו בשיק את סכום האגרה הנדרש בתביעה הראשונה. ומעדותו בהליכים השונים עולה כי הוא פדה את השיק שניתן לו על ידי העמותה. בדיון מיום 16.6.08 מציין הנתבע כי הוא קיבל שיק מהתובעת פרע את אותו שיק במזומן בבנק ברמאללה ואחר-כך הלך לגזברות בית המשפט המחוזי ושילם בשיק שלו את סכום האגרה. עוד הוא מציין בדיון זה כי הכסף שהוחזק אצלו לא הופקד בחשבון הבנק וכי הוא נתן את השיק שלו לגזברות "ליום יומיים כדי שאפקיד את הכסף בחשבון אצלי" (עמ' 5 לפרוטקול). גם בחקירתו הנגדית מיום 5.11.12 שב הנתבע ואישר כי השיק שניתן לו על ידי התובעת לא הופקד בחשבון הבנק שלו אלא נפרע במזומן (עמ' 18-21 לפרוטקול). התובע לא הציג גרסה מדוע מצא לנכון לשלם את האגרה ביום 17.3.03 כאשר ידע במועד זה כי התביעה שהוגשה על ידו דינה להימחק; גם בחקירתו הנגדית לא הסביר הנתבע מעשה זה וכאשר נשאל ישירות מדוע הוא משלם את האגרה בשיק שלו במועד זה הוא משיב "אין לי תשובה למה שילמתי שבועיים אחרי שהוגשה כבר התביעה הנוספת" (עמ' 21 לפרוטוקול). הנתבע גם לא מצא לנכון להציג בפני את המסמכים שניתנו לו בעת פרעון השיק, ואת תדפיס חשבון הבנק שלו כתמיכה לטענתו לפיה הכספים לא הופקדו בחשבונו. גירסתו של הנתבע בעניין תשלום האגרה מעלה תמיהות רבות ולא ניתן להאמין לה. המסקנה הינה כי הנתבע חפץ להציג מצג בפני התובעת כאילו שילם את סכום האגרה ועל כן שילם את סכום האגרה בשיק אשר היה ידוע לו כי יחולל בהמשך, בידיעה גמורה כי במועד זה אין כל צורך לשלם אגרה בתביעה שעתידה להימחק. בדרך זו קיבל הנתבע לידיו קבלה היוצרת מראית עין כאילו שילם את סכום האגרה. השבת סכום האגרה לידי התובעת הנתבע טען בתצהיר עדות הראשית כי השיב את סכום האגרה לידי התובעת. טענה זו לא נטענה על ידו בהתנגדות והוא לא קיבל רשות להתגונן בגינה ודי בכך כדי לדחות את טענתו. גם לגופה של טענה לא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו ולא הוכיח טענתו זו. הנתבע טוען בתצהירו כי הוא הודיע למר ברגותי כי בעקבות התייעצות עם עו"ד מתמחה בדיני עבודה הוא תיקן את כתב התביעה, ובהמשך החזיר את יתרת הסכום ששילמה התובעת במזומן במשרדו (סעיף 8). על פי גירסת הנתבע, "מנהל העמותה ביקש ממני לשמור עניין זה בסוד ולא לגלות לעובדים שלא שילמנו את מלוא סכום האגרה ובכך למעשה הוא שלשל לכיסו הפרטי את מלוא סכום האגרה ששלום ע"י העמותה והוחזר לה על ידי ושילם רק את הסכום 5,500 ₪, כך יגבה מכל העובדים את סכום האגרה ע"ס 140,00 ₪" (סעיף 9א.; ראו גם סעיפים 12.ד. ו- 16 לתצהיר; ראו גם: עמ' 20, 22 לפרוטוקול). מר ברגותי מכחיש בתוקף את טענת הנתבע לפיה הוא השיב לידיו את ההפרש בין סכומי האגרות במזומן במשרדו ולטענתו הוא גילה את מעללי הנתבע רק חודשים רבים לאחר פרעון השיק (סעיפים 30-39 לתצהירו של מר ברגותי). עו"ד מחאמיד העיד כי לאחר הפגישה ביום 18.9.03 הודה בפניו הנתבע כי "הוא לא היה בסדר" וכי הוא החזיר את סכום האגרה שנפרעה על ידו בדרך של "התחשבנות עם המרכז שחייב לו" או שהחזיר את הכספים לאבו ענן [הכוונה למר ברגותי] (עמ' 69 לפרוטוקול). יצויין כי גרסת הנתבע בעניין השבת הכספים הינה גרסה מתגלגלת שהתעצמה מדיון לדיון; כאמור בתצהיר ההתנגדות לא העלה הנתבע טענה זו וגם בדיון מיום 16.6.08 לא עלתה טענה שכזו. בתצהיר עדות ראשית מטעמו נטענה הטענה לראשונה וללא כל פירוט כאשר הנתבע מציין בסעיף 8 לתצהירו כי עידכן את מנהל העמותה בדבר תיקון התביעה, "והחזרתי לו את יתרת הסכום ששילמה העמותה במזומן במשרדו". בחקירתו הנגדית בדיון מיום 5.11.12 מאדיר הנתבע את תפקידו של מנהל העמותה וכעת לא רק שהוא קיבל לידיו את הכספים אלא הוא זה שאמר לנתבע, עוד לפני החזרת הכספים כי עליו להשיב את הכסף לידיו ולשמור את הדבר בסוד (עמ' 22 לפרוטוקול). לא נתתי אמון בגרסת הנתבע נוכח פיתולי גרסתו ונוכח העובדה כי הנתבע לא סיפק כל הסבר מדוע מצא לנכון לקבל לידיו קבלה על סכום אגרה שלא היה כל צורך לשלמה. בנוסף, הנתבע לא הציג בפני ראיה או אסמכתא כלשהי שעשויה להוות אינדיקציה להשבת סכום האגרה במזומן לידי מר ברגותי, לאחר שכספים אלו נותרו ברשותו במשך כשבועיים מחלוף המועד שבו פדה את השיק. זאת על אף כי היה מצופה מעורך דין לקבל לרשותו אישור, אם לא קבלה ממשית, על דבר קבלת הכספים - לא כל שכן, כאשר מדובר בסכום נכבד במזומן. הנתבע פרש בתצהיריו ובעדותו גרסה מתגלגלת ללא תיעוד בכתב, אף שכאמור תיעוד שכזה סביר היה שיהא בידיו, כאשר בגירסתו התגלו סדקים לא מבוטלים. הסברו של הנתבע להעדר קבלה בגין מסירת הכספים לפיו התבקש על ידי מר ברגותי לשמור בסוד את דבר הפחתת האגרה על מנת שיוכל לשלשל לכיסו הפרטי את מלוא סכום האגרה - אינה מתקבלת על הדעת. עדות הנתבע בעניין זה היתה מתחמקת, נטולת הגיון, והוא חזר על עצמו פעם אחר פעם כמי שמנסה להתאים את גירסתו לשאלות שהופנו אליו, מבלי שסיפק הסבר ענייני לתהיות שגירסה זו מותירה. איני מקבלת את גרסתו של הנתבע המייחסת למר ברגותי מהלך כה מתוחכם; גרסה זו נועדה אך ורק כדי להסיר מן הנתבע את האחריות להשבת הכספים; כמפורט לעיל, לא מר ברגותי ביקש מן הנתבע לשלם את סכום האגרה ביום 17.3.03, בגין התביעה הראשונה אלא הייתה זו החלטה מושכלת של הנתבע. הנתבע עשה זאת במטרה לשים יד על כספי התובעת שנתנו לו ומר ברגותי לא היה מעורב בפעולות אלו של הנתבע. העולה מן המקובץ הוא, כי התובעת הוכיחה את טענתה לפיה הנתבע חייב לה את סכום השיק ( בקיזוז הסך של 5239 ₪-סכום האגרה בגין התביעה השניה , אשר שולם על ידי הנתבע. מאידך, טענות הנתבע כאילו כספים אלו הושבו לתובעת-לא הוכחה. עדיין יש לברר את טענת הנתבע לפיה השיק ניתן בכפיה ואם תמצא טענה זו נכונה לא ניתן להמשיך בהליכי ביצועו. הפגישה מיום 18.9.03 כפי שעולה מגירסת מר ברגותי בתצהירו, לאחר מסכת התכתבויות בינו לבין עו"ד מחאמיד שהחלה בעקבות מכתב הדרישה של עו"ד מחאמיד מיום 7.8.03, ולאור ממצאיו של עו"ד נסאר, הוא ביקש מהנתבע לתאם פגישה עם עו"ד מחאמיד על מנת לסיים את ההתקשרות בעניין העובדים. כך, נקבעה הפגישה ליום 18.9.03 (ראו גם: עמ' 46 לפרוטוקול). הנתבע מאשר בתצהירו כי ביום 18.9.03 הוא הוזמן לפגישה במשרדי התובעת ברמאללה ביחד עם עו"ד מחאמיד, ולדבריו בפגישה זו נכח נציג העובדים מר סלאח. הנתבע מתאר את שארע בפגישה זו בסעיף 12א. לתצהירו: "לאחר שנכנסו למשרדו של חסן ברגותי, לפתע התנפלו עלינו מספר אנשים, חלקם מהעמותה וחלקם מאנשיו של ברגותי, שלא הכרתי מקודם נטלו את הפלאפונים האישיים שלנו, הוציאו חבלי תלייה וסכין ארוכה, כאשר שביבה נכנסת עם אקדחים. מנהל העמותה עמד לתלות אותי, וזה מה שהוא הודיע כי יעשה". על גירסה זו חזר הנתבע בעדותו (עמ' 61, 24 לפרוטוקול). בסעיף 12.ב. הוסיף הנתבע כי מר ברגותי דחף אותו, קילל ואיים עליו כי יימחק אותו מעל פני האדמה, צעק והפך דברים. בהמשך תצהירו מתאר הנתבע כי הוא נדרש על ידי מר ברגותי, תחת איומים וכפייה, לחתום על שני השיקים נשוא התביעה וכן על התחייבות מצידו. הנתבע אף הבהיר בתצהירו כי אלמלא היה חותם על השיקים הוא "היה מת" ועם החתימה שוחררו הוא ועו"ד מחאמיד ממשרדי התובעת לאחר כ- 5 שעות. מנגד מתאר מר ברגותי בתצהירו התרחשות שונה לחלוטין של קרות האירועים בפגישה. לגירסתו, במעמד הפגישה עומת עו"ד מחאמיד עם העובדה כי הוגשו שתי תביעות לבית הדין בעניינם של התובעים והוא הואשם על ידו בגניבת 135,000 ₪ מהתובעת על דרך אי השבת האגרה ששולמה בגין התביעה הראשונה. בתשובה להאשמות אלו הכחיש עו"ד מחאמיד את הנטען כנגדו והבהיר כי איננו יודע דבר על התביעה הראשונה, כשלדבריו "השם שלי בכלל לא מופיע על התביעה הראשונה זה האדם שאתה מעביד וזה בינך לבינו" (סעיף 42 לתצהיר ברגותי). בתגובה הטיח בו מר ברגותי כי מבחינתו הוא האחראי בנושא התביעה של העובדים והוא שחתום על ייפוי הכוח לטיפול בעניינם, ואם הכסף לא יוחזר לתובעת הוא יפנה למשטרה. למשמע הדברים ביקש עו"ד מחאמיד להסדיר את ההדורים אך מאחר ולא היה ברשותו פנקס שיקים ביקש מהנתבע לרשום שיק לטובת התובעת על סך 141,814 ₪ וכי הם יסדירו את העניין ביניהם אחר כך. כמו כן חתם הנתבע על התחייבות להשיב לתובעת את הסכום הנ"ל תוך חמישה ימים וכי הוא מאשר שהופקד שיק עירבון עבור האגרה ששולמה בגין התביעה שהוגשה ונמחקה ללא ידיעת התובעת (נספח טו' לתצהיר ברגותי). מר צאלח מוסא חליל שנכח בפגישה מתוקף היותו נציג העובדים מציין בתצהירו כי במעמד הפגישה עומת עו"ד מחמיד עם שתי התביעות שהוגשו ומשנודע דבר המרמה, כך כלשונו, הודו עו"ד מחמיד והנתבע כי סכום האגרה שהועבר על ידי התובעת נמצא ברשותם והובטח להשיבו לידיה: "כאשר נוכח לדעת [מחמיד] שדבר המרמה נחשף הפנים שלו נהיו אדומות והוא היה נסער מאוד. חוסין ביקש ממשהו שיביאו לו מים" (סעיף 34). בהמשך הצהיר כי עו"ד מחמיד ביקש מהנתבע לחתום על התחייבות מצידו לתשלום חובו כלפי העובדים (נספח ד' לתצהיר), כמו כן ביקש עו"ד מחמיד מהנתבע כי ירשום שיק לטובת התובעת מאחר, ולגירסתו, עו"ד מחמיד לא הביא עימו לפגישה פנקס שיקים. על גירסה זו חזר מר צאלח בעדותו (עמ' 38 לפרוטוקול). עו"ד מחאמיד תיאר בתצהירו את הפגישה מיום 18.9.03, ולגרסתו הוא הסכים להיפגש עם מר ברגותי במשרדי התובעת לאחר שהלה גילה התעניינות בהעסקתו כיועץ משפטי של המרכז. מן התיאור המפורט בתצהירו עולה כי לאחר שהוא והנתבע נכנסו למשרדו של מר ברגותי הוא ביקש לשתות קפה עם מים, ומר ברגותי קרא לשבאב "או אז פרצו גברתנים שעם כניסתם פקד עליהם מר ברגותי להחרים לנו את הטלפונים הסלולאריים. בו בזמן הוא הוציא חבלים וסכין עם להב גדולה" והאשים את הנתבע בגניבת כספים מהתובעת ואת עו"ד מחאמיד בידיעה על הגניבה (סעיף 22 לתצהיר; ראו גם: עמ' 70-71 לפרוטוקול). עו"ד מחאמיד ביקש לדעת במה מדובר ומה ברגותי הסביר לו כי הנתבע נטל לכיסו את הכספים שהעבירה התובעת לתשלום האגרה. הנתבע השיב בתגובה כי אם תיערך התחשבנות יתברר כי הוא אינו חייב דבר ומר ברגותי הודיע לו כי רק תשלום מיידי של הסכום שנלקח או ערבות ממשית תוכל למנוע "את מה שהוא ראוי לו" (סעיף 22 לתצהיר). בהמשך מציין עו"ד מחאמיד כי בשלב מסוים הוא ומר צאלח עברו לשבת בחדר צדדי ביחידות ולאחר שיחה קצרה ביניהם הם שבו למשרדו של מר ברגותי. גירסה זו עולה בקנה אחד עם עדות הנתבע כי עו"ד מחאמיד יצא ממשרדו והוא נשאר בחדר עם מר ברגותי (עמ' 64 לפרוטוקול). בשלב זה הגיש עו"ד מחאמיד את כרטיס האשראי שלו למר ברגותי והציע לו לחייבו בסכום הנטען ומשסירב מר ברגותי הוא התנצל על התנהגותו ונישק את עו"ד מחאמיד על מצחו. באותו מעמד דרש מר ברגותי מהנתבע לחתום על התחייבות מצדו ועו"ד מחאמיד חתם כעד לחתימתו וכן נמסרו למר ברגותי שני שיקים משוכים מחשבון הנתבע חתומים על ידו ובסכומים שהוכתבו לנתבע. התובעת טוענת כי גרסתו של הנתבע הינה גרסה כבושה שכן לא הוא ולא עו"ד מחמיד הגישו תלונה במשטרה. עוד מדגישה התובעת בסיכומיה כי גרסת הנתבע כאילו פנה למשטרת עירון וזו הודיעה לו כי יפתח תיק חקירה כנגדו בגין כניסה שלא כדין לשטחי הרשות, הינה אמירה בעלמא (סעיפים 55-56 לסיכומים). אני דוחה טענות אלו; עו"ד מחמיד פנה ביום 24.9.03 לעובדי חברת החשמל ובמכתב נאמר, בין היתר כדלקמן: " 2.1 ביום 18.9.03 הופתעתי לשמוע כי הוגשה בשמכם תביעה נוספת נגגד אותה נתבעת. 2.2 כי התביעה הנוספת הוגשה ע"י עו"ד מחאג'נה. 2.3 כי התביעה הנוספת נמחקה. 2.4 כי בית הדין הנכבד החזיר את האגרה לעו"ד מחאג'נה. 2.5 מנהל המרכז הדמוקרטי לזכויות העובדים, ובנוכחות מר סאלח מוסא המכובד, צרח, צעק, סגר את חלון משרדו, איים, הוציא חבלי תלייה, הניח סכין ארוכה ליד עו"ד מחאג'נה. הוא קרא לקבוצת שבאבים שהמתינו לו בחדר סמוך וזאת לבטח על סמך תכנון מוקדם. השבאבים לקחו את מכשירי הפלאפון שלי ושל עו"ד מחאג'נה. 2.6 מנהל המרכז הדמוקרטי האשים את עו"ד מחאג'נה בגניבה; אך בעיניי חמור מכל דבר אחר שהוא האשים אותי בשותפות!!! כך ממש, עם עו"ד מחאג'נה. 2.7 רק לאחר שהייתי בפועל מס' שעות בן ערובה בידיו של מנהל המרכז, כשסכנת חיים ממשית נשקפת לעו"ד מחאג'נה [ואני אינני מגן עליו, אני רק מתאר תמציתית את העובדות] הודה מנהל המרכז, ובנוכחות מר סאלח, ולמשמע אוזניו של מר סאלח, כי הוא נחפז מדיי עמי.... 2.8 עו"ד מחאג'נה חתם על מסמך בו הוא הודה כי לקח לעצמו את אגרת בית הדין שהמרכז שילם לו והוא משך שני צ'קים למרכז, שאינני זוכר את סכומם המדוייק [אני מניח כי מר סאלח המכובד זוכר]. 3. מה שעיניי ראו ומה שאוזניי שמעו ומה שחושיי קלטו הוא חוויה איומה, בלתי נשכחת, לעולם...." מר ברגותי מאשר בתצהירו כי מכתב זה הועבר לידי התובעת, ועל כן אין מדובר בגרסה כבושה ויש במכתב זה, שנכתב בסמוך מאוד לאותה פגישה כדי לתמוך בגרסת הנתבע. עו"ד מחאמיד מפרט בתצהירו כי הוא ניגש למשטרת סאלם להגיש תלונה נגד מר ברגותי אך כששמע כי ישנו צו אלוף האוסר על כניסת ישראלים לרמאללה נמנע מכך. הוא הודיע על כך לנתבע וביקש ממנו כי יגיש את התלונה בעצמו (סעיף 25). הנתבע הסביר בתצהירו כי הוא חשש להתלונן במשטרה שמא מר ברגותי יפגע בו, הוא שוחח עם השוטרים ברמאללה ועם הביטחון המסכל ושומרו של שר החוץ הפלסטיני ויו"ר נאמני התובעת אך דבר לא נעשה בנדון. לאחר היסוס רב הוא ניסה להגיש תלונה במשטרת עירון הוא הפנו אותו למשטרת אריאל ומשם למשטרת שומרון-סאלם, אולם בתחנה זו נאמר לנתבע כי אם התלונה תתקבל הם ייאלצו לפתוח כנגדו תיק על כניסה בלתי חוקית לרמאללה ולהוציא כנגד מר ברגותי צו עיכוב יציאה מהארץ מה שיגרור לבטח את חיסולו (סעיף 13). רק לאחר שחלף זמן מה מהאירוע ולאחר שהתובעת הגישה את השיקים לביצוע בהוצאה לפועל פנה הנתבע למשטרת שומרון-סאלם והגיש תלונה נגד מר ברגותי על תקיפה ואיומים (סעיף 21 לתצהיר, נספח ט' לתצהיר). גרסתם של עו"ד מחמיד והנתבע לעניין התרחשות הפגישה ולעניין הגשת התלונה במשטרה לא נסתרה, ובסופו של יום, הם הותירו רושם מהימן בעיני. איני מתעלמת מהעובדה כי עו"ד מחמיד הוא קרוב משפחה של הנתבע אך נוכח עוצמת עדותו איני סבורה כי יש לתת משקל נמוך לעדותו. עדותו של עו"ד מחאמיד הותירה בעיני רושם חיובי ולא התרשמתי כי מדובר בעד המנסה לסלף את האמת כשטובת הנתבע היא שעומדת לנגד עיניו. מעבר לכך גירסתו של עו"ד מחאמיד מצאה ביטויה בסמוך לאחר האירוע במכתבו מיום 24.9.03, והדברים המפורטים במכתב זה משקפים את המתואר בעדותו תוך שהם עולים עימה בקנה אחד ותומכים אף בגירסת הנתבע. התובעת טוענת בסיכומי התשובה לקנוניה בין עו"ד מחמיד והנתבע כאילו היה הראשון שותף למעשיו של הנתבע וידע עליהם. טענה זו לא הוכחה על ידי התובעת; העובדה שעו"ד מחמיד מנחה את התובע כיצד לחשב את פיצוי הפיטורין (נספח מ"ד) עדין אינה מביאה למסקנה כי הוא ידע על הגשת התביעה הראשונה ויתכן כי הוא נכתב לקראת הגשת התביעה השניה מיד לאחר שהתובעת פנתה לעו"ד מחמיד כפי שגם היא טוענת (סעיף 18 לתצהירו של מר ברגותי). איני מתעלמת גם מהסתירה העולה בין גרסתו של הנתבע בהליך שבפני, לבין גרסתו בכתב תביעה שהוגש על ידו בשנת 2010 כנגד הנתבעת ומר ברגותי שם ציין הנתבע כי במהלך הפגישה אותם בריונים כבלו אותו ואת עו"ד מחאמיד. התובעת מציינת כי סתירה זו והעובדה כי הנתבע לא טרח למסור לה את כתב התביעה אלא לאחר שהסתיימו העדויות בהליך זה, מלמדות כי אין לתת אמון בגרסת התובע וכי ידיו אינן נקיות. איני סבורה כי סתירה זו יש בה כדי לקעקע עד יסוד את גרסתו של הנתבע וכאמור לעדותו כי חתם על השיקים לאור ההתנהגות הבריונית כמפורט לעיל, אני מאמינה. התובעת מציינת בסיכומיה כי הנתבע הודה בחקירתו הנגדית כי הסכין שהונחה על השולחן היא בעצם סכין לחילוץ סיכות ואיו מדובר בכלי נשק (עמ' 61 לפרוטוקול). גם אם מדובר בסכין שכזו עדיין אין בכך כדי לאיין את טענת האיומים ולהפוך את המפגש לפגישת רעים. מאידך קשה להלום את גירסת מר צאלח, וגרסתו של מר ברגותי, כי האילוץ במסירת השיקים הינו תולדה של דרישת עו"ד מחאמיד, שהתעוררה אגב אווירה חיובית ששררה באותה הפגישה מצד מר ברגותי. הן מר צאלח והן בר ברגותי טוענים כי ראו בעו"ד מחמיד כאחראי לענייו האגרה שלא שולמה ולגרסתם הנתבע חתם על השיק כי לעו"ד מחמיד לא היו שיקים. אם כך פני הדברים לא ברור מדוע לא מצאו לנכון נציגי הנתבעת לדרוש כי גם עו"ד מחמיד יחתום על ההתחייבות עליה חתם הנתבע (נספח ט"ו לתצהיר התובעת). על יסוד האמור לעיל, שוכנעתי כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו והוכיח כי השיק נמסר למר ברגותי תחת לחץ ומתוך פחד. לעדותו של הנתבע נמצא סיוע בעדותו של עו"ד מחאמיד ובמכתבו של הלה שנשלח בסמוך לאחר האירוע ביום 24.9.03 לעובדי חברת החשמל. מנגד, אין בידי התובעת ראיה כלשהי ביחס לנסיבות מסירת השיק זולת עדותו של מר צאלח ומר ברגותי שאינן מהימנות בעיני. סעיף 29(ב) לפקודת השטרות מקים חזקה לכאורה כי האוחז בשטר הוא אוחז כשורה, אולם כאשר מוכיח הנתבע כי השטר נמסר "ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות" חובת הראיה מוחלפת, עד אם יוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר. ברע"א 6553/97 אפרים חגאי נ' חברת עבודה חיים בע"מ, פד"י נב(2), עמ' 355 נפסק כי ככל שהזכות הקניינית באחיזת השטר לוקה באחד הפגמים המנויים בסעיף 29(ב), עובר הנטל לאוחז להוכיח את היותו אוחז כשורה בשטר. לאור זאת נקבע כי על הנתבע לפרש בכתב ההגנה מה היא טענתו כנגד השטר והפגם שהוטל בזכות הקניין שלו בידי אוחז השטר. משהוכחו טענות אלו עובר הנטל לתובע להוכיח כי השטר ניתן בתום לב ובעד ערך לאחר הכפייה בהתאם לסעיף 37(2) לפקודת השטרות (ע"א 1239/07 אגבריה עבד אלפתאח נ' אסניר הובלות בע"מ, ניתן ביום 26.10.08). זאת ועוד, משהוגשה התביעה בעילה שטרית, יש מקום להידרש גם לטענת כפיה לחץ ואיומים בנוגע ליצירת החיוב השטרי, להבדיל מגבייתו, כאשר הפגם שבעסקת היסוד ישליך גם על העילה השטרית (ע"א 352/61 זופוביץ ואח' נ' רייזל ואח', פד"י טז 1833). חובת ההוכחה בדבר האילוץ היתה מוטלת על הנתבע, כשם שכל טענה אחרת על פגם בזכות הקניין בשטר מוטלת על הטוען אותה (ע"א 216/73 סולומונוב נ' אברהם, פד"י כח(1), 184, 191 (1973)). הפסיקה פירשה את המושג "כפייה", כפי שהוא מופיע בסעיף 29 (ב), כמשמעותו בחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג - 1973 (ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פד"י לט(4), 149, 153). נקבע כי הכפייה נבחנת במבחן סובייקטיבי, היינו, יש לבחון אם זו השפיעה על רצונו של המתקשר, בהטילה בו חששות ופחד. בנסיבות העניין, כאמור, שוכנעתי כי הנתבע מסר את השיקים לתובעת על רקע איומים והטלת מורא, ומתוך פחד שבו היה שרוי כתוצאה מהתנהלות מר ברגותי ואנשיו במעמד מסירת השיק. על כן מסירת השיק וחתימת הנתבע על גביו נעשתה תחת כפייה, כאשר בנסיבות העניין הופעלו על הנתבע לחצים כבדים אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי. לפיכך, עומדת לנתבע ההגנה כי השיקים ניתנו בכפיה שדי בה כדי לבטל את השיק. התוצאה היא שעל אף העובדה כי התובעת הוכיחה את קיומו של החוב, לא ניתן להמשיך ולנקוט הליכים לגבית השיק אשר ניתן תחת לחץ וכפיה. קיזוז בהחלטה מיום 10.6.07 ניתנה לנתבע רשות להתגונן בטענת הקיזוז על יתרת שכרו החודשי ועל פיצויי הפיטורין, בנסיבות בהן קיבלתי את טענת הנתבע בעניין האיומים, אין עוד צורך לדון בטענה זו. מה עוד שטענות אלו נדונות בפני בית הדין לעבודה (פרוטוקול מיום 20.11.11). לאור האמור אני מורה על דחיית התביעה השטרית וסגירת תיק ההוצאה לפועל. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. זכויות עובדיםעמותותפלסטינים