אחריות מורה לספורט לתאונה בשטח בית הספר זוהי תביעת נזיקין של תלמיד שנפגע בתאונת בית-ספר. כללי 1. הנתבעת 2, מועצה מקומית כפר יאסיף (להלן: "המועצה המקומית") היא רשות מקומית שנתכוננה בזמנו, על-ידי שר הפנים בהתאם לסמכותו לפי סעיף 1 לפקודת המועצות המקומיות [נוסח חדש], התשכ"ה - 1965. 2. המועצה המקומית היא הבעלים, בין השאר, של בית-ספר חטיבת ביניים אלעין, מרכז ספורט, הכולל מגרש כדורגל, מגרש כדורסל ומגרש קט רגל (להלן: "מרכז הספורט") ומרכז תרבות נוער וספורט (להלן: "המתנ"ס"). 3. בית-הספר, מרכז הספורט והמתנ"ס נמצאים, בקרבת מקום ובצמוד לכביש ציבורי, במרכז כפר יאסיף. מרכז הספורט נמצא דרומית-מזרחית לבית-הספר. 4. בית-הספר הוא מוסד חינוך ממלכתי ומפוקח על-ידי הנתבעת 3, מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות. (להלן: "המדינה"). במועדים הרלוונטיים לתובענה ומאחר ולא היה מגרש ספורט במתחם בית-הספר, התקיימו שיעורי חינוך גופני במרכז הספורט. 5. מר X X (להלן: "X") הוא מורה לחינוך גופני בבית-הספר. הוא עובד בשירות המדינה. 6. התובע יליד ---, נפגע ביום 20.5.2006 בתאונת בית-ספר, לאחר סיום שיעור לחינוך גופני ,שהתקיים במרכז הספורט, ובדרכו חזרה לבית-הספר. (להלן: "התאונה"). 7. לאחר התאונה, הובהל התובע, באמצעות אמבולנס של מגן דוד אדום, לבית-חולים לגליל המערבי בנהריה (להלן: "בית-החולים") .הוא נבדק בחדר המיון ואובחן אצלו פצע בפנים. הוא אושפז במחלקה כירורגית ילדים, להמשך טיפול והשגחה. במהלך האשפוז, קיבל טיפול אנלגטי, כולל אנטיביוטיקה דרך הוריד. מצבו היה יציב ומשביע רצון. ביום 26.5.2006, שוחרר לביתו עם המלצות להמשך טיפול ומעקב אצל הרופא המטפל בקופת-החולים ,ביקורת במרפאת חוץ-כירורגיה פלסטית של בית-החולים והמשך טיפול אנלגטי לפי הצורך. 8. התובע נבדק על-ידי שני מומחים רפואיים מטעם בית-המשפט: ד"ר קטרין קאופמן-פרידמן, מומחית לכירורגיה פלסטית (להלן: "ד"ר פרידמן") וד"ר ראסם כנאענה, מומחה לפסיכיאטריה (להלן: "ד"ר כנאענה"). ד"ר פרידמן נתנה (ביום 5.11.2009) חוות-דעת בכתב, בה קבעה לתובע נכות רפואית צמיתה בשל שתי צלקות בלחי מצד ימין, באזור האוזן שנגרמו לו בתאונה, בשיעור 10%, לפי סעיף 75(2) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) (התוספת), תשט"ז - 1956 (להלן: "תקנות הביטוח הלאומי"). וכן, קבע ד"ר כנאענה ,בחוות-דעתו בכתב (מיום 15.2.2012), כי לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה, בגין התאונה, בשיעור 5%, לפי סעיף 34(א) ו- (ב) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי. טענות התובע 9. התובע טוען, בקליפת אגוז, כי הנתבעות אחראיות לתאונה ולנזקיו. התאונה קרתה בנסיבות אלה: ביום 20.5.2006 שעה 12:30 או בסמוך לכך, הוא השתתף בשיעור לחינוך גופני של כיתה ז' (להלן: "הכיתה") בבית הספר. (להלן: "השיעור"). השיעור התקיים במגרש כדורגל הנמצא במרכז הספורט (להלן: "המגרש"). המורה לחינוך גופני היה X. לאחר סיום השיעור, X וחלק מהתלמידים חזרו לבית-הספר. הוא ושאר תלמידי הכיתה נשארו במגרש. במעמד זה, הגיעו למקום נערים, שלא לומדים בבית-הספר (להלן: "הנערים"), והדליקו מדורה ליד המגרש (להלן: "המדורה"). הנערים זרקו מיכל גז למילוי מציתים (להלן: "מיכל הגז") לתוך המדורה. הוא והתלמידים צעדו, בדרכם חזרה, לבית-הספר. בדרכו חזרה לבית-הספר, הוא התקרב למדורה. מיכל הגז התנפח. אחד הנערים ניסה להוציא את מיכל הגז מהמדורה. לפתע, התפוצץ מיכל הגז, פגע בו וגרם לו פצע בפניו. הוא נפל ארצה והיה בהלם. התובע מבסס את עילת תביעתו על עוולת הרשלנות, לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח - 1968 (להלן: "הפקודה"). 10. אליבא דתובע, התאונה קרתה כתוצאה מרשלנותן של הנתבעות או עובדיהן ושליחיהן. המועצה המקומית לא מנעה את התאונה שהייתה במתחם צפיותה; היא הפרה חובות חקוקות ואשר נועדו להגן על התובע; הרשתה, שלא כדין, לאנשים זרים להיכנס למתחם בית-הספר ובחזקתם דברים מסוכנים; לא הציבה שומר בכניסה לבית-הספר. 11. ביחס למדינה, טוען התובע, כי היא לא דאגה די צרכה לביטחונם ולשלמות גופם של התלמידים הלומדים בבית-הספר ובכללם התובע; היא לא דאגה לקיום פיקוח מתאים, סביר והולם על תלמידי בית-הספר; ולבסוף, המדינה צפתה את התאונה אך לא מנעה את התרחשותה. 12. התובע טוען לפיצויים במספר פרטי נזק, כדלקמן: א. הפסד כושר השתכרות בעבר - 23,290 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות בעתיד - 395,470₪. ג. הפסד פנסיה/תנאים סוציאליים - 31,841 ₪. ד. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - 50,000 ₪. ה. הוצאות רפואיות ונסיעה, בעבר ובעתיד - 50,000 ₪. ו. נזק לא ממוני - 100,000 ₪. 650,601 ₪. (כתב הסיכומים, עמ' 16) טענות המועצה המקומית 13. המועצה המקומית מכחישה את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, היא לא התרשלה כלל כלפי התובע. היא לא צפתה ולא צריכה לצפות את התאונה. היא לא קונה סמכות כדין להציב שומרים בשערי בית-הספר. הסמכות לכך הוענקה למדינה. התאונה קרתה במקום ציבורי ואין לה סמכות להרחיק אנשים כלשהם משטח ציבורי. 14. לעניין הנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת המועצה המקומית, כי המדובר בנזקים מופרזים ,מוגזמים וללא כל בסיס עובדתי או משפטי. התובע לא הוכיח כדין את נזקיו הנתבעים. אין קשר סיבתי, עובדתי או משפטי, בין הנזקים הנתבעים לבין התאונה. התובע נושא באשם תורם משמעותי והוא אף לא הקטין את נזקיו. טענות המדינה 15. גם המדינה מכחישה את טענותיו המהותיות של התובע שביסוד עילת התביעה, הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ושיעור הפיצויים. לדידה, היא לא התרשלה כלל כלפי התובע. התאונה ארעה, אם בכלל, בשל רשלנותו הבלעדית של התובע. 16. באשר לנזקים הנתבעים והמוכחשים כשלעצמם, טוענת המדינה, כי המדובר בנזקים מופרזים ומוגזמים. אין קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התאונה לבין הנזקים הנתבעים. התובע לא הקטין את נזקיו. מסכת הראיות 17. שלושה עדים היו לתביעה: התובע, שרת בית-הספר, מר ג'מיל קעקוש (להלן: "ג'מיל") ואביו של התובע, מר מאג'ד דאוד (להלן: "מאג'ד"). שלושתם, הקדימו והגישו תצהירי עדות ראשית (ת/1, ת/2 ו- ת/3, והכל בהתאמה). 18. להגנה, היו שני עדים: X וחוקר פרטי ,מר עומרי מוצאפי (להלן: "עומרי"). וכן, הוגש מטעם ההגנה מוצג אחד: נ/1 - שלושה תצלומים. דיון הפן העובדתי - התאונה עדות התובע 19. התובע תיאר, בעדותו בכתב, את התאונה כדלקמן: "ביום 20.5.06 בשעה 12:30 בערך, או במועד הסמוך לכך, במסגרת שיעור התעמולות בבית הספר יצאנו למגרש הכדור רגל של חטיבת הביניים בליווי המורה X X ושם התפזרנו. לאחר תום השיעור, נכנס המורה יחד עם חלק מהתלמידים חזרה לבית הספר ואני ותלמידים רבים נשארנו במגרש. מיד לאחר מכן הגיעו ילדים מבוגרים שאינם לומדים בביה"ס שלנו והחלו לשרוף חפצים ועשבים ליד המגרש ולפתע זרקו מילוי גז ומצית לתוך האש. אני הייתי במרחק של 5 מטר בערך, יחד עם תלמידים מהכיתה שלי. יש לציין כי הדבר קרה ממש ביציאתנו מהמגרש לכיוון שער הכניסה לביה"ס שכן היה אמור להתחיל שיעור אחר. הבקבוק התחיל להתנפח ואז אחד הילדים ניסה להרחיק את הבקבוק באמצעות מוט עץ וכתוצאה מכך הבקבוק החל להתגלגל פגע בקיר והתפוצץ ופגע בפנים שלי. כתוצאה מהתאונה נפלתי והייתי בהלם ונגרמו לי חתכים עמוקים בפנים". ( ת/1 ,סעיף 3 (א) - (ד)). 20. בעדותו בעל-פה, אימץ התובע את עדותו בכתב. (עמ' 7, ש' 14). הוא הדגיש, כי התאונה קרתה ברחבת כביש ציבורי, הנמצאת בין בית-הספר ובין המגרש, בסמוך למתנ"ס (להלן: "הרחבה") (עמ' 10, ש' 17-5). מקום התאונה, הוא מחוץ למגרש (שם, ש' 22-21). לאחר סיום השיעור ובדרכו חזרה לבית-הספר, ביחד עם תלמידים מהכיתה, הוא הבחין בנערים. הנערים הדליקו את המדורה ברחבה. בהיותו במרחק של כ- 5 מטר מהמדורה, התפוצץ מיכל הגז ופגע בפניו. הוא נחבל, איבד הכרה ונפל ארצה. (עמ' 9, ש' 23-14; עמ' 10, ש' 32-19; עמ' 11, ש' 13-1; עמ' 18, ש' 32-7; עמ' 19, ש' 10-1). עדות ג'מיל 21. כאמור, ג'מיל מועסק על-ידי המועצה המקומית בתפקיד שרת בית-הספר. הוא העיד, לענייננו-שלנו, כי המועצה המקומית היא הבעלים של מרכז הספורט. במועדים הרלוונטיים לתובענה, שיעורי חינוך גופני לתלמידי בית-הספר התקיימו במרכז הספורט. נערים מתאספים ,הן ברחבה והן בכביש הציבורי שליד בית-הספר. תמיד יש בעיות. ביום התאונה, הוא היה בתוך בית-הספר. הוא שמע פיצוץ. מיד הוא יצא מבית-הספר ובירר מה קרה. הוא פגש בתובע ובן דודו, בשם שריף. התובע היה "כולו דם" (עמ' 22, ש' 32). ברחבה, היו סימנים של מדורה. הובהר לו, "שהיה בקבוק שהתפוצץ" (עמ' 23, ש' 15). הנערים שהדליקו את המדורה, אינם מוכרים. הוא לא בירר את נסיבות התאונה, כי זה לא תפקידו. 22. וכן, העיד ג'מיל והוסיף, כי בעת התאונה היו שלושה שערים לבית-הספר. כל השערים היו סגורים, מלבד שער הכניסה הראשית. תלמידי בית-הספר יוצאים לשיעורי חינוך גופני , שמתקיימים במרכז הספורט, משער הכניסה הראשית. המרחק בין שער הכניסה הראשית של בית-הספר לבין המגרש, הוא 25-20 מטר. הכביש הראשי מחבר בין בית-הספר לבין מרכז הספורט. (נ/1). וכן, לא היה עד ראייה לתאונה. (עמ' 22, ש' 31). עדות X 23. X עובד בשירות המדינה, בתפקיד מורה לחינוך גופני בבית-הספר. הוא העיד, בין השאר, כי שיעורי חינוך גופני לתלמידי בית-הספר מתקיימים במרכז הספורט. ביום התאונה, היה פיצוץ ומלבד זאת הוא לא זוכר דבר. ביום התאונה ובדרכו חזרה מהמגרש אל בית-הספר, ביחד עם התלמידים הלומדים בכיתה, אירע פיצוץ. לא זוכר איך קרתה התאונה (עמ' 29, ש' 2; עמ' 32, ש' 19-18). בזמן הפיצוץ, הוא לא היה בבית הספר. היה במרכז הספורט. (עמ' 32, ש' 18; עמ' 33, ש' 27). בדרך כלל ועם סיום שיעור חינוך גופני המתקיים במרכז הספורט, כל התלמידים מתאספים לידו וצועדים בחזרה בקבוצה לבית-הספר. (עמ' 33, ש' 2-1). הוא צועד אחרון, אחרי התלמידים. התלמידים נכנסים לבית-הספר דרך שער הכניסה הראשית. הוא נכנס אחרון ונועל את שער הכניסה. בעת התאונה, הוא לא זוכר את המיקום שלו, בצעדה בחזרה לבית הספר. (עמ' 33, ש' 11-10). לאחר התאונה, הוא הרחיק את התלמידים ממקום התאונה והכניסם לתוך בית-הספר. גם התובע נכנס לבית-הספר. לא יודע מי הכניס את התובע לבית-הספר. (שם, ש' 20). התאונה אירעה ברחבה (עמ' 34, ש' 25-22). לא ערך בירור לגבי נסיבות התאונה, ולא נתן עזרה ראשונה לתובע לאחר שנפגע בתאונה. (עמ' 34, ש' 32-28; עמ' 35, ש' 9-1). התובע נפגע בתאונה (עמ' 35, ש' 32-31). 24. וכן, העיד X, כי הוא ממלא טופס הצהרה בכל תאונה המתרחשת בשיעורים שהוא מלמד, וזאת בנוסף לדו"ח על תאונה של בית-הספר. בטופס האמור ,הוא מתאר את התאונה. במקרה הספציפי, הוא לא זוכר שמילא טופס הצהרה לעניין התאונה. בכיתה, למדו 40-38 תלמידים. מהימנות העדים ומשקל הראיות 25. לענייננו, עדותו של התובע, ככלל ולמעט מיקום התאונה, הייתה סבירה ומהימנה. בעדות זו, לא מצאתי סתירות מהותיות כלשהן. אכן, קיימים אי-דיוקים בעדותו של התובע, ועדותו אינה מושלמת, אך אין בכך כל רבותא. המדובר בעדות שלמה הגם שאינה מושלמת. וכן, קיים חיזוק, אישור ואף סיוע לעדותו של התובע, בשאר הראיות הקבילות שנפרשו בפניי ובכלל זה עדויותיהם של ג'מאל וX, התיעוד הרפואי ודו"ח בית-הספר על התאונה (ת/1, נספחים א' ו- ב'). המסגרת הנורמטיבית - עוולת הרשלנות 26. עוולת הרשלנות מוסדרת, מבחינה נורמאטיבית, בסימן ד' לפרק ג' לפקודה. סעיף 35 לפקודה, המגדיר את עוולת הרשלנות וקובע, כי: "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולת עושה עוולה." סעיף 36 לפקודת הנזיקין מסדיר את חובת הזהירות וקובע, כי: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף". 27. שלושה יסודות לעוולת הרשלנות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית) על המזיק כלפי הניזוק; הפרתה של חובת הזהירות, קרי - התרשלות; ונזק. (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113, 122 (1983)) (להלן: "פרשת ועקנין"). וכן, ובנוסף, המזיק-המעוול, יחוב בנזיקין, אם גרם לנזק באשמו (סעיף 64 לפקודה). כידוע, פסק האנגלי Donoghue v. Stevenson [1932] A.C. 562 קבע, בשנת 1932 ולראשונה, את יסודותיה של עוולת הרשלנות. זהו פסק-הדין המכונן בדיני הרשלנות. מאז ועד ימינו אלה, עוברת עוולה זו "מוטציה". היא "לובשת צורה ופושטת צורה חליפית, מתכווצת ומתרחבת ואינה יודעת מנוח". (י. גלעד "על 'הנחות עבודה' אינטואיציה שיפוטית ורציונלית בקביעת גדרי האחריות ברשלנות", משפטים כ"ו 295, 296 (תשנ"ו)). בהלכה הפסוקה, קיימות גישות שונות באשר למידותיה ומלבושיה המשפטיים של האחריות ברשלנות, במיוחד הכלים להוכחת תנאי היסוד לאחריות (ההתרשלות וחובת הזהירות) ומרכיביהם. (ראו -ע"א 862/80 עירית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757, 768 (1983); ע"א 243/83 עירית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985); ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3) 45, 66 (1994); ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, מיום 23.2.1995; ע"א 2625/02 נחום נ' דורנבאום, פ"ד נח(3), 385, 408 (2004); ע"א 10078/03 שתיל נ' מדינת ישראל, מיום 19.3.2007; ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (1) 802, 809 (1993); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה, מיום 4.1.2009; ע"א 9313/08 אופנברג נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה תל-אביב-יפו, מיום 7.9.2011; ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013; ת"א (ת"א) 2271/04 עזבון המנוחה תמיר ברז ז"ל נ' ביתילי בע"מ, מיום 7.4.2010). לפי גישה אחת, המבחן לקיום חובת הזהירות הוא מבחן הצפיות, ויש להבחין בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית. לפי הגישה האחרת, קיומה של חובת הזהירות נבחן כמקשה אחת, באמצעות מבחן הקרבה (Proximity) או הרעות (Neighborhood) בין המזיק לניזוק, בנוסף לבחינה האם הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות נורמאטיבית על המזיק. ויודגש: חרף ההבדלים בין הגישות דנן, משלבות שתיהן שיקולי מדיניות בעיצובה של חובת הזהירות הנורמאטיבית על המזיק. 28. לאחרונה הציג בית-המשפט העליון (כב' השופט י' עמית) מודל חדש לעוולת הרשלנות, לפי התרשים כדלקמן: " * שיקולי המדיניות הם יסוד "החובה", אשר על פי המודל המסורתי, נבדקו בתחילת הדרך." (ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני, מיום 15.7.2013). חובת הזהירות של המורה לתלמידו 29. מורה בית-ספר נושא בחובת זהירות (מושגית וקונקרטית) כלפי תלמידו. (ע"א 324/77 רבי נ' סמרה, פ"ד לב(2) 445, 449 (1978); Van Open v. Clerk to the Bedford Charity Trustees [1990] 1 W.L.R, 235; X minors v. Bedfordshire [1995] 2 A.C. 633) 30. אליבא דידי, בית-ספר, כמוסד חינוכי, אחראי לא רק על סיפוק הצרכים החינוכיים לתלמיד שלומד בו, אלא גם על שלמות גופו ונפשו של התלמיד , ועל שמירת כבודו. מידת הזהירות הנדרשת ממורה בבית-ספר כלפי התלמידים היא כמידת הזהירות הנדרשת מהורה זהיר ונבון כלפי ילדיו. (ע"א 41/57 עודה נ' ששון, פ"ד יא(2), 1100, 1106 (1957); ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, 118 (1971); ע"א 2061/90 מרצלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1), 802, 811 (1993)). אחריותו של מורה בית-ספר כלפי תלמידיו, נגזרת ממכלול נתונים ובכללם: נסיבותיו המיוחדות של המקרה, סוג הפעילות בה מועסקים התלמידים, טיב וגודל הסיכון הכרוך בפעילות וכיוצא באלה. (ע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2), 561 (1976)). הנידון דידן - אחריות המדינה התרשלות 31. אפתח ואומר, ללא כל היסוס, כי לאחר עיון בחומר הראיות ובכתבי הסיכומים של הצדדים ובשים לב לדין שלעניין (החרות וההילכתי), מסקנתי היא, כי המורה X התרשל כלפי התובע וגרם לו נזק גוף. המדובר ברשלנות רבתי. X לא שמר כלל על ביטחונו, בטיחותו ושלמות גופו של התובע בדרכו חזרה לבית-הספר ,לאחר סיום השיעור שהתקיים במגרש. המורה X התרשל כלפי התובע, שעה שאפשר לו, ביחד עם קבוצת תלמידים שלמדו בכיתה, לחזור לבית-הספר, לאחר סיום השיעור, ללא השגחה וליווי מתאימים, מספיקים ומבטיחים את ביטחונם ושלמות גופם של התלמידים ובכללם התובע. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, מורה סביר וזהיר צריך היה לצפות את התאונה ונזקי התובע. X לא דאג לקיום כללי הבטיחות המתחייבים במקרה דנן לשם הגנה על ביטחונם, בטיחותם ושלמות גופם של תלמידי הכיתה ובכללם התובע, בדרכם חזרה מהמגרש אל בית-הספר. המדובר, בפעילות חוץ בית-ספרית, והיה על X לנקוט באמצעי זהירות מוגברים לשם הגנה על תלמידים ובכללם התובע. 32. ויודגש: במקרה הספציפי הוכח בפניי כדין, כי עת התאונה, X כלל לא היה עם תלמידי הכיתה. הוא לא ידע לתאר את נסיבות התאונה. וכן, לאחר התאונה, המורה X לא הושיט עזרה ראשנה לתלמידו-התובע, שהיה לו דימום חזק שפרץ מפצעו בפנים, ואף לא ערך בירור, כמתחייב, באשר לתאונה, נסיבותיה וסיבותיה. בהתנהגותו דנן, הפר X לא רק את חובותיו שבדין אלא גם את חובתו האישית-מוסרית והבסיסית כלפי כל אדם ,לא כל שכן, כלפי תלמידו-התובע. וכן, כתוצאה מהתאונה נגרם נזק גוף לתובע - פצע בפנים. קשר סיבתי 33. אכן, על התובע להוכיח לפי מידת ההוכחה במשפטים אזרחיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי בין התרשלות לנזק. הקשר העובדתי הוא "הגורם שבלעדיו אין" - "conditio sine qua non". משנקבע קיום הקשר הסיבתי העובדתי, קמה ועומדת השאלה, אם הקשר הסיבתי לא נשלל בשל שיקול של "סיבתיות משפטיות" (פרשת ועקנין, בעמ' 146; ע"א 704/71 אגברייה נ' המאירי, פ"ד כו(1) 743, 747 (1972); ע"א 100/82 עציוני נ' עזקרי בע"מ, פ"ד מ(2) 133, 138 (1986)). מבחניו של הקשר הסיבתי המשפטי קבועים בסעיף 64(2) לפקודה. על-פיהם, לא תוטל אחריות בנזיקין על אדם אם "אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק". כאמור, המבחן של "הסיבה המכרעת" נקבע על-ידי בית-המשפט על-פי אמות מידה משפטיות וערכיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61 סיימון נ' משה פ"ד י"ז(1) 449, 465-460 (1961)). בעוולת הרשלנות, המבחן הנהוג "הצפיות" (פרשת ועקנין ,בעמ' 146) לפיו, השאלה אם המזיק כאדם סביר צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו של התובע. כאשר בהשתלשלות האירועים התערב גורם זר - בין זה צד ג' ובין זה הניזוק עצמו - תישאל השאלה, אם התערבותו של אותו גורם זר היא בגדר הצפיות הסבירה. 34. במקרה דנן, קיים קשר סיבתי, עובדתי ומשפטי, בין התרשלותו של המורה-X לתאונה ונזקי התובע. לולא הופר סטנדרט הזהירות הסבירה ואילו נקט המורה - X אמצעי זהירות סבירים וראויים, כמתחייב במכלול נסיבות המקרה דנן, הסיכוי ,כי הנזק שנגרם לתובע היה נמנע גדול מהסיכוי שהוא היה מתרחש בלאו הכי. X, כמורה סביר, צריך היה לצפות שהתרשלותו תביא לנזקו שלה תובע. במקרה דנן ובהשתלשלות האירועים, לא התערב גורם זר. 35. זאת ועוד ולכל הפחות, התובע הביא לפני בית-המשפט ראיות ישירות ונסיבתיות שמשקלן המצטבר מראה, בעליל, על קיומה של רשלנות לכאורית מצדו של המורה-X. וכן, הוכיח התובע, כי הנזק שנגרם לו בגין התאונה לא היה נגרם אלמלא התרשלותו של המורה X. במקרה זה, עובר נטל הראיה אל המדינה להראות, שעל-אף ההסתברות לכאורה בדבר קיום התרשלות מצדו של המורה X, לא כן הוא הדבר. המדינה לא עמדה בנטל הראיה דנן. (ע"א 600/86 עמיר נ' קונפינו, פ"ד מו(3) 233, 241-240 (1992)). אחריות שילוחית 36. לית מאן דיפליג, כי התובע הוא עובד שכיר בשירות המדינה, בתפקיד מורה לחינוך גופני בבית-הספר. במקרה הספציפי ,הוא עשה מעשה עוולה (רשלנות) תוך כדי עבודתו. המדינה, אחראית ,באחריות שילוחית, למעשה העוולה דנן. (סעיף 13 לפקודה). אשם תורם 37. במקרה דנן ולאחר שבחנתי היטב את מכלול נסיבות העניין, מסקנתי היא, כי אין לייחס לתובע אשם תורם להתרחשות התאונה ולנזקיו. התובע היה קטין, תלמיד כיתה ז', בעת התאונה. נקודת המוצא היא, כי אדם קטין לא מחזיק "באותם מנגנוני הגנה, בקרה ושיקול דעת שבגיר מחזיק בהם וניתן לצפות כי הוא עלול בדרך הדברים הרגילה להיפגע בידי גורם חיצוני ולהביא נזק על עצמו ועל זולתו במעשה ובמחדל" (ע"א 7008/09 עבדאלרחים נ' עבדאלקדר, מיום 7.9.2010). תלמידי זהיר ובן גילו של התובע בעת התאונה, לא היה נזהר יותר מהתובע. במקרה דנן, אשמו המשפטי והמוסרי של X ,שגרם לתאונה ולנזקי התובע, היה כה חמור ומכריע. אחריות המועצה המקומית - האומנם? 38. לאחר ניתוח עדויות הצדדים ושאר הראיות הקבילות שנפרשו לפניי, מסקנתי היא, כי התובע לא הוכיח כדין את עילת תביעתו כנגד המועצה המקומית. הוא לא הוכיח, כי במקרה דנן המועצה המקומית התרשלה כלפיו וגרמה, באשמה, לתאונה ולנזקיו. טענותיו לעניין זה ועם כל הכבוד, בעלמא הן. בפניי, הוכח כדין, כי התאונה קרתה ברחבה ולא במגרש או בסמוך לו. התובע נפגע בפניו כתוצאה מפיצוץ מיכל הגז שהושלך קודם על-ידי הנערים לתוך המדורה. המדובר במעשה קונדס. המועצה המקומית לא הפרה סטנדרט הזהירות הסבירה. היא לא צפתה ולא צריכה לצפות את התרחשות התאונה ונזקי התובע. בנסיבות המיוחדות של המקרה דנן, לא הוכח כדין, כי קיימת חובת זהירות קונקרטית בין המועצה המקומית לבין התובע בגין הנזק הספציפי שהתרחש הלכה למעשה. במקרה הספציפי, מועצה מקומית סבירה לא הייתה צופה בפועל ולא צריכה לצפות בכוח את התרחשות התאונה ונזקי התובע. על-כן, דין התביעה כנגד המועצה המקומית להידחות. שיעור הפיצויים הנכות הרפואית והתפקודית - בעבר ובעתיד 39. התובע יליד 20.8.1993 והוא תושב כפר יאסיף. סיים כיתה ט'. הישגיו בלימודים היו נמוכים ביותר. הוא נשר מבית-הספר. הוא לא אדם נורמטיבי ושומר חוק. בעברו, הוא השתמש בסמים מסוכנים, והיה מעורב באירוע אלים, בו נדקר שלוש דקירות בפלג גופו העליון. אין לו מקצוע. אין לו עבודה מסודרת וקבועה. אביו, סוחר ירקות, ומחזיק בחנות ירקות בכפר יאסיף. (להלן: "החנות"). מידי פעם, התובע מנקה את החנות. רוב הזמן הוא נמצא בבית הוריו. חייו, חיי בטלה מרצון הם. 40. כמבואר, ד"ר פרידמן, שמונתה על-ידי בית-המשפט בהסכמת הצדדים, קבעה לתובע נכות פלסטית צמיתה, בגין התאונה, בשיעור 10%, לפי סעיף 75(2) לתקנות הביטוח הלאומי. היא לא נחקרה בבית-המשפט על חוות-דעתה. בנסיבות המקרה דנן ובהעדר ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור, מקובלת עליי חוות-דעתה של ד"ר פרידמן ואני מאמצה. 41. וכן, ד"ר כנאענה שמונה על-ידי בית-המשפט, קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נכות פסיכיאטרית צמיתה, בגין התאונה בשיעור 5%, לפי סעיף 34(א) ו- (ב) מותאם לתקנות הביטוח הלאומי. בעלי הדין ויתרו, מרצון, על חקירתו של ד"ר כנאענה. לדידי, המדובר בחוות-דעת סבירה ומהימנה. בפניי, אין ראיה קבילה ובעלת משקל לסתור. בנסיבות דנן, מקובלת עליי חוות-דעתו של ד"ר כנאענה ואני מאמצה. 42. אכן, נשארה לתובע נכות תפקודית בשל התאונה. ברם, נכותו הרפואית המשוקללת והיציבה, בשיעור 14.5%, אינה משקפת, למעשה, את נכותו התפקודית. כאן המקום לציין בהדגשה, כי עדויותיהם של התובע ואביו (מאג'ד) לעניין הפסד כושר השתכרותו של התובע במומו, בעבר ובעתיד ועם כל הכבוד, היו מוגזמות למדי, מופרכות ובלתי מהימנות ,וזאת בלשון המעטה. התובע לא נהפך לשבר כלי כתוצאה מהתאונה. התובע בחר, מרצון, חיי בטלה, ללא כל קשר לתאונה. אין כל מניעה, כי התובע יעבור הכשרה מקצועית, ישתלב בשוק העבודה וישתכר שכר הולם למחייתו בכבוד. 43. בהתחשב במכלול נסיבות העניין ובכלל זה נסיבותיו האישיות של התובע, גילו הנוכחי, עברו, השכלתו, אפשרות הכשרתו למקצוע מתאים ומרוויח, דרגת נכותו הרפואית המשוקללת, מצב העבודה בשוק ועוד נסיבות כהנה וכהנה, מסקנתי היא, כי נכותו התפקודית של התובע היא קטנה מנכותו הרפואית היציבה ומגיעה לשיעור 10%, החל מיום 19.8.2011 ואילך. הפסד כושר השתכרות - בסיס החישוב 44. כמבואר, התובע היה קטין בעת התאונה. שומת הפיצוי בגין הפסד כושר השתכרותו היא מלאכה לא פשוטה, בשל חוסר הוודאות המובנה בצפיית עתידם של קטינים. בע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' אבו חנא, פ"ד ס(3), 61 (2005) (להלן: "פרשת אבו חנא") נפסק, כי : "הנחת העבודה היא לנו, בנוגע לקטינים שטרם הגיעו במועד התאונה לגיל הבגרות, ואשר מסלול עבודתם ודרך השתכרותם טרם התגבשו, כי יש לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות שלהם על בסיס ההנחה שאילולא התאונה היו משתכרים בשיעור השכר הממוצע במשק. נקודת מוצא זו לחישוב הפסד ההשתכרות של קטין, היוצרת האחדה של הפיצוי, עולה בקנה אחד עם עקרון השבת המצב לקדמותו, עם השאיפה להגשים את הזכות לשוויון ועם הצורך ליצור הרתעה אופטימלית. הנחה זו יאה לכולם, לילד ולילדה, לאיש ולאישה, לשחון וללבן, לבני כל הדתות, יהיה מוצאם האתני אשר יהא. זוהי חזקה - אך היא ניתנת לסתירה". 45. לעניין סתירת החזקה בדבר השכר הממוצע, נפסק, כי: "לדעתי, ראיות ואינדיקציות באשר לנפגע הקטין יאפשרו לסתור את החזקה בדבר השכר הממוצע במשק - לכאן או לכאן - רק במקום שבו יש להן משקל רב והן מלמדות בהסתברות גבוהה כי הקטין אומנם היה משתלב בעתיד במקצוע מסוים (או לחילופין, כי היה מתקשה למצוא לו מקום בעבודה מכניסה), אכן, בנטיות, בכישורים ובשאיפות בעלמא לא בהכרח סגי" (פרשת אבו חנא, בעמ' 63). 46. בנידון דידן ועל יסוד הראיות והאינדיקציות באשר לתובע, קל להיווכח, כי הוא מתקשה ויתקשה בעתיד למצוא לו מקום עבודה מסודר וקבוע, בו ירוויח משכורת חודשית בגובה השכר הממוצע במשק. בהתחשב במכלול נסיבות העניין, יש לחשב הפסד השתכרותו של התובע, בעבר ובעתיד, לפי שכר חודשי בסך של 7,500 ₪ ברוטו. הפסד כושר השתכרות בעבר 47. הפסד כושר השתכרותו של התובע בעבר, החל מהגיעו לגיל 18 (19.8.2011) -וזאת בהתחשב בכך שהוא משתייך למגזר הערבי ולא משרת שירות סדיר בצ.ה.ל (ע"א 3542/08 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' עזבון המנוח עיסא מוחמד, מיום 27.7.2010)- ועד היום, הוא כדלקמן: 7,500 ₪ X 10% X 28.5 חודשים (במעוגל) = 21,375 ₪. סכום זה נושא ריבית כחוק ,מאמצע התקופה ועד היום ,ומגיע לסך של 21,624 ₪. הפסד כושר השתכרות בעתיד 48. התובע זכאי לפיצוי, בפרט נזק זה, כדלקמן: 7,500 ₪ X 10% X 300.892 = 225,669 ₪. הפסד זכויות סוציאליות - בעבר ובעתיד 49. אני פוסק לתובע על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 16,000 ₪, נכון להיום. הוצאות נסיעה בעבר 50. אכן, הוכח בפניי כדין, כי היו לתובע הוצאות נסיעה הכרוכות בטיפולים הרפואיים שהוא קיבל במוסדות רפואיים שונים, בגין התאונה. על דרך האומדן הכללי, אני פוסק לתובע, בפרט נזק זה, סך של 2,000 ₪, נכון להיום. נזק לא ממוני 51. בהתחשב במכלול נסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, כאביו וסבלו של התובע ובשים לב לסוג הנזק, תוצאותיו, תקופת האשפוז וההחלמה, דרגת הנכות הרפואית המשוקללת והיציבה, נסיבותיו האישיות של התובע וכיוצא באלה, אני פוסק לתובע על דרך האומדן הכללי, בפרט נזק זה, סך של 70,000 ₪, נכון להיום. שאר פרטי הנזק 52. התובע לא הוכיח כדין את שאר הנזקים הנתבעים ודין טענותיו ,לעניין זה, להידחות. לעניין הנזק מסוג עזרת צד ג', אומר, כי לא מונחת בפניי תשתית ראייתית דיה ומהימנה לקביעת פיצויים בפרט זה. עדויותיהם של התובע ואביו מאג'ד היו כלליות ,סתמיות ואינן מהימנות בעיניי. גם אם התובע קיבל עזרה סיעודית או אחרת מבני משפחתו בלא תשלום, לא הוכח בפניי, כי עזרה זו חרגה מהעזרה הסבירה, הרגילה, הטבעית, השוטפת והנהוגה במשפחה סבירה וממוצעת במדינה. קרובי משפחתו לא הפסידו דבר והתובע לא שילם להם דבר. התובע גם לא זקוק לעזרת צד ג' בעתיד. על-כן, אין התובע זכאי לפיצויים בגין פרט נזק זה. 53. באשר להוצאות רפואיות ,בעבר ובעתיד, אומר, כי חוק בריאות ממלכתי, התשנ"ד - 1994 (להלן: "חוק בריאות"), מעניק זכות לכל תושבי המדינה לשירותי בריאות, כמשמעותם בסעיף 3 לחוק האמור. שירותי הבריאות יינתנו על-פי סל שירותי הבריאות, בתחומים המוגדרים בחוק (ס' 6 לחוק הבריאות). סל שירותי הבריאות מוגדר בסעיף 7 לחוק הבריאות. על-פי הוראות חוק הבריאות, חייבות קופות החולים לתת לכל חבריהן את כל שירותי הבריאות, להם הם זכאים לפי החוק האמור. זאת ועוד, הלכה היא, כי על הניזוק לפעול למימוש זכויותיו על-פי הדין לקבלת תשלום או עזרה חינם וזאת מכוח הדוקטרינה בדבר הקטנת הנזק. (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' יפרח פ"ד נ"ה (1), 817, 826-825 (2001)). בענייננו, כל ההוצאות הרפואיות שהיו לתובע נכללו בסל הבריאות והוא זכאי להן מקופת-החולים בה הוא נרשם ,והכל על-פי הוראות חוק הבריאות. סכום הפיצויים הכולל 54. הנה-כי-כן, הפיצויים המגיעים לתובע, להיום, הם אלה: א. הפסד כושר השתכרות בעבר - 21,624 ₪. ב. הפסד כושר השתכרות בעתיד - 225,669 ₪. ג. הפסד זכויות סוציאליות בעבר ובעתיד - 16,000 ₪. ד. הוצאות נסיעה בעבר - 2,000 ₪. ה. נזק לא ממוני - 70,000 ₪. סה"כ 335,293 ₪. התוצאה 55. התוצאה היא, אפוא, כי אני נעתר לתביעה ומחייב בזה את הנתבעת 3 לשלם לתובע כדלקמן: א. סך של 335,293 ₪; ב. הוצאות משפט (אגרה ושכ"ט מומחים רפואיים) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 87,500 ₪. ג. הסכומים האמורים ישולמו לתובע, באמצעות בא-כוחו, בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידי הנתבעת 3, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. ד. התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית בזה. התובע ישלם לנתבעת 2 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל בסך של 15,000 ₪ ,וזאת בתוך 30 יום מיום המצאת פסק-הדין לידיו, שאם לא כן, יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני חינוךדיני ספורטתאונות בבית ספרבית ספרמורים