מפגע בטיחותי להולכי הרגל: מכסה של ביב במדרכה ואבנים המשתלבות שמסביבו שקעו

אחד המכסים של ביב שבמדרכה ואבני המשתלבת שמסביבו שקעו והיוו,מפגע בטיחותי להולכי הרגל במקום 5. התובעת נפגעה, ביום 18.10.2004, כתוצאה מהמפגע ונגרמו לה נזקי גוף. שאלת גובה הנזק ושיעור הפיצויים להם זכאית התובעת, אינה במחלוקת. המחלוקת בין הנתבעים והצדדים השלישיים, אחת היא: מיהות המעוולים ואם ישנם מעוולים במשותף - חלוקת האחריות ביחסים הפנימיים שביניהם. אליבא דנתבעות 1 ו- 2, המקרקעין הם שטח פרטי ולא ציבורי. הדרך, המדרכה והמפגע נמצאים בשטח פרטי. הנתבע 3 אחראי למפגע ולנזקי התובעת. מאידך, טוענים הנתבעים 3 ו- 4, שהם גם צדדי ג', כי הנתבעת 1 היא האחראית לתיקונם, תקינותם וניקיונם של הדרך והמדרכה ועליה להסיר כל מפגע בהם. היא גם אחראית על מערכת הביוב העירונית. במקרה דנן, המפגע היה באחריות הנתבעת 1. הנתבעת 1 אחראית לתאונה ולנזקי התובעת. ויודגש: שאלת הכיסוי הביטוחי אינה במחלוקת. דיון העדויות 6. מר נעם מסד, מהנדס הנתבעת 1, העיד, בכתב (נ/1) ובעל-פה ובין השאר, כי המפגע נמצא בשטח המקרקעין, שהם בבעלות פרטית. (נ/1, סעיף 4; עמ' 12, ש' 24). מקומות החניה המסומנים בדרך (נ/1-נספח א') הוא חלק מהמקרקעין. (עמ' 13, ש' 21) גבול המקרקעין מסומן בקו צהוב בנספח א' ל-נ/2 ובקו כחול בנספח ב' ל-נ/2. (עמ' 14, ש' 7-6). המדרכה היא "חזית ציבורית" ,מתחילה ברחוב בן גוריון וממשיכה לכל אורך דרך עכו שבקריית ביאליק. (שם, ש' 18-17). הדרך אינה בבעלות הנתבעת 1. (שם, ש' 19). לא יודע מי ריצף את המדרכה באבנים משתלבות, אך זה באחריות הנתבעת 1 (שם, ש' 25-24). הלוגו המופיע על מכסה הביב, הוא של הנתבעת 1. (שם, ש' 30). הם מפקחים על תקינות עבודות הנחת מכסי הביבים. (עמ' 15, ש' 7-6, ש' 25). יתכן, שהנתבעת 1, היא זו שהניחה את הביב במדרכה (שם, ש' 15). 7. וכן, העיד נעם והוסיף, כי הנתבעת 1 היא הבעלים של צנרת מערכת הביוב שבתחומה (שם, ש' 28). הנתבעת 1 לא עושה בדיקות תקופתיות לבדיקת תקינות מערכת הביוב והמים שבתחומה (עמ' 16, ש' 5), כי אין כוח אדם לכך וזה לא מקובל (שם, ש' 10). במדרכה, יש "מערכת מאספת רק לצבר" (שם, ש' 21-20). הביב שבמקום המפגע הוא ביב פרטי (שם, ש' 24-23) בתי-העסק בחזית המבנה המסחרי מחוברים לביבים ציבוריים. (עמ' 17, ש' 7-5). הנתבע 3 אחראי לאחזקת ותקינות הביבים שבמדרכה. (שם, ש' 9). הוא לא יודע אם הביב שבמקום המפגע הוא ביב פרטי או ביב ציבורי (שם, ש' 12). שטח המדרכה הוא שטח פרטי, והנתבע 3 אחראי לתקינות המדרכה (עמ' 18, ש' 13-12). המדרכה מיועדת למעבר הולכי-רגל - "הקהל הרחב" (שם, ש' 22-21). היא נחשבת כ-"חצר או שטח פתוח" (עמ' 19, ש' 5). 8. הגב' פולינה יסרוביץ' מועסקת על-ידי הנתבע 3 כקבלן אחזקה של המבנה המסחרי (להלן: "פולינה"). היא העידה, לענייננו, בכתב (נ/2) ובעל-פה ובין היתר, כי המדרכה נבנתה על-ידי הנתבעת 1. המדרכה נמצאת לפני המרכז המסחרי ואחריו, ולאורך הכביש הראשי חיפה-עכו. הנתבעת 1 היא זו שמטפלת בכל מפגע במדרכה ובמערכת הביוב המונחת מתחת למדרכה. (נ/2, סעיפים 3 ו- 4; עמ' 20, ש' 19; עמ' 24, ש' 24-6; עמ' 25, ש' 5-1, ש' 29-28). עובדי הניקיון ,המועסקים על-ידה, מנקים גם את המדרכה והדרך, חרף העובדה שהנתבעת 1 היא האחראית לתיקונן וניקיונן. (עמ' 21, ש' 19-13, ש' 26-25; עמ' 22, ש' 2-1). מקומות החניה שבדרך שייכים לנתבע 3 .במקרה דנן, הנתבע 3 היה צריך לדווח על המפגע לנתבעת 1, אך לא עשה כן. (עמ' 26, ש' 15). מהימנות העדים ומשקל הראיות 9. למרבה הצער, ישנן סתירות מהותיות בעדויותיהם של נעם ופולינה. במקום אחד, העיד נעם, במהלך חקירתי שתי וערב, כי, הביב שבמקום המפגע הוא ביב פרטי (עמ' 16, ש' 24-23). דא עקא, בהמשך, הוא חזר בו והעיד כי "לא יודע לומר אם השוחה הספציפית היא פרטית או ציבורית" (עמ' 17, ש' 12). אגב הגדרותיו של נעם למונחים "ביב פרטי" או "ביב ציבורי" ובלשונו "שוחה פרטית" או "שוחה ציבורית" (עמ' 16, ש' 23 ואילך; עמ' 17), עם כל הכבוד והענווה, אינה עולה בקנה אחד עם הגדרות מונחים אלה בחוק. 10. זאת ועוד, עדותו של נעם, כי "גם הכביש עצמו [הדרך-ש.ס.] לא בבעלות העירייה", נסתרה, מיניה וביה, הן על-ידי עדותו בכתב, במיוחד השרטוט והתצלום שצורפו לתצהיר עדותו הראשית (נ/1), לפיהם, הדרך היא דרך עירונית והנתבע 3 הוא הבעלים רק של חצי הדרך, החלק המסומן ומיועד למקומות חניה לכלי-הרכב, והן לעדותו בעל-פה, לפיה גבול המקרקעין שהם בבעלות פרטית, מגיע עד "לאמצע מגרש החניה שהוא בחזית המבנים ושל המדרכה..." (עמ' 13, ש' 25-24). 11. מאידך, גם עדותה של פולינה, לפיה הדרך היא בבעלות הנתבעת 1, עומדת בסתירה קוטבית למסמכים שצורפו למוצג נ/1 (התצלום והשרטוט) שהם מסמכים קבילים ומהימנים. 12. אוסיף עוד, כי יש להצטער על כך, שהנתבעת 1 לא מצאה לנכון להגיש לבית המשפט מסמכים קרדינאליים והנוגעים למחלוקת שבין הצדדים וכוונתי היא, בין השאר, לתוכנית מערכת הביוב העירונית המאושרת על-ידי הרשויות הנוגעות בדבר, המסמכים הקשורים לחיבור המרכז המסחרי למערכת הביוב העירונית, סלילת הדרך והמדרכה וכיוצא באלה. 13. לנוכח קיומן של סתירות, אין מנוס מפילוג דברי העדים, ולקבל כמהימנים אותם חלקים שאינם נגועים בסתירות, היות והעדויות אינן עשויות ממקשה אחת. הממצאים העובדתיים 14. הממצאים העובדתיים המהותיים ואשר הוכחו בפניי כדין, הם אלה: א. ביום 18.10.2004, נפגעה התובעת, כתוצאה מהמפגע, ונגרם לה נזף גוף בר-פיצוי; ב. המקרקעין הם שטח פרטי ולא ציבורי. הבעלים של המקרקעין, כאמור ומפורט בנספח הטאבו (נ/3); ג. גבולות המקרקעין הם כאמור בתשריט ובתצלום - נספחים א' ו- ב' למוצג נ/2; ד. הנתבעת 1, הניחה, בזמנו ומתחת למדרכה, ביוב עירוני. היא גם סללה את הדרך והמדרכה, והניחה גם מכסי הביבים שבמדרכה; ה. המרכז המסחרי ובעלי-העסקים במרכז המסחרי מחוברים לביבים ציבוריים, שבמדרכה. במקום ישנו גם ביב מאסף; ו. הדרך היא דרך עירונית ונסללה, בחלקה, בשטח פרטי (במקרקעין) ובחלקה האחר בשטח ציבורי; ז. הנתבע 3 לא דיווח לנתבעת 1 על קיום המפגע, למרות שידע דבר קיומו; ח. הנתבע 3 נהג, בדרך שגרה, לנקות את הדרך והמדרכה. האחריות - הנידון דידן 15. אכן, המקרה דנן, מיוחד הוא. מחד גיסא, הנתבעת 1 שהיא רשות ציבורית, סללה את הדרך - שהיא דרך עירונית - והמדרכה, שעה שמחצית שטחיהם נמצאת בשטח פרטי, במקרקעין, ולא בשטח ציבורי. המדרכה היא חלק מהדרך ומיועדת להולכי רגל - לקהל הרחב. הדרך, היא דרך עירונית, ומיועדת לנסיעה, להליכה, לעמידה ולכל מטרה אחרת. מאידך, הנתבע 3, נהג, בדרך שגרה, לנקות על חשבונו, את הדרך והמדרכה גם כשמדובר בדרך עירונית-ציבורית ומחצית שטחה היא שטח ציבורי. קל להיווכח, כי במקרה דנן הנתבעים לא ייחסו חשיבות כלשהי לזכויות הקניין של הדרך והמדרכה, והם התנהגו בהן, כל אחד בתורו ובדרכו ובהסכמה הדדית, מכללא, כמנהג בעלים. 16. בפקודת העיריות [נוסח חדש], תשכ"ד-1964 (להלן: "הפקודה") הוגדרו הסמכויות והתפקידים של העיריה. (פרק שנים עשר, סימנים ב' ו- ג' לפקודה). בנוסף לכך, העיריה מצווה לעשות כל פעולה לפי הפקודה או לפי כל דין אחר (סעיף 233 לפקודה). על העיריה לדאוג, בין היתר, לתיקונו, ניקויו, הזלפתו, תאורתו וניקוזו של רחוב, שאינו רכוש פרטי (סעיף 235 (2) לפקודה). עליה למנוע ולהסיר מכשולים והסגת גבול בכל רחוב, ובכלל זה רחוב פרטי (סעיף 235 (3) לפקודה). עליה לשמור על בריאות הציבור. (סעיף 249 (29) לפקודה). 17. בענייני ביוב בתחומה, על העיריה לפקח על "תכניתם, בנייתם, שינויים של ביבים, נקזים, אסלות, משתנות, בית-כסא, בורות שופכין, מישטפים, אמבטיות ואביזרים סניטריים, והשימוש בהם, שטיפת אסלות וריצופם של רצפות, חצרות ושטחים פתוחים" (סעיף 237 לפקודה). עליה להתקין ביוב בתחומה או בחלק ממנו. (סעיף 2 לחוק). ביוב שהונח על-ידי העיריה בתוך תחומה הוא קניינה של העיריה (סעיף 8 לחוק). על העיריה החובה להחזיק את ביובה במצב תקין (סעיף 10 לחוק). התקנת הביוב וכל שינוי בו, ייעשו באופן שלא יהא בה משום מפגע לציבור או משום סכנה לבריאות הציבור (סעיף 11 לחוק). עליה החובה לבדוק בדבר בדיקתם, הסדרתם, החזקתם, ניקויים והרחקתם של ביבים, נקזים, בתי-כסא, אסלות, בורות-שופכין, וכיוצא באלה (סעיף 242 (ד) לפקודה). וכן, עיריה מחויבת לאחוז באמצעים להסרת כל מטרד ציבורי הנובע מבור שופכין, או נקז ציבורי או פרטי או מכל מקור אחר (סעיף 242 (7) לפקודה). וכן, על העיריה לחייב בעלי מקרקעין לבנות ביבים וכו' ולשמרם במצב תקין. (סעיף 40 לחוק). 18. במקרה דנן, קל להיווכח, כי הנתבעים 1 ו- 3 הם מעוולים יחד, שגרמו, במשותף, את נזקיה של התובעת. הם אחראים, יחד ולחוד, לנזק בשלמותו. אכן, אחריותם לנזקי התובעת אינה בחלקים שווים. הנתבעת 1, היא שסללה את הדרך והמדרכה. היא שהניחה את מכסי הביבים במדרכה. המפגע נוצר, כתוצאה משקיעת מכסה הביב והאבנים המשתלבות שסביבו. המדובר במפגע בטיחותי לציבור הרחב. היא התרשלה, שעה שסללה את המדרכה והניחה את מכסי הביבים במדרכה בצורה לא תקינה ולא תקנית. היא לא מנעה את המפגע ולא הסירה אותו במועד, ובכך היא אף הפרה את חובותיה הסטטוטוריות שלעניין, לפי הוראות הפקודה. הפרת חובה סטטוטורית היא אינדיקציה לרשלנות. 19. גם הנתבע 3 התרשל, במקרה דנן, וגרם לנזקי התובעת. הנתבע 3 הוא נציגות הבית המשותף - המרכזי מסחרי. הוא מופקד על ניהול עניני הבית המשותף. (סעיף 65 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). הוא משמש מורשה של כל בעלי הדירות בכל ענין הנוגע להחזקתו התקינה ולניהולו של הבית המשותף. (סעיף 69 לחוק המקרקעין). המפגע היה בתחום הבית המשותף - המקרקעין; בנסיבות אלה, מוטלת החובה על הנתבע 3 למנוע את המפגע ולאחר שנוצר להסירו במועד. למצער, היה עליו לדווח לנתבעת 1 עליו. הוא לא עמד בסטנדרט ההתנהגות הסבירה. על-כן, הוא התרשל כלפי התובעת וגרם ,ביחד עם הנתבעת1 ,לנזקי התובעת. 20. ביחסים הפנימיים בין הנתבעים 1 ו- 3, ובהתחשב במכלול נסיבות העניין ומידת האשמה שיש לייחס לכל אחד מהם, אני קובע, כי הנתבעת 1 נושאת ב- 60% מנזקיה של התובעת ואילו הנתבע 3 נושא ב- 40% מנזקיה של התובעת. למיותר לציין, כי הנתבעים 1 ו- 3, זכאים להשתתפות ולשיפוי, בינם לבין עצמם, בהתאם לחלוקת האחריות דנן. שאר טענות הצדדים וההודעה לצדדים שלישיים 21. מסקנתי דלעיל, מייתרת את הדיון בשאר טענותיהם של הצדדים. בכפוף למסקנתי כאמור בסעיף 20 דלעיל, ההודעה לצדדים השלישיים נדחית, ללא צו להוצאות. מפגעיםהולך רגל