תאונת דרכים - שברים בזיזים הרוחביים השמאליים בחוליות עמוד השדרה המותני (L1-L3), מספר שברים בעצמות האגן מימין (שבר בסקרום מימין ללא תזוזה, שבר באצטבולום מימין עם תזוזה משמעותית ושברים בפוביס ואסכיום משמאל עם תזוזה) ושבר מרוסק עם תזוזה בחלק האמצעי בירך ימין. התובעת עברה ניתוח בהרדמה כללית לשחזור וקיבוע השבר בפמור ימין עם מסמר תוך לשדי וכן הוכנס "שטיימן פין" לטיביה הפרוקסימלית לצורך מתיחה שלדית. בקבלתה במחלקה האורטופדית צוינו גם פצעים מעל חוליות L2-L4 ופצע קרוע באספקט ימני של ירך ימין. התובעת אושפזה תוך שטופלה באנטיביוטיקה וביום 6.8.2008 הועברה להמשך טיפול בבית החולים "שיבא" תל-השומר, שם היא עברה ביום 11.8.2008 ניתוח בהרדמה כללית לשחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר באצטבולום מימין ובורג נעילה בפמור ימין. ביום 22.8.2008 עברה התובעת פתיחה של הצלקת בירך ימין, בשל הפרשה מרובה, וכמו כן בוצע ניקוז נוזל מצלקת הניתוח. התובעת אושפזה עד ליום 28.8.2008, אז שוחררה עם המלצה להליכה בעזרת הליכון ללא דריכה על רגל ימין והמשך מעקב המרפאה האורתופדית. כשבוע לאחר מכן, ביום 5.9.2008, אושפזה התובעת בבית החולים "פוריה" למשך 4 ימים, עד ליום 8.9.2008, לאחר שהופיעו נפיחות וכאבים באספקט פנימי של השליש העליון של הירך הימנית. המומחה הרפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי - ד"ר יוסף עאוני, קבע בחוות דעתו מיום 20.4.2010 כדלקמן: באשר לעברה הרפואי של התובעת - קיימים רישומים על רגישות בגב התחתון, בפרט בשנים 2007-2008, ביום 25.4.2008 היא עברה תאונת דרכים (להלן "תאונת הדרכים הראשונה") בעקבותיה היא נפגעה בראש ובבית החזה והתלוננה על כאבים בגב התחתון ובצוואר, תלונות שנמשכו בחודשים אפריל-יולי 2008. תלונותיה של התובעת בפני המומחה היו על כאבים באזור פרק וירך ימין, גם בשכיבה ובישיבה, כאבים בברך ימין בעת תנועות ובפרט בהליכה, צליעה בהליכה ושימוש בעזרים להליכה, קושי בעליה ובירידת מדרגות. בבדיקת התובעת על ידי המומחה, נמצא כי היא מתהלכת עם צליעה על רגל ימין ונעזרת בעזרים להליכה. היא ממעטת לכופף את הברך הימנית בהליכה ואין באפשרותה ללכת על העקבים ועל קצה האצבעות בצד ימין. כמו כן, לתובעת צלקות ניתוחיות באזור האגן מצד ימין כתוצאה מן הניתוח, הצלקות מכוערות, רגישות למגע וכואבות במישוש, וכן קיימת צלקת נוספת באזור הפמור הפרוקסימלי מימין. בבדיקת פרק הירך מימין נמצא כאב בהנעת הירך מצד ימין וכן פערים בטווחי התנועה ביחס לירך שמאל. עוד נמצא בבדיקתה של התובעת כי אין חולשת שרירים בכפות הרגליים וכי היא מסוגלת לבצע כיפוף דורסלי ופלנטרי של האצבעות ושל כף הרגל. עוד צוין כי התובעת סובלת מהשמנת יתר וממבנה גוף מלא, אין הגבלה בתנועות הגב וקיים טווח תנועות מלא של עמוד השדרה המותני, גם בישיבה. המומחה התייחס לצילומים שבוצעו לתובעת בפברואר 2010 ולפיהם קיימים סימני חיבור מלאים בשברים באצטבולום ובעצם הפמור מצד ימין, אך עיוות צורה של הפמור באיזור השבר והיצרות במרווח הפרקי בפרק ירך ימין. בכל הנוגע לעמוד השדרה המותני - המומחה קובע בחוות דעתו כי אין כל נכות אנטומית של עמוד השדרה המותני, כאשר שברים בזיזים הרוחביים אינם מקנים נכות על פי התקנות. עוד ציין המומחה כי השברים ברמוס פוביס לא מקנים אחוזי נכות, כי אין השפעה על האיברים הפנימיים שבאגן ואין הגבלה בתנועות. כן קיימות, על פי קביעת המומחה, צליעה מצד ימין, הגבלה בתנועות מפרק הירך מימין וצלקות מכוערות ורגישות. על כן ובסיכומו של דבר, קבע המומחה כי לתובעת נגרמה בעקבות התאונה נכות צמיתה משוקללת בשיעור של 31.6%, על פי הפירוט שלהלן: 20% בגין השבר באצטבולום מימין. 5% בגין השבר בפמור ימין שהתחבר עם הגבלה מזערית בתנועות ברך ימין וקלוס עשיר עם שינויים בביומכניקה. 10% בגין צלקות בגוף מכאיבות ומכוערות. כן קבע המומחה נכויות זמניות שיפורטו להלן. החמרה במצבה הרפואי של התובעת לאחר חוות דעת המומחה במהלך ניהול התביעה ולאחר שהוגשה חוות דעת המומחה, חלה מספר פעמים החמרה במצבה הרפואי של התובעת. כך, בתחילת שנת 2011 היא הופנתה לבית החולים פורייה וביום 26.2.11 עברה ניתוח בהרדמה מלאה לשם ניקוז מורסה שנוצרה בירך ימין והיא שוחררה לביתה ביום 3.3.11. ביום 15.3.12 היא שוב הופנתה לבית החולים פורייה, בשל נפיחות וכאבים ברגל ימין ולאחר אשפוז שוחררה להמשך טיפול תרופתי. ביום 19.6.12 הופנתה התובעת לבית החולים "שיבא" תל השומר, לאחר שאובחנה אצלה תזוזה בקיבוע הפנימי בירך הפנימי שחייבה ניתוח. ביום 23.7.12 עברה התובעת ניתוח להוצאת המסמר מהירך, כאשר היא שוחררה ביום 29.7.12 להליכה עם קביים ולהמשך טיפול תרופתי ופיזיותרפיה. ימים ספורים לאחר מכן שוב אושפזה התובעת, הפעם בבית החולים פורייה, וזאת עד ליום 15.8.12, היא עברה סדרת טיפולי פיזיותרפיה ושם אושר כי הולכת למרחקים קצרים בעזרת קביים ומומלץ על הליכון גלגלים. ביום 15.1.13 שוב אושפזה התובעת בבית החולים פורייה, בשל זיהום, והיא שוחררה ביום 18.1.13 כחולה סיעודית הזקוקה לתמיכה ידנית ותוך הפנייה לפיזיותרפיה. בין התאריכים 9.2.13-17.2.13 שוב אושפזה התובעת בבית החולים בשל זיהומים ושוב שוחררה כחולה סיעודית. יתר על כן, מסיכומי התשובה של ב"כ התובעת עולה כי ממש לאחרונה, ביום 18.5.13, שוב אושפזה התובעת בבית החולים, עברה שני ניתוחים ואושפזה למשך 25 ימים, עקב תהליך זיהומי בצלקת הניתוחית בירך ימין, כאשר היא שוחררה עם המלצה למשככי כאבים, החלפת חבישה, ביקורת במרפאת פרק הירך וכאשר צוין במכתב השחרור הסיעודי כי היא נמצאת בסיכון לנפילה, משוחררת לביתה בכיסא גלגלים וזקוקה לעזרה חלקית ולקביים. הנתונים המתוארים לעיל מצביעים על כך שהתובעת עודנה סובלת מתוצאות פציעתה ובפרט מהליכים חוזרים ונשנים של הזדהמות הפצעים הניתוחיים והימצאותו של המסמר התוך לשדי שהושם בגופה בעקבות פגיעתה בתאונה, הליכים המצריכים, בין היתר, אשפוזים חוזרים ונשנים ופרוצדורות ניתוחיות. חרף האמור לעיל ועל אף שניתנה לתובעת הזכות שהמומחה מטעם בית המשפט יבדוק אותה שוב ויבחן את המסמכים הרפואיים העדכניים שהוצאו לאחר חוות דעתו, על מנת שיחווה דעתו בכל הנוגע למצבה הרפואי העדכני ולנכויות שנגרמו לה עקב התאונה, התובעת הודיעה כי היא מוותרת על זכותה זו. כמו כן, ויתרה התובעת על זכותה להיבדק על ידי מומחים בתחומים הנוספים להם היא טוענת בסיכומיה ובפרט - בתחום הפסיכיאטרי ובתחום הגניקולוגי. על כן ובהעדר חוות דעת מומחה בעניין זה, לא הוכחה פגיעה בתחומים אלה ולא יפסק לתובעת פיצוי בגינם. בנסיבות אלה ובכל הנוגע לנכות הרפואית הצמיתה שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה, יש לקבל את הקביעות שקבע המומחה בחוות דעתו, אך יחד עם זאת - בקביעת הנכויות הזמניות לתובעת וכן בקביעת שיעור נכותה התפקודית, יש מקום לתת את הדעת גם לאותם אירועים שאירעו לאחר מתן חוות דעת המומחה. הנכות התפקודית התובעת טוענת כי הנכות התפקודית שנגרמה לה עולה על הנכות הרפואית כפי שנקבעה על ידי המומחה מטעם בית המשפט. בכל הנוגע לפגיעות האורתופדיות - המדובר בפגיעה באזור האגן שהינו חיוני ומכריע ליציבות הגוף כולו. שחרורה של התובעת מבית החולים באופן סיעודי מצביעה על הפגיעה בניידותה, כאשר יכולתה לעבוד נשללה כליל. גם לצלקת שנגרמה לתובעת יש השלכה תפקודית, שכן מדובר בצלקת מכוערת הגורמת לזיהומים ולדלקות חוזרות ואשר משפיעה על הדימוי העצמי של התובעת. התובעת טוענת כי שיעור נכותה התפקודית לעבר, בהתחשב בשיעורי הנכות הזמנית שקבע המומחה ובאשפוזיה החוזרים ונשנים מאז שנת 2012 , עומד על 100%, ואילו את שיעור נכותה התפקודית לעתיד יש להעמיד על 50%. הנתבעת טוענת, מנגד, כי לנכות הרפואית בתחום הפלסטי - הצלקות - אין כל משמעות תפקודית. באשר לתחום האורתופדי - נוכח קביעת המומחה ולפיה אין הגבלה בתנועות האגן ויש חיבור מלא של השבר באצטבולום, כאשר לגבי השבר בירך נקבע כי קימות הגבלות תנועה קטנות וכן הגבלה מזערית בברך, וכאשר נקבע כי אין כל הגבלה בעמוד השדרה המותני, הרי שאין לתובעת הגבלות תפקודיות ממשיות. יתר על כן, לתובעת היסטוריה תעסוקתית מועטה ביותר לפני התאונה, היא סבלה עוד קודם לכן מעודף משקל ומכאבי גב ועל כן ההשפעה התפקודית של הנכות הרפואית שנקבעה לה היא קטנה ונמוכה באופן משמעותי. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכל חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כי נכון יהיה להעמיד את שיעור נכותה התפקודית של התובעת על שיעור נכותה הרפואית המשוקללת - 31.6%. קביעת שיעור הנכות התפקודית של הנפגע מבוססת, בדרך כלל, על הנכות הרפואית כנקודת מוצא, תוך התייחסות למהות הנכות, וכן על ראיות קונקרטיות הנוגעות לניזוק כגון - גילו, תפקודו, כישוריו, רמת השכלתו, תחומי עיסוקו וכדומה. בכל הנוגע לנכות האורתופדית - כאמור, המומחה קבע בחוות דעתו כי לתובעת צליעה בצד ימין, הגבלה בתנועות מפרק הירך מימין והגבלה מזערית בתנועות ברך ימין. בכל הנוגע לצורך של התובעת להיעזר בעזרי הליכה שונים - מהמסמכים שהוגשו עולה כי התובעת נדרשה מאז התאונה להיעזר בקביים ולעיתים בקב אחד, כאשר בעת שחרורה מבית החולים באשפוזיה האחרונים, שכאמור יש להם השלכה על נכותה הזמנית, צוין כי היא משוחררת בכיסא גלגלים עם המלצה לקביים. בסיכום ביקורה במרפאה האורתופדית מיום 11.2.2009 נמצא כי התובעת מתהלכת עם קב אחד, ביום 14.5.2009 צוין כי היא הולכת עדיין עם קב אחד ומרגישה טוב יותר, ביום 12.11.2009 צוין כי היא מתהלכת ללא קביים ותנועות מפרק הירך והברך נמצאו ללא רגישות ניכרת, וגם ביום 29.3.12 צוין כי היא מתהלכת ללא קביים. הרופא האורתופד המטפל בבית החולים שיבא המלץ לתובעת להפסיק להשתמש בקביים, אך לטענתה היא לא הצליחה בכך (עמ' 21 שורות 1-3 לפרוטוקול), והמומחה מטעם בית המשפט ציין כי לתובעת צליעה מימין וכי היא נעזרת בעזרים להליכה. יחד עם זאת יצוין, כי התרשמותי הכוללת מעדות התובעת והוריה בפני הייתה, כי הם מעצימים את עוצמת הפגיעה בתובעת מבחינה תפקודית. כך למשל, אביה העיד כי היא זקוקה לעזה בקימה ובחליצת נעליים והיא נעזרת בהם לצורך הכניסה והשהות בשירותים ובמקלחת (עמ' 27 לפרוטוקול), וזאת כאשר המומחה לא מצא כל הגבלה בכיפוף אצל התובעת. התובעת טענה כי קודם לכן מעולם לא היו לה בעיות גב, כאשר מהמסכמים שהוגשו (נ/5) ומחוות דעת המומחה עולה כי אין בטענה זו ממש. התובעת טענה כי מאז התאונה היא לא יצאה ולא התהלכה באופן חופשי מחוץ לביתה, אך היא אישרה שחוקר מטעם הנתבעת פגש בה מחוץ לביתה ובדרכה למכולת, כשהיא בגפה ונעזרת בקב אחד בלבד (עמ' 25 שורות 9-19 לפרוטוקול). במועד התאונה הייתה התובעת צעירה כבת 24 שנים. על פי עדותה היא סיימה 12 שנות לימוד, אך לא השלימה תעודת בגרות מלאה. מאז תום לימודיה היא טיפלה בסבתה ללא תשלום (עמ' 21 שורות 25-28 לפרוטוקול). באשר לעברה התעסוקתי - מהמסמכים ומהעדויות שנשמעו בבית המשפט עולה כי עובר לתאונה התובעת עבדה בשני מקומות עבודה: תחילה היא עבדה 9 חודשים במפעל "עוף טוב", שם השתכרה בשכר מינימום, עד שהחליטה לעזוב - לטענתה בשל הריחות הקשים שגרמו לה לכאבי ראש (עמ' 18 לפרוטוקול). לאחר מכן התובעת ניסתה למצוא עבודה אחרת אך היא לא אהבה לעבוד במפעלים (עמ' 22 שורות 1-5 לפרוטוקול). מקום עבודה נוסף בו עבדה התובעת בטרם ארעה התאונה, הוא "מעון דרור" - מעון לילדים בעלי צרכים מיוחדים. התובעת טענה כי היא עבדה במקום עבודה זה באוגוסט 2008, משמע - בתקופה בה ארעה התאונה, אך לאחר ששמעתי את עדותה בעניין זה ואת עדותו של מנהל המעון - ארכאן חזנה, ולאחר שעיינתי במסמכים שהגיש עד זה, שוכנעתי כי התובעת לא הוכיחה טענתה זו. עדותו של חזנה בפני הייתה עדות מהימנה ועקבית, נתתי בה אמון מלא, היא נתמכה במסמכים, התרשמתי כי מדובר בעד נייטראלי והעדפתי את עדותו בעניין זה על פני עדות התובעת שלא נתמכה בראיות. מעדותו של עד זה ומהמסמכים שהציג עולה, כי התובעת החלה לעבוד במעון דרור ביום 7.4.2008, היינו - כשבועיים וחצי לפני התאונה הראשונה, לאחר אותה תאונה היא שהתה בחופשת מחלה במשך 3 חודשים וזאת עד ליום 15.7.2008, אז חזרה למשך 5 משמרות בלבד עד שביום 19.7.2008 (היינו - עוד בטרם ארעה תאונת הדרכים נשוא ענייננו) היא ביקשה לעזוב את עבודתה בשל הקושי הנובע מבעיותיה הרפואיות בשל התאונה הראשונה. על פי מכתב סיום העבודה מיום 20.7.2008 (נ/1) ועל פי מסמך סידור העבודה (נ/2), התובעת סיימה את עבודתה במעון דרור במועד שביקשה ולא שבה עוד. בנסיבות אלה, נמצא כי בעת התאונה התובעת כבר לא עבדה, כאשר סיבת העזיבה קודם לתאונה הייתה מגבלותיה הרפואיות שנבעו מהתאונה הראשונה. יחד עם זאת, אף שהתובעת לא הראתה כושר השתכרות יציב עובר לתאונה והגם שהיא סבלה מבעיות רפואיות כתוצאה מהתאונה הראשונה, בעטין היא בחרה לעזוב את עבודתה במעון דרור, וחרף נתוניה הפיזיים עובר לתאונה לרבות עודף המשקל כעולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו וכאבי הגב מהם סבלה התובעת עוד קודם לתאונה, סבורני כי המגבלות התפקודיות המתוארות לעיל אשר נגרמו לתובעת בשל התאונה נשוא ענייננו - כפי שאלה עולות מחוות דעת המומחה ומהמסמכים הרפואיים, הינן בהחלט בעלות השפעה תפקודית על עבודה כדוגמת העבודות בהן התובעת עבדה בעברה, כמו גם עבודות הדורשות עמידה, הליכה וכיוצא באלה. כאמור, בשקלול מכלול הנתונים האינדיבידואלים לתובעת, סבורני כי שיעור הנכות התפקודית שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה נשוא ענייננו זהה לשיעור נכותה הרפואית. כך גם באשר לנכות בגין הצלקת - אמנם הלכה פסוקה היא, כי בהעדר נסיבות מיוחדות אין משמעות תפקודית לצלקות, בעיקר כשהן נסתרות, אולם במקרה דנן יש להתחשב בעובדה שעל פי חוות דעת המומחה מדובר בצלקות מכאיבות ומכוערות אשר הינן רגישות למגע וכואבות במישוש, כאשר תמונות הצלקות צורפו לחוות הדעת וניכר מהן כי מדובר בצלקות ארוכות וניכרות לעין. עוד יש לתת את הדעת להזדהמות החוזרת ונשנית של אותן צלקות, אשר ודאי יש בה כדי להשליך על תפקודה. על יסוד האמור לעיל, תועמד הנכות התפקודית המשוקללת שנגרמה לתובעת כתוצאה מן התאונה על - 31.6%. הפסד שכר לעבר התובעת טוענת כי בכל הנוגע לאובדן השכר בעבר - בהתחשב בגילה הצעיר בעת התאונה ובהשכלתה, כאשר בעברה היא עבדה בעבודות פיזיות שאם הייתה ממשיכה בהן היא הייתה מגיעה ל"משכורת מכובדת", יש לקחת בחשבון שכר חודשי של 6,000 ₪ בחודש, ולחשב את ההפסד על פי הנכויות הזמניות שנקבעו על ידי המומחה בחוות דעתו, ולאחר מכן בנכות תפקודית 'של 50% אך משנת 2012 ולאור ההחמרה במצבה של התובעת יש להתחשב בנכות תפקודית של 100%. בסה"כ, לטענת התובעת, יש לפסוק לה סך של 243,000 ש"ח. הנתבעת, מנגד, טוענת כי הואיל ובמועד התאונה התובעת לא עבדה, לא מגיע לה פיצוי על תקופת אי הכושר המלא שלאחר התאונה וכך עד לסוף שנת 2008. לאור היכולת התעסוקתית הדלה של התובעת, ספק רב מאד אם היא הייתה משתלבת בשוק העבודה גם אלמלא התאונה, ולכן לגבי תקופות אי הכושר החלקי שנקבעו בחות דעת המומחה יש מקום לפיצוי גלובלי הלוקח בחשבון מחצית בלבד מהחישוב המתקבל לפי הנכויות הזמניות ולפי שכר המינימום במשק נכון להיום (4,300 ₪), שכן זה היה שכרה של התובעת בעת שעבדה בעבר, וכאשר חברתה של התובעת לאותו מקום עבודה (רוזלין), העובדת באותו מעון כבר 12 שנים, משתכרת על פי עדותה בשכר מינימום (עמ' 7 שורה 7 לפרוטוקול). החל משנת 2010 יש לקחת בחשבון נכות תפקודית צמיתה של 5% בלבד ואת יכולת ההשתכרות הדלה ממילא, ושוב - על פי שכר מינימום, תוך חישוב גלובלי ששיעורו 60% מהחישוב האריתמטי. בנוסף, נכונה הנתבעת לפצות את התובעת בגין הפסד אי כושר מלא של חודשיים נוספים לאור האשפוזים בגין המסמר בירך, הוצאתו והדלקת שנוצרה, וגם אז תוך חישוב של 60% בלבד . סך כל ההפסדים לעבר, על פי גישת הנתבעת כאמור, מסתכמים בסך של 21,810 ₪. באשר לבסיס השכר - כאמור, בעת התאונה התובעת כבר לא עבדה. יחד עם זאת, בחישוב הפסדי השכר לעבר - עד למועד פסק הדין - יש לקחת בחשבון כי אלמלא התאונה התובעת הייתה יכולה למצוא מקום עבודה חדש, בהתאם לנתוניה עובר לתאונה כפי שפורטו לעיל. בנסיבות שכאלה דורשת הערכת הנזק תחזית לא רק לעתיד אלא גם לגבי העבר, לאמור - מה הייתה, אלמלא התאונה, רמת השתכרותה של התובעת בתקופה שמיום התאונה ועד ליום מתן פסק הדין. התובעת, כאמור, מבקשת לקחת בחשבון, בחישוב ההפסד לעבר, כי היא הייתה ממשיכה בעבודתה בה עבדה קודם לכן והייתה מגיעה ל"משכורת מכובדת", שלטענתה עומדת על 6,000 ₪ בחודש. אלא שמעדותה של חברתה של התובעת לעבודה, שהינה בעלת ותק של 12 שנים במעון וכיום כבר משמשת בתפקיד מרכזת, עולה כי היא משתכרת בשכר מינימום בלבד כשעל פי תלושי שכרה היא מרוויחה בממוצע של 4,794 ₪. בבחינת כושר השתכרותה של התובעת לעבר עד למועד פסק הדין, יש לקחת בחשבון את ההיסטוריה התעסוקתית שלה כפי שפורטה לעיל ואת פוטנציאל ההשתכרות שלה לשנים שלאחר הפגיעה, עליו אכן ניתן ללמוד ממשכורת חברתה לעבודה, כשלאלה יש לצרף את המגבלה הרפואית שעמדה בבסיס עזיבת התובעת את העבודה (בשל התאונה הראשונה). בנסיבות אלה ובחישוב הפסד השכר לעבר, יש להעדיף את עמדת הנתבעת ולפיה בסיס השכר הינו שכר המינימום העומד נכון להיום על 4,382 ₪. על כן ובחישוב הנכויות הזמניות כפי שמצא המומחה, יש לחשב את הפסד השכר לעבר כדלקמן: מיום התאונה ועד ליום 28.8.2008 (25 ימים) - 100% - 3,651 ₪. מיום 29.8.08 ועד ליום 31.12.2008 (4 חודשים) - 80% - 14,022 ₪. מיום 1.1.2009 ועד ליום 30.6.2009 - (6 חודשים) - 50% - 13,146 ₪. מיום 1.7.2009 ועד ליום 31.12.2009 (6 חודשים) - 40% - 10,516 ₪. מיום 1.1.2010 ועד ליום 19.3.12 (25.5 חודשים) - 31.6% הנכות התפקודית הצמיתה - 35,310 ₪. מיום 19.3.12 ועד היום (כ- 17 חודשים) - נכות זמנית בשל ההחמרה כאמור לעיל - תועמד על 70% - 52,145 ₪. בסה"כ הפסדי השכר לעבר - 128,790 ₪ ובתוספת ריבית מאמצע כל תקופה ותקופה - 133,486 ₪. אובדן כושר השתכרות בעתיד התובעת טוענת כי בהתחשב בגילה הצעיר, בהיותה בוגרת תיכון עם תעודת בגרות (חלקית) ועל פי הפסיקה, יש לחשב את הפסדיה לעתיד על פי השכר הממוצע במשק, כך שהפיצוי המגיע לה עומד על סך של 1,205,167 ₪. הנתבעת טוענת, מנגד, כי על יסוד אותם נימוקים שפורטו לעניין הפסד השכר בעבר, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 40,000 ₪, כולל פנסיה ותנאים סוציאליים. בעניין זה, סבורני כי יש ללכת בדרך ביניים: מחד - התובעת אכן הייתה צעירה בת 24 בעת שנפגעה ובתחילת דרכה המקצועית. מאידך גיסא, כבר חלפו 6 שנים מאז יצאה לשוק העבודה ועד לתאונה, במהלכן היא כבר עבדה בשני מקומות ולכן לא ניתן לומר כי היא "טרם התחילה לכתוב את סיפור חייה התעסוקתי" (כמאמר פסק הדין בעניין 10064/02 מגדל חב' לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא). התובעת, שהינה בעלת תעודת בגרות חלקית, סבלה מבעיות רפואיות עוד לפני התאונה, בעטיין, כאמור, היא עזבה את מקום עבודתה. בנסיבות אלה, סבורני כי לא נכון יהיה לערוך חישוב על פי השכר הממוצע במשק. מאידך גיסא, אין לקבל את טענת הנתבעת ולפיה גם לעתיד יש לחשב את הפיצוי על בסיס שכר המינימום. בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הנתונים האינדיבידואלים לתובעת כפי שפורטו לעיל לרבות האפשרות שבשל גילה הצעיר שכרה צפוי היה עוד לעלות במרוצת השנים, אך מנגד - בהתחשב בשכר אליו הגיעה חברתה לעבודה, סבורני כי נכון יהיה לערוך את חישוב אובדן כושר ההשתכרות לעתיד על פי בסיס שכר של 5,000 ₪ נטו. על כן ובחישוב של הנכות התפקודית (31.6%) ומקדם היוון ל - 38 שנים (271.8903) נמצא כי יש לפסוק לתובעת סך של 429,586 ₪ בגין ראש נזק זה. הפסד פנסיה התובעת מבקשת לפצותה בסך של 75,000 ₪ בגין אובדן פנסיה ותנאים סוציאליים וזאת בהתחשב בגילה ובשאר הנתונים שהובאו בעניינה. הנתבעת טוענת כי אין לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה, שכן התובעת לא הוכיחה את הסיכוי שהיה לה לזכות בכך עם פרישתה, כאשר ככל שהיו נגרמים לה הפסדים אם הייתה משתכרת ובהתחשב בהפרשות העובד, היה מדובר בסכומים זניחים ביותר. בהתחשב בחוק פנסיה חובה החל מתחילת שנת 2008, יש מקום לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה על פי החישוב שלהלן: 70% מבסיס השכר לעתיד (3,500 ₪) * 31.6% (נכות תפקודית) * היוון רגיל מגיל 67 ועד 80 (129.0454)* היוון כפול מגיל התובעת כיום ועד גיל 67 (0.3252) - סה"כ 46,413 ₪. בניכוי 5% מהפסדי השכר לעבר ולעתיד - 28,153 ₪ סך הפיצוי בראש נזק זה - 18,260 ₪. כאב וסבל התובעת מבקשת כי ייפסק לה פיצוי בסך של 60,000 ₪ בגין רכיב זה. הנתבעת איננה מתנגדת לכך, אף כי החישוב איננו מתיישב עם הנוסחה לחישוב הפיצוי בגין כאב וסבל בתביעות פלת"ד. על כן, יפסק לתובעת סכום זה במלואו. יצוין בהקשר זה, כי טענת התובעת ולפיה בעקבות התאונה בוטלו אירוסיה וארוסה עזב אותה, לא הוכחה על ידה ומכל מקום, משמעות טענה זו באה בגדרו של ראש הנזק של כאב וסבל, אשר ממילא יש לפוסקו על פי הנוסחה הקבועה בתביעות לפי חוק הפלת"ד. עזרת צד ג' בעבר ובעתיד התובעת טוענת כי היא נזקקה ועודנה נזקקת לעזרה אקטיבית ופסיבית כמו נסיעה לכל מקום. התובעת נזקקת לעזרה במקלחת, בפרט בהתחשב במשקלה העודף, היא הייתה מרותקת לכיסא גלגלים 9 חודשים ולאחר מכן ועד היום נעזרת בקביים, ועל כן מן הראוי לפסוק לה לעבר תשלום עבור עזרה של 4 שעות ביממה לעבר כפול 40 ₪ לשעה ובסה"כ - 268,800 ₪. בהתחשב בכך שהיא שוחררה כחולה סיעודית מבית החולים לאחר ההחמרה במצבה כשהיא זקוקה לעזרה בפעולות יומיומיות כגון בירידה מהמיטה, ברחיצה ובהלבשה, יש לפסוק לתובעת, עבור עזרת צד ג' לעתיד ועל פי חישוב של שעתיים ביממה סך של 643,185 ₪. הנתבעת טוענת, מנגד, כי טענות התובעת בעניין זה חסרות כל בסיס. באשר לעבר - התובעת נעזרה בבני משפחתה באופן טבעי. הורי התובעת אינם עובדים כך שלא נגרמו להם נזקים. משחזרה התובעת לביתה היא לא נזקקה לעזרה צמודה. על פי תנאי שחרורה מבית החולים, ניתן לדבר על עזרה קלה של בני המשפחה בתקופה הסמוכה לתאונה שאיננה מזכה בפיצוי. גם בביקוריה המאוחרים של התובעת בבתי החולים, נזקקה התובעת לעזרה מועטה בלבד, כאשר בסיכום טיפולי הפיזיותרפיה שלה מיום 15.8.12, היינו - בשלב הזמני של ההחמרה, צוין כי היא עצמאית במיטה, במעברים ובהליכה. באשר לעתיד - מחוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט עולה כי התובעת לא תזדקק לעזרת צד ג' כלשהי. תנועותיה מלאות, יציבותה תקינה, שריריה אינם מוחלשים ובגפיה העליונות אין כל פגיעה. התובעת במצבה יכולה להתקלח לבד, לבשל ולנקות לבד ואין כל צורך בסיוע. בסיכומו של דבר מציעה הנתבעת פיצוי בסך כולל של 7,500 ₪. כאמור, משמיעת העדויות התרשמתי כי הן התובעת והן הוריה העצימו את הצורך של התובעת להסתייע בהם, בהתחשב במצבה הרפואי. על פי המסמכים הרפואיים ועל פי חוות דעת המומחה ובה פירוט הביטוי והמגבלות של נכותה של התובעת, אין לקבל את הטענה ולפיה, כעניין של קבע, היא נזקקה או תזדקק לעזרת צד ג' לה היא טוענת בסיכומיה. מנגד - אכן יש להתחשב באשפוזיה הממושכים של התובעת, במוגבלותה ובכל התהליך שעברה מאז התאונה, לרבות בתקופות ההחמרה, וכן יש להתחשב במהות הפגיעה בה, לרבות צליעתה והיעזרותה בקב או בקביים, ככאלה שכן ראוי לפסוק בגינם פיצוי רכיב זה, לעבר ולעתיד. בהקשר זה יש לציין עוד, כי התובעת לא הוכיחה כי נגרמו להוריה הפסדי שכר כתוצאה מהעזרה שהעניקו לה. בניגוד לטענת האב בעדותו ולפיה הוא הפסיד ימי עבודה, האם העידה כי היא לא עבדה מעולם וכי גם בעלה לא עבד כי "הוא לא מסוגל לעבוד" והוא חי על קצבת הבטחת הכנסה (עמ' 13 שורות 18-27 לפרוטוקול). בנסיבות העניין, בהתחשב במכלול הנתונים המפורטים לעיל ובפרט נוכח מצבה הרפואי של התובעת כפי שהוא עולה מכל המסמכים הרפואיים ומחוות דעת המומחה, לרבות ההגבלות המתוארות במסמכים, ולאחר שמיעת עדות התובעת והתרשמותי ממהות הפגיעה בה ושמיעת הוריה, וכן בהתחשב בגילה ובמינה של התובעת, סבורני כי נכון יהיה לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי בסך של 120,000 ₪ בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד. הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד התובעת טוענת כי בהתחשב באשפוזיה הרבים מאז התאונה, בביקורים החוזרים ונשנים במרפאות ובמכון הפיזיותרפיה ובעובדה שהיא תזדקק באופן מתמיד לתרופות למניעת זיהומים, יש לפסוק לה סכום גלובלי של 75,000 ₪ בגין רכיב זה לעבר ולעתיד. הנתבעת טוענת כי דרישותיה של התובעת נטענו על דרך הסתם, כל טיפוליה הרפואיים לאחר התאונה ניתנו במסגרת קופת החולים מכוח חוק בריאות ממלכתי והתובעת לא שילמה עבורן דבר. על פי חוק ההתייעלות הכלכלית נטל כיסוי ההוצאות הרפואיות עבר לקופות החולים. התובעת איננה זקוקה לטיפולים במצבה הקבוע והמומחה לא ציין בחוות דעתו טיפול רפואי או תרופתי שעליה לעבור. למרות זאת, מסכימה הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 1,500 ₪ בגין רכיב זה. בהתחשב במכלול השיקולים המפורטים לעיל ובכלל זה במהות הפגיעה בתובעת - פגיעה בירך ובאגן וצליעתה, על המשמעות של פגיעה זו בניידותה והיזקקותה להוצאות נסיעה לא רק לטיפולים רפואיים, וכן בהתחשב באשפוזיה החוזרים ונשנים, שספק אם תמו, ומנגד - תחת ההנחה כי בהוצאות הטיפולים הרפואיים נשאה קופת החולים (ולא הוכח אחרת על ידי התובעת, לרבות טענתה ל"דמי אשפוז"), סבורני כי מן הראוי לפסוק לתובעת סכום כולל של 40,000 ₪ בגין רכיב זה לעבר ולעתיד. סיכום על יסוד האמור לעיל, התובעת זכאית לפיצוי על פי ראשי הנזק הבאים: עבור הפסד שכר לעבר - 133,486 ₪. עבור אובדן כושר השתכרות בעתיד - 429,586 ₪ עבור פנסיה - 18,260 ₪. עבור כאב וסבל - 60,000 ₪ עבור עזרת צד ג' בעבר ובעתיד - 120,000 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד - סך של 40,000 ₪. בסה"כ - סך של 801,332 ש"ח. אשר על כן, הריני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: פיצוי בסך של 801,332 ₪. החזר אגרה בסך של 600 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 7.12.2008 ועד היום. שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% + מע"מ מהסכום האמור בסעיף 1 לעיל. תשלום מלוא הסכומים המפורטים לעיל ייעשה בתוך 30 יום ממועד מסירת פסק דין זה לב"כ הנתבעים, אחרת - יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.עמוד השדרהשברחוליות