תביעה בסדר דין מהיר בגין סחורות אלומיניום ופרזול לענף התריסים

תביעה כספית, בסדר דין מהיר עבור סחורות שסיפקה התובעת, העוסקת באלומיניום ופרזול לענף התריסים. נגד שלושת הנתבעים ניתן ביום 29.8.2011 פסק דין בהעדר הגנה. לימים, ביקשו הנתבעים מס' 1 ו- 3 בלבד לבטל את פסק הדין ובקשתם התקבלה. פסק דין נותר, אפוא, על כנו נגד הנתבעת מס' 2 בלבד וכעת עומדת להכרעה התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו- 3. טענות התובעת התובעת טוענת כי הנתבע מס' 1 הוא בעל המניות והמנהל של הנתבעות מס' 2 ו- 3, אשר פעלו במבנה שבבעלותו בכפר אכסאל וניהלו בו עסק לייצור והרכבת חלונות מאלומיניום. בעבר, ניהל הנתבע מס' 1 את אותו עסק, באותו מקום, על שם חברה אחרת שהייתה אז בבעלותו ובשליטתו (אלום אבו דבאי ח.פ. 512646589 להלן "החברה הראשונה"), אך זו חדלה מפעילות והותירה חובות לספקים ואחרים ותחתיה הקים הנתבע מס' 1 את הנתבעת מס' 2, שגם היא בשליטתו ובניהולו, וזו המשיכה את העבודות של החברה הראשונה בדיוק באותו ענף, באותו ציוד, באותו מלאי, באותו נכס (שהינו בבעלות הנתבע מס' 1) ובאמצעות אותם עובדים, כולל הנתבע מס' 1, שהשתמשו באותם רכבים ובאותם טלפונים, באותה תיבת דואר והעניקו שירות לאותם לקוחות. התובעת טוענת כי הנתבעת מס' 3 אף היא הוקמה על ידי הנתבע מס' 1 לאותה מטרה, כאשר הנתבע מס' 1 שולט בשתיהן ועושה בהן כבשלו וכאשר קיימת למעשה בזהות מוחלטת בין השתיים. זהות זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהנתבע מס' 1 נהג לשלם עבור סחורות שסופקו לנתבעת מס' 2, בשיקים של הנתבעת מס' 3. כך, ביום 4.9.2008 רכשה הנתבעת מס' 2 סחורות מהתובעת ושילמה בשיק של הנתבעת מס' 3 וביום 8.9.2008 קיבל הנתבע מס' 1 סחורות מהתובעת, תחת הכותרת של הנתבעת מס' 2, וגם עבור סחורה זו שילמה הנתבעת מס' 3 (נספחים ב-ד' לכתב התביעה). בנוסף, שיקים שמסרה הנתבעת מס' 2 לתובעת ושחוללו ביום 2.10.2008 בהעדר כיסוי מספיק (נספח ה' לכתב התביעה), שולמו, לבקשת הנתבע מס' 1, בשיקים חלופיים, באותם סכומים ממש, שנמשכו מחשבון הנתבעת מס' 3 (נספח ו' לכתב התביעה). באשר לחוב נשוא כתב התביעה - המדובר בחוב שמקורו בארבעה שיקים שנמשכו מחשבון הנתבעת מס' 2 וחוללו מסיבת העדר כיסוי מספיק וחשבון מוגבל: שניים מהם חוללו ביום 30.10.2008 (שיקים מס' 971 ו- 108, נספח ז' לכתב התביעה) אחד חולל ביום 17.11.2008 ואחד נוסף ביום 30.11.2008 (שיקים מס' 109 ו- 111, נספח ח' לכתב התביעה). החוב המצטבר של הנתבעת מס' 2 אצל התובעת הגיע באותה עת לסך של 31,244 ₪. לטענת התובעת, הוסכם על פי תנאי המכירה המצוינים בחשבוניות, כי הנתבעת מס' 2 תחויב עבור טיפול בשיק חוזר בסך של 600 ₪. 6 שיקים חוללו ועל כן יש להוסיף לחוב סך של 3,600 ₪. התובעת טוענת כי הנתבע מס' 1 עשה בנתבעות מס' 2 ו- 3 כבשלו, כאשר קיימת זהות מוחלטת בין החברות וכאשר הנתבע מס' 1 העתיק את פעילותן הכלכלית כדי להתחמק מתשלום חובותיהן ולסכל את גביית החובות לנושים וביניהם לתובעת. הנתבע מס' 1 העביר את הפעילות הכלכלית של הנתבעת מס' 2 כאשר חשבונה בבנק הוגבל וכך הותיר את התובעת בפני שוקת שבורה. התובעת מבקשת להטיל אחריות אישית על הנתבע מס' 1 ולחלופין להרים את מסך ההתאגדות בינו לבית הנתבעות מס' 2 ו- 3 ובינן לבין עצמן. טענות הנתבעים הנתבעים מכחישים את טענות התובעת, אשר לטענתם מנסה להתעשר על חשבונם. לטענת הנתבעים, הנתבעת מס' 2 הינה חברה נפרדת מהחברה הראשונה ואיננה קשורה אליה כלל וכלל, כאשר מדובר באישיויות משפטיות נפרדות וללא קשר ביניהן. הנתבע מס' 1 טוען כי שמו הוסף על גבי החשבוניות שהוציאה התובעת שלא על דעתו, על מנת לטעת את הרושם שהוא רכש את הסחורה, בעוד שדובר בסחורה שסופקה לנתבעת מס' 2 (נספח א' לכתב התביעה). הנתבעים מכחיש את הטענה שהנתבעת מס' 3 שילמה במקום הנתבעת מס' 2 בכל הנוגע לחשבונית ולשיקים נספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה. לטענתם, הנתבעת מס' 3 היא שרכשה את הסחורה על פי חשבוניות אלה והיא ששילמה עבורן בשיקים שלה. הנתבעים מודים כי הנתבעת מס' 3 שילמה במקום הנתבעת מס' 2 בגין שני שיקים שחוללו (נספחים ה' ו- ו' לכתב התביעה) אולם לטענתה הסיבה לכך איננה ערבוב נכסים בין החברות, אלא זו: הנתבעת מס' 3 שכרה את הנכסים של הנתבעת מס' 2 לתקופה מוגבלת ועבור כך היא שילמה לתובעת במקום הנתבעת מס' 2 בגין השיקים שחוללו. הנתבעות טוענות עוד בכתב ההגנה (שהוגש בינואר 2009) כי עתה הסתיימו יחסי השכירות בין השתיים, כאשר הנתבעת מס' 3 ממוקמת בנצרת עילית ואילו הנתבעת מס' 2 באכסאל. באשר לשיקים בגינם הוגשה התביעה - הנתבעים מודים כי שיקים אלה חוללו אך לטענתם התובעת הגישה אותם לביצוע בשלכת ההוצאה לפועל ועל כן היא מנועה מלתבוע בגינם בתביעה זו. הנתבעים מכחישים את סכום החוב המצוין בכרטסת של התובעת וכן את הטענה שהוסכם על גביית סכום עבור טיפול בשיקים חוזרים. הנתבע מס' 1 מכחיש את טענות התובעת ביחס לפעילותו בחברות. לטענתו, הוא פעל ופועל בשתיהן בהתאם להוראות הדין, בתום לב וללא כל ניצול לרעה מצדו. הוא לא קנה סחורה מן התובעת ולא היה בכל קשר עסקי איתה ופעולותיו היו בשם הנתבעת מס' 2 ועבורה. דיון והכרעה עצם קיומו של חוב לתובעת וגובה החוב התובעת הוכיחה את עצם קיומו של החוב כלפיה, כנטען בכתב התביעה. הנתבעים הודו בכתב ההגנה כי השיקים שנמסרו לתובעת (נספחים ז' ו- ח') חוללו. סכומם הכולל של שיקים הינו בסך של 30,955 ₪. הטענה היחידה שהועלתה ביחס לשיקים אלה על ידי הנתבעים בכתב הגנתם, הינה שהתובעת הגישה אותם לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ועל כן היא מנועה מלתבוע בגינם כאן. טענה זו אין בה ממש. תובע רשאי לתבוע במקביל על אותו חוב וזאת הן בעילה השטרית (על ידי הגשת השיקים בהוצאה לפועל) והן בתביעה אזרחית, ובלבד שלא ייפרע פעמיים. ב"כ התובעת הצהיר בדיון כי לא גבה דבר בלשכת ההוצאה לפועל עבור שיקים אלה וטענתו זו לא נסתרה על ידי הנתבעים (עמ' 21 שורות 20-21 לפרוטוקול). התובעת טוענת כי יתרת החוב הכוללת של הנתבעת מס' 2 אצלה, כולל אותם שיקים, הינה בסך של 31,244 ₪. טענה זו נתמכה בכרטסת שניהלה התובעת (נספח ט' לכתב התביעה). הנתבעים, לעומת זאת, הסתפקו בכתב ההגנה בהעלאת טענה בעלמא ולפיה הכחישו "את סכום החוב על כל מרכיביו" (סעיף 20 לכתב ההגנה). הנתבעים לא פרטו כדבעי הכחשה גורפת זו, בפרט לא ביחס לשני השיקים המהווים את חלקו המכריע של החוב ושכאמור הנתבעים מודים שחוללו, הם לא הגישו כל ראיה שהיא שתסתור את רישום התובעת בכרטסת וגם בחקירתו הנגדית של מנהל התובעת לא נסתרה טענת התובעת ביחס לגובה קרן החוב. (עמ' 19 שורות 16-18 לפרוטוקול). בנוסף לכך, הוכיחה התובעת כי היא זכאית לפיצוי בסך של 600 ₪ עבור הטיפול בכל שיק חוזר. תנאי זה נרשם באופן מפורש על גבי כל החשבוניות שהתובעת הנפיקה לנתבעים, הנתבעים לא הראו כי חלקו עליו ולו פעם אחת ומשכך, יש לראות בתנאי זה ככזה שהוסכם בין הצדדים. על כן ובנוסף לקרן החוב הוכיחה התובעת כי היא זכאית לפיצוי בסך של 3,600ש"ח בגין 6 שיקים שחוללו כמפורט בכתב התביעה. בסה"כ הוכיחה התובעת כי החוב כלפיה עומד על סך של 34,844 ₪ נכון למועד הגשת התביעה (להלן "החוב לתובעת"). חיוב כל הנתבעים בחוב הנתבעת מס' 2 חייבת בחוב לתובעת, כמי שקיבלה את הסחורה וכמי שמשכה את השיקים המהווים את חלק הארי של החוב. נגד הנתבעת מס' 2, כאמור, ניתן פסק דין. השאלה העיקרית העומדת להכרעה הינה, האם ניתן לחייב את שאר הנתבעים בחוב. שאלה זו הינה בעלת משמעות בעיקר ביחס לנתבע מס' 1, שכן על פי עדותו, גם פעילותה של הנתבעת מס' 3 הופסקה וזאת כבר בשנת 2011, כשלאחריה הוקמה חברה נוספת - "ט.נ. לעבודות אלומיניום" שהנתבע מס' 1 עובד בה והיא בבעלות אחיו מייסרה (עמ' 22 שורה 29-עמ' 23 שורה 7, עמ' 31 שורות 6-10 לפרוטוקול). שני מודלים משפטיים מאפשרים הטלת אחריות על אורגן בחברה: האחד, הינו מודל האחריות האישית של נושא משרה. על פי מודל זה, פעולתו העוולתית של האורגן מקימה אחריות אישות לאורגן. נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו הוא עצמו ביצע מעשה המנוגד להוראות הדין החלות עליו כלפי אדם אחר. כך, לנושא משרה בחברה אחריות אישית כאשר הוא מנהל משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה שלא בתום לב. לנושא משרה בחברה אין חסינות להפרת חובה שביצע באופן אישי, אך משום שהינו אורגן של החברה. פעולותיו ייבחנו כפעולותיו של כל אדם פרטי אחר והוא יהיה חייב בהתאם לכללים הקובעים חבות זו (ראה עא 7991/07 שמעון רפאלי נ' שמעון רזין ו- 30 אח' (12.4.11 פורסם במאגרים המשפטיים) והפסיקה המוזכרת שם). המודל השני הינו חיוב נושא המשרה מכוח הרמת מסך ההתאגדות, מכוח סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט - 1999 הקובע כדלקמן: 6. (א) (1) בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה: (א) באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה; (ב) באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה, ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (2) לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד. ומן הכלל אל הפרט: התובעת, בענייננו, הוכיחה כי נכון יהיה לחייב את הנתבע מס' 1 בחוב כלפיה, וזאת הן מכוח מודל האחריות האישית והן מכוח הרמת מסך ההתאגדות. מהראיות שהובאו לבית המשפט ומשמיעת העדויות, עולים הממצאים העובדתיים הבאים: ראשית, יש לקבל את טענת התובעת ולפיה החברה הראשונה, הנתבעת מס' 2 והנתבעת מס' 3 הוקמו בזו אחר זו על ידי הנתבע מס' 1, שהוא בעליהן, מנהלן ובעל השליטה בהן, כאשר פרט לאישיות המשפטית הנפרדת מבחינה משפטית, מדובר למעשה ב"אותה הגברת בשינוי אדרת" וכאשר אין להקמת החברות רציונל כלכלי לגיטימי לבד מהתחמקות מחובות. באותה מידה, יש לדחות מכל וכל את טענת הנתבעים בכתב ההגנה ובתצהיר הנתבע, כי מדובר ב "חברה לא קשורה אליה כלל וכלל" וב "חברות נפרדות שאין בינן כל קשר משפטי ו/או עובדתי". מהחשבוניות שהגישה התובעת לבית המשפט עולה, כי במהלך ההתקשרות העסקית עם התובעת, הצדדים עצמם לא הבחינו בין הנתבע מס' 1 לבין החברות השונות שבבעלותו ובינן לבין עצמן. בכל החשבוניות שהוציאה התובעת צוין הלקוח כ- "אלום שאוקי 050-4841333 שאוקי אבו דבאי". לא צוין שמה של החברה הראשונה, של הנתבעת מס' 2 או של הנתבעת מס' 3 או מספרי ההתאגדות שלהן. מאידך - כן צוין שמו המלא של הנתבע מס' 1 ומספר הטלפון שלו. הנתבע מס' 1 לא טען וממילא לא הוכיח, כי אי פעם הוא ביקש לתקן את שם הלקוח בחשבוניות או להעמיד דברים על דיוקם מבחינת הגוף המזמין את הסחורה מן התובעת. מעיון בשיקים שמסרו הנתבעות מס' 2 ו- 3 לתובעת עולה, כי מדובר בחברות זהות: שתיהן מגדירות את עצמן כ "ביצוע עבודות אלומיניום", כתובת שתיהן זהה "אזור תעשייה ת"ד 47 אכסאל 16920" ומס' הטלפון שלהן אף הוא זהה - מספרו של הנתבע מס' 1 המצוין כאמור על גבי כל החשבוניות (050-4841333). זאת ועוד, על גבי השיקים של הנתבעת מס' 3 (וגם של הנתבעת מס' 2) מוטבע הלוגו שהוא שמה של הנתבעת מס' 2 "אלום שאוקי בע"מ". עדותו של הנתבע מס' 1 בבית המשפט הותירה רושם בלתי אמין ונתגלו בה סתירות מהותיות היורדות לשורש טענתו כי אין קשר בין החברות. ראשית, הנתבע לא סתר בכל ראיה שהיא את טענת התובעת ולפיה התובעת מס' 3 נהגה לשלם במקום הנתבעת מס' 2 (כגון נספח ב' לכתב התביעה). לא הובאה על ידי הנתבע כל ראיה שיש בה כדי להוכיח כי התשלום בוצע עבור עסקאות שהנתבעת מס' 3 ביצעה בעצמה. הטענה כי התשלום שבוצע על ידי הנתבעת מס' 3 במקום הנתבעת מס' 2 (נספחים ה' ו- ו' לתביעה) נעשה כחלק מעסקת שכירות שנכרתה בין השתיים, לא נתמכה בכל ראיה שהיא, כגון הסכם שכירות, לא פורטו כדבעי פרטיה של אותה עסקה - כגון מה בדיוק הושכר ובאיזה מועדים ויתרה מכך, לא הובהר כלל הרציונל העומד מאחורי עסקה כזו שבין שתי החברות ונראה כי מדובר בטענה מופרכת. אפשרות מסתברת יותר, אותה יש להעדיף, היא גרסת התובעת, כפי שהועלתה כבר במכתב נספח ה' מיום 5.10.2008, כי הנתבע הודיע באותו יום לתובעת כי "שם החברה הוחלף" וכי היה בידיעתו המוקדמת כי השיקים של הנתבעת מס' 2 יחוללו אך לא טרח להודיע על כך וביקש בעצמו להחליפם בשיקים מחשבון אחר - חשבון הנתבעת מס' 3. יתר על כן, המדובר בשיקים שהנתבעת מס' 3 מסרה לתובעת בחודש אוקטובר 2008, כאשר על פי עדות הנתבע בבית המשפט, עליה אעמוד בהמשך, הנתבעת מס' 2 בכלל נמכרה על ידו לצד שלישי ביום 23.9.2008, מה שסותר את טענת השכירות. טענת הנתבע מס' 1 בכתב ההגנה ובתצהירו, ולפיה כתובתה של הנתבעת מס' 3 בנצרת עילית ואילו כתובת הנתבעת מס' 2 באכסאל, נסתרה באופן ברור. בתצהיר תשובותיו לשאלון (שאלה 10) הצהיר הנתבע מס' 1 ברחל בתך הקטנה כי "העסק של נתבעת 3 ממוקם בכפר אכסאל ת.ד. 2278", ובבית המשפט חזר והודה כי כתובתה באכסאל. גם בעניין זה הותירה עדותו של הנתבע רושם בלתי אמין, כאשר ניסה לתרץ את הסתירה בכך שהמפעל של הנתבעת מס' 3 באכסאל אך משרדיה בנצרת, אך בסופו של דבר חזר בו והודה כי גם המשרד נמצא באכסאל (עמ' 28 שורה 19 עד עמ' 29 שורה 7 לפרוטוקול). זאת ועוד, התובעת הגישה תמונה המוכיחה באופן ברור כי הנתבעת מס' 3 פועלת בדיוק באותו מקום בו פעלה הנתבעת מס' 2, באותו בניין - שהנתבע מס' 1 אישר בעדותו כי הוא בעליו, כאשר על הבניין התנוסס קודם לכן שלט הנושא את שם הנתבעת מס' 2 "חברת אלום שאוקי בע"מ" עם אותו לוגו ועם הכיתוב "ביצוע עבודות לבניין חלונות תריסים ורשתות" ומספרי הטלפון של הנתבע, כאשר בשלב כלשהו רוסס על השלט בשחור "2008" (תיקון לשמה של הנתבעת מס' 3) ולאחר מכן השלט הוחלף לשמה של הנתבעת מס' 3, עם אותם פרטים. עדותו של הנתבע בעניין זה הייתה בלתי מהימנה. הוא הכחיש את שהעין רואה בוודאות ואף ניסה, באופן בלתי אמין, לייחס את פעולת שינוי השלט למנהל התובעת (עמ' 27-28 לפרוטוקול). עוד הוכיחה התובעת, כי העובדים שעבדו בנתבעת מס' 2, שהם אחיו של הנתבע מס' 1, עברו מהנתבעת מס' 2 לנתבעת מס' 3. גם בעניין זה נתגלו סתירות מהותיות אצל הנתבע: בתצהיר תשובותיו לשאלון (תשובה 8) ציין הנתבע שמות של עובדים שעבדו בנתבעת מס' 3, אך לא ציין את שמות אחיו - יוסרי ומייסרה. בעדותו בית המשפט טען כי אחיו מייסרה עבד בנתבעת מס' 3, אך הכחיש כי גם יוסרי עבד (עמ' 26 שורות 1-8 לפרוטוקול). עדות זו עומדת בסתירה לתביעה שהגישה הנתבעת מס' 3 נגד האח יוסרי, שם נטען על ידי הנתבעת מס' 3, כשהנתבע מס' 1 מצהיר על כך, כי יוסרי עבד אצלה בשנים 2008-2010 (ת.א. 36131-05-11). יצוין כי הנתבעים נמנעו באופן עקבי וממושך מהצגת כל המסמכים הרלוונטיים שנתבקשו מהם, מסמכים שהינם בשליטתם ולא בשליטת התובעת ושהיה בהם כדי לשפוך אור על הנעשה בחברות שהקים הנתבע בזו אחר זו. הנתבע מס' 1 גם נמנע מלהשיב בשאלון על שאלות רלוונטיות ומהותיות שנשאל, כגון מי עשה שימוש בחשבוניות שהנפיקה התובעת לצרכי הנהלת חשבונות ודיווח לרשויות המס, מי מהנתבעות הגישה חשבון למזמין בפרויקט שבמסגרתו סופקה הסחורה מן התובעת וכיוצא בזה. הנתבעים לא הגישו לבית המשפט כל ראיה שהיא ולו בדל של ראיה. המדובר בהימנעות מהצגת ראיות אותה יש לזקוף לחובת הנתבעים. בסיכומו של דבר ולאחר שמיעת העדויות, נתתי אמון בעדותו של מנהל התובעת בדבר הזהות שבין החברות שהנתבע מס' 1 הקים בזו אחר זו, בדבר ערבוב הנכסים והזהות האחידה של אותן חברות ובדבר היות ההפרדה בין החברות שלא למטרות לגיטימיות אלא כדי לחמוק מחובות לנושים ובכללן התובעת. הנתבע מס' 1, לעומת זאת, הותיר, כאמור, רושם בלתי אמין ולא ניתן על ידו כל הסבר מניח את הדעת, לא לסתירות הרבות שנתגלו בגרסתו ולא לעצם המסקנה העולה מניתוח העובדות ולפיה, כאמור, ובניגוד לטענתו, הקמת החברות השונות על ידו נעשתה שלא בתום לב וכדי לחמוק מחובות. זאת ועוד וכפי שיפורט להלן, התובעת הוכיחה כי הנתבע פעל בחוסר תום לב בהתקשרות עמה, מה שמצדיק הטלת אחריות אישית עליו, וכן כי הוא פעל באופן שיש בו כדי להונות או לקפח אותה כנושה של החברה, מה שמצדיק את הרמת מסך ההתאגדות על פי סעיף 6 לחוק החברות: התברר בדיון, מה שלא נטען ולא גולה קודם לכן על ידי הנתבע, כי הנתבע מכר ביום 23.9.2008 את הנתבעת מס' 2 לצד שלישי בתמורה לסך של 30,000 ₪. ויובהר - כתב ההגנה הוגש אחרי מועד זה (ביום 18.1.2009) ובכל זאת הנתבע לא גילה בו ולו ברמז את דבר המכירה, והוא אף יצר מצג ולפיו החברה עודנה פעילה בשליטתו, כגון בסעיף 23 בו טען כי הוא "פעל ופועל בשתי החברות הנתבעות בהתאם להוראות הדין". זאת ועוד, גם כשגילה הנתבע, במהלך עדותו, כי הוא מכר את הנתבעת מס' 2, הוא לא מסר את פרטיו הנכונים של הקונה (מסר שם של גבר בעוד שעל פי המסמכים שהציגה התובעת מדובר באישה), הוא לא פרט את פרטיה המלאים של העסקה ולא הגיש לבית המשפט את הסכם המכירה, על אף שהודה שיש הסכם כזה. לעובדת מכירת הנתבעת מס' 2 משמעות רבה בכל הנוגע לבקשת התובעת לייחס לנתבע מס' 1 אחריות אישית בשל התנהלותו בחוסר תום לב ולהרים את מסך ההתאגדות: השיקים העומדים ביסוד התביעה (נספחים ז' ו- ח' לתביעה) הם שיקים של הנתבעת מס' 2, שמועדי פירעונם 7.10.2008, 20.10.2008 ו- 30.10.2008. על פי המכתב נספח ה' לכתב התביעה, מדובר בשיקים שנמסרו לפירעון עתידי והתובעת אף הודיעה לנתבע ביום 5.10.2008 כי "להזכירך בקופת החברה מצויים עוד 4 צ'קים על סך כולל 30,955 ₪ לפירעון עתידי"... ארבעת השיקים חוללו מסיבת העדר כיסוי מספיק וחשבון מוגבל. הנתבע טען בעדותו כי בעת שמכר את הנתבעת מס' 2, לא היו לה חובות (עמ' 30 שורות 25-31 לפרוטוקול). טענה זו אין בה ממש, שכן כאמור, בעת המכירה (23.9.2008) היו בידי התובעת אותם 4 שיקים שמסרה לה הנתבעת מס' 2 לפירעון עתידי (ואם השיקים נמסרו לאחר מועד המכירה כי אז מדובר במעשה חמור שבעתיים). נמצא, כי הנתבע מס' 1 מכר את הנתבעת מס' 2 בתמורה לסך של 30,000 ₪, כאשר הוא יודע שבידי התובעת ארבעה שיקים שיחוללו ולא ישולמו לה וכשהוא איננו מוסר לתובעת שיקים של הנתבעת מס' 3 או שיקים אחרים במקומם. כך, מצאה עצמה התובעת עם שיקים מחוללים של חברה שכבר נמכרה. הנתבע מס' 1, כאמור, לא גילה את דבר המכירה ולא הציג כל ראיה בעניין ובכלל זה ראיות באשר לתמורה שנתקבלה ולמי שולמה. על פי עדותו, התמורה שולמה לאחיו מייסרה ו"לספקים שהייתי חייב להם..., היו כמה ספקים, לא זוכר שמות" (עמ' 25 שורות 6-8 לפרוטוקול). זאת ועוד, על פי החשבוניות נספחים ב' ו- ג' לכתב התביעה, הנתבע מס' 1 ממשיך "בעסקים כרגיל" עם התובעת ורוכש ממנה סחורות ביום 4.9.2008 וביום 8.9.2008, היינו - בסמוך לפני שהוא מוכר את הנתבעת מס' 2 לצד שלישי, וכשהוא איננו מיידע את התובעת על כך. הדעת נותנת כי התובעת לא הייתה מסכימה להמשיך ולספק סחורה אילו הייתה יודעת שהנתבעת מס' 2 עומדת להימכר, וזאת כל עוד מלוא החוב לא ישולם לה. הנתבע לא הכחיש כי קיבל ביום 5.10.2008 את מכתב התובעת שנשלח אליו בפקס (נספח ה' לכתב התביעה). מהאמור במכתב זה עולה באופן ברור, כי נכון ליום 5.10.2008, היינו - לאחר מכירת הנתבעת מס' 2, התובעת עדיין איננה יודעת כי הנתבעת מס' 2 נמכרה וכי באותו יום הנתבע מס' 1 הבהיר לתובעת כי "שם החברה הוחלף". מידע זה היה שקרי, שכן לא זו בלבד שהנתבעת מס' 2 נמכרה (ולא דובר בהחלפת שמה), אלא שהנתבעת מס' 3 הוקמה חודשים קודם לכן, ביום 21.5.2008. מעדות הנתבע עלה עוד, כי גם לאחר הפסקת פעילותה של הנתבעת מס' 3 הוא המשיך באותה פעילות באמצעות חברה חדשה שלטענתו שייכת לאחיו מייסרה - "ט.נ. לעבודות אלומיניום" (עמ' 22 שורה 30 לפרוטוקול). לסיכום, התובעת הוכיחה כי הנתבע מס' 1 פעל כלפיה שלא בתום לב במסגרת העסקאות שניהל בעצמו ובשמן של החברות שבשליטתו, שהן חברות זהות מכל בחינה שהיא, למעט היותן אישיות נפרדת מבחינה משפטית. הוכח כי הקמת החברות על ידי הנתבע מס' 1 בזו אחר זו נעשתה באופן שיש בו כדי להונות או לקפח את התובעת כנושה של הנתבעת מס' 2 ועל כן, מן הדין לחייב את הנתבע מס' 1 באופן אישי בחוב המגיע לתובעת, וזאת הן מכוח מודל האחריות האישית של נושא משרה והן כאחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את הרמת מסך ההתאגדות על פי סעיף 6 לחוק החברות. כמו כן ועל אף שהנתבעת מס' 3 איננה פעילה עוד, יש לקבל את התביעה גם נגדה, על יסוד הנימוקים האמורים לעיל בדבר זהות החברות. סיכום על יסוד האמור לעיל, הריני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים מס' 1 ו- 3 ומורה להם, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת סך של 34,844 ₪, בתוספת אגרת בית משפט בסך של 987 ₪ והכל בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (2.12.2008) ועד למועד התשלום בפועל. כמו כן ישלמו הנתבעים, ביחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 6,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל. ככל שהופקדו פיקדונות בתיק, הם יועברו לידי התובעת, באמצעות בא כוחה. ככל שמדובר בפיקדון שהפקידו הנתבעים, הרי שהוא ייזקף על חשבון הסכומים שנפסקו לעיל. סדר דין מהיראלומיניוםתריסיםסחורה