עותר לקבל סעד שיצהיר על אחריות באופן אישי לחובות החברה לפי פסק הדין ושני תיקי ההוצאה לפועל הנ"ל. התובע טוען כי במהלך ההליכים השונים שהוא נקט נגד החברה ואברהם התגלו לו עובדות המצדיקות את הרמת המסך בין החברה לבין הנתבעות, וזאת בעילות שונות, החל מעירוב כספים ונכסים, עובר למימון דק, וכלה בשימוש לרעה באישיות הנפרדת של החברה. כמו כן, התובע טוען כי בשיחות שקיים עם הנתבעת 2, אשר הוקלטו, היא התחייבה באופן אישי לפרוע את חובה של החברה. עיקר טענותיו של התובע במישור הרמת המסך מתמקדות בכך שהנתבעות רכשו כלי רכב מכספי החברה, ובכך שהנתבעות הציגו את אברהם כמוציא והמביא בחברה ביודען שהוא שקוע בחובות, ועל כן אין משמעות של ממש לכל התחייבות אישית שהוא ייתן. 5. טענות הנתבעות. הנתבעות טוענות כי התביעה התיישנה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי הן פעלו בתום לב מוחלט, וכי התמוטטותה של החברה אירעה אך ורק בשל כתבת תחקיר שנעשתה בעניינה במסגרת תכנית הטלוויזיה כלבוטק. לטענתן התובע הוא שפעל בחוסר תום לב המצדיק את דחיית תביעתו, מפני שאת הסכם הסדר החוב הוא ערך עם אברהם ימים ספורים לפני שידור הכתבה בכלבוטק מתוך ידיעה ברורה שהכתבה תמוטט את עסקי החברה. דיון והכרעה. 6. התיישנות התביעה הוגשה תחילה לבית המשפט השלום בכפר סבא ביום 12.4.07. לפיכך, ככל שיש ממש בטענת ההתיישנות, הרי שהיא חלה רק על אותו חלק של החוב שנולד לפני 12.4.00. העיון בכרטסת הנהלת החשבונות של התובע (מסמך ב' לנספח ג' לתצהיר התובע), מלמד כי באפריל 2000 היחסים העסקיים בין הצדדים התנהלו על מי מנוחות, כאשר לעיתים הייתה החברה ביתרת חובה מול התובע, למשל ב-31.3.00, ולעיתים ביתרת זכות, למשל ביום 18.4.00 ובחודש מאי 2000. בחודש יוני 2000 החלה להצטבר בכרטסת יתרת חוב משמעותית של החברה, אך גם יתרת חוב זו נפרעה כליל בחודש אוגוסט 2000. רק בסוף חודש ספטמבר 2000 החלה להיווצר יתרת חוב חדשה אשר בסופו של יום לא נפרעה. על כן, החוב נושא התביעה נולד רק בסוף חודש ספטמבר 2000, ומכאן שהתביעה לא התיישנה. זאת ועוד, הנתבעות טוענות בתצהיריהן (סעיף 29 לתצהיר הנתבעת 3, וסעיף 9 לתצהיר הנתבעת 2), כי במהלך הליכים אחרים שניהל התובע נגדן, הן שילמו לו 22,000 ₪ על חשבון החוב. (ראו- נספח י' לתצהיר התובע). תשלום זה מהווה ביצוע מקצת זכותו של התובע, ולכן הוא מאפס את מרוץ ההתיישנות (ראו- סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958). אשר על כן, טענת ההתיישנות נדחית. 7. התחייבות אישית של הנתבעת 2 לפרוע את החוב. התובע טוען כי הנתבעת 2 התחייבה לשאת בחוב באופן אישי. להוכחת טענתו צירף התובע תמלילי שיחות מוקלטות שערך עם הנתבעת 2, בהם היא אמרה, כך לפי התמליל, כי : "אני לא רוצה לא לשלם, אין דבר כזה... באמת אין לי שום כוונה לא לשלם, לא לי ולא אייבי (אברהם- א.ר.), ולאף אחד מאיתנו..." (התמלילים צורפו כנספח ו' לתצהיר התובע, ומאחר שמדובר בתמלילי שתי שיחות סומנו העמודים על ידי הח"מ במספר רץ. המובאות לעיל הן מעמ' 3 לתמליל). טענת התובע חסרת יסוד, מן הטעם הפשוט שעיון בכל התמלילים מלמד כי בהמשך השיחה בין התובע לנתבעת 2 ניסה התובע לחלץ ממנה הסכמה ליטול אחריות אישית לחובה של החברה, והנתבעת 2 סירבה לכך באדיבות אך בתקיפות (ראו- עמ' 9-8 לתמליל). מעבר לכך, צודק ב"כ הנתבעות בטענותיו לפיהן התמלילים לא הוגשו כדין בהתאם להלכת שניר (ע"פ 869/81 שניר נ. מדינת ישראל פ"ד לח (4) 198; וראו- י. קדמי "על הראיות" (2009) עמ' 1322-1320), ולכן גם מן הטעם הזה דין טענת התובע להידחות. 8. הרמת מסך. האירועים נושא התביעה התרחשו בשנת 2000. במועד זה עמד כבר בתוקפו חוק החברות התשנ"ט-1999, אשר בסעיף 6 שבו הסדיר לראשונה בחקיקה את סוגיית סמכותו של בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות. נוסחו המקורי של סעיף 6 תוקן בשנת 2005 בתיקון מספר 3 לחוק החברות. התיקון צמצם במידה ניכרת את היקף המקרים שבהם ניתן להורות על הרמת מסך (ראו- ע"א 10582/02 בן אבו נ. דלתות חמדיה (2005); וכן- א. חביב סגל "דיני חברות" (2007) עמ' 318). ברם, תיקון מספר 3 איננו חל בענייננו כיוון שתחולתו איננה רטרואקטיבית ( ראו- עניין דלתות חמדיה הנ"ל בעמ' 13; ע"א 4263/04 משמר העמק נ. עו"ד מנור (2009); ע"א 313/08 נשאשיבי נ. רינראוי (2009); ע"א ( מחוזי ת"א) 2231/08 שרמן נ. אל על (11/1/10)- ). וזה נוסחו של סעיף 6 לחוק החברות לפני התיקון: "6 (א) ...... (ב) על אף הוראת סעיף 4, רשאי בית המשפט להרים את מסך ההתאגדות אם התקיים לכך תנאי הקבוע בחיקוק, או אם בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, או אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף קטן (ג). (ג) בית המשפט הדן בהליך נגד חברה רשאי, במקרים חריגים ומטעמים מיוחדים, להרים את מסך ההתאגדות בהתקיים אחד מאלה: (1) השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או לקפח אדם; (2) בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן, בשים לב לכך שהיה יסוד סביר להניח כי ניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה וכן היה בו משום נטילת סיכן בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה. (ד) הרמת מסך לשם ייחוס חובות החברה לבעל מניה בה, תיעשה בשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. (ה) ...............". ההסדר המגולם בסעיף 6 בנוסחו המקורי הרחיב מאוד את קשת המקרים בהן ניתן להרים מסך, וזאת בהשוואה להסדר הפסיקתי שקדם לחוק החברות. ואכן בתקופת הביניים עד לחקיקתו של תיקון 3 הרימו בתי המשפט את המסך ביד רחבה, בין היתר במקרים הגובלים בתרמית. ובלשונה של המלומדת א. חביב סגל: "בתי המשפט גילו נכונות כמעט מוחלטת להרים את מסך ההתאגדות, ולהטיל אחריות אישית על בעלי המניות, בכל המקרים שבהם עשו בעלי המניות או המנהלים פעולות הגובלות בתרמית. לצורך הרמת המסך, אין צורך להוכיח את יסודותיה המלאים של עוולת התרמית, אלא די בכך שהנושים מוכיחים "פעילות קלוקלת" מצדם של קברניטי החברה, אשר אליה מתלווה "כוונת מרמה" ברמה זו או אחרת של חומרה." ( א. חביב סגל בעמ' 298). כמו כן, הכירה הפסיקה גם בעילה של "עירוב נכסים" כמצדיקה הרמת מסך (ראו- פרשת דלתות חמדיה בעמ' 8 ; ע"א 2026/92 פקיד שומה פתח תקוה נ. שדות פ"ד נה(4) 89, 134). באותה תקופה גם התפתחה בפסיקה גישה אשר קבעה כי יש להרים את המסך ביד רחבה יותר במקרים בהם מדובר בחברות משפחתיות קטנות (ראו- ע"א 4403/06 שפירא נ. עיריית תל אביב (23/3/11)- ). 9. במקרה שלפניי טוען התובע כי מן הדין להורות על הרמת המסך מכמה וכמה טעמים; טענתו הראשונה של התובע היא טענת "מימון דק", קרי- הפעלת חברה ללא השקעת הון מינימאלית מצד בעליה (ראו- א. חביב סגל לעיל בעמ' 306-301). אומר כבר עתה, כי דין טענה זו להידחות, הן משום שהתובע לא הוכיח את טענתו במישור העובדתי, באשר לא הוצגו נתונים כלשהם לגבי מימון עסקי החברה והעדים כלל לא נחקרו בעניין, והן משום שהתובע זנח טענה זו בסיכומיו. טענתו השנייה של התובע היא שהנתבעות רכשו מכספי החברה ארבעה כלי רכב לשימושן הפרטי ולשימוש בני משפחתן ( הכוונה לבניה של הנתבעת 2 שהם גם אחיה של הנתבעת 3). טענתו השלישית של התובע היא שהנתבעת 2 רכשה מכספי החברה מיטלטלין שונים לשימושה הפרטי. בהקשר זה מפנה התובע להמרצת פתיחה שהגישה הנתבעת 2 בשנת 2001 בה בקשה הנתבעת 2 הצהרה לפיה כל המיטלטלין המצויים בביתה, בהתאם לרשימה שצורפה להמרצת הפתיחה, שייכים לה (ראו- נספח י' לתצהיר התובע). התובע מקשה, כיצד יתכן שהנתבעת 2 שהיא עובדת מדינה, הצליחה לרכוש מכספה את כל המיטלטלין היקרים שפורטו ברשימה שצורפה להמרצת הפתיחה. רביעית, התובע טוען כי הנתבעות השתמשו באברהם כאיש קש אשר יעמוד בחזית החברה כלפי חוץ, מתוך ידיעה שבשל חובותיו הרבים לא תהיה שום משמעות לכל התחייבות אישית שעליה הוא יחתום. וחמישית, התובע טוען כי הנתבעות הציגו מצג שווא לפיו הנתבעת 3 היא בעלת החברה והמנהלת שלה, בעוד שלאמיתו של דבר הבעלים והמנהלים האמתיים היו הוריה- אברהם והנתבעת 2. להלן אבחן את טענות התובע במישור העובדתי, ולאחר מכן אכריע בשאלה האם העובדות שהוכחו מצדיקות את הרמת המסך. 10. רכישת כלי הרכב. בשנים 1999-2000 נרכשו ארבעה כלי רכב. שלושה מהם נרשמו על שם הנתבעת 3 ואחד על שם הנתבעות 2 ו-3 ביחד. במסגרת אחד מתיקי ההוצאה לפועל שניהל התובע נגד החברה ונגד אברהם, הוא עתר להטלת עיקול ברישום על ארבעת כלי הרכב, בטענה שהם שייכים לחברה למרות שהם רשומים על שם הנתבעת 3. הנתבעת 3 טענה בתגובה כי הרכבים הינם רכושה הפרטי. הנתבעת 3 טענה באותו הליך כי היא משתמשת באחד מכלי הרכב, בשני משתמשת הנתבעת 2, ובשניים האחרים משתמשים אחיה (ראו- נספח י"א לתצהיר התובע). לנוכח טענות אלו הגיש התובע המרצת פתיחה (ה"פ (שלום כפר סבא) 280/04),נגד הנתבעת 3 ונגד אברהם והחברה, בגדרה הוא עתר לקבל הצהרה לפיה כלי הרכב שייכים לחברה (נספח י"ב לתצהיר התובע). במסגרת הליך זה הוגשו מסמכים המלמדים כי שלוש המכוניות שנרכשו עבור הנתבעת 3 ואחיה (מכוניות מסוג פיאט פונטו) מומנו על ידי הלוואה שקבלה החברה ממוכרת הרכב (חברת אלבר), וכנגד שטר חוב שעשתה החברה לטובת אלבר (ראו- מסמכים שהוגשו מסגרת נספח י"ב 3 לתצהיר התובע). כמו כן, הוגשו מסמכים המלמדים כי הרכב הרביעי (מסוג מזדה) נרכש אף הוא על ידי החברה (ראו- נספח י"ב 3 הנ"ל),וכן הוגשו באותו הליך מסמכים המלמדים כי לגבי כל ארבעת כלי הרכב, ניתנה הרשאה לחיוב חשבונה של החברה ("הוראת קבע") בגין רכישת כלי הרכב בתשלומים. נתונים אלו מלמדים, כי החברה מימנה את רכישת כלי הרכב עבור הנתבעות ובני משפחתן. הנתבעת 3 נשאלה באותו הליך האם החברה אכן ממנה את רכישת כלי הרכב ותשובתה הייתה שהכסף אמנם הועבר מחשבון החברה, אך החברה לא מימנה את רכישת כלי הרכב משום שהתשלומים שיצאו מקופת החברה היו בעצם משכורות ששולמו לאחיה של הנתבעת 3 בגין עבודתם בחברה (ראו- עמ' 19-15 לפרוטוקול בה"פ 280/04- נספח י"ב 5 לתצהיר התובע). לעומת זאת, כאשר נשאלה הנתבעת 3 את אותה שאלה בהליך שלפניי היא השיבה תשובה אחרת לפיה התשלומים ששילמה החברה עבור כלי הרכב היו בגדר החזר של הלוואת בעלים (עמ' 17 ש' 28-25, וכן ראו עדות הנתבעת 2 בעמ' 21 ש' 29-27). הסתירה בין הגרסאות מובילה למסקנה שהנתבעות לא הצליחו להפריך את הרושם שנוצר מן המסמכים הנ"ל לפיו החברה אכן מימנה את רכישת כלי הרכב עבור הנתבעות ועבור בני משפחתם. להשלמת התמונה אציין, כי בשלב מסוים קרסו עסקי החברה ואז המשיכו הנתבעות ובני משפחתם לשלם עבור כלי הרכב מכיסם (ראו- עדות הנתבעת 3 בה"פ 280/04 עמ' 19 ש' 18-13), אך כאמור לעיל, המימון הראשוני לרכישה נעשה מכספי החברה. יודגש, כי אין טענה לפיה לחברה היה מותר לממן את רכישת כלי הרכב כיוון שהם היו למעשה שלה. להיפך, לאורך כל הדרך, הן בהליך הקודם והן בהליך שלפניי, עמדו הנתבעות על גרסתן לפיה כלי הרכב לא שייכים לחברה, אלא להן ולבני משפחתן, וכי כלי הרכב נועדו לשימושם הפרטי של כל הנ"ל (ראו- עמ' 18 ש' 10-3). גרסה זו סייעה לנתבעות בה"פ 280/04, כיוון שעל יסוד גרסה זו נדחתה תביעתו של התובע באותו הליך (ראו- פסה"ד בה"פ 280/04- נספח י"ב 6 לתצהיר התובע), ברם היא מקשה על הנתבעות בהליך שלפניי, כי מגרסתן מתבקשת המסקנה שהנתבעות הוציאו כסף מן החברה לצורך מימון כלי רכב לשימושן הפרטי ולשימוש בני משפחתן. לנוכח כל האמור, נחה דעתי כי הוכח שהחברה מימנה חלק מרכישת ארבעת כלי רכב עבור הנתבעות ובני משפחתן. 11. רכישת מיטלטלין עבור הנתבעת 2 בכספי החברה. טענה זו לא הוכחה כלל. רשימת המיטלטלין שצורפה להמרצת הפתיחה שהגישה בשעתו הנתבעת 2, איננה חריגה בהיקפה או במהותה והיא בהחלט יכולה להתיישב עם השכר שהרוויחה הנתבעת 2 כעובדת מדינה. אין שום ראיה כגון קבלה או שיק שתוכיח כי החברה שילמה עבור מיטלטלין אלו. על כן, הטענה בעניין זה נדחית. 12. השימוש באברהם כ"איש קש" בחזית החברה. אברהם העיד כי הוא זה שטיפל בכל ענייני החברה כלפי חוץ (עמ' 24 ש' 11-6), והנתבעת 3 אשרה זאת בעדותה (עמ' 20 ש' 4). כאשר נחתם הסדר החוב עם התובע (ת/1) מי שחתם עליו היה אברהם, למרות שהוא לא היה מנהל או בעל מניות בחברה. אברהם גם חתם על ערבות אישית לחובה של החברה במסגרת כרטיס הלקוח (נספח ב' לתצהיר התובע), ובאותו כרטיס, במקום שנועד לרישום מנהלי החברה, הוא רשם "סקיזדה", בלי לפרט מי ממשפחת סקיזדה הוא מנהל החברה. המסקנה העולה מן העובדות הללו, הוא שסקיזדה הציג עצמו כמנהל החברה ואין לי ספק שהנתבעות ידעו על כך. יצוין, כי יש רגליים לסברה שאברהם באמת היה הרוח החיה בחברה, שכן שני הבנים למשפחת סקיזדה העידו במסגרת ה"פ 280/04 כי אברהם ניהל את החברה (ראו- עדות האח אופיר בעמ' 24 ש' 21-20 ועדות האח ירון בעמ' 26 ש' 19-18- נספח י"ב 5 לתצהיר התובע). עדותם של שני האחים איננה קבילה בהליך שלפניי, כיוון שהם לא זומנו לעדות, ולכן אסתפק בקביעה המבוססת על דברי אברהם והנתבעות, לפיה אברהם עמד בחזית החיצונית של החברה והציג את עצמו כלפי חוץ כמנהלה, וזאת בידיעת הנתבעות. 13. מעמדן של הנתבעות בחברה. ברישומי החברה ברשם החברות נרשם כי הנתבעת 3 היא מנהלת החברה. הראיות שהוגשו מלמדות כי ספק רב אם כך היה. בתקופה הרלבנטית לתביעה הייתה הנתבעת 3 סטודנטית בשנות העשרים לחייה (עמ' 15 ש' 25-20). לנתבעת 3 לא היה כל ניסיון קודם בעסקי הפרחים להבדיל מאביה שהכיר את התחום מנעוריו (עמ' 20 ש' 13-9). עמדתי לעיל על כך שמי שעמד בקשר עם הספקים היה אברהם ולא הנתבעת 3. הנתבעת 3 העידה כי היא לא הייתה מעורבת במו"מ לקראת כריתת הסדר החוב (ת/1 עמ' 19 ש' 25-19), וכי לא היא חתמה על השיקים שניתנו בעקבות אותו הסדר אלא אמה- הנתבעת 2. לאם גם הייתה זכות חתימה בחשבון החברה (עמ' 23 ש' 32-31). עובדות אלו מלמדות על כך שהיה פער משמעותי בין המצב הרישומי של החברה, שהציג מצג לפיו הנתבעת 3 היא המוציאה והמביאה בחברה, לבין המצב הלכה למעשה "בשטח". על רקע כל האמור, אין פלא שכאשר הנתבעת 2 נשאלה, במסגרת חקירתה בה"פ 280/04, האם יתכן שאברהם אשר היה שקוע בחובות אמר לנתבעת 3: "שרונה, בואי נקים חברה על שמך", אזי היא לא שללה אפשרות זו על הסף, אלא השיבה: "אני לא יודעת" (עמ' 22 ש' 26-24 בנספח י"ב 5 לתצהיר התובע). העולה מן המקובץ הוא, שבניגוד לאמור במרשם החברות הנתבעת 3 לא הייתה מנהלת החברה בפועל, אלא אביה ניהל אותה. 14. האם להרים את המסך? האם די בכך שהוכח כי החברה ממנה חלק מרכישת כלי הרכב לבני המשפחה, ובכך שהוכח כי אברהם היה הרוח החיה בעסקי החברה, בניגוד למה שנרשם ברשם החברות, כדי להצדיק את הרמת המסך? לדעתי התשובה לכך חיובית. התובע שלפניי ביקש לפעול בזהירות. לשם כך, כאשר ביקש ממנו אברהם לרכוש פרחים עבור החברה התובע לא הסתפק בהתחייבות של החברה לשלם עבור הפרחים, אלא הוא דרש שמאן דהוא יחתום על ערבות אישית לחוב. התנהלותן של הנתבעות אשר הציבו בחזית החברה את אברהם, שכאמור היה שקוע בחובות, גרמה לכך שהוא זה שחתם על הערבות האישית בכרטיס הלקוח תוך ניסיון לערפל את העובדה שהוא כלל לא מנהל בחברה. התנהגותן של הנתבעות נעשתה בכוונת מרמה וגרמה לקיפוח התובע כנושה, כיוון שבמקום למצוא את עצמו במצב שבו תהיה בידיו ערבות אישית של אחת מהנתבעות, הוא נותר ובידו ערבותו של אברהם שממנו לא ניתן להיפרע. קיפוח זה מצדיק הרמת מסך. זאת ועוד, הוכח שהחברה מימנה חלק מרכישת כלי הרכב עבור הנתבעות ובני משפחתן. בכך גרמו הנתבעות לטשטוש הגבול בין נכסי החברה לנכסיהן הפרטיים. חמור מכך, הנתבעות גרמו להרעת מצבה של החברה בכך שהוציאו מקופתה כסף שנועד לצרכים פרטיים ולא לצורכי החברה. התנהגות זו אף היא מצדיקה הרמת מסך. 15. אשר על כן, אני קובע כי הנתבעות 3-2 אחראיות באופן אישי לחובותיה של החברה כלפי התובע במסגרת ת"א (שלום כפר סבא) 8147/00 ותיקי הוצאה לפועל 17-11172-00-4 ו-17-02894-01-2. יודגש, כי מסכום החוב שחבה החברה בתיקים אלו יש לנכות את הסך של 22,000 ₪ בתוספת שיערוך, בגין מה ששילמו הנתבעות על חשבון החוב, כאמור בסעיף 6 לפסק דיני. וכן יודגש, כי החובות בתיקים הנ"ל חופפים, וברור מאליו כי אל לו לתובע לגבות מן הנתבעות סכום העולה על גובה החוב שחבה לו החברה. 16. הנתבעות ישלמו לתובע הוצאות בסך של 2,000 ₪ ושכ"ט עורך דין בסך של 10,000 ₪. דיני חברותחובות חברהאחריות נושא משרה בתאגידחוב