קרע ב- CUFF ROTATOR עקב שינויים ניווניים אינו מתרפא ולא מצטלק אף פעם

"קרע ב- CUFF ROTATOR שנגרם בד"כ עקב שינויים ניווניים אינו מתרפא ולא מצטלק אף פעם" התובעת לא השלימה עם חוות דעתו של ד"ר יצחקי וזימנה אותו לחקירה, שבמהלכה הוא נחקר ארוכות על ידי ב"כ הצדדים. ד"ר יצחקי עמד על חוות דעתו וציין כי ישנה סבירות גבוהה שהקרע בכתף קדם לתאונה (עמ' 26 לפרוטוקול); ד"ר יצחקי הדגיש כי לא ראה אצל התובעת נכות (עמ' 18-19 לפרוטוקול). התובעת מבקשת שבית המשפט יתערב בקביעתו של ד"ר יצחקי ויקבע לה נכות בשיעור 10%. לטענתה, קביעתו של ד"ר יצחקי מקפחת אותה באופן קשה ומסקנתו אינה מתיישבת עם ממצאי הבדיקה הקלינית שהוא ערך, שבה התגלו כאבים בסיבוב ובהטיה ימינה במוצא הצוואר מימין, וכאבים מפוזרים לאורך כל עמוד השדרה ללא כאב ממוקד, וכן כאב בצוואר מעל חוליה C7; קביעתו של ד"ר יצחקי אף אינה מתיישבת עם ממצאי הבדיקה שעמדו בפניו, אשר לפיהן סובלת התובעת ממגבלות בתנועה ומקרע בשריר הכתף. התובעת אף מוסיפה כי, בחקירתו נוצר רושם ברור כי המומחה עושה כל מאמץ שלא לחזור בו ממסקנתו השגויה, ולא לתקן את טעותו כאילו לא נותרה לה נכות לצמיתות; קיימות סתירות בין האמור בחוות דעתו של ד"ר יצחקי לבין תשובות ההבהרה ואף בין התשובות שנתן ועדותו בבית המשפט, וכל זאת בכדי לא להודות שהוא טעה בחוות דעתו. עוד נטען על ידי התובעת כי, ד"ר יצחקי התעלם מהמגבלות שאובחנו ע"י הרופאים שטיפלו בה, כולל בדיקות המעידות על מגבלה בתנועות הכתף וממצאי בדיקת האולטרסאונד המאוחרת, שממנה עולה כי קיים קרע של 4 מ"מ בכתף ימין. התובעת מבקשת כי בית המשפט יקבע את נכותה האורתופדית בגין הפגיעה בעמוד שדרה ובכתף בשיעור 10%. מנגד נטען על ידי ב"כ הנתבעת כי, אין להתערב בקביעתו של ד"ר יצחקי, שכן חוות דעתו של ד"ר יצחקי מבוססת ומשכנעת ולפיה הקרע אינו קשור לתאונה ואין פגיעה בכתף; התובעת לא נפגעה בכתף בתאונה; התובעת נפגעה בעבר בכתף עקב נפילה מגובה של 5 מ' בשנת 1998 וסבלה מקרע בכתף; התובעת דיווחה על כאב בכתף חודש לאחר התאונה. לאחר שנתתי את דעתי לחוות דעתו של ד"ר יצחקי, תשובותיו לשאלות הבהרה ועדותו בבית המשפט, וכן לטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי אין מקום להתערב בקביעתו של ד"ר יצחקי. על פי הפסיקה, בית המשפט הוא הפוסק האחרון בענייני רפואה שלגביהם ניתנו חוות דעת על ידי מומחה מטעם בית המשפט. ראו: ע"א 3212/03 נהרי נ' דולב (מיום 24/11/05, בפסקה 6). עם זאת, נקבע כי: "לא בנקל יסטה בית המשפט ממסקנות הכלולות בחוות דעתו של המומחה הרפואי אותו מינה", כאשר אלה מבוססות על הידע והמומחיות של המומחה בתחום עיסוקו (ע"א 9598/05 ממן נ' המגן (מיום 28/3/07, בפסקה 7). בענייננו, חוות דעתו ועדותו של ד"ר יצחקי מפורטות; קביעתו של ד"ר יצחקי מתיישבת עם העובדה שבבדיקתה של התובעת בחדר המיון לאחר התאונה, לא עלו ממצאים חבלתיים בכתף; קביעתו של ד"ר יצחקי שרוב הסיכויים שהקרע בכתף אינו קשור בתאונה מתיישבת עם העובדה שהתובעת סבלה בעבר מקרע בכתף כתוצאה מנפילה מגובה של 5 מ' בשנת 1998. בנסיבות אלה, לא ניתן לומר כי קביעתו של ד"ר יצחקי חורגת בצורה קיצונית מהסביר, ולכן אין מקום להתערב בה. תחום הפסיכיאטריה בתחום הפסיכיאטריה מונתה ד"ר רמונה דורסט כמומחית מטעם בית המשפט. בחוות דעתה מציינת ד"ר דורסט שהתובעת אובחנה לאחרונה כסובלת מסרקואידוזיס ומאז היא מטופלת במרפאת בית החולים בילינסון ומקבלת סטרואידים. עוד צוין ע"י ד"ר דורסט בחוות דעתה (ראו: עמ' 7): "בבדיקה שערכתי התרשמתי שקיימת חרדה וקיים אפקט ירוד במידה חומרה קלה. יתר המישורים המנטאליים בסטטוס הפסיכיאטרי נמצאו תקינים. בבואנו להעריך את מצבה הנפשי של X יש לקחת בחשבון את מחלת הסרקואידוזיס שאובחנה אצלה זה לא מכבר ואת הטיפול בסטרואידים שמקבלת, שעלול כשלעצמו לגרום לתופעות לוואי של עצבנות ו/או דיכאון ולעתים אאופוריה. התגובה היא אינדיווידואלית ולא ניתן לצפותה מראש. לסיכום כל ההיבטים אני בדעה שX פיתחה לאחר התאונה מרכיבים של תסמונת נפשית פוסט טראומתית בעטיים נאלצה בסופו של עניין לעזוב את עבודתה כמשווקת מוצרי קוסמטיקה ולהיות בטיפול נפשי קצר מועד במרפאה הפסיכיאטרית בבי"ח קפלן. פנתה לעבודה חלופית שיש עמה פחות נסיעות ודרישות לתנועה בכבישים ממקום למקום. לבד מזאת, קיימת תגובת הסתגלות חרדתית למחלת הסרקואידוזיס ואשר אין לה כל קשר לתאונה. מצבה הנפשי של X בגין מרכיבי ההפרעה הפוסט טראומתית שהתפתחה לאחר התאונה היה קשה יותר בשנתיים הראשונות והתמתן משמעותית בהמשך. נכותה הנפשית הקשורה בתאונה מוערכת על ידי על פי הבדיקה שערכתי והתיעוד הרפואי שהועמד לרשותי בשיעור של 20% לתקופה של שנה ובהמשך ב- 10% עד סיום הטיפול הנפשי ב-14.4.08. כהמשך לנכויות הזמניות ראוי להכיר לX בקשר עם התאונה נשוא תובענה זו ב-4% נכות נפשית יציבה בגין האלמנטים השרידיים שנותרו מהתסמונת הפוסט טראומתית ובהתחשב בתגובה הנפשית למחלה הגופנית ובתאונת דרכים נוספת מאוחרת יותר לגביה קיים תיעוד מיום 12.12.06 ובהתאמה לסעיף 34 (אב') לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז- 1956." לטענת התובעת, הנכות שנקבעה לה ע"י ד"ר דורסט נמוכה מהנכות שנגרמה לה עקב התאונה, ואף אם חל שיפור במצבה לאחר התאונה, אין מדובר בשיפור ניכר. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, התובעת הטעתה את המומחית כאשר ציינה לפניה כי היא הפסיקה את עבודתה בשל קשיי נהיגה עקב התאונה, שכן במהלך עדותה התברר כי התובעת התפטרה בגין הרעת תנאים ללא קשר לתאונה; לפיכך מבקשת ב"כ הנתבעת לא לסמוך על חוות דעתה של ד"ר דורסט, המושתתת על הטעיה ועל עובדות לא נכונות. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי, אין בסיס לנכותה הנפשית של התובעת, וזאת בהעדר ממצא אובייקטיבי, ולנוכח קביעת המומחית כי תפקודה של התובעת לא נפגע. עוד נטען על ידי הנתבעת כי, ככל שיש נכות פסיכיאטרית, הרי שהיא נובעת מתאונה מאוחרת וממחלת הסרקואידוזיס. לחלופין, יש לחלק את הנכות שנקבעה לתובעת בשיעור 5% בין שלושה גורמים: התאונה נשוא התביעה, התאונה המאוחרת בשנת 2006 ומחלת הסרקואידוזיס, באופן שהחלק שיש לייחס לתאונה דנן יעמוד על 1.6%. גם כאן סבורני כי אין הצדקה להתערב בקביעתה של המומחית. אמנם יש בסיס לטענת הנתבעת שלפיה התובעת ציינה לפני המומחית כי היא הפסיקה את עבודתה עקב הנסיעות הארוכות, למרות שלא כך עלה מעדותה של התובעת בבית המשפט, שממנה עלה כי התובעת עזבה את מקום עבודתה עקב הרעת תנאים (ראו: עמ' 14 ו- 15 לפרוטוקול הדיון); ואולם, ממסקנות חוות דעתה של ד"ר דורסט עולה כי הנכות שנקבעה אינה קשורה לסיבת הפסקת עבודתה של התובעת, אם עקב הנסיעות הארוכות, או עקב הרעת תנאים בעבודתה. המומחית אף מציינת בחוות דעתה כי התסמינים הפוסט טראומטיים שתוארו לא פגעו בתפקודה של התובעת וביחסים בתוך המשפחה ובקשריה החברתיים; הנכות שנקבעה ע"י המומחית הביאה בחשבון, כפי שצוין על ידה, את מצבה הבריאותי של התובעת כולל מחלת הסרקואידוזיס ופגיעתה בתאונה המאוחרת בשנת 2006. בנסיבות אלה אין לומר כי קביעתה של ד"ר דורסט חורגת במידה קיצונית מהסביר, ולכן אין הצדקה להתערב בה. סיכום הנכות הרפואית יוצא, אפוא, כי עקב התאונה, התובעת סובלת מנכות פסיכיאטרית צמיתה בשיעור 4%, בנוסף לנכויות הזמניות שפורטו לעיל בתחום האורתופדיה ובתחום הפסיכיאטריה. שיעור הפיצויים הפסדי שכר וגריעה מכושר ההשתכרות בתצהירה ציינה התובעת כי לפני התאונה היא עבדה והשתכרה כ- 5,400 ₪ בממוצע לחודש. בחודש אוגוסט 2005 היא לא עבדה בשל החופש הגדול של הילדים, ובתחילת ספטמבר 2005 אירעה התאונה ולאחר מכן היא לא חזרה לעבודה; היא נעדרה מהעבודה במשך כחצי שנה ובתקופה זו לא קיבלה שכר. לאחר מכן, בחודש מרץ 2006 היא חזרה לעבודה במשרה מלאה והשתכרה כ- 5,300 ₪ בממוצע בחודש; בשל הכאבים והמגבלות מהן סבלה, היא צמצמה את עבודתה להיקף של חצי משרה והשתכרה כ- 4,000 ₪ בממוצע בחודש; לאחר מכן, במשך שנת 2007 היא לא עבדה בשל מצבה הנפשי שבגינו היא לא התאמצה למצוא עבודה; בתחילת 2008 היא התחילה לעבוד בשליש משרה והשתכרה בממוצע כ- 1,800 ₪ בחודש. לדברי התובעת, הכאבים והמגבלות מהן היא סובלת מגבילים אותה ומצמצמים את כושר השתכרותה ואת אפשרויות העסקתה; מאז התאונה פחת כושר השתכרותה והיא חוששת כי בשל מגבלותיה לא תוכל להתמיד בעבודה המתאימה למגבלותיה (ראו: סעיפים 24-28 לתצהיר התובעת). התובעת מבקשת לפסוק לה פיצוי בגין העבר לפי הפסד שכר מלא במשך 6 חודשים לאחר התאונה לפי שכר של 5,400 ₪; לאחר מכן, במשך 5 חודשים הפסד שכר של 100 ₪ לחודש; לאחר מכן, במשך 7 חודשים בהם עבדה בהיקף משרה קטן לפי הפסד שכר של 1,400 ₪ בחודש; לאחר מכן, לפי הנכות הזמנית שלה בשיעור 10% אורתופדי ו-10% פסיכיאטרי, הפסד של 1,080 ₪ בחודש, ולאחר מכן, לפי הפסד בשיעור 13.6%, סך של 735 ₪ בחודש. סה"כ מבקשת התובעת פיצוי בגין הפסדי עבר בסך של 133,300 ₪. בגין העתיד מבקשת התובעת לפסוק לה פיצוי לפי נכות בשיעור 13.6% ושכר בסך 5,400 ₪ צמוד להיום, בסך 6,530 ₪. סה"כ: 61,000 ₪. מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, דו"ח רציפות הביטוח של התובעת מוכיח פרופיל תעסוקתי מוגבל ביותר; התובעת היתה מובטלת בין השנים 1972 - 1993, היינו במשך 21 שנה; לאחר מכן היא עבדה במקומות עבודה רבים לתקופות קצרות בשכר נמוך ביותר; התובעת לא עבדה לפני התאונה, אלא במשך שני חודשים בשנה; השכר הממוצע שלה בשנת 2005 עומד על 1,095 ₪ בלבד ולא כפי שהיא טוענת - בסך 5,400 ₪; אישורי המחלה שניתנו לתובעת ניתנו באופן גורף ובדיעבד, ולכן אין לקבל אותם; על פי מסמכי השכר לא נגרם הפסד שכר לתובעת לאחר התאונה. הנתבעת ממשיכה וטוענת כי, הנכות שנקבעה לתובעת אינה תפקודית; התובעת בעלת פרופיל תעסוקתי נמוך ביותר בהתאם לאישור המל"ל; ד"ר דורסט מציינת כי אין לנכות התובעת כל משמעות תפקודית, ולכן, ובנסיבות אלה, אין לפסוק לתובעת הפסדי שכר לעתיד. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולמכלול חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה כדלקמן: במהלך עדותה עלה כי התובעת עבדה במשך השנים באופן לא מסודר על בסיס עמלות, ולפיכך גם הכנסתה לא היתה קבועה ומסודרת. התובעת אישרה בעדותה כי מסמכי המל"ל ואישורי השכר משקפים את היקף השתכרותה (ראו: עמ' 7 לפרוטוקול הדיון, ש' 15-16). עיון במסמכי השכר של התובעת ובעיקר באישור רציפות הביטוח של המל"ל תומך בטענות הנתבעת, שלפיהן יכולת ההשתכרות של התובעת היתה מאז ומתמיד מצומצמת ונמוכה ביותר; כמו כן עולה כי היקף הכנסותיה בשנים שהיא עבדה היו מוגבלות ביותר ולא השתנו לאורך השנים, לפני ואחרי התאונה. נהפוך הוא. נראה כי לאחר התאונה עלו הכנסות התובעת על הכנסותיה מלפני התאונה. יחד עם זאת, לנוכח הנכויות הזמניות הארוכות שאושרו על ידי המומחים מטעם בית המשפט, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת פיצוי בגין הפסדי עבר עד היום בסך של 10,000 ₪, וזאת בשל החשש שמא התאונה והנכויות הזמניות הגבוהות שנקבעו לתובעת הגבילו את יכולת ההשתכרות שלה, ואלמלא התאונה היא היתה מסוגלת להרוויח יותר. אשר לעתיד בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לקבוע את בסיס השכר של התובעת לפי שכר מינימום שמשקף לערך את השכר המדווח האחרון שלה בשנת 2011 בסך כ- 4,300 ₪, ולפסוק לה פיצוי גלובלי בגין העתיד בסך 6,000 ש"ח. סכום זה משקלל כמחצית מחישוב אקטוארי מלא לפי נכות 4%, מקדם היוון מתאים ושכר בסך 4,300 ש"ח. הוצאות ועזרת הזולת בנסיבות העניין כפי שתוארו לעיל, בשים לב לנכויות הזמניות שנקבעו לתובעת, ומאידך לנכות הפסיכיאטרית המזערית שנקבעה לה, סבורני כי סביר לפסוק לה סכום גלובלי בסך 5,000 ₪. כאב וסבל בנסיבות העניין, סבורני כי סביר לפסוק לתובעת סכום גלובלי של 12,000 ₪ בגין כאב וסבל נכון להיום. סוף דבר לנוכח כל האמור, הנתבעת תשלם לתובע את הסכומים כדלקמן: א. הפסד השתכרות בעבר 10,000 ₪ ב. גריעה מכושר השתכרות לעתיד 6,000 ₪ ג. נזק לא ממוני 12,000 ₪ ה. עזרת זולת והוצאות 5,000 ₪ סה"כ: 33,000 ₪ לסכום זה יצורף שכר טרחת עו"ד בשיעור 13% ומע"מ, והחזר אגרה. הסכום ישולם בתוך 30 יום, שאם לא כן, הוא ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום. אינני רואה מקום לחייב את הנתבעת בשכר המומחה בגין עדותו בבית המשפט, משום שהתברר שחקירת המומחה הייתה מיותרת, ובשים לב לכך שהנתבעת נשאה בשכר המומחה כמימון ביניים על אף שלא נקבעה נכות צמיתה לתובעת. קרעשינויים ניווניים