רכב בו נסעה התהפך והתובעת שישבה במושב האחורי נפצעה בפניה מזכוכיות ונחבלה בגופה הנתבעת הכירה בחובתה לפצות את התובעת והמחלוקת היא בשאלת הנזק בלבד. חוות הדעת הרפואיות בית-המשפט מינה מומחים בתחום האורטופדיה, הפלסטיקה והנפש. בתחום האורטופדי מונתה ד"ר מיכל עמית כהן שהעריכה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 12.5% בהתאם לסעיף 41(4)(ג) לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1946 (התקנות) בשל הגבלה בתנועת בכתף שמאל. המומחית מצאה כי הנכות הכוללת בכתף היא בשיעור 25% אך ייחסה מחצית הנכות למצב קודם שאינו קשור לתאונה. הנכות האורטופדית הוערכה אפוא ב-12.5%. בתחום הפלסטי מונתה ד"ר בתיה יפה שהעריכה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 10% בהתאם לסעיף 75(2)(ב) לתקנות בשל צלקות מכערות בפנים. המומחית סברה כי בשל גילה הצעיר של התובעת יש מקום להפעיל את תקנה 15 לתקנות. בתחום הנפשי מונתה ד"ר שגית משגב שהעריכה כי לתובעת נותרה נכות נפשית בשיעור 15% בהתאם לסעיף 34 לתקנות בשל הפרעה בתר חבלתית כרונית והפרעה דיכאונית מאג'ורית. המומחית מצאה סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה. יוער כי בתחילה העריכה המומחית כי הנכות היא בשיעור 20% ולאחר שהועברו לה מסמכים המעידים על כך שהתובעת שבה למעגל העבודה הפחיתה את הנכות ל-15%. חילוקי הדעות הצדדים חלוקים על ממצאי חוות הדעת ועל שיעור הנזק. התובעת טוענת כי התאונה קטעה את מסלול חייה, ניפצה את חלומה להיות דוגמנית וגרמה לפגיעה קשה בביטחונה העצמי, בהתנהגותה וביכולתה לתפקד בחייה האישיים ובעבודה. הנתבעת, לעומתה, סבורה כי הפגיעה שנגרמה לתובעת היא מינימאלית. לטענתה התובעת הצליחה להטעות את המומחיות והציגה מצגים שקריים בנוגע למצבה ולמגבלותיה. בבית-המשפט נחקרו כל שלוש המומחיות. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן דודה, חבר הכנסת (לשעבר) מר שלמה מולא. מטעם הנתבעת העידו החוקרים מר תומר רן, מר צביקה בנדר ומר אסף פלום אשר הציגו סרטי מעקב ותמונות. כמו כן הוגשו מסמכים רפואיים רבים בנוגע למצב התובעת לפני ואחרי התאונה וראיות נוספות. לאחר בחינת הראיות מצאתי כי התובעת מפריזה בתיאור נזקיה והציגה מצגים בלתי אמינים הן בפני המומחיות והן בבית-המשפט. עם זאת, נסיונות ההאדרה וחוסר האמינות אינם שוללים את העובדה שהתובעת נפגעה בתאונה וכי התאונה השפיעה עליה וגרמה לה נזק. נפנה אפוא לניתוח העדויות והראיות, ונתחיל בהערכת הנכויות מהן סובלת התובעת. הנכות האורטופדית בתאונה נחבלה התובעת ונגרם לתובעת שבר עם תזוזה בעצם השכמה (סקפולה) השמאלית. התובעת טוענת כי מאז התאונה היא סובלת מפריקות חוזרות, מכאבים חזקים בכתף שמאל עד כדי חוסר יכולת להשתמש ביד וכי אינה יכולה להרים את ידה השמאלית מעל גובה החזה. המומחית בחנה צילומי דימות עדכניים ומצאה כי השבר התחבר ואין פגיעה מפרקית או גרמית בעמוד השדרה הגבי. בדיקה חיצונית לא הצביעה על דלדול שרירים או פגיעה. המומחית ציינה כי התובעת לא שיתפה פעולה עם בדיקת הכתף והתנגדה לבדיקה פאסיבית בטענה לרגישות שאינה מאפשרת נגיעה בכתף. התובעת התבקשה להדגים את טווח התנועה בעצמה (בדיקה אקטיבית) וטענה שאינה יכולה להרים את היד מעל גובה החזה (עד 45 מעלות). לפיכך הניחה המומחית כי זהו טווח התנועה של הכתף. המומחית בחנה מסמכים רפואיים ומצאה כי התובעת סבלה מפריקות כתף עוד לפני התאונה. לאחר התאונה חלה התגברות בתלונות והתובעת התלוננה על כאבים ומגבלות ביד שמאל. ב-2008 זוהתה פריקה נוספת. על רקע כל אלה העריכה המומחית כי לתובעת נכות של 25% בשל הגבלת תנועת הכתף עד 45 מעלות מהגוף (סעיף 41(4)(ג) לתקנות). מחצית הנכות נגרם ממצב הכתף לפני התאונה ומחציתה מהתאונה. הנכות, על פי חוות הדעת, עמדה אפוא על 12.5%. וזו המחלוקת: התובעת לא שיתפה פעולה עם בדיקת המומחית ולא אפשרה בדיקה פאסיבית של היד (בדיקת תנועה הנעשית על ידי המומחה). לפיכך התבססה הערכת הנכות על ההדגמה שביצעה בעצמה. התובעת חזרה על ההדגמה בבית המשפט וטענה שאינה יכולה להרים את היד מעל גובה החזה [עמ' 39, 11; עמ' 41, 1]. אלא שבידי הנתבעת תמונות וסרטי מעקב בהם נראית התובעת עושה שימוש בידה השמאלית ומרימה אותה מעבר לגובה הכתף. התובעת סבורה שאלו אינם מלמדים על מצבה האמיתי ויש לקבוע כי נותרה לה נכות אורטופדית בשיעור 10%, ואילו הנתבעת סבורה כי לא נותרה לתובעת נכות כלשהי. המומחית בחנה בבמהלך עדותה את תמונות התובעת - חלקן תמונות מעקב בהן נראית התובעת מטפלת בבנה הקטן ומרימה אותו וחלקן תמונות מדף הפייסבוק של התובעת [נ/1-נ/3] - והתרשמה כי התובעת יכולה להרים את ידה ל-80 מעלות לפחות [עמ' 58, 18] וכי "זה יותר טוב ממה שאני מצאתי בבדיקה, אין שאלה בכלל" [עמ' 63, 7]. המומחית הסבירה כי הואיל והתובעת יכולה להרים את היד לטווח של - 70-80 מעלות יש להפחית את הנכות ל-15%, ומחציתה, 7.5%, קשור לתאונה [עמ' 72, 7, 13]. הנתבעת לא הציגה למומחית את סרטי המעקב, אולם צפיה בסרטים אלו מראה את התובעת עושה שימוש בידה השמאלית, נושאת את בנה, ואף מרימה את היד מעל לגובה השכם, היינו - יותר מ-90 מעלות. תמונות אלו אינן תואמות את טענות התובעת וסותרות לחלוטין את הדגמת התנועה בפני המומחית ובבית-המשפט ואת מצב הדברים עליו ביססה המומחית את הערכתה [עמ' 72]. אשר לפריקה בכתף - המומחית הסבירה כי התובעת סבלה משתי פריקות לפני התאונה וסביר שהפריקות כיום קשורות במצב שקדם לתאונה. המומחית הבהירה שאין רישום רפואי על פריקת כתף בתאונה (אף שכיום התובעת טוענת כי פרקה את הכתף בתאונה) והוסיפה והבהירה שאין קשר בין שבר בשכמה לבין פריקת כתף הנובעת מפגיעה בקופסית [עמ' 65, 21, 25]. על רקע עדות המומחית וסרטי המעקב מבקשת הנתבעת לקבוע כי לתובעת לא נותרה נכות. יש טעם מסויים בטענת הנתבעת, שכן מחומר הראיות עולה שהתובעת הגזימה מאוד בתיאור מצב הכתף ובהתאם לתקנות הרמת יד מעל גובה השכם אינה מזכה בנכות (סעיף 41((4)(א)). עם זאת, אינני מקבל את הטענה במלואה ומצאתי שהתובעת סבלה בכל זאת נזק מהתאונה, דבר שבא לידי ביטוי במסמכים הרפואיים המתעדים תלונות עקביות על כאבים ומגבלות לאחר התאונה. אכן גם צילומי המעקב מראים כי השימוש ביד שמאל אינו חופשי וטבעי כביד ימין, וגם המומחית התרשמה מהתמונות שיש אסימטריה של כתף שמאל [עמ' 60, 10]. זאת ועוד, המומחית העידה כי היא מניחה שהשבר התאחה עם "איזו תזוזה קטנה" [עמ' 45, 7], וכי אף ש"זה לא משהו משמעותי בדרך כלל" [עמ' 45, 16] יתכן שנותרה השפעה מסוימת על תנועת השרירים והגידים העוברים דרך השכמה [עמ' 46, 16, 19]. עם זאת, הובהר כי הכאבים והרגישות שמתארת התובעת אינם סבירים לסוג פגיעה זה ואינם תואמים את הממצאים הרפואיים [שם, 27]. המסקנה היא שלמרות שהתובעת הגזימה מאוד בתיאורים ושהשבר התאחה באופן תקין, אין לשלול ואפילו סביר שהפגיעה גרמה לשינוי מסויים במערך השרירים והגידים שגורם לכאב, ויתכן שאף גרמה להחמרה במצב הפריקות שאינו קשור לתאונה. בנסיבות אלו, בהתחשב בעדות המומחית שהעריכה כי הנכות היא 7.5% והעובדה שהוכח כי מצב הכתף טוב ממה שהניחה המומחית, מוערכת הנכות בכתף ב-5% כנכות רפואית ותפקודית. הנכות הפלסטית התובעת נפצעה בפנים משברי זכוכית וכתוצאה מכך נותרו לה צלקות בלחי שמאל ובמצח. הצלקות בגוון כהה מעורה של התובעת ואין ספק כי מדובר בצלקות מכערות [תמונות התובעת צורפו כנספחים 43-46 לתצהירה]. לתובעת צלקת נוספת בגשר האף שאינה קשורה לתאונה. ד"ר יפה מצאה כי הצלקות "בולטות" ולהערכתה "מצב הצלקות סופי ולא ניתן לתיקון בניתוח פלסטי כלשהו או בתיקונים אחרים". המומחית ציינה כי הצלקות "אינן מוסתרות טוב על ידי איפור" ובחקירתה הסבירה כי שימוש באיפור כבד עשוי אמנם להסתיר את צבע הצלקות אך לא את היותן בולטות [עמ' 2, 17]. המומחית העריכה כי לתובעת נותרה נכות של 10% בשל הצלקות בהתאם לסעיף 75(2)(ב) לתקנות - צלקות מכערות בפנים, וסברה כי נוכח גילה הצעיר של התובעת יש להפעיל את תקנה 15 לתקנות. התובעת סבורה כי הנכות היא 15% וכי היא תפקודית במלואה. לטענתה הצלקות קטעו את תכניתה להיות דוגמנית והן גורמות לה מבוכה רבה ופוגעות בחייה כיום ובקשר שלה עם הזולת. כ"ראיה" למצבה ישבה התובעת במהלך הדיונים בבית-המשפט כששערה מסתיר את פניה. הנתבעת סבורה כי הנכות מהתאונה היא 6.7% בלבד, שכן יש לייחס שליש מהנכות לצלקת בגשר האף שאינה קשורה לתאונה. לטענתה הנכות היא אסטתית ואינה תפקודית, ובהקשר זה היא מפנה לתמונות ולסרטי המעקב בהם נראית התובעת כשפניה גלויים וכשהיא מצטלמת בארועים חברתיים שונים ללא כל עקבות. הנתבעת מדגישה את השוני הרב בין התנהגות התובעת בית-המשפט לבין התנהלותה היום-יומית, דבר שמצביע על חוסר אמינות ועל נסיון להאדרת הפגיעה. לאחר בחינת הראיות מצאתי לקבוע כי הנכות הרפואית בשל הצלקות היא 10%, וכי לנכות זו היבטים תפקודיים מסויימים שמשוקללים בנכות הנפשית, שכן הנכויות קשורות זו בזו. גם במקרה זה מצאתי כי התובעת הפריזה מאוד בתיאור הפגיעות וקיים פער ניכר בין התנהגותה באולם בית-המשפט, בו ישבה, כאמור, כששערה מסתיר את פניה, לבין הראיות האחרות בתיק שמציגות התנהגות שונה לחלוטין. פער זה, והתנהגותה הקיצונית בבית-המשפט, מקשים מאוד על מתן אמון בעדותה ובתלונותיה, ואף שאינני מזלזל כלל בפגיעות שנפגעה התובעת בפניה ובכאב והסבל שגורמות לה הצלקות אין ספק בעיני כי נעשה נסיון להאדרת הפגיעות לצורך הגדלת הפיצוי. לגופם של דברים אומר כי אינני מקבל את טענת הנתבעת שיש לשייך שליש מן הנכות לצלקת בגשר האף שאינה קשורה לתאונה. הצלקות שנותרו כתוצאה מהתאונה הן הדומיננטיות, ואני מקבל את עמדת המומחית שהבהירה כי לא ניתן להפריד בין הנכויות וכי הצלקות שגרמה התאונה, לבדן, מצדיקות קביעת נכות של 10% [עמ' 6, 7-27; עמ' 15, 22, 24]. מנגד, אינני מקבל את טענת התובעת כי הנכות היא 15%. המומחית רשמה אמנם בחוות דעתה כי נוכח גילה של התובעת יש מקום להפעלת תקנה 15 לתקנות, ברם, כידוע, הנכות הרפואית נקבעת על-פי התקנות ובשיעורים שנקבעו בהן, ואילו עניינה של תקנה 15 הוא בהשפעתה התפקודית של הנכות. בית המשפט מנוע מלהתייחס להגדלת הנכות לפי תקנה 15, שכן אין מדובר בנכות רפואית אלא תפקודית. חשוב להעיר שבעדותה הסבירה המומחית כי סברה שתקנה 15 נועדה להתאמת הנכות הרפואית לנבדק ספציפי [עמ' 7, 4] וכי בהתאם לתקנות הצלקות מהן סובלת התובעת מתאימות לסעיף 72(ב)(2) לתקנות שהנכות לפיו היא 10%. המומחית הוסיפה והסבירה כי לדעתה הפגיעה היא אסתטית בלבד ואין לה השפעה תפקודית על תובעת שאינה דוגמנית [עמ' 7-8; עמ' 14, 18]. נוכח כל אלו, ובהתאם לתקנות, הנכות הרפואית היא בשיעור 10%. אשר לנכות התפקודית - טענת התובעת כי הצלקות קטעו קריירת דוגמנות פוטנציאלית הופרכה. התובעת עצמה הודתה כי לא עלה בידה להגשים את חלומה להיות דוגמנית [סעיף 19 לתצהירה] ואין כל ראיה שתתמוך באפשרות כי היתה מתחילה בקריירה שכזו בגיל 22 לאחר שנכשלה בכך בעבר. בנסיבות אלו הצלקות אינן תפקודיות בהגדרתן, שכן לא סביר שימנעו מהתובעת להתקבל לעבודה כלשהי או להתקדם בה. ואכן, הראיות שהוצגו הראו כי התובעת שבה לעבודה לאחר התאונה ובעבודתה כמוכרת בגדים לא נמנעה משיחות עם לקוחות, לרבות בנושא התאונה. התובעת עצמה לא הציגה כל ראיה לקיומה של מגבלה כלשהי או לפגיעה בעבודתה. חרף כל אלה אני סבור כי בכל זאת נותרה פגיעה תפקודית מסויימת, שכן הצלקות אכן גורמת לתובעת אי-נוחות ומשפיעות על בטחונה העצמי דבר שהוא כשלעצמו משפיע על יכולתה להתקבל ולהתקדם בעבודה (השוו: ע"א 169/77 שוורץ נ' ליברמן, פ"ד לב(3) 561 [1978]; ע"א 557/88 מרון נ' ישראלי, פ"ד מו(2) 286 [1992]; ת.א. (שלום ת"א) 33258/91 ארביב נ' טיראן [2/8/1994]). עם זאת, מדובר בהשפעה נפשית פנימית, וזו באה לידי ביטוי בחוות הדעת הנפשית המבהירה כי הנכויות כרוכות זו בזו. משכך, הנכות הרפואית הפלסטית היא 10%, ואילו הנכות התפקודית מתבטאת במישור הנפשי בו נדון מייד. הנכות הנפשית ד"ר שגית משגב שבדקה את התובעת העריכה כי היא סובלת מהפרעה בתר חבלתית כרונית ומהפרעה דכאונית מאג'ורית, וכי יש ירידה קשה בתפקודה ברוב מישורי החיים. ד"ר משגב העריכה כי לתובעת נותרה נכות בשיעור 20% בהתאם לסעיף 34 לתקנות ("ישנם סימנים קליניים ברורים המגבילים באופן בולט את ההתאמה הסוציאלית ואת כושר העבודה"). חוות דעתה של ד"ר משגב התבססה על טענת התובעת כי "מאז התאונה אינה עובדת" ובמענה לשאלות הבהרה בהן הוצגו לה מסמכים שהעידו כי התובעת שבה למעגל העבודה לאחר התאונה הפחיתה את הנכות ל-15%. המומחית המליצה על טיפול תרופתי ונפשי שעשויים לשפר את איכות החיים ולהפחית את התסמינים מהם סובלת התובעת. התובעת טוענת כי מאז התאונה השתנו חייה לרעה, היא הפכה מסתגרת ובלתי חברותית ואף אינה מצליחה להתמיד בעבודתה. לפיכך היא סבורה כי הנכות היא בשיעור 20%, בהתאם לחוות דעתה המקורית של המומחית. הנתבעת מצדה מפנה לעדות המומחית לפיה אם התובעת שבה לעבודה סדירה יש להעמיד את הנכות הרפואית בשיעור 10% בלבד, ולטעתנה תמונות התובעת בהן נראית התובעת כשהיא מבלה וחייה חיי שגרה ולסרטי המעקב בהם נראית התובעת מתפקדת בעבודתה מלמדות כי לא נותרה לתובעת נכות תפקודית. לאחר שמיעת עדויות המומחית והתובעת ובחינת יתר הראיות, מצאתי לאמץ את הערכת המומחית כי הנכות היא בשיעור 15% ולקבוע כי הנכות תפקודית במלואה. אפתח ואומר כי גם בהקשר זה התרשמתי כי התובעת מאדירה את נזקיה ומפריזה מאוד בתיאור מצבה ופגיעותיה. התובעת תיארה עצמה כמי שמסתגרת בביתה ואינה יכולה להתמיד בעבודתה. בפועל הוכח כי התובעת משתתפת באירועים חברתיים ואינה מסתגרת בביתה; כי מאז התאונה קיימה זוגיות ואף ילדה ילד; כי בשנים 2009-2010 עבדה באופן רציף ויציב במשביר לצרכן כמוכרת; כי בעבודתה היא מתפקדת מול לקוחות ואף אינה מהססת לשוחח על התאונה עם אדם זר; וכי עזבה את עבודתה בדצמבר 2010, סמוך ללידת בנה. התובעת לא הביאה ראיות או עדים שיתמכו בטענותיה לקשיים בעבודה, לפגיעה ביכולותיה הזוגיות או לשינוי לרעה שחל בהתהגותה לאחר התאונה. העד היחיד מטעמה היה דודה מנישואין, חבר הכנסת, מר שלמה מולא, שאינו מתגורר בקרבת מקום ושהכיר את התובעת בעיקר מארועים משפחתיים מרובי משתתפים ומשיחות עם אביה. העד העיד אמנם על שינוי לרעה במצב התובעת ועל קשיים שהיא חווה, אולם הוא הודה, בהגינותו, כי אין באפשרותו להשיב על שאלות ספציפיות כגון רמת לימודיה, עיסוקה לפני ואחרי התאונה או מערכת היחסים הזוגית שלה, וכי התרשמותו שהתובעת נפגעה מתבססת, על שיחות ועל העובדה ש"אפשר לראות ... מה האחים והאחיות של עושים ואיפה היא תקועה" [עמ' 148, 16]. חרף כל אלה מצאתי לקבל את עמדת המומחית שבחנה את התובעת והתרשמה ממנה באופן בלתי אמצעי ושעמדתה מגובה בראיות שבתיק. העובדה שהתובעת הגזימה בתיאורים אינה מלמדת כי לא נותר כל נזק, ובפועל שוכנעתי כי התאונה אכן גרמה לתובעת נזק לא מבוטל. התובעת נפגעה בגיל צעיר (22) והתאונה היתה אירוע טראומטי בפני עצמו והותירה את חיתומה לעתיד בדמות הנזק בפניה. שוכנעתי שהתובעת מייחסת חשיבות רבה למראה, ואין ספק כי התאונה גרמה לטלטלה משמעותית בעולמה, בתפיסתה העצמית וביחסיה עם הזולת. המומחית הדגישה כי התובעת לא סבלה מנכות נפשית עובר לתאונה, ואני מקבל את עמדתה כי העובדה שהתובעת יוצאת לעתים לבלות או מסוגלת לעבוד אינה שוללת קיומה של נכות שלעתים היא ברמסיה. בהקשר זה אעיר כי העובדה שהתובעת יוצאת מביתה לאירועים ומעלה תמונות לדף הפייסבוק שלה יכולות ללמד מעט מאוד על איכות חייה והתנהלותה, שכן מטבע הדברים נבחרים צילומים "ייצוגיים" בודדים שאינם משקפים את מלוא תמונת חייו של האדם. המומחית הסכימה אמנם כי העובדה שהתובעת עבדה במשך תקופה ארוכה אחרי התאונה מצביעה על תפקוד טוב, ומצדיקה אולי הפחתת הנכות ל-10%, אולם בפועל בזמן ההוכחות התובעת החליפה מקומות עבודה רבים וכפי שהסבירה המומחית בחקירה, מצבה הכולל של התובעת תואם לנכות בשיעור 15%. אני מקבל ומאמץ הערכה זו. הנכות הרפואית בתחום הנפשי היא אפוא 15% ומצאתי כי נכות זו, בוודאי כשהיא משולבת עם הנכות הפלסטית, היא תפקודית במלואה. סיכום לעניין הנכויות הנכות הרפואית שנותרה לתובעת היא בשיעור 27.5% (5 אורטופדי + 10 פלסטי + 15 נפשי), ואילו הנכות התפקודית היא בשיעור 20% (במעוגל). נזקי התובעת התובעת ילידת 1983, נפגעה כשהייתה בת 22, סמוך לאחר שחרורה מצה"ל. באותה עת עבדה בעבודה מועדפת בשכר נמוך משכר מינימום. התובעת לא חזרה לעבודה עד תחילת 2008 (למעט חודש חלקי באוגוסט 2007). ב-2008 עבדה במספר מקומות עבודה. מיולי 2009 ועד דצמבר 2010 עבדה באופן רציף כמוכרת במשביר לצרכן בשכר משוערך של 3,950 ₪ (3,714 ₪ לפני שערוך). בינואר 2011 נולד בנה, ואז עזבה את העבודה במשביר לצרכן. מאז לא שבה לעבוד. התובעת סבורה כי יש להעריך את פוטנציאל ההשתכרות שלה לעבר ולעתיד בהתאם לשכר הממוצע במשק, 8,556 ₪, שכן היתה בתחילת דרכה המקצועית. אין לקבל טענה זאת. התובעת לא היתה קטינה כשנפגעה, ואף שמקובלת עלי הגישה העקרונית כי פוטנציאל ההשתכרות של אדם בתחילת דרכו שקול לשכר הממוצע במשק, הראיות במקרה הנוכחי מלמדות על פוטנציאל שכר נמוך בהרבה. התובעת כיום בת 30, לא סיימה לימודים תיכוניים, לא רכשה מקצוע, לא גילתה רצון לקידום מקצועי, עבדה לפני ואחרי התאונה בעבודות שהתשלום עבורן נמוך משכר מינימום, וכיום אינה עובדת כלל. נתונים אלו, גם אם נשקלל את הפגיעה התפקודית שנגרמה בתאונה, מצביעים על פוטנציאל השתכרות נמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק, וקרוב לשכר מינימום, כפי שמציעה הנתבעת. על רקע זה יוערך פוטנציאל ההשתכרות לעבר כשכר מינמום (4,300 ₪) ואילו לעתיד, בהתחשב בהפחתה שנגרמה בשל הפגיעות שנגרמו בתאונה ואפשרות שהיתה מתקדמת בכל זאת בשוק העבודה, ב-6,000 ₪ בחודש. הפסד שכר בעבר: התובעת לא עבדה כשנתיים לאחר התאונה. חוות הדעת והמסמכים הרפואיים אינם מצדיקים תקופת העדרות כה ממושכת, ברם הואיל והיא נפגעה פגיעות משמעותיות, מצאתי כי היא זכאית לפיצוי בסך 61,296 ₪ (כולל ריבית) בגין שנת העדרות מלאה ולפיצוי בסך 44,430 ₪ (כולל ריבית) בגין הפגיעה היחסית בשאר התקופה עד ינואר 2011, אז עזבה את העבודה מסיבות שאינן קשורות. מאז לא עבדה התובעת, ואין כל ראיה שניסתה לשוב לעבוד או שלא השתלבה חזרה בשוק העבודה בשל נזקי התאונה. לפיכך אינה זכאית לפיצוי בגין תקופה זו. סה"כ הפסדי שכר לעבר: 105,726 ₪. הפסדי שכר לעתיד: בהתאם לנתונים שפורטו למעלה עומדים ההפסדים לתקופת העתיד על סך 323,950 ₪ (6,000*20%*269.959). לסכום זה יש לצרף הפסדי פנסיה בסך 32,000 ₪. עזרת הזולת: אמנם לא הובאו ראיות להוצאות בגין עזרת הזולת, אולם סביר כי לאחר התאונה נזקקה התובעת לעזרה מוגברת של בני משפחתה. בגין עזרה זו היא זכאית לפיצוי המוערך, בשים לב למכלול הנתונים, בסכום של 10,000 ₪. ספק אם היקף הפגיעה יחייב עזרת זולת בעתיד, שכן מדובר בנכות מנימאלית בכתף (5%) ובנכות נפשית שלא תחייב עזרת אחרים. עם זאת, בשים לב לכך שיש כאבים בכתף, תפוצה התובעת בסכום גלובאלי של 10,000 ₪ לתקופת העתיד. הוצאות בגין רכישת קוסמטיקה: התובעת נזדקקת ותזדקק בעתיד להוציא הוצאות מוגברות בתחום הקוסמטיקה להסתרת הצלקות. הוצאות אלו מוערכות, לעבר ולעתיד, בסכום של 80,000 ₪ המשקף הוצאה חודשית של 200 ₪. טיפולים נפשיים: ד"ר משגב המליצה אמנם על טיפול תרופתי ונפשי אולם הדגישה כי התובעת מתנגדת לקבלת טיפול שכזה, ובפועל עד היום, כשמונה שנים אחר התאונה, התובעת לא פנתה לקבלת טיפול נפשי. לכאורה ויתרה התובעת על אפשרות קבלת הטיפול ואינה זכאית לפיצוי. עם זאת, בהתחשב באפשרות שתרצה בכל זאת לקבל טיפול שיטיב את המצבה, באפשרותה לקבל את הטיפול (גם אם באופן חלקי) במערכת הצבורית, ובכך שד"ר משגב לא פרטה את היקף הטיפול ומשכו, מצאתי בכל זאת לפסוק פיצוי של 15,000 ₪, המשקף טיפול של פעם בשבוע במערכת הציבורית למשך שנה ועלות השתתפות עצמית בתרופות והיטלי ביקור רופא. כאב וסבל: בהתאם לדין, לנכות הרפואית שנמצאה (27.5%) ולמספר ימי האשפוז, עומד הפיצוי בראש נזק זה על סכום של 62,144 ₪. סך נזקי התובעת מגיע לסכום של 638,820 ₪. ניכויים: יש לנכות תשלום תכוף בסך (משוערך) של 6,366 ₪ ודמי אבטלה שקיבלה התובעת בשנים 2005-2006 (בגינן נפסק הפסד שכר מלא) בסך (משוערך) של 10,404 ₪. אין לנכות גמלת הבטחת הכנסה ששולמה לתובעת ב-2007. סה"כ ניכויים - 16,770 ₪. סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סך של 622,050 ₪ בתוספת שכ"ט כדין והאגרה ששולמה. הסכומים ישולמו תוך 45 יום ולאחר מועד זה ישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין. תאונות עם זכוכיתרכב